תנ"ך על הפרק - דברים כה - מזרחי

תנ"ך על הפרק

דברים כה

178 / 929
היום

הפרק

מלקות, אסור חסימת בהמה, יבום, חליצה, רודף, היחס לעמלק

כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָרָשָֽׁע׃וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר׃אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ין יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי׃וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ׃וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיווְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

כי יהיה ריב סופם להיות נגשים אל המשפט. והוא מה ששנינו בספרי וכי יהיה ריב בין אנשים אין שלום יוצא מתוך מריבה וכן הוא אומר ויהו ריב בין רועי מקנה אברם מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק הוי אומר זו מריבה והכי פירושא מדהוה ליה למכתב כי יגשו אנשים אשר להם המשפט וכתב כי יהיה ריב ונגשו ש"מ דה"ק אם יהיה ריב סופם שיגשו למשפט ואז והרשיעו את הרשע והפילו השופט והכהו הרי מכאן שאין שלום יוצא מתוך מריבה: ומי הוא הלוקה למד מן הענין לא תחסו' שור בדישו לאו שלא ניתק לעשה. כדתניא בספרי והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה פעמים אינו לוקה ואיני יודע מי הן הלוקין ת"ל לא תחסום מה חסימת שור מיוחדת מצות לא תעש' והרי הוא לוקה מדסמיך ליה והפילו השופט והכהו אף כל מצות לא תעשה הוא לוקה יכול אף מצות לא תעשה שיש בה קום עשה לוקה ת"ל לא תחסום שור בדישו מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה והוא לוקה אף כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה הוא לוקה ואם תאמר אי דומיא דלאו דתסימה בעינן מאי איריא לא תעשה הניתק לעשה דממעטין ממלקות לאו שאין בו מעשה נמי נמעט ממלקות ונימא מה חסימת שור מיוחדת שיש בה מעשה והוא לוקה אף כל מצות לא תעשה שיש בה מעשה הרי הוא לוקה לאפוקי לאו שאין בה מעשה שאין לוקין עליו ומזה הטעם עצמו נמעט נמי הלאו שנתן לאזהרה מיתת בית דין והלאו שנתן לתשלומין והלאו שבכללו' ונימא מה לאו דחסימ' לאו שלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא ניתן לתשלומין והוא לאו גרידא ואינו לאו שבכללות אף כל שלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא ניתן לתשלומין והוא לאו גרידא לאפוקי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ולאו שניתן לתשלומין ולאו שבכללות שאין לוקין עליהן כבר הקשו זה במכות בפ' אלו הן הלוקין ותרצו השתא דאתית להכי כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה כלומר וחד מנייהו נקט וה"ה לכולהו. אי נמי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ולאו שניתן לתשלומין מכדי רשעתו הוא דמפיק להו כדתניא בספרי יכול יהא לוקה ומה ת"ל כדי רשעתו אבל אינו לוקה ומת יכול יהא לוקה ומשלם ת"ל כדי רשעתו אבל אינו לוקה ומשלם ומה שאמרו בגמרא השתא דאתית להכי כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה אשארא דהיינו על לאו שאין בו מעשה כדאיתא התם בהדיא וכן על לאו שבכללות: לפניו כדי רשעתו ולאחריו כדי שתי' מכאן אמרו מלקין אותו שתי ידות מאחוריו ושליש מלפניו. כדתנן בפ' אלו הן הלוקין ותניא נמי בספרי ומייתי לה בפרק אלו הן הלוקין לפניו כדי רשעתו כדי רשע' אחת מלפניו ושתי רשעיות מאחריו פי' מדכתיב והכהו לפניו כדי רשעתו דמשמע כדי רשעה אחת מכלל הא לאחוריו יותר מכדי רשעה אחת ותפשת מועט תפשת והוא כדי שתי רשעיות הרי שלש רשעיות אחת מלפניו ושתים מאחריו למדנו שהשליש מלפניו והשתי ידות מאחוריו: לא תחסום שור דבר הכתוב בהוה וה"ה לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהוא בדב' מאכל הדומה לדיש. כדתנן בפ' שור שנגח את הפרה א' שור ואחד הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ותשלומי כפל ולהשבת אבידה ופריקה לחסימה לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן א"כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהוה ומפרש בגמרא לחסימה מנ"ל יליף שור שור משבת ופי' רש"י משבת דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך מה להלן בהמה חיה ועוף בכלל אף כאן בהמה חיה ועוף בכלל וגבי שבת מנ"ל דתניא ר' יוסי אומר משום רבי ישמעאל בדברות הראשונות נאמר ועבדך ואמתך ובהמתך ובדברות האחרונוחת נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן אבל בספרי שנו לא תחסום שור אין לי אלא שור מניין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור ת"ל לא תחסום מכל מקום: אם כן למה נאמר שור. פירוש הוה ליה למכתב לא תדוש בחסימה כמו שאמרו בגמרא בפרק הפועלים מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפי' שור שור משב' א"כ לכתוב רחמנ' לא תדוש בחסימה ופירש רש"י מכדי כל מילי איתניהו בחסימה כלומר על כרחיך שור לאו דוקא שכל שאר בהמות איתניהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא לכתוב לא תדרוש בחסימה: להוציא את האדם. כדתניא בספרי את השור אי אתה חוסם אבל אתה חוסם את האדם וכך אמרו בגמרא בפ' הפועלים מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו תאמר באדם שאינך מצוה על חסימתו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפר' י"ג מהלכות שכירות והחוסם את הפועל פטור וליכא לאקשויי מהא דאמרינן בגמרא בפרק הפועלים אשכחן אדם במחובר דכתיב כי תבא בכרם רעך ושור בתלוש דכתיב לא תחסום שור בדישו אדם בתלוש מניין אמר קרא קמה קמה שני פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש דמשמע דאדם נמי בכלל לאו דחסימה הוא דאיכא למימר דה"ק אשכחן אדם דמצוה על בעל הבית להניחו לאכול ממה שהוא עושה בו שנאמר כי תבא בכרם רעך וגו' ושור בחלוש שמאחר שהזהיר לבעל הבית שלא למנוע את בהמתו מלאכול בדישו מכלל שמצוה עליו להניחו לאכול ממה שהוא עושה בו אדם בתלוש מניין שמצוה עליו להניחו לאכול ממנו אמר קרא קמה קמה שתי פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש דמצוה על בעל הבית להניח את הפועל לאכול ממה שהוא עושה אפילו בתלוש אבל אם עבר וחסמו פטור מהמלקות של לאו דחסימה משום דמייתורא דשור משמע דמיעוטא להוציא את האדם דדוקא המונע את הבהמה מלאכול בשעת מלאכתו עובר עליו משום לא תחסום אבל המונע את האדם נהי שעבר על מה שמצוה עליו להניחו לאכול מ"מ אינו מצווה על חסימתו והוא פטור: בדישו יכול יחסמנו מבחוץ ת"ל לא תחסום שור מכל מקום. ובספרי בדישו אין לי אלא דישו מניין לרבות שאר כל עבדות ת"ל לא תחסום מ"מ וכן בברייתא שהבאתי למעלה אין לי אלא שור מניין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור ת"ל לא תחסום מ"מ כל אלו צריכין לי תלמוד דמאי לא תחסום מכל מקום דקאמר הא אצטריך ליה לגופיה דאם לא כן היכי לימא כו' ושמא י"ל מדהוה לי' למכתב שור בדישו לא תחסום כמו את ספיח קצירך לא תקצור וכ' לא תחסום שור בדישו ש"מ לא תחסום מכל מקום הוא דקאמר דכי האי גונא אשכחן לרבותי ז"ל שהוקשה להם גבי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתעני' ואלו גבי בארבעה עשר לחדש בערב תאכלו מצות לא הוקשה להם לומר וכי בי"ד אוכלים אלמא חלוק יש בין בארבעה עשר תאכלו ובין תאכלו בארבעה עשר וכן בין ועניתם בתשעה ובין בתשעה תענו שכשהצווי או האזהרה קודמת מהמוזה' או מהמצווה עליו הוא נדרש לעצמו ולכן דרשו אזהרת לא תחסום לעצמה ואמרו לא תחסום מכל מקום וכן דרשו הצווי של ועניתם את נפשותיכם בתשעה לעצמו ואמרו וכי בתשעה מתענים ואלו כשהצווי או האזהרה מאוחרת מהמוזהר עליו אינו נדרש רק עם המוזהר עליו ולפיכך גבי בארבע' עשר בערב תאכלו מצות פירשו הצווי של תאכלו דבק עם בערב הסמוך לו שהוא בחמשה עשר ולפיכך לא הוקשה להם לומר וכי בארבעה עשר אוכלים אי נמי מדהוה לי' למכתב לא תדוש בחסימת שור וכתב לא תחסום שור בדישו שמע מינה לא תחסום מכל מקום הוא דקאמר וזהו היותר נכון: מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר' מלאכתו. כדתניא דיש מה דיש מיוחד דבר שגדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה אף כל שגדולי קרקע יצאה חולב והמחבץ והמגבן שאינן גדולי קרקע ותניא אידך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אף כל שלא נגמר' מלאכתו למעשר יצא הבודל בתמרי ובגרוגרות הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר ותניא אידך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה ואמר רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה אף כל דבר שלא נגמר' מלאכתו למעשר ולחלה הרי שנתמעטו החולב והמגבן מפני שאינן גדולי קרקע דומיא דדיש ונתמטעו הלש והמקטף מפני שכבר נגמרה מלאכתן לחלה ואינן דומיא דדיש ונתמעטו הבודל בתמרים ובגרוגרות מפני שכבר נגמרה מלאכתן למעשר ואינן דומיא דדיש וא"ת בלא דיש נמי תיפוק לי משור ולא אדם שהחולב והמגבן והלש והמקטף והבודל בתמרי' ובגרוגרות אינן אלא ע"י אדם שאין בו אזהרת לא תחסום י"ל שהמיעוט של אלו אינו משור ולא אדם אלא ממצות בעל הבית שמצוה עליו להניח הפועל לאכול ממה שהוא עושה וכאילו אין מצוה עליו להניחם לאכול אע"פ שמצוה עליו להניחם לאכול בשאר המלאכות שהן חוץ מאותן שנתמעטו מדיש ואע"ג דדיש בלאו דחסימה הוא דכתיב מ"מ כיון דמלאו דחסימה משתמ' שמצוה עליו להניחו לאכול כדמשמ' מההיא דאשכחן אדם במחובר מכי תבא בכרם רעך דמיידי במצות בה"ב להניח הפועל לאכול ובהמה בתלוש מלא תחסום שור בדישו דשמעינן מיניה דמצוה על בעל הבי' להניחה לאכול דומיא דאדם במחובר מצינן לפרושי נמי ממימוט' דדיש שאין באלו מצוה על בעל הבית להניחן לאכול שיכול לכתחלה למנען מלאכול בהם אע"פ שבשאר המלאכות מצוה עליו להניחו לאכול ושלא ימנענו מלאכול אלא שאם מנעו פטור ואינו עובר עליו משום לאו דלא תחסום: כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. בריש פ"ב דיבמות וכך שנו בספרי ולא מיחדו הוא דקא דרשי לה אלא מישבו דמשמ' ששניה' יחד ישבו בעולם פרט לאחיו שלא היה בעולמו שישיבתו של זה בעולם אינו בעת ישיבתו של זה בעולם אבל מלת יחדו כבר דרשוהו רז"ל למיוחדים בנחלה כדלקמן: יחדיו המיוחדין בנחלה פרט לאחים מן האם. בריש פ' שני דיבמות ופרש"י המיוחדין בנחלה הראויין לירש זה את זה לא שחולקין נחלה אחת וא"ת למה לי יחדיו תיפוק לי מג"ש דאחים אחים מבני יעקב כתיב הכא כי ישבו אחים וכתיב התם שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד מה להלן מן האב אף כאן מן האב כבר תרצו בגמרא דאצטריך למכתב אחים ואצטריך למכתב יחדו דאי כתב רחמנא אחי' הוה אמינא לילף אחוה אחוה מלוט פירש רש"י ותתיבם אשת אחי אביו שהרי בן אחיו היה וכי תימא לא מפני לא אפנויי אפני מדה"ל למכתב רעי וכתב אחים שמע מינה לאפנויי ואי כתב רחמנא יחדיו הוה אמינא עד דמיחדי באבא ובאימא צריכא ופריך והא עד דמיחדי באבא ובאימא מהיכא תיתי הא יבום בנחלה תלייה רחמנא דכתיב יקום על שם אחיו המת ואוקמוה על שם אחיו לנחלה שיירש המיבם כל נכסי המת ונחלה מן האב ולא מן האם היא ומשני אצטריך סד"א הואיל וחדוש הוא דקא משתריא ערוה גבי אימה עד דמיחדי באבה ובאימא צריכא: ובן אין לו עיין עליו בן או בת או בן הבן או בת הבן או בת הבת. כדתניא בספרי ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובן הבת ובת הבת מניין ת"ל ובן אין לו עיין עליו מ"מ ומייתי לה נמי בפרק שני דיבמות ופירש רש"י הוה מצי למכתב אן לו כדאמרינן בקדושין אן כסף כמו מאן יבמי מאן בלעם דלא כתיב בהו יו"ד שפירש מאן בלעם מאן בדעתו לילך ממנו ולהכי כת' כאן ובן אין לו ביו"ד למדרש עיין עליו דאם יש לו זרע בעולם אשתי פטורה מן היבום: והיה הבכור גדול האחים הוא מייבם אותה. כדתניא בפרק שני דיבמות והיה הבן הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם ופרש"י הכי דריש ליה לקרא ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המיבם יהיה הבכור: אשר תלד פרט לאיילונית. כך שנו שם ופירש רש"י אשר תלד ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאיילונית: יקום על שם אחיו זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו. כדתניא יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם ממש היה שמו יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן בנחלה אף שם האמור כאן לנחלה ופירוש רש"י יקום היבם על שם אחיו לנחול נחלתו ולא יקחו אחיו עמו אתה אומר לנחלה והאי יקום ביבם משתעי או אינו אלא בבן שיולד לו משתעי שאם היו שם המת יוסי קורין לזה יוסי ואם תאמר אי שם שם ממש קאמר למאן קא מזהר רחמנא אי ליבם יקום על שם אחיך מבעי ליה אי לבי דינא יקום על שם אחי אביו מבעי ליה כבר תרצו זה בגמ' דאי לאו גזרה שוה ה"א דילמא הכי קאמר להו רחמנא לב"ד אמרו ליה ליבם יקום על שם אחיו אתאי גזירה ואוקמיה אנחלה שיקום היבם על שם אחיו לנחול נחלתו ולא יקחו אחיו עמו ואפיקתיה מפשטיה לגמרי שאי' צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת דהכי גמר ליה רבא מרביה דאע"ג דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאף על גב דדרשינן ביה מידי פשוטיה מיהא לא נפיק לגמרי הכא אתא גזר' שוה ואפיקתיה מפשטיה לגמרי שאין צריך לקרא לבנו בשם אחיו המת אבל מבועז שלא קרא שם בנו מחלון כמ"ש הרמב"ן אין ראיה דהתם לא בייבום קמיירי וליכא לאקשויי אי הכי בכור ייבם דוקא אבל פשוט לא ייבם לגמרי בין איכא בכור בין ליכא בכור שכבר תרצו זה בגמרא אם כן דפשוט לאו בר יבום הוא למה לי דמעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו תיפוק לי משום דלאו בכור הוא זה שנולד לאחר מיתת אחיו דליכא לאוקמיה בבכור לאמו שהוא אחי המת מאביו משום דייבום בנחלה תלייה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם היא ואם כן האי בכור הנוטל פי שנים הוא דמייבם אבל בכור לאם לא ומדמעטיה קרא לאש' אחיו שלא היה בעולמו שמע מיניה בכור דקרא לא דוקא אלא גדול האחים ופי' המקרא לדעת רז"ל כן הוא ולקחה לו לאשה ויבמה ומי יהיה היבם הבכור דהיינו הגדול שבאחים ומי תהיה היבמה אשר תלד שתהא ראויה לילד פרט לאיילונית והיבם המיבם אותה יקום על שם אחיו המת שיטול נחלתו בנכסי אביו: ולא ימחה שמו פרט לאשת סריס ששמו מחוי. בספרי וכדתנן בפ' הערל הסריס לא חולץ ולא חולצין את אשתו אם היה סריס חמה מפני שלא היתה לו שעת הכושר שפירוש סריס חמה הוא שלא ראה חמה שעה אתת בכשרותן ופירש רש"י שלקה ממעי אמו אבל סריס אדם שהיה לו שעת הכושר חולץ וחולצי' לאשתו אליבא דרבי עקיבא דהלכתא כותיה: השערה כתרגומו לתרע בי דינא. ואינו כמו בשעריך תאכלנו שפירושו עיר דהא אל הזקנים כתיב ומושב הזקנים הוא בשער בית דין: ואמר בלשון הקדש. ואף היא דבורה בלשו' הקדש כדתנן בפ' אלו נאמרין ואלו נאמרין בלשון הקדש מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם ופי' רש"י וחליצה היא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם והוא אומר לא חפצתי לקחתה ואמר החליצה היא אומרת ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ובג' יליף לה מג"ש כתיב הכא וענתה ואמרה ככה יעשה וגו' וכתיב התם וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש והתם גופיה מ"ל אתיא קול קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בל"ה שהתורה כולה בלשון הקדש נאמר' ובל"ה היתה כתובה אלפים שנה קודם בריאת העולם אף כאן בל"ה: בפניו על גבי קרקע. ופי' בפניו כנגד פניו לא בפניו ממש והא דלא כתיב לפניו עם למ"ד הוא משום דדוקא כנגד פניו חשוב כאילו ירקה בפניו ממש לא שטעו בין בי"ת ללמ"ד וחשבו שפירוש בפניו כמו לפניו שהרי בפרק לולב וערבה אמרינן אמר ליה ההוא פרסאי דהוה שמיה ששון לרבי אבהו עתידיתו דמלייתו לי מיא בעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון אמר ליה שטיא אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא ותניא בספרי יכול בפניו ממש תלמוד לומר לעיני הזקנים רוק הנראה לעיני הזקנים פי' האי וירקה לאו אפניו דלבתריה קאי אלא אלעיני הזקנים דלעיל מיניה כאילו אמר לעיני הזקנים וירקה ונשאר בפניו לבדו ועכ"ל שפירושו כנגד פניו: ונקרא שמו וגו' מצוה על העומדים לומר חלוץ הנעל. בספרי ובשלהי פ' מצות חליצה אליבא דר' יהודה וכמעשה דר"ט ולא ידעתי למה אומרים חלוץ הנעל ולא בית חלוץ הנעל כלישנא דקרא ושמא יש לומר דרז"ל סבירא להו דקרא דונקרא שמו בישראל לא קאי אלא על חלוץ הנעל לחודיה ואגב אורחיה נכתב בו בית ללמד בית א' הוא חולץ ולא שתים דומיא דאשר לא יבנה את בית אחיו שדרשו בו בית א' הוא בונה ולא שתים שכיון שייבם את יבמתו אסור לו לייבם את צרתה וזהו ששנינו מי שהיה נשוי שתי נשים ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה: כי ינצו סופן לבא לידי מכו' כמו שנא' מיד מכהו אין שלום יוצ' מתוך מצו'. בספרי וכבר פירשתי זה גבי כי יהיה ריב בין אנשים דאל"כ כי תקרב אשה להציל את אישה מיד מכהו מבעי ליה: גדולה וקטנה גדולה המכחשת את הקטנה. פירוש שלא תהיה הגדולה והקטנה ממין משקל אחד כמו ליטרא או חצי ליטרא וכיוצא בזה שאז הגדולה מכחשת הקטנה אבל אם הגדולה היא ליטרא והקטנה היא חצי ליטרא שכשירצה לשקול ליטרא שוקל עם הגדולה וכשירצה לשקול חצי ליטרא שוקל עם הקטנה אין בזה משום גדולה וקטנה וכן שנינו בספרי אבן ואבן יכול לא יעשה ליטרא וחצי ליטרא ורביעי ליטרא ת"ל גדולה וקטנה גדולה שהיא מכחשת הקטנה שלא יהיה נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה וכן דרשו גבי איפה ואיפה גדולה וקטנה גדולה המכחשת את הקטנה: לא יהיה לך אם עשית כן לא יהיה לך כלום. דאל"כ לך למה לי לא יהיה בכיסך מבעי ליה ויהיה פירושו לפי מצבו לא יהיה לך כלום אם יש בביתך איפה ואיפה ומפני שא"א לומר אם עשית כן אלא אח' הבנת גדולה וקטנה פירש תחלה גדולה וקטנה ואחר כך לא יהיה לך: אבן ואבן משקלות ששוקלים בהם. דומיא דאיפה ואיפה גדולה וקטנה שהן שמות מדות לא סתם אבנים: אבן שלמה וצדק יהיה לך אם עשית כן יהיה לך הרבה. לך בתרא דומיא דלך קמא מה לך קמא הוא דבק עם עונש העבירה אף לך בתר' הוא שכר המצוה: הקרה אותך בפני אחרים. פי' הראה אותך קרה בפני אחרי': חותך מילות וזורקן כלפי מעלה. כי אבר המילה היא כמו הזנב ופי' ויזנב חתך הזנבות שלכם פי' המילו' שלכם וזרקן כלפי מעלה שהיה מטיח דברים כלפי מעלה כלומר הנה מצותך שצוית לעמך ישראל מה הועילה להם: כל הנחשלים חסרי כח כו'. פי' נחשלי' כמו נחלשים כמו כבש כשב כבשה כשבה: ולא ירא עמלק אלהים מלהרע לך. אמר ולא ירא עמלק שלא תחשוב שהוא תאר לישראל דומיא דעיף ויגע ובא עם מלת ולא כמו נבל ולא חכם ולא הספיק לו לומ' ולא ירא עמלק אבל הוצרך לומר ולא ירא עמלק אלהים כדי להודיע שאלהי' פה הוא הפעול ועמלק הוא הפועל ויהיה פי' ולא ירא אלהי' ולא ירא את אלהים ואמר מלהרע לך להודיע טעם המאמר הזה במקום הזה להודיע שלא ירא אלהי' מלהרע לכם כל הרעות האמורות לעיל: תמחה את זכר עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה כו'. כי מלת זכר מורה שלא תשאיר אחריו דבר שיהיה זכרו עליו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך