לא תחסום - היחס לבהמות העבודה
מצווה מן התורה שלא למנוע מן הבהמה לאכול מן הדבר שתעבוד בו, שנאמר (דברים כה, ד): "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". אף שכתבה התורה שור, אין הכוונה למעט שאר מיני חיות, אלא רק לתת דוגמא לבהמה שעובדת עבורנו. לפיכך איסור "לֹא תַחְסֹם" חל על כל בעל חיים שעובד בשרותו של האדם, שאסור למנוע ממנו לאכול מן הדבר שהוא עובד בו. למשל, אסור לנו למנוע מן החמור לאכול מהתבואה שהוא נושא על גבו.
טעם המצווה ברור, יש לנהוג בהגינות כלפי בעלי החיים, ולהכיר להם טובה על כך שהם עובדים למעננו, וכדי לגמול עמהם חסד, מן הראוי לשתפם מעט ברווח הצומח מעבודתם. מה עוד שיש בדבר אכזריות להעסיק את הבהמה בעבודה בה היא רואה בעיניים כלות את האוכל, ובאפה עולה ריחו, ונפשה משתוקקת לאוכלו, אבל בכל עת שהיא מנסה לאכול, היא נתקלת בזמם שעל פיה, שמונע ממנה לאוכלו. לפיכך ראוי שלא לענות את הבהמה שעובדת למעננו, ולהעניק לה טובה חלף עבודתה (עי' בחינוך תקצ"ו).
ואם חסם במזיד את אחת מן החיות שעבדו למענו, ומנע ממנה לאכול מהדבר שעבדה בו, על פי התורה בית הדין צריך להענישו במלקות. אבל אם היא עובדת במאכלים שאם תאכל מהם תינזק, אזי מותר לחסום את פיה כדי שלא תאכל, שכן המטרה בזה למנוע ממנה נזק, ולא לחסוך מעצמו את הוצאות מאכלה (רמב"ם הל' שכירות יג, ב-ג).
בנוסף לאיסור המיוחד, שלא לחסום שור בדישו, ניתן ללמוד ממצווה זו מה היחס שראוי שיהיה לאדם כלפי בעלי חיים, ובמיוחד כלפי הבהמות שעובדות בשירותו. (לדעת המאירי ב"מ לב, ב, זהו אחד מן המקורות לאיסור צער בעלי חיים מן התורה).
וכן כתב בספר חסידים (תרס"ו), שהמצער את בהמתו, כגון שמעמיס עליה משא יותר מכפי כוחה, ואחר-כך כשאינה יכולה ללכת מכה אותה, עתיד הוא ליתן את הדין על כך, שאסור מן התורה לצער בעלי חיים. וכן הרוכבים על הסוסים, ומכאיבים להם במגפיהם יותר מדאי - עתידים ליתן על כך את הדין (שם מ"ד). אבל להכות את הבהמה מעט כדי שתלך מותר, שכן כך מדרבנים אותה לעבודתה (שם תרס"ח). וכן מצינו שהקב"ה הקפיד על בלעם שהכה את אתונו בחינם, שנאמר (במדבר כב, לב): "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ". שהואיל ובלעם ידע את אתונו שהיא תמיד שומעת בקולו, היה צריך להבין מעצמו שמחמת סיבה חזקה אינה ממשיכה ללכת, ולא היה צריך להכותה. וכיוון שנהג בה באכזריות, ואיים עליה שלא בצדק, ואמר: "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ", עונשו שנהרג בחרב.