פסוק א:רש"י ד"ה כי יהיה ריב, סופם להיות ניגשים אל המשפט וכו'. קשה לי: למה הכתוב קושר דיני משפט למקרה בלתי ברור שכזה כמו ריב בין שניים, כשכלל לא ברור, שאמנם תתרחש במסגרתו עבירה על לאו שיש בו מעשה? וייתכן שמשום כך צריך הספרי להוסיף את דרשתו. וכך גם אמר לי הרב ד"ר מרדכי הלפרין שי' (בסמינריון של בית ההנדסאים במלון רמדה־רנסנס בשבת). (פ' כי־תצא תשמ"ט)
פסוק א:ועתה איני מבין את ההקבלה, "מי גרם ללוט" וכו'. אמנם רועי לוט רבו עם רועי אברהם אבינו ע"ה, אבל התוצאה של מריבה זו היתה פרידה, ולא משפט! (פ' כי־תצא תשנ"ט)
פסוק ב:"...והפילו השֹׁפט" וגו'. ראה דברי ר' אהרן מירסקי שי' ב"דעת מקרא" שכתב: כמשמעו, כן תרגם אונקלוס: והרמנה דַּיָנָא. כיוצא בזה תרגם יונתן: וירבענה דַּיָנָא. דבר אחר: שיצווה השופט להפילו ולהכותו. וראיה לפירוש זה מלשון "לפניו", שהכוונה לפני השופט, מכאן שהמפיל והמכה אינו השופט (ראב"ע). ע"כ. (פ' כי־תצא תשס"ד)
פסוק ג:"...ונקלה אחיך לעיניך". משום מה אין רש"י מעיר כאן כמו שמעיר להלן (כז, טז) ש"נקלה" הוא לשון זלזול. (פ' כי־תבוא תשנ"ט, סמוך לפני הנסיעה לקרלסבאד)
פסוק ג:רש"י ד"ה ונקלה אחיך, כל היום קוראו רשע, ומשלקה - קוראו אחיך. ע"כ. יפה, ואף על פי כן עדיין קשה, למה הכתוב עובר מגוף שלישי לשני. (פ' כי תצא תשנ"ב) וב"דעת מקרא" מבואר: וחסה התורה עליו שלא יראוהו בקלונו. ואין הכוונה לעיני שליח בית דין, שמטעם זה שינה הכתוב לדבר בלשון נוכח. ע"כ.
פסוק ו:"ולא ימחה שמו מישראל". זכורני שעמדנו פעם - היה זה בשנים תש"ב־תש"ג בערך - קבוצה של חברי קיבוץ הנוער האגודתי שבכפר סבא מסביב ל"חזון איש" זצ"ל. דובר במעשה או באמירה של אחד ממנהיגי השומר הצעיר, ומישהו מן החבורה הפליט: "ימח שמו". שאל אותו ה"חזון איש": "אילו היה מת בלא בנים, אחיו היה חייב בייבום־חליצה?". ההוא הבין את הרמז, ואני, מאז, נשמר מלהשתמש בביטוי זה לגבי יהודי. זו היתה דרכו המיוחדת של ה"חזון אי"ש" - אין מוסר או דרך ארץ, יש תמיד הלכה. (פ' כי־תצא תשס"ז) הערת ר' שמואל עמנואל שי': במאמר המקיף של הרב קלמן כהנא זצ"ל על "עמדתנו כלפי אחים תועים" כתוב בפרק ג: בקשר להתנהגות למעשה כיום כלפי רשעים וכלפי אלה אשר אינם מאמינים מצאנו דברים ברורים גם אצל גאון דורנו מרן הגאון החסיד בעל "חזון איש" זצ"ל. אך עלינו להקדים מקודם. ה"חפץ חיים" זצ"ל חיבר ספר "אהבת חסד", אשר בו הנו קובע פרטי הלכות גמילות חסד שחייב בה אדם בגופו ובממונו. בסוף ספרו זה הדפיס ה"חפץ חיים" "מרגניתא טבא" אשר עליה אומר "לרוב התועלת הנמצא בה הוצאתיה לאור לזכות הרבים". "מרגניתא טבא" זו כוללת הנהגות טובות "מאת הגאון האמיתי הצדיק המפורסם בדור שלפנינו בין חכמי ישראל לגאון תפארת ישראל וקדוש ה' בהתמדת לימודו ובמעשיו הנוראים כקש"ת מוהר"ר יהונתן זצ"ל מעיר לובטש (הנקרא בפי כל ר' יהונתן וואלינער)" - כל זה מלשונו של ה"חפץ חיים" זצ"ל. ושם בסעיף יז נאמר: "...ולהזהר מלאו דלא תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין לשנאותו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל... וכל שכן שאסור לקללו, רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלמה". על דברי הגר"י מוואלין אלה מבסס ה"חזון איש" פסק הלכה. הנדון הוא אם מומר בימינו אינו זוקק ליבום. מסקנתו של ה"חזון איש" (יורה דעה סימן ב אות כח) היא שזוקק כיום. והרי מנימוקיו: "ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות ממרים ג, ג) דבניהם ותלמידיהם (של הכופרים בתורה שבעל פה והתועים אחריהם) חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה... ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו. ובהגהות מיימוני (הלכות דעות פרק ו) כתב, דאין רשאין לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר "אהבת חסד" כתב בשם הגר"י מוואלין שמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח ודיינינן להו כאנוסין...". ע"כ. את המאמר הזה כתב הרב כהנא לכבוד ארגון "השלשלת" בהולנד לרגל עשור לקיומו, ופורסם בפעם הראשונה ב"שערים" ב־ב' בשבט תשי"ז. לאחר פטירת הרב כהנא המאמר הודפס ב"המעין" (כרך לב, ניסן תשנ"ב). הערת ר' זאב נוימן שי': הגרצ"י קוק היה מזכיר דברי ר' יונתן אלה פעמים רבות (ראה בשיחותיו - אהבת ישראל עמ' 8, מידות עמ' 65).
פסוק ו:לכך יש לצרף את דברי הכרעתו של ה"חזון איש" (יורה דעה סימן ב אות טז) בנוגע לדין "מורידין ולא מעלין", שנאמר, בין השאר, לגבי מי שהוא מומר להכעיס, כלומר עובר על איסורי תורה מתוך כוונות אידיאולוגיות (גם אם אין שום יתרון באכילת אוכל לא כשר, הוא יעדיפוֹ על פני אוכל כשר), וכה דבריו: ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמשת בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל. והכופרין אז הם בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת. ע"כ.
פסוק יא:"...להציל את אישה... ושלחה ידה" וגו'. ראה "אור החיים" הק' העונה לשאלת הצלת הרודף, המתבקשת כאן. כלומר עונשה בא רק אם היתה יכולה להציל את בעלה בדרך אחרת. (פ' כי־תצא תשנ"ד - על הקרטונים, לקראת מעבר דירה לקריית משה)
פסוק יז:"זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח". הרבה תמהתי מהו גדר המצוה ואימתי עוברים על הלאו? ב"ספר המצוות" (עשה קפט) מצאתי שהמצוה היא "לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו". וכיצד נזכור? "נאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו". כלומר מצוה לזכור בפה. יחד עם זאת ישנו איסור שכחה "לא תשכח" (לא תעשה נט) המוטל על הלב, "אנחנו מוזהרים מהשליך זה מלבנו ומשכוח אותו והיא מצוות לא תעשה".
פסוק יז:הביטוי "בכל עת ועת" דורש הבנה, שכן לא מסתבר שהחיוב המוטל על האדם הוא לעסוק "בכל עת ועת" בזירוז העם לשנוא את עמלק, כפי שהוא מצווה לחזור על התורה שוב ושוב שלא תוכל לסור מלבו, כמבואר בפירוש רבנו יונה על מסכת אבות (פ"ג, מ"ח): "רבי דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר 'רק השמר לך' וגו' (דברים ד, ט) אשר לא נתן בלבבו לאמר כי השכחה מצויה בבני אדם והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים ולחשוב בה כל היום וכל הלילה עד שלא תוכל לסור מלבו ולא עשה הרי זה מתחייב בנפשו כי יבא להורות על פי הזכרתו ויאמר: כך אמר לי רבי, ויאסר המותר ויתיר האסור, ונמצאת תקלה באה על ידו".
פסוק יז:ואכן מוצאים אנו הגדרה אחרת ב"ספר החינוך" (מצוה תרג). לדבריו, הציווי על זכירת מעשה עמלק ניתן אמנם כציווי כללי ללא ציון זמן, אך אין פירושו של דבר שהציווי מוטל על האדם "בכל עת ועת", אלא קבעו ישראל זמן מיוחד לזכרון מעשה עמלק פעם בשנה, בשבת הסמוכה לפורים. ואימתי עוברים על לאו זה? על כך משיב: "והעובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל - ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו הבא על זה, שהוא 'לא תשכח'". (פ' כי־תצא תשנ"ג) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לפי הרמב"ם המצוה היא אכן לזכור את מעשה עמלק בכל יום ויום. כך עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם (ה, ה): "ומצוות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו". כעין דברי הרמב"ם כתב גם הסמ"ג (במצוות עשה קטז). וב"ספר חרדים" (יב, כא) מבואר: "מלשון רמב"ם וסמ"ג משמע שמצוות זכירה היא בכל יום". וכן כתב הרד"ל בביאורו ל"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מד, הגה ה): "ומלשון הרמב"ם ז"ל בספר המצוות וכן בריש פרק ה' מהלכות מלכים מבואר שסובר שהיא מצוות עשה נוהגת תמיד, וממילא זמנה בכל יום, ככל שאר מצוות הכתובין בתורה סתם כיוצא בזה, כגון ברכת כהנים... ותפלה, לפי דעת הרמב"ם שהיא מצוות עשה מן התורה, ויציאת מצרים וכיוצא בזה". וראה "מנחת חינוך" (מצוה תרג), שם מבואר שלדעת הרמב"ם זכירת עמלק זוהי מצווה תמידית, כמו שש המצוות התמידיות המנויות בסוף הקדמת "ספר החינוך" (להאמין בה', שלא להאמין זולתו, לייחדו, לאהבה אותו, ליראה אותו, שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים).
פסוק יז:הרמב"ם לא כתב, לא בספר המצוות ולא בהלכות מלכים, שכדי לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק צריך לקרוא בתורה את פרשת זכור! מכך עולה שלדעת הרמב"ם קריאת פרשת זכור היא תקנת חכמים, בדומה לקריאת פרשיות "שקלים" ו"החודש" ומצוות העשה מדאורייתא היא לזכור את מעשה עמלק בכל יום, כלומר מספיק לקרוא את הפסוקים מתוך סידור או לדבר בענין (ראה שו"ת "תורת חסד" חלק אורח חיים סימן לז סעיף ה).
פסוק יז:בעל "ספר החינוך" מתלבט לגבי זמן חיוב המצוה, ומכריע: "והעובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל - ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו שבא על זה, שהוא 'לא תשכח'". כלומר רק מי שמעולם לא קרא ביטל את העשה, ומספיק שיקרא אפילו פעם אחת בחייו, ואולי אפילו אין צורך בקריאה מתוך ספר תורה, כדי לקיים מצוות עשה זו.
פסוק יז:הרד"ל בביאורו ל"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מד, הגה ה) תמה על התלבטותו וכתב: "ומלשון הרמב"ם ז"ל... מבואר שסובר שהיא מצוות עשה נוהגת תמיד, וממילא זמנה בכל יום... ולא ידעתי למה זה פקפק ב'ספר החינוך' בסוף פרשת כי תצא (מצוה תרג) בזה אימתי זמנה, ודחק לומר שדי בזכירתה שתים ושלש פעמים בשנה (נראה שצריך לגרוס "פעם בשתי שנים או בשלש", כלשונו של בעל "ספר החינוך"). וליישב המנהג שאין זוכרין אותה בפה כתב כן".
פסוק יז:הערה נוספת יש להעיר כאן: בעל "ספר החינוך" כתב טעם זהה לטעמו של הרמב"ם, שתכלית זכירת מעשה עמלק היא כדי למחותו, ואף על פי כן הוא חולק עליו מן הקצה אל הקצה - לפי הרמב"ם צריך לזכור את מעשה עמלק בכל יום, ואילו לפי ה"חינוך" מספיק לזכור פעם אחת בחיים. כיצד יתכן ששניהם כתבו טעם זהה, ואף על פי כן נחלקו בצורה כה קוטבית בהשלכה המעשית שלו?
פסוק יז:נראה שלפי "ספר החינוך" מצוות זכירת מעשה עמלק מתקיימת בידיעה. עלינו לדעת שאנו מצווים למחות את עמלק, וכדי להראות שקיימת ידיעה מספיקה זכירה חד פעמית בפה. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, לא מספיקה ידיעה, גם יחס השנאה צריך להשמר - "ולא תחלש שנאתו" - לכן לדידו, אנו מצווים על זכירת מעשה עמלק בכל יום.
פסוק יח:רש"י ד"ה ויזנב בך, ...חותך מילות וזורק כלפי מעלה. ע"כ. הניחא חותך מילות, אך מה עניין לזורקן כלפי מעלה? (פ' כי־תצא תשנ"ג)
פסוק יח:וראה בפסיקתא דרב כהנא לפרשת זכור (וכן במדבר רבה יג, ג): "מה היה של בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן של ישראל ומזרקין אותם כלפי מעלה ואומרים: בזו בחרת? הא לך מה שבחרת". ואם כך, הדבר מובן. (פ' נצבים וילך תשנ"ג)
פסוק יט:"והיה בהניח ה' אלהיך" וגו'. עמלק אינו משבעת העמים שישבו בארץ ישראל. על כן - כך ראב"ע - באה המצוה למחות את זרעו רק אחר כיבוש הארץ, "בהניח", כאשר פנויים לנהל מלחמה מעבר לגבולות. (פ' כי־תצא תש"ס)
פסוק יט:שבת שבע ברכות של רפאל ורננה שי'
פסוק יט:התבקשתי על־ידי בעל הבית לומר דברי תורה, ועל כן, אם תהיינה תלונות, יש להפנותן לבעל הבית שאינו יודע כמה אינני יודע. השבוע עסקתי בשאלה, אם מותר לדבר או לקבל לשון הרע על גוי. בחיפושי הגעתי לדברי חז"ל (דברים רבה ו, ט): "'תֵּשֵב באחיך תדבר, בבן אִמך תתן דֹּפי' (תהלים נ, כ) - אמר רבי יוחנן: אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך, סוף בבן אומתך תתן דפי".
פסוק יט:בשעת החיפוש ראיתי מקורות נוספים ובאחד מהם בא הצירוף "בן תורה". צירוף זה תפש את עיני, שכן עד שראיתיו חשבתי שמדובר בביטוי חדיש שזכויות היוצרים שלו שייכות לדור האחרון, ומכיוון שהוא מופיע בדברים רבה (ו, ג) לפרשת השבוע, הסתכלתי קצת יותר מקרוב, שמא אמצא שם דבר שיכול להתאים לשבע ברכות. מצאתי שם את דברי רבי פינחס בר חמא לפסוק "כי לִויַת חן הם לראשך" (משלי א, ט) - "לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך. אם עשית לך דלת, המצוות מלוות אותך, שנאמר 'וכתבתָם על מזוזות ביתך'. אם לבשת כלים חדשים, המצוות מלוות אותך, שנאמר 'לא תלבש שעטנז'", ועוד ועוד. רשימה זו היא מירשם מומלץ לזוג הצעיר, וב"ה, במקרה זה, אין צריך לפרטו.
פסוק יט:מצאתי שם, בדברי חז"ל (ו, ד), עוד דבר מעניין - השלמה למשנתו המפורסמת של בן עזאי האומר (אבות פ"ד, מ"ו) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". המדרש מפרט שם, כיצד עבירה גוררת עבירה, ועל זה אני מדלג, ומפרט המדרש גם כיצד "מצוה גוררת מצוה": "תחילה 'כי יקָרֵא קן ציפור', מתוך כך 'כי תבנה בית חדש', מתוך כך 'לא תזרע כרמך כלאים', מתוך כך 'לא תחרש בשור ובחמור יחדו', מתוך כך 'גדלים תעשה לך' - הרי מצוה גוררת מצוה".
פסוק יט:אף זו הדרכה וגם ברכה בשביל הזוג הצעיר, שבעזרת ה' ילכו ממצוה למצוה ומתוך כך יתברכו גם בברכה הגשמית הנלווית.
פסוק יט:ועכשיו לפרשת השבוע!
פסוק יט:בסעודת ה"שבע ברכות" שערכה מחותנתנו שתח' במוצא, דובר על פרשיית הפטורים מלצאת לצבא, ונזכרתי בהרבה שאלות וקושיות שיש לי בנידון. למשל:
פסוק יט:(א) למה פרשת שופטים ופרשת כי־תצא רחוקות זו מזו אף על פי ששתיהן עוסקות בנושא אחד? פעמים רבות דורשים חז"ל סמיכות פרשיות. במקרה זה, מתבקש היה שידרשו 'ריחוק פרשיות', או לפחות יתנו טעם לריחוק.
פסוק יט:(ב) האם החזרה הביתה של ארבע הקטגוריות היא רשות או חובה? מרש"י (כ, ו ד"ה פן ימות) משמע שהיא חובה: "ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן, כדאי הוא שימות". אבל אינו אומר (כמו כג, יא ד"ה ויצא אל מחוץ למחנה) "זו מצוות עשה". ולמה אין רש"י מעיר הערתו "כדאי הוא שימות" כבר לפסוק ה, שגם בו נאמר "פן ימות"? למה אי שמיעת דברי כהן נענשת במיתה? למה "לדברי הכהן", והרי פסוקים אלה השוטרים משמיעים אותם?
פסוק יט:מדברי הרמב"ם אי אפשר להסיק דבר לשאלותינו, אך מצאתי ש"מנחת חינוך" כבר שואל (תקכז) ומבחין בין הירא ורך הלבב שחייב לחזור, פן ימס לבב חבריו, ובין שאר הקטגוריות. והצל"ח (סימן יא) תמיה על רש"י וטוען שרשאי אדם לחייב עצמו בדבר שהוא פטור ממנו.
פסוק יט:(ג) בפרשת שופטים (כ, ה) מעיר־מבאר רש"י (ד"ה ואיש אחר יחנכנו): "ודבר של עגמת נפש הוא זה (שלא יחנך את ביתו)". כלום מוות או פציעה בשדה הקרב אינה עגמת נפש?
פסוק יט:(ד) בפרשת כי־תצא (כד, ה-ו) באים שני דינים שונים לגמרי בפרשה סתומה אחת - "כי יקח איש אשה חדשה" - "לא יחבֹל רֵחים ורָכב", ומשום מה אין דורשים סמיכות. (שלום שי' אמר לי פעם שיש כאן רמז שיש ללמוד תורה לפני שיביא ריחיים על צוארו).
פסוק יט:וכהנה וכהנה, דברים שאיני יודע תשובה עליהם.
פסוק יט:וקצת חומר למחשבה: רש"י (כ, ח ד"ה הירא ורך הלבב), מביא מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי בשאלה מיהו "הירא ורך הלבב". לפי רבי עקיבא יש להבין את הפסוק כמשמעו ומדובר בחייל שאינו מסוגל לראות חרב שלופה לנגד עיניו. ולפי רבי יוסי הגלילי מדובר בחייל שירא מעבירות שבידו שיפרעו ממנו בשעת מלחמה. ובגלל שיש לחוש לכבודו של החוזר לביתו מחמת העבירות שבידו, לכן הוסיפה התורה דברים שבגינם יכול חייל לשוב לביתו - בנה בית, נטע כרם וארס אשה - כל זאת כדי לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו הרואים אותם שהם בעלי עבירה. אף שהרמב"ם פסק כרבי עקיבא, אנו למדים כאן דבר גדול: כמה יש להזהר בכבודם של בעלי עבירות, היראים מן העבירות שבידם.
פסוק יט:ואכן לירא מפני עבירות שבידו גם זו מדרגה. ועם זאת צריך להתבונן: לדעת רבי יוסי הגלילי פוטר הכתוב שלוש קטיגוריות של אנשים - מן הסתם לא מעטים - מן היציאה למלחמה, ובלבד שלא לבייש את עוברי העבירה היראים מן העבירות שבידם.
פסוק יט:בדרך זו יש ללמוד גם את הפסוק "לא תתעב אדֹמי כי אחיך הוא" (כג, ח), במיוחד בימים שבהם הציבור, גם הדתי, מתרחק יותר ויותר מן הציבור שאינו מקפיד על שמירת מצוות עד כדי יסוד ערים דתיות. אנשים כרפאל ורננה יכולים לעזור בגישור הנחוץ. יתן ה' ובביתכם תגרור מצוה מצוה.
פסוק יט:ולבסוף "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (כד, ה). שנה - מן התורה, לכל אורך ימי חייכם - עצה טובה מסבא וסבתא. (פ' כי־תצא תשס"א) באשר לשאלה (ב) ראה מש"כ למעלה (כ, ג-ז; שם, ז). על שאלה (ג) ראה מש"כ למעלה (כ, ה). על שאלה (ד) ראה מש"כ למעלה (כד, ה-ו). ולגבי מחלוקת רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי בשאלה מיהו "הירא ורך הלבב" ראה מש"כ למעלה (כ, ח).