כי יהיה ריב אמור מעתה וכו׳. לאו משום דכתיב ונגשו אל המשפט הוא דנפקא לן דאין שלום יוצא דאדרבא הגשה אל המשפט היא סבת השלום כדכתיב וגם כל העם וכו׳ יבא בשלום אלא רוצה לומר סופם להיות נגשים אל המשפט שיתבע זה ויביא עדים שהכהו ויחוייב הלה מלקות [אי ליכא שוה פרוטה בנזק] דסמוך ליה ונגשו וכו׳ והיה אם בן הכות וכו׳ והיינו אין שלום יוצא כלומר אף על גב דמתחלה לא היה אלא ריב דברים בעלמא סופם לבא לידי קטטה ולחבול זה בזה. ודומה לזה לק׳ גבי כי ינצו אנשים:
פסוק א:
והרשיעו וכו׳ למוד מן הענין וכולי זה א׳ מן הלאוין שאין לוקין עליהן והוא לאו הניתק לעשה ואיכא תו לאו שאין בו מעשה לאו הבא מכלל עשה לאו הניתן לאזהרת מיתת ב״ד לאו הניתן לתשלומין לאו שבכללות וכלהו שיתא איכא שפיר למעטינהו מהכא:
פסוק ב:
במספר ואינו נקוד וכו׳. ההרגש הוא דלפי שנשמע מפשוטו תיבה זו של במספר יתירה לכך מכריח ומפ׳ דר״ל במספר הסוכם לארבעים: אולם אני אדרוש טעמא מאי כתבה תורה הכי ומסרה לחכמים לדרוש ולפרש ומה היה חסר הכתוב אם היה כותב תשע ושלשים בפירוש ובהורמנותיה דקב״ה אימא ביה מלתא עפ״י הקדמת האור המופלא האר״י ז״ל והביאה הרב הגדול מוהר״א מקראקא ז״ל בספרו מעשה רוקח במסכת שבת אמתני׳ דאבות מלאכות מ׳ חסר א׳ וז״ל שם שכבר כתבתי למעלה דשם הוי״ה הוי רה״י רחבו ארבעה אותיות וגבוה עשרה היינו במילוי י׳ אותיות והיינו במילוי ע״ב ס״ג מ״ה שבכל אחד מהם יש י׳ אותיות אבל במילוי ב״ן יש רק ט׳ אותיות וידוע דשם ע״ב באצי׳ ומילוי ס״ג בבריאה ומילוי מ״ה ביצירה ומילוי ב״ן בעשיה ושם שולטין הקליפות ביותר וז״ס הגמרא עמוד תשעה ורבים מכתפין עליו הוא רה״ר היינו במילוי ב״ן שהוא ט׳ אותיות ששם שולטין הקליפות בעשיה בסוד שכינה עמנו בגלות [ונלע״ד דדייק ל׳ מכתפין לומר דאפי׳ בעשיה אין להם אחיזה בג׳ ראשונות שהיא בחי׳ הראש רק עד הכתפים] וזהו בימי החול אבל בשבת בסוד עליית העולמות נעשה רה״י וגבהו עשרה שנכנס א׳ בתוך ר״ו כזה יו״ד ה״ה וא״ו ה״ה ונעשה בסוד ג״ן וכו׳ נמצא ביום השבת המילואים בסוד ארבעים שלימות והקלי׳ אינם שולטים עכ״ל. ממנו נקח למאי דקמן כי הנה נודע שהחוטא פוגם למעלה והפגם דאות שהוא בעשי׳ ה״ט ה׳ אחרונה של השם ב״ה שה״ה מילוי ב״ן כדאמרן והוא העמוד ט׳ שרבים הקלי׳ מכתפין עליו ע״י פגם החוטא. וז״ס המלקות לתקן פגמו אשר פגם במילואים שנמצאו שהם ט״ל ע״י החטא והשתא ע״י כח התשובה והמלקות יתוסף סוד האל״ף בשם ב״ן ויהיה ארבעים שלימים כדאמרן. נמצא שבכתוב עצמו שם רמז והן מספר בענין ותיקון המלקות וסודו הנשגב. ועם דברינו נוכל להבין עומק פלוגתייהו דר״י ורבנן בענין זה דרבנן סברי שאינו לוקה אלא ט״ל ור״י סבר מ׳ שלימות והיכן לוקה את היתרה בין כתיפיו. והיינו דרבנן סברי שאינו לוקה אלא ט״ל דהיינו כפי מה שהוא בעת הפגם וממילא ע״י כוללות המלקות תמלא ותכונן סיהרא קדישא ויעשו במספר מ׳ ומ״מ אין להכות מכה אחת יתירה כנגד מילוי אל״ף של הוא״ו הואיל ואין בידנו לתקן זה באשלמותא עד לע״ל. ור״י סבר דאדרבה צריך ללקות מ׳ שלימות הואיל ותקון קצת עבדי׳ ע״י תשובה וז״ש היכן לוקה את היתירה בין כתיפיו היינו במקום שהרבים מכתפין כדלעיל. ועוד יש לפ׳ דידוע סוד החסדים שבדעת שה״ס הכתפים ודעת ה״ס ר״ו כנודע מכוונת הלולב וזה שאמר בין כתיפיו כלומר בין הו״ו שם לוקה את היתירה למלאותה כזה וא״ו. ובזה יובן טעם היות ג״כ המכות משולשות שתי ידות מלאחריו כלומר על גבו מלמעלה י״ג מצד זה וי״ג מצד זה ושליש דהיינו י״ג מלפניו דהיינו למטה על לבו כי הלא במילוי ס״ג איכא וא״ו מלאה באלף וה״נ במילוי מ״ה וא״ו אחרת וכנגדם הן שתי ידות על גבו ובשליש שמלמטה על לבו תמלא וא״ו השלישית בשם ב״ן ויעשה ג״ן וכנגד ג״פ וא״ו הם ט״ל מכות וזה נוכל לומר שהוא טעם אחר אליבא דרבנן דא״צ טפי מט״ל. ועם הכתוב לחיים נבין כוונת הכתוב והיה אם ב״ן הכות הרשע כלומר אם פגם בשם ב״ן שהגביר החצי׳ עליו והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו שס״ת והכה׳ו לפני׳ו ה״ס ו״ו דשם ב״ן וה״ט דלא קפיד קרא לכתוב בהדיא אלא השליש שלפניו ואידך שמעי׳ מדיוקא לפי שעיקר הפגם הוא דוקא בשם ב״ן וזה כדי רשעתו (וגם כדי גי׳ ר״ל שה״ס שם ב״ן ה׳ אחרונה כידוע דבעת הפגם ה״ס דל) ובו צריך ביותר לתקנו ולמלאותו באל״ף ובזה יהיה במספר ארבעים. ותמצא עוד דר״ת במספר ארבעים יכנו לא יוסיף גי׳ ג״ן להורות על האמור. ואם ח״ו שגיתי באיזה דבר הוא רחום יכפר:
פסוק ד:
בדישו יכול יחסמנו וכו׳. ההרגש הוא מ״ש בגמ׳ פ׳ הפועלים דהול״ל לא תדוש בחסימה ומשני דהוצרך לכתוב לא תחסום מ״מ ואח״כ כתב די״ל מה דיש מיוחד וכו׳ ומ״ש יצא הבודל וכו׳ אע״ג דכל אלו לא שייכי אלא באדם ולעיל כתב רבינו שור ולא אדם וא״כ מה צורך למעוטינהו מדיש כבר כתב הרא״ם ז״ל דמאי דממעט אדם היינו לומר שאינו לוקה ומ״מ מצוה איכא עיי״ש:
פסוק ח:
ועמד בעמידה. היינו לומר מכלל דעד השתא לאו בעמידה הוה דמאי דכתי׳ ודברו אליו היינו כמ״ש במשנה ובגמ׳ עצה ההוגנת לו והנך מילי לא שייכי בעמידה אדרבא בעו ישוב ומיתון:
פסוק ט:
וירקה בפניו ע״ג קרקע. אצטריך דלא תימא מדלא כתיב לפניו אלא בפניו אימא בפניו ממש קמ״ל דלאו הכי וטעמיה דהא דרכיה דרכי נועם כתיב והא דלא כתיב לפניו נרא׳ דא״כ הוה משמע דבעי׳ דוקא לפניו ממש שיגיע בקרקע ויהיה נשאר לפניו קמ״ל דאינו מעכב אפילו לא הגיע לקרקע וכדאמרי׳ בגמ׳ גבי רקקה וקלטתו הרוח הוא ארוך והיא גוצה אפילו קלטתו הרוח איכא בפניו דכיון שיצא מפיה מיד היה בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעי׳ עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל ולהודיע כל זה הוכרח לכתוב בפניו:
פסוק ט:
אשר לא יבנה וכולי מכאן וכו׳. ההרגש הוא דמנא ידעה אשר לא יבנה עוד לעולם דילמא בתר הכי ימלך לבו עליו ויבננה ומשני דשפיר קאמרה אשר לא יבנה דכיון שלא בנה שוב לא יבנה:
פסוק יא:
כי ינצו וכו׳ סופן לבא וכו׳ עמ״ש לעיל בפ׳ כי יהיה ריב וכולי ואם תאמר השתא תרתי למה לי וי״ל דחד בדררא דממונא וחד במילי בעלמא כגון מחמת לה״ר וכדומה:
פסוק יג:
גדולה וקטנה גדולה כשמכחשת וכו׳. דק״ל דממ״נ האיסור אינו אלא בחדא מנייהו שאם הגדולה מיירי שהיא כמדתה א״כ ליכא איסורא אלא בקטנה וכן הדין בהיפך ולפיכך משני תרווייהו לריעותא:
פסוק יח:
אשר קרך וכו׳ דבר אחר וכולי לפי׳ קמא ק׳ דאדרבא לא היה דרך מקרה אלא בא ממקומו במזיד להכעיס כדכתיב ויבא עמלק ולפי׳ שני לא שייך כ״כ לשון קרך הול״ל טמאך ולפי׳ ג׳ הול״ל הקרך שהוא פועל יוצא לשלישי הואיל ורוצה לומר שהקרם בפני אחרים: