פסוק א:וכי יהיה ריב בין אנשים. אז"ל אין שלום יוצא מתוך מריבה. לזה ריב בין אנשים שנכנס שטן ביניהם אחר שהיה רבי, כמו שאמר טובים השנים מן האחד, פירוש כשתראה שנים שהם טובים כלו' יושבים באהבה ושלום, הוא מן האחד שבהם שהוא סבלן והוא עלוב לזה הם טובים, אבל אם כל אחד רוצה להתגבר על חבירו אחר שהיה רבי, נעשה ריב שאילו היה סבלן היה נעשה רב לו, לזה ושפטום ששניהם רוצים להישפט. עוד ושפטום רמז על מה שאז"ל כשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים, לזה ושפטום שניהם במשפט אחד. ואמר ונגשו אל המשפט לא אמר אל השופט, לומר שלא רצו בפשרה ולא רצו אלא בדין, ואז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, לפי שכל הטענות אינן כתובות בתורה, אלא שצריך הדיין לדמות דבר לדבר, לזה והצדיקו את הצדיק, לא אמר וחייבו החייב אלא והצדיקו, לומר מלבד שהוא צדיק מודיעים צדקתו לרבים, כי אלהים נצב עמהם בדין ומודיע ומגלה להם, וכן לרשע לפי כשבאו שניהם היו בעיניהם כרשעים, כשנתברר הדין וידעו כי האחד היה רוצה לגזול חבירו ובא לדין לגנוב דעת הדיינים גם כן ורצה שיטו את הדין, לזה מצוה לפרסמו ולהודיע רמאותו לעולם כדי שלא ישאו ויתנו עמו כדי להצילו מן הגזל, ולהצדיק הצדיק כדי שישאו ויתנו עמו, הוא לא רצה לפרסם עצמו יפרסמוהו ב"ד, הואיל ונודע להם על ידי ה' הנצב עמהם ורצונו בזה. והיה אם בן הכות, בן כתיב וקרי בין, לומר שאם יבין הדיין שהוא בעל עבירה ראוי עליו שיחשבהו כבן וכאב את בן ירצה, והפילו והכהו לפניו, כמו אל פניו ישלם לו, שפירושו בחייו כדי שיצילהו ממכה רבה, זהו פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה, פירוש מכה שהיא מדת הדין שהיא רבה שהוא דין הנפש, א"כ יכהו לפניו, פירוש בזה העולם, זהו כדי רשעתו שהוא עשה בגוף יכהו בגוף, זהו כדי רשעתו במספר, כי באותו עולם אין קץ ואין מספר, ארבעים במספר, ולא ארבעים אלא חסר אחת שהן ל"ט כמנין המלאכות שהם מ' חסר אחת, והמלקות על הלאוין ורוב הלואין הן על המלאכות, כגון לא תחרוש בשור, לא תזרע כרמך כלאים, לא תבשל גדי, והלאוין שחייבים עליהם מלקות הם ר"ז לאוין, כי יש לאוין שאין חייבים עליהם מלקות, כגון לאו שאין בו מעשה, ולאו שניתק לעשה, ולאו שבכללות, אין מלקות אלא על ר"ז לאוין, וסימן מכה רב"ה, ותרגום סוד הוא ר"ז, זהו סוד ה' ליראיו, לומר שאחר שנקה נעשה לו ז"ר שנתעטר ונכתר למעלה, שמי שהוא ירא מכה רב"ה, ילקה בזה העולם, ילקה ל"ט להעביר לוטין מעליו, תרגום ארור ליט:
פסוק א:וכתב הרב בחיי ז"ל, טעם המספר הזה, לפי שהמת צריך תחיה וזה שחטא ועבר על מצות אדוניו נתחייב מיתה וחל על נפשו עונש כרת, כי בזה יחיה, ישיב הל"ט לטל של תחיה באותן החיים שהנפש מעותדת להן, וזהו אמרם ז"ל במסכת מגילה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת, ביארו לנו בזה כי טל של מלקות הוא כפרת כרת וישוב לו טל של תחיה, כי תזכה נפשו ותשוב לשרשו:
פסוק א:עוד טעם אחר שחיוב המלקות בב"ד שלמטה הוא מבן י"ג שנה ולמעלה, והמכות הם משולשות ושלש פעמים י"ג הם ט"ל, וכן המלקות בב"ד של מעלה אינו אלא מבן עשרים שנה ולמעלה, על כן הוא ס', ג"פ עשרים הם ס', וזהו אתיוה לאליהו ומחיוה ס' פולסי דנורא, ורצועה שמלקין בה כפולה לשתים ושתים לארבע וב' רצועות של חמור עולות ויורדות בה והטעם שהיא כפולה ומכופלת, לפי שיש בטפח ד' אצבעות וכשהיא כפולה ומכופלת הם ט"ז אצבעות, לפי שלא יש מצוה ומצוה בתורה שלא נכרתו עליה י"ו בריתות, ולכן לוקה ברצועה שיש בה י"ו אצבעות, וטעם שני רצועות עולות ויורדות בו כנגד נעשה ונשמע, וטעם שהן של חמור להצטרף יחדיו שור וחמור, על שם שכתוב ידע שור קונהו וגו', כי מי שעבר על המצוה והתנכר בחסדי ה' ראוי לו שילקה ברצועה של שור וחמור המכירים את בעליהן. ויש כאן ג' הכאות והכהו יכנו להכותו, מכאן שמכהו שליש לפניו ושתים לאחוריו כמו שכתוב והכהו לפניו, ואח"כ אמר יכנו להכותו:
פסוק א:ובמדרש ארבעים יכנו, למה ארבעים אלא אדם שנוצר למ' יום ועבר על התורה שנתנה למ' ילקה ארבעים, וכן אדם כשחטא לקה העולם בארבעים, אדם עשר, חוה עשר, נחש עשר, ואדמה עשר, וכן אתה מוצא בעונש המרגלים שלקו ישראל במדבר ארבעים שנה ע"כ. ואמר הרב ז"ל שכל המכה את חבירו אפילו הכאה אחת עבר על ב' לאוין. אמר לא יוסיף ואמר פן יוסיף שעל מכה אחת חייבו ב' לאוין, ומכאן ידע האדם כמה היא חיבתו לפני המקום, ויעבוד מאהבה ויקבל תוכחותיו כי את אשר יאהב ה' יוכיח ולא יהא קץ בהם:
פסוק ג:ונקלה אחיך. אז"ל כיון שנקלה וקיבל עונשו שהוא ל"ט מכות כמנין אחיך, הרי הוא אחיך, אחר שקראו רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע קראו אחיך, והוכיחו ז"ל מן הכתוב הזה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת לפי שנתבייש, והנביא אמר למען תזכרי ובושת בכפרי לך לכל אשר עשית. כל זה כדי לזכותם לעוה"ב ולא לחייבם, כי אע"פ שענשם נתן להם מקום להנצל מן העונש, לזה סמך לא תחסום שור בדישו, שאם לא ילקה יעשה תשובה קודם שיגמר הדין שאחר שנגמר הדין ע"י שור לא יוכל לחסמו עוד, לא תחסום שור בדישו לא תתן למדת הדין, חוזק, כמו אין מחסמין את הברזל ואת האבנים ביום טוב, כלומר כשתראה הדין מתוחה בעולם אל תתיאש מלעשות תשובה, כי יש יכולת בידך לבטלה ע"י תשובה ומעשים טובים:
פסוק ה:כי ישבו אחים יחדיו וגו'. היה לו לומר כי ימות אחד מן האחים ובן אין לו, מאי כי ישבו אחים, אלא כי ישבו אחים אלו הן איש וזוגתו היה להם ישוב בעולם ע"י שהן זכר ונקבה וכן כי ישבו אחים בגימ' זהו זכר ונקבה עם הכולל. ומת אחד מהם, המיוחד שהוא הזכר על עון שעשה נפרד מזוגתו, ובן אין לו לפי שלא השתדל בפריה ורביה כמו שנאמר על בני אהרן ובנים לא היו להם, א"כ זהו המיתה. וכן אמר בסבא פרשת משפטים דף ק"כ, והענין הוא ארוך עיין במקומו:
פסוק ה:ומה שאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, לאיש זר הוא יתר כיון דאמר החוצה, ויובן זה מזוהר פרשת וישב דף קפ"ז משם יראה, ולזה אמר לא תהיה לאיש זר, שאם זה מת אין צריך שייבמו לאשתו שהוא ירית אתריה ונשלם, עכ"ז אפילו שייבמו את אשתו לא תהיה לאיש זר שאינו ראוי, אלא תהיה לצדיק שמת בלא בנים, החוצה לאיש זר ר"ת הל"ז, ותהיה לו לז"ר ועטרה שיקיים ממנה בנים. וכן נראה מהטעמים שנטעם החוצה בטרחא, שאינו דבוק עם לאיש זר:
פסוק ה:יבמה יבא עליה. לא אמר אליה אלא עליה, רמז למה שאמר הסבא עולם הפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה, ולקחה לו לאשה שצריך לכוון הוא והיא בהבאת אחיו, זהו ויבמה, שיבמה ג"כ צריך שיכוון ואם לא כיונו הם פוגעים בערוה, יבמה בגי' בנה, שתכוין להביא בעלה להיותו בנה, והסוד ליבם אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, וליבמה באות נפשה שאפה רוח, שצריך שיכוונו שניהם לעשות לו בנין אחר, ואדם על עפר ישוב, וכן ומעפר אחר יצמחו, וכן יבמה יבא עליה ויבמה בגימ' מאחר, וכן אתה מוצא בזוהר פ' קרח דף קע"ו:
פסוק ה:וכתב רקאנטי ז"ל, היה נראה לומר כל מי שאין לו זרע מאשתו ודאי אינה בת זוגו הנגזרת לו כדכתיב הזנו ולא יפרוצו, ולפיכך הותרה לו אשת אחיו שאין לו בנים, כי לא היתה אשת אחיו הנגזרת לו. ובזה יתישב ספק אחד שהוקשה לי למה לא נצטווה היבום רק כשמת ערירי שמא אף אם יש לו בנים יצטרך ליבום מחמת עבירות אחרות ע"כ. ואין נראה לומר שלא הוצרכה תורה ליבם אלא לפי שמיעט בדמות כמ"ש, והוא ז"ל כתב הרבה על סוד העבור והאריך ע"ש. וסוד החליצה, חליצת הנעל הוא לפי שהאשה נקראת נעל כמו שאמר של נעליך מעל רגליך, ארז"ל שרמז לו שיפרוש מאשתו וזו רוצה להתיבם, לומר שרוצה להיות נעלו והוא אינו רוצה א"כ וחלצה נעלו, לומר שנצולה מלהיות נעלו, חלצה כמו חלץ מהם. עוד חלצה נעלו, הוא רצה לנעול דלת בפני אחיו, היא שהיא אשת חיקו תחלוץ איתו נעל ותשליכהו ארצה כדי שיבא ממקום אחר. עוד וחלצה נעלו לומר שעד עתה היה לו תקוה אולי יחיה ויבא ע"י אחיו ומאחר שאינו רוצה א"כ ראוי הוא להתאבל עליו וילך יחף:
פסוק ה:וכתב מהרי"ק ז"ל בשם בעל הלכות גדולות אמר הקב"ה למשה אמור אל היבם שלא רצה ליבם רעוע בגופך מאנת לקיים מצות יבום לפיכך תחלוץ מנעלך, כאבל וכמנודה שדרכם להיות יחפים, ובטיפה סרוחה שבגופך יכולת לקיים לאחיך זרע, לכך וירקה בפניו טיפה סרוחה, והדיינים עונין חלוץ הנעל ג"פ, חלוץ הנעל כאבל, חלוץ הנעל כמנודה, חלוץ הנעל כמורד במצות. ובשם רבינו יחיאל אומר מקוננת בפני ב"ד שבעלה יהיה כמת בלא זרע שלא אבה יבמי, ויבם משיב לא חפצתי רוצה לומר איני חושש אם יהיה בלי זרע, והיא חולצת נעלו לומר שיתאבל על אחיו, כי מעתה הרי הוא מת וישכח אחרי שאינו מקים זרע, ורוקקת לפניו כלומר לא מחמת יופיך חמדתיך, ואומרת כך להלבינו על אשר לא יבמה, וגם העומדים שם אומרים ג"פ חלוץ הנעל לפרסם בושתו ע"כ:
פסוק ה:וכתב רקאנטי ז"ל שמא יש בזה טעם, כי האשה תחת רשות בעלה אף כי אחרי מותו, הלא תראה שנעשית כשפחה לחלוץ הנעל מרגל היבם, מפני שחייבת להמציא מקום אליו, כמו שאז"ל ויבמה בעל כרחה. משא"כ באיש שאינו ברשות אשתו. ומסוד היבום תבין ענין החליצה, כי האשה היא מנעלו של בעל ועתה חלץ מהם וצריך לשוט בארץ לבקש לו מנוחה אחרת, והואיל ואינם עושים לו חסד ליבום יגיע לו תועלת לחלוץ המנעל, כי הכונה באותו המנעל לתת לו חלקו בחיים:
פסוק ה:ובסתרי תורה אמר, יש מי שתיקונו במנעל והוא קיום הכל, ויש מי שאין לו חלק במנעל כלום בשום צד בעולם, והסוד מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אז"ל בת נדיב בתו של אברהם אבינו ע"ה, בת נדיב בת היתה לו ובכל שמה, ויש מי שאין תיקונו במנעל כלום ולפיכך צריך לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו, כדי שיהיה אותו הנועל המנעל בקיום גדול, ועל הענין הזה נותנין המנעל בארץ שיבא המת מאותו רשות, ואין תיקונו במנעל ויכנס ברשות המתקן בסוד המנעל ע"כ:
פסוק ה:ובמדרש א"ר יודא מצות יבום משובחת:
פסוק ה:והמקיים מצות יבום לשמה נעשה שותף להקב"ה שנאמר ולא יכרת שם המת וכתיב ולא יכרת כל בשר ע"כ. ובזוהר פרשת חוקת דף ק"ף ע"ש. חליצה בגימ' לקחה, חלקה, חקלה, תרגם שדה חקלה, והאשה נקראת שדה כלומר שלוקח חלקו משדה אחר, מאשה אחרת, כמו שאמר וחייס עליה קב"ה לאהדרא ליה מעפרא אחרא שיהיה בחלקה, חקלה, והם עונין חלוץ הנעל ג' פעמים ר"ת י"ג, ג"פ י"ג הם ל"ט, אתיא כמאן דאמר ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו לטוטי קא מלטטא ליה ליבם, שיבא לידי כך, ונקרא שמו בישראל שהיא תמונה כוללת כל התמונות, בית חלוץ שנתחלץ ונצול מנעל שהיא אשתו, שאחר שהים בעלה למעלה לא יבא להיות בנה למטה, והקב"ה ימציא לו מלוח, חלוץ הנעל עם ב' מלות בגימ' ימציא לו מנוח, ובפרשת בהר הארכתי עיין שם:
פסוק יא:כי ינצו אנשים. לא אמר כי יריבון אנשים, לפי שכאן הם מריבין זה עם זה בלא שום דבר בידם, אבל במריבים אמר וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, והשמיענו כאן שמתוך הנצה יבאו לידי הכאה, שכן הוא אומר להציל את אישה מיד מכהו, לזה אמר אנשים יחדיו אחר שהן יחדיו והם אחים לא יתפרדו, לזה אמר איש ואחיו, לא אמר איש ורעהו אלא אחיו, לומר שאפי' שיהיו אחים אין שלום יוצא מתוך מריבה, ומדבר אחד יבא לידי דברים הרבה, כמו שאמר אותו חכם לבנו, אם תשתוק לדבר אחד לח תשמע דברים הרבה, הרי כאן מתוך נצנוץ דברים באו לידי הכאה ובאו לידי בושה ולידי הפסד ממון, כל זה גרם על שלא סבל דבור אחד אלא שרצה להשיב עליו. וכבר כתבתי על פסוק טובים השנים מן האחד, אם תראה שני אחים או שני שותפים שהן בטובה אותה טובה היא מן האחד שהוא עלוב וסובל דברי חבירו, וכבר צוו רז"ל ואמרו תהא מן הנעלבים ולא מן העולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים וקרבה אשת האחד להציל את אישה. אם כוונתה להציל למה וקצותה את כפה, כבר אז"ל בד"א בשיכולה להציל ע"י דבר אחר והעזה פניה והחזיקה וכו' אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר פטורה, ולזה אמר ושלחה ידה כי היה מספיק שיאמר והחזיקה, במה החזיקה ודאי בידה, אבל אמר ושלחה ידה לומר שהיתה יכולה להציל בדבר אחר אבל היא שלחה ידה. וקצותה את כפה, קבלת רז"ל שאינו ידה ממש אלא דמי ידה כי אם היה ידה ממש אולי תמות והתורה אמרה ידה ולא מיתה ואמר כפה ולא אמר ידה, למדו מכאן רז"ל שהרודף אחר חבירו להרגו אם יכולין להציל הנרדף באי זה אבר מאיבריו של רודף כגון לשבר ידו או רגלו מצילין, לזה אמר כפה אם אפשר, ואם לאו ימיתוה, שנאמר ולא תחוס עינך, כן פירש הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות רוצח, וכתב סוף הפרק. הרואה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו ולא הציל הרי זה בטל מצות עשה שהיא וקצות את כפה, ועבר על ב לאוין על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך ע"כ. לזה הזהירה תורה ואמר כי ינצו אנשים, יזהרו ויניחו מקום שיהיו יחדיו איש ואחיו ולא יהיה פרוד ביניהם:
פסוק יג:לא יהיה לך בכיסך, אמר בכיסך כי היה לו לומר לא יהיה לך אבן ואבן, בכיסך למה, וכן בביתך למה., אלא בא לומר שאם יהיה לו אבן ואבן, שתכלה פרוטה מן הכיס ויבא לידי עניות, וכן לא יהיה לך בבית שום כלי מכלי הבית שתצטרך להם ותמכרם, וכן פירוש הפסוק לא יהיה לך בכיסך שום מעות, למה בכיסך אבן ואבן, וסיים בקטנה שלא אמר קטנה לא יהיה לך, וידאג ויתאנח ולא ימצא נחת רוח ויאמר אי פה הזהב שהיה לי, איפה הכסף שהיה לי, זהו איפה ואיפה:
פסוק יג:ובמדרש א"ר לוי ברכות מברכות את בעליהן וקללות מקללות את בעליהן, ברכות מברכות בעליהן אבן שלמה וצדק יהיה לך, אם עשית כן יהיה לך מה למכור ומה לקנות ומה לישא ומה ליתן, וקללות מקללות את בעליהן, לא יהיה לך אם עשית כן לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן מה לקנות ומה למכור, אמר הקב"ה אני אמרתי לא תעשה איפה ואיפה ועשית כך חייך שאפילו קטנה לא יהיה לך ע"כ. ועם זה תבין שבקללות הקדים לא יהיה לך ובברכות אמר יהיה לך בסוף, שלא אמר יהיה לך אבן שלמה אלא אמר אבן שלמה יהיה לך, לרמוז למה שאמרו ז"ל. ועוד הקדים לא יהיה לך כאילו אמר שח"ו לא יהיה לך דבר כעור כזה, עוד אמר בגמרא אבן שלמה וצדק צדק משלך ותן לו, שלא ישקול עין בעין אלא נותן לו את גירומיו, וא"ת אני לקחתי הכל בבת אחת במשקל אחד ואני אתן על כל ליטרא ועל כל חצי ליטרא גירומים, א"כ מה אני מרויח, ועוד אפסיד, לזה אמר יהיה לך למען יאריכון ימיך, אמרו בספרי ומה גרוגרת אחת שהיא אחת ממאה באיסר האיטלקי נאמר בה אריכות ימים, פירוש כשיגרים המאזנים בגרוגרת אחת תטה את המאזנים, אם על חסרון גרוגרת אחת נאמר בה אריכות ימים, שאר מצות שיש בהם חסרון כיס עאכ"ו. ומההן תבין הלאו, שאם מסרו אפילו גרוגרת אחת בר מינן יתקצרו ימיו, ולא די אלא שיקרא תועבה ועול שנאמר כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול. ובגמרא פרק כיצד הרגל אמר רבי לוי קשה עונשן של מדות כו':
פסוק טז:כי תועבת ה' וגו', פסוק זה היה ראוי להיותו אחר פסוק לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, למה כי תועבת ה' כל עושה אלה, אבל אחר למען יאריכו ימיך לא יבא כי תועבת. ואפשר לומר לפי שאמר על מצוה זו שנראה שהיא קטנה נתן לה אריכות ימים כמו כבוד אב, לזה אמר ויותר מזה כי מהלאו תדע ההן, כי הלאו הוא תועבת ה', ומהלאו תבין שמי שמצדק מדותיו שכביכול דעתו נוחה הימנו ועושה נחת רוח ליוצרו א"כ ראוי הוא לאריכות ימים, בזה יבא פירוש כי תועבת שהוא נתינת טעם למה שאמר:
פסוק יז:זכור את אשר עשה לך עמלק, נסמכה פרשה זו לפרשת משקלות, לומר שלא תעשה כעמלק שהיה לו איפה ואיפה, כמו שאז"ל משל לשני אחים שהיה חוב על אביהן ומת כשבאו לפרוע חוב אביהן אמר האחד שאינו אחיו וכשבא ליטול הירושה אמר שהוא אחיו, כן עשה עמלק הרשע בענין פרעון חוב הגרות שנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך נחבא והלך לו ובשעת ירושת הארץ עשה עצמו מזרעו של אברהם ובא ליקח לו חלק בארץ, זהו בצאתכם ממצרים, אחר פרעון חוב הגרות, לזה סמך כי תועבת ה' כל עשה עול, זכור את אשר עשה לך עמלק:
פסוק יז:ובמדרש זכור את אשר עשה לך עמלק, מה כתיב לעיל כי תועבת ה' וגו' משל לרוצח וכו', הוקשה להם ז"ל מאחר שבתחלת הפרשה עד כאן הם כולם מצות עשה למה הפסיק בלא יהיה לך, והפסיק ואמר אבן שלמה וצדק שהיא מצות עשה, וחזר ואמר כי תועבת שהוא טעם ללא יהיה לך, לזה אמר משל לרוצח שהוא עמלק שנתפס, פירוש שבאה פרשתו שהיא ג"כ מצות עשה וצריך לכתבה במשנה תורה, לזה אמר אבן שלמה שהיא מצות עשה והפסיק בפסוק כי תועבת ה' כדי לדבק רשע לרשע. ובפסיקתא דורש הסמיכות בענין אחר, ז"ל, ר' תנחומא, פתח מאזני מרמה תועבת ה' ע"ש:
פסוק יז:עוד במדרש זכור, אמרו ישראל עד שאתה אומר לנו זכור אתה שאין שכחה לפני כסא כבודך זכור ה' לבני אדום, וכל כך למה לפי שבא בכח זקנו עשו שבירכו אביו ואמר לו והיה כאשר תריד, כתרגומו, וכן היה שבא ברפידים כשרפו ידיהם מן התורה, זהו אשר קרך, שפגע בך בלא עת רצון, ויזנב בך כל הנחשים אחריך, ארז"ל זה שבטו של דן שפלטן הענן שהיו עובדי ע"ז, א"כ אשר קרך אשר הקירך בפני האומות, משל לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד לתוכה ובא בן בליעל וקפץ לתוכה, אע"פ שנכוה הקירה בפני אחרים, כך כיון שיצאו ישראל ממצרים היתה אימתם על כל האומות שנאמר שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום וגו' תפול עליהם אימתה ופחד, וכיון שנזדווג עמלק להם אע"פ שנטל את שלו מתחת ידיהם הקירן בפני האומות, וכל כך למה לפי שבא בשעה שאתה עיף ויגע, עיף מהתורה ויגע מהמצות, לפי שהיו אוכלין המן והיה נבלע באיברים ולא היה נותן בהם כח אלא על ידי עסק התורה וכשרפו ידיהם מהתורה מצאו עצמן עיפים ויגעים, ולא ירא אלהים, חוזר על ישראל שלא היה בהם יראת ה', ולזה כבדו ידיו של משה שנאמר וידי משה כבדים, שאלמלא היו עוסקין בתורה לא היה יכול להם שנאמר וקוי ה' יחליפו כח וגו' א"כ אתה עיף אבל הוא אינו עיף שנאמר כי לא מועף לאשר מוצק לה, א"ר יוחנן כל המציק לישראל אינו עיף, ובפרט שבא בכח אביו, בכח אותה בכיה שבכה שנאמר וישא את קולו ויבך, וארז"ל אין בן דוד בא עד שימחו אותם דמעות שנאמר ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים, וארז"ל ותשקמו בדמעות שליש, א"ר שלשה דמעות הוריד עשו מעיניו, אחת מעין ימין ואחת מעין שמאל ואחת קשורה בעיניו שנאמר ותשקמו בדמעות שליש שלוש לא נאמר אלא שליש, שאלמלא ירדה מעיניו לא היתה תקומה לשונאיהם של ישראל מפניו, אמרו ישראל לפני הקב"ה בזכות ג' דמעות שהוריד עשו מעיניו השלטתו מסוף העולם ועד סופו ונתתה לו שלוה בעוה"ז, אנו שדמעותינו מצויה תמיד ביום ובלילה עאכ"ו. ובא בסיעתו של סמאל שרו, לזה נשבע הקב"ה שאין ה' שלם ואין הכסא שלם עד שיפרע מזרעו של עמלק, ולזה אנו אומרים בקדיש יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה רבא, לזה אמר והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, אתה מתחת השמים ואני מעל השמים שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו'. לא תשכח, אין מלחמתו של עמלק כשאר מלחמות כמו מלחמת פרעה וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר, זה בא בכח גדול, לזה לעתיד לבא תספרו ותשיחו ותהללו על הפלא ועל הנס הגדול שיעשה עמכם במפלתו של עמלק וסיעתו שהוא סמאל שהוא כנגד כל האומות, לזה לא תשכח. לזה יש נוהגים לומר בשעת הקדיש פסוק ויאמר כי יד על כס יה וגו'. לא תשכח קרי לא תשכח (בקמ"ץ השי"ן) אע"פ שאין שכחה לפני כסא כבודו עכ"ז באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, כתיב הכא תמחה וכתיב התם כי מחה אמחה, אתה מחיה אחת ואני שתי מחיות:
פסוק יז:גימטריאות
יפת. פתי, כלו לא תתפתה אחר היצר:
פסוק יז:תואר הזהר שלא תואר, תקולל על זה:
פסוק יז:האחת אהובה. ג' אהובה כתיב כאן, כנגד ג' דברים שהאשה נקנית בהם בכסף בשטר ובביאה:
פסוק יז:יום הנחילו את בניו, ס"ת מותו, שיצוה בעת מותו:
פסוק יז:והשבותו לו. אם האדם עצמו תועה מדרכי השם תחזירהו למוטב:
פסוק יז:לא תראה את שור אחיך, אלו ישראל דכתיב בהם שה פזורה ישראל וגו', ואנו אומרים להקב"ה לא תראה את ישראל בגלות והתעלמת מהם לאורך הזמן, השב תשיבם, ב' השבות, יהודה ובנימין, וישראל, ואספתו אל תוך ביתך, יקבץ נדחי ישראל, עד דרוש אחיך, תדרוש ישראל, כן תעשה לחמורו, זה משיח דכתיב עני ורוכב על חמור, לשמלתו, לבגדי כהונה ולתכשיטין שהפסידו ישראל, ולענני כבוד שהיו בימי שלמה כמו שמלה. וכן תעשה לכל אבידת אחיך אלו הגליות שנאמר ובאו האובדים וגו':
פסוק יז:הקם תקים. הקם בגימ' ע"ה טעינה:
פסוק יז:כלי גבר. אלו כלי זין, כלי גבר, ס"ת בגימ' חרב:
פסוק יז:קן צפור. אלו ישראל שגלו כצפור שנאמר כצפור נודדת מקנה:
פסוק יז:אפרוחים או ביצים. אלו קטני ישראל טף ונשים, והאם רובצת אלו גדולי ישראל שרבצו על הקטנים, האם זו כנסת ישראל:
פסוק יז:שלח תשלח. ב' שלוחים, ישראל, ויהודה ובנימן:
פסוק יז:והארכת ימים בגימ' בעולם שכלו ארוך, למען ייטב לך, למע"ן בגימ' ק"ץ, תזכו לראות קץ הפלאות כי כל המקיים מצות שלוח זוכה לגאולה:
פסוק יז:כי תבנה בית. ר"ת כתב, נכתב ונגזר על כל אדם מה יבנה מה יעשה. חדש ועשית מעקה לגגך, ר"ת חומל, חומל על ישראל שלא יפלו:
פסוק יז:תשים דמים. בגימ' אלו כלב רע וסולם רעוע:
פסוק יז:לא תלבש שעטנז. שמא תאמר אין לי בגדים נאים לכבוד שבת דאתי עשה דשבת ודוחה לא תעשה דכלאים ת"ל לא תלב"ש, לשבת, אפי' לשבת:
פסוק יז:גדלים. גדל ים, צבע חלזון והוא התכלת וגדל בים:
פסוק יז:גדלים תעשה. בפסוק זה עשר תיבות רמז שלעתיד יחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי וגו' גדלים תעשה, בגימ' ת"ש בכנף אחד עה"מ, רמז למה שאמר ריש לקיש שני אלפים ושמונה מאות לארבע כנפות, ת"ש לכל כנף:
פסוק יז:כי יקח איש. ס"ת יח"ס, שיקח אשה מיוחסת. כי יקח ס"ת י"ח, בן י"ח שנה לחופה:
פסוק יז:מאה כסף דע כי גדול עון העונה בפיו יותר מעושה מעשה, שכן במפתה וענשו אותו חמשים כסף, ובעל לשון הרע מאה כסף:
פסוק יז:לא תחרוש בשור ובחמור, תחרוש לשון דבור כמו רחושי מרחשן שפוותיה, זהו שאמר לא תחרוש, כלו' לא תדבר בענין המשיח, כמו ההוא מעשה דר' זירא דאשכח לרבנן דעסקי ביה אמר להו במטותא מינייכו לא תרחקוניה, דתנינן ג' באים בהיסח דעת, משיח מציאה עקרב. וכן בשור ובחמור, בגימ' בשני משיחים:
פסוק יז:כי ימצא. בגימ' הם בעדים:
פסוק יז:על דבר. ר"ת עד, עדים המתרים, וזהו דבר, התראה:
פסוק יז:האיש אשר שכב עמה לבדו, בגימ' ראשון בסקילה והשני בחנק. כאשר יקום איש, ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו, וכן יקום עם האותיות בגימ' קין:
פסוק יז:איש על רעהו. עשו שהרג את הנפש. כי בשדה מצאה, מצאו המחריבים את הנערה זו כנסת ישראל, והיכן מצאוה בשדה בירושלים שנאמר ציון שדה תחרש, צעקה הנערה ישראל, שנתארסו למקום שנאמר וארשתיך לי באמונה, ואין מושיע לה. לפיכך ולנערה לא תעשה דבר, אינה יורדת לגהינם כי קבלה יסוריה בעוה"ז, אכל על המחריבים נאמר ומת האיש אשר שכב וגו', שהן יתחייבו ירידת גהינם, כי אעשה כלה וגו' ואותך לא אעשה כלה:
פסוק יז:מושיע לה כי. ר"ת מלך, שטיטוס הרגום:
פסוק יז:בלעם ויהפוך ה', ס"ת מכה הפך את המכה:
פסוק יז:ונשמרת מכל דבר רע, ונשמרת בגימ' מן שפיכות דמים עה"מ והכולל:
פסוק יז:דבר רע. דבור רע, זה לשון הרע, דבר אחר זה נבול פה מכל דבר רע, ס"ת ערל, בגימ' עבודה זרה:
פסוק יז:ויתד תהיה לך. יתד, בגימ' האבות, זכות האבות יהיה לך:
פסוק יז:והיה בשבתך חוץ. כשתהיה בגלות, וחפרת כמו וחפרת לבטח תשכב. ושבת, תעשה תשובה ותשמור השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות, וכסית את צאתך, תתענה על עונותיך עד שימחו ויתכסו:
פסוק יז:ערות דבר. זה נבול פה:
פסוק יז:לא תסגיר עבד אל אדוניו, עבד אלו ישראל שנקרא עבדים למקום, אומרים מלאכי רחמים להקב"ה אל תסגירם לגלות ביד עונותיהם ולא ביד השטן, וזהו תסגיר, ס' סטן, נשאר תרי"ג ממלת תסגיר, כלו' שומר תרי"ג אין כח בשטן להזיקו:
פסוק יז:לא תשיך לאחיך ה' פעמים אומר תשיך נשך, כלומר כאילו עובר על חומשי תורה:
פסוק יז:תשמור ועשית. אזהרה לב"ד שיעשוך, כמו שארז"ל ממשכנין על הצדקה כי יקח איש אשה ובעלה, מכאן אז"ל האשה נקנית בג' דרכים, שסימנם שכ"ב שטר כסף ביאה, וס"ת פר"ה ורבה על ידי אלו:
פסוק יז:בה ערות דבר. ר"ת בעד. ועוד רמז ערות דבר, דבור ערוה, רמז על הקולנית שיוצאה, כדאיתא בגיטין:
פסוק יז:לה ספר. בגימ' לשמה:
פסוק יז:כריתות. בגימ' שתלוש, שיכתוב על דבר תלוש ולא מחובר:
פסוק יז:ויצאה מביתו. האשה יוצאה ולא האיש, אם הוא ביתו, ואם הוא ביתה הוא יוצא:
פסוק יז:וכתב לה ספר כריתות, ס"ת בהרת, אשה רעה צרעת לבעלה, שני פעמים כתוב בפרשה וכתב לה ספר כריתות, כנגד ב' חורבנות שנפטרו ונשתלחו ישראל:
פסוק יז:ושנאה האיש האחרון. אלו האומות ששונאים את ישראל, לא יוכל בעלה הראשון, אבל הקב"ה נהג עם ישראל במדת חסידות שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו: כי חסיד אני. נוהג עמנו בחסידות לפנים משורת הדין, וסמיך ליה כי יקח איש אשה חדשה, עתיד הקב"ה לחדש ימינו כקדם:
פסוק יז:נקי יהיה לביתו. אפילו בדבריו, ישמש עמה בנקיות ובטהרה ולא ינבל פיו, וזהו לכל דבר אפילו הדבור נקי יהיה לביתו שנה, ס"ת הוי"ה, אם הוא משמש עמה בנקיות הקב"ה משתתף עמהם, ויהיו הולדות נקיים. ד"א כשהאיש לוקח אשה מוחלין לו כל עונותיו, זהו נקי יהיה, שיהיה נקי בלא עונות:
פסוק יז:ושמח את אשתו. את לרבות שישמח כל הקהל בנישואין, כמו שאז"ל בתולה נשאת ביום רביעי, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ואמרו שיטרח ג' ימים אב"ג, כדי שיכין צרכי סעודה כדי שישמח הקהל. שמח, חמש, חמשה קולות, קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות וכו. ושמח את אשתו זה הקב"ה, רמז שישמח כנסת ישראל, וזהו מ"ש למעלה שרמוז במלת נקי יהיה שהקב"ה משמחם. יקח איש אשה חדשה. זה הקב"ה, אשה חדשה, ישראל במתן תורה לקחה על מנת שלא יפרד ממנה לעולם, זהו לא יצא בצבא, כאיש הפורש מאשתו והולך לו למלחמה, הוא לא יפרד מהם. ולא יעבור עליו לכל דבר, שלא יכעיסוהו לסור מהם. נקי יהיה לביתו שנה אחת, שנה משנותיו של הקב"ה ויומו של הקב"ה אלף שנים, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום וגו':
פסוק יז:לא יחבול רחים ורכב, לא יבטלו ת"ח מלעסוק בתורה, ות"ח נמשלו כריחים שהן טוחנין תורה יומם ולילה. דכתיב לא ימוש ספר התורה והגית בו יומם ולילה, כי נפש הוא חובל, אם יבטל התורה נמצא שהוא מחבל נפשי ונשמתו מחיי עוה"ב,, ולכך פסוק זה ראשו וסופו למ"ד על שם למודו:
פסוק יז:השמר בנגע הצרעת. ס"ת רעת, על רעת הלשון נגעים באים, וזהו מה שסמך ענין מרים, לפי שדברה לשון הרע לקתה:
פסוק יז:השב תשיב לו את העבוט, רמז שנתן אליהו אות וא"ו משמו ליעקב למשכון שיבשר את בניו ולכשיגאלו יחזיר העבוט שלו לאליהו וזהו תשיב, תשב"י, אליהו התשבי:
פסוק יז:כבא השמש. כשתבא ותחזור מלכות בית דוד, שנמשלה לשמש, שיחזור כסאו כשמש נגדי. ושכב בשמלתו ישכבו וישכנו ישראל בארצם לבטח, וזהו בשלמתו בשלמותו שנאמר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד:
פסוק יז:אבות על בנים. בגימ' תור"ה, ערבים זה בזה לקיום התורה, ולא יומתו, כלומר תתעסקו בתורה שלא תמותו, שנאמר אם תשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני:
פסוק יז:גר יתום ולא תחבול, ר"ת גיות שלא יחזור לגיותו:
פסוק יז:קצירך בשדך. ר"ת קבוע תהיה קבוע במצוה זו:
פסוק יז:כי יהיה ריב בין אנשים, ר"ת למפרע אבריך, איבריו של אדם עתידין לריב ולומר אחד לחבירו אתה חטאת, זהו ונגשו אל השופט ושפטום, כמו שאז"ל על פסוק אקרא אל השמים מעל וכו'. ד"א כי יהיה ריב בין אנשים. בין ישראל לעמלקים שהיו רודפים אותנו ולעתיד נתבע אותם לדין. וזהו אל המשפ"ט ושפטו"ם, ס"ת בגימ' הגדול. רמז ליום הדין הגדול. והצדיקו את הצדיק והצדיקו, צדקיה"ו, שנבוכדנצר עור את עיניו, הצדי"ק צדקי"ה:
פסוק יז:את הרש"ע, בגימ' יצ"ר הר"ע:
פסוק יז:והיה אם בן. ס"ת המן, הרש"ע, עשרה, עשרה בניו:
פסוק יז:אלה מכה רבה. ר"ת אמ"ר קורא פסוק אחד בשעת הכאה:
פסוק יז:לא תחסום שור בדישו, אומרים ישראל לה', בשעה שנכנסים אנו לדין לא תחסום ותאלים ישראל לעולם, תן להם מענה לשון:
פסוק יז:וירקה בפניו. עתידין הרשעים ללקות בצרעת ויהיו הכל רוקקין בהם:
פסוק יז:ככה יעשה לאיש. זה עשו שנאמר איש שדה. אשר לא יבנה, לא דיו שלא בנה אלא החריב:
פסוק יז:אבן שלמה. איפה שלמה, רמז על שלמה שתיקן המשקולות והאיפות: