א כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָרָשָֽׁע׃ ב וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר׃ ג אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃ ד לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃ ה כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃ ו וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ ז וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ין יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי׃ ח וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ׃ ט וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו י וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃ יא כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃ יב וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃ יג לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ יד לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ טו אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ טז כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃ יז זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ יח אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ יט וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ב:
אם בן הכות דרשע, אם בר חיבא לאלקאה חיבא. ר"ל אם החייב יצא מחוייב מלקות בב"ד, להוציא את מי שאינו מחייב מלקות כמו בלאו שבכללות או שניתק לעשה כו' ועי' מכות ב' ע"ב.
פסוק ב:
כדי רשעתו, כמסת חובתה. ר"ל כערך חטאו יהיה מנין המלקיות ולא יותר מל"ט, אבל צ"ע דהוא נגד סוגית הש"ס (מכות דף כ"ב) דשם משמע שעל כל עבירה שהוא מחויב מלקות הוא סופג ל"ט. רק אומדין אותו אם יוכל לקבל באומד הראוי להשתלש, ואפשר שכוונתו בערך העברות שעשה מחוייב ל"ט מלקות על כל כל אחת, וכדמצינו בש"ס "לוקה שתים, לוקה ארבע, לוקה שש" שכוונתם ל"ט מלקות על כל אחת, ועיין בהראב"ע וברמב"ן.
פסוק ד:
לא תחסם, לא תחוד. שרשו "אחד" והוא ל' סגירה בארמית, כמו "והדלת סגר" (בראשית י"ט ו' ת' "דשא אחד".
פסוק ה:
החוצה לאיש זר, לברא לגבר חלוני. מ"ש "לברא" כוונתו לחוץ ממשפחתו כמו "מולדת חוץ" או כדרשת רז"ל (יבמות י"ג ע"ב) שאין קדושין תופסין ביבמה, אבל מה שת' "זר, חלוני" צ"ע שלא מצינו התאר "חלוני" בתרגום כ"א עלמי שאינו כהן, כמו "וזר לא יאכל קדש" או "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" אבל על איש שאינו ממשפחתו ית' תמיד "נוכראה" ואולי הוא הוספה מת' ירושלמי, שבירושלמי ויונתן מצינו "חלוני" גם על איש שאינו קרוב ממשפחה, כמו "ויתנכר אליהם" [בראשית מ"ב ז'] ת' "ואתעבד ביניהון כחלונאי" וכן "ארחי ורבעי זרית" [תהלים קל"ט ג'] ת"י "אתעבידת חלוני".
פסוק ה:
ובן אין לו, ובר לית לה. ת' כפשוטו ולא כדרשת רז"ל "עיין עליו" עמ"ש לעיל (בראשית ט"ו ג') ועמ"ש לקמן פסוק י"ב, ובהקדמה כוללת כתבנו שמזה ראיה קצת לסברת ידידי הרב הגאון מהור"ר שי"ר ז"ל שבמקומות שנמהר הדבר לב"ד לא חש אונקלוס והניח המקרא על פשוטו, אבל לפ"ז יותר תמוה מה שת' לעיל (ויקרא כ"ב י"ג) "וזרע אין לה, ובר לית לה" שהוא נגד הפשע ונגד הקבלה, כי זדע משמע בין זכר ובין נקבה, ומתניתין ערוכה היא (יבמות ס"ט ע"ב, ע"נו ע"ב, ובהרבה מקומות שאפי' בת ועובר פוסלת בת כהן מתרומה, ומפורש בקדושין (דף ע"א) "וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה (אפי' פסול ע"ש בתוס') מנין ת"ל אין לה עיין עליו, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה סוף פרק אלמנה בשם הספרא (והא דכתב הרמב"ם בהלכות תרומות פ"ו הל' ח' "אם לא הניח בן כו'" לאו דוקא כמבואר בכמה הלכות), והוכחנו בהקדמתנו שבכל המקומות שאין בהן חילוקי דעות ת' כפשוטן, אולם בפסוק זה נוכל לומר כי המת' סובר כמו שכתב הריטב"א בקדושין דף ד' שכתב "בן משמע בן ממש אבל זרע משמע כל יוצאי ירכו", וכ"מ בסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) "בנו ובתו בן בנו מנין ת"ל מזרעו כל יוצאי ירכו" ע"ש וזהו דעת אונקלוס בפי' הכתוב, דמדכתבה התורה לרבוי "אין לו" עיין עליו, ש"מ שבן הוא בנו ממש, ות' כפי הפשט.
פסוק ו:
יקים על שם אחיו, יקים על שמא דאחוהי. צ"ע דבש"ס (יבמות כ"ד ע"א) דרשינן "יקום לנחלה, או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף נאמר כאן על שם כו'", אבל לפמ"ש בהקדמה כוללת שבכ"מ שבהקבלה אין שום חלוק דעות, ת' כפשוטו, ניחא פה.
פסוק ז:
מאן, לא צבי. לא אבה, לא אבי. ולעיל "ולא אביתם לעלות" (א' כ"ו) ת' "ולא צביתון" ובחומשי רוו"ה גם שם הנוסחא "ולא אביתון" ולעיל "וימאן אדום". (במדבר כ' כ"א) ת' "וסרב" וצ"ע ואולי לא רצה לת' בפעל "סרב" המונח על ההתעקשות והמרי יען כי במצוה הזאת, אף מניעת חפץ ורצון אמתי לבד תועיל להחליפה במצות חליצה וכמ"ש רז"ל (יבמות ק"ו ע"ב) שהיו נותנים לו עצה הוגנת והיו אומרים לו כלך אצל כמותך".
פסוק ח:
לא חפצתי, לא דעינא. לעיל בפסוק הקודם "ואם לא יחפץ" ת' "ואם לא יצבי" ? אפשר שהפעל "צבא" בארמית מורה על סרוב יותר, ופה שהוא מדבר בפני האשה ת' בלשון רכה.
פסוק ט:
בפניו, באנפוהי. ת' רק המלה וכוונתו כדרשת התלמוד (יבמות ל"ט ע"ב) "רוק הנראה לעינים".
פסוק ט:
וענתה ואמרה, ותתב ותימר. כ"ת בכל המקומות (לעיל כ"א ז', ולקמן כ"ז י"ד ט"ו), ולדעתו, הפעל "ענה" בעברית, נרדף עם הפעל "שוב" שמורה על השנות הפעל הבא אחריו.
פסוק יא:
במבשיו, בבית בהתתה. הוא מל' בושה כמ"ש הראב"ע.
פסוק יב:
וקצתה את כפה, ותקוץ ית ידה. ע' בהקדמה כוללת מה שהארכנו בזה.
פסוק יח:
ויזנב, וקטל. כן ת"י (יהושע י' י"ט).
פסוק יח:
הנחשלים, דהוו מתאחרין. אפשר שמפרש כמו "הנחלשים" וכוונתו המתאחרים מחמת חולשא.
פסוק יח:
ולא ירא אלהים, ולא דחיל מן קדם ה'. משמע שסובר שכוונתו על עמלק ולא על ישראל מדלא ת' "דחלא דה'" כלעיל (בראשית כ"ב י"ב), ואולי משום ששם השם "ירא" הוא בנסמך, ע"כ ת' "דחלא" אבל פה הוא פעל בינוני.