פסוק א:[והצדיקו את הצדיק אלו בעלי דינים].
פסוק ב:בן הכות בן מלקות כמו בן מות ובן זה כמו יהושע בן נון אגור בן יקה.
פסוק ב:והכהו לפניו לשופט קאי וכן אמרו רבותינו.
פסוק ב:כדי רשעתו לפי רשעתו שהרשע יכנו מכות גדולות או קטנות וכולן במספר הקצוב.
פסוק ג:ארבעים בשביל שעבר על התורה שנתנה לארבעים יום וילקה ארבעים ויצא מידי ענשו.
פסוק ג:יכנו ולא על כסותו והיכן הוא לוקה בין כתפיו.
פסוק ג:לא יסיף והלא כבר נאמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו אם כן למה חזר ואמר לא יסיף לומר לך שאין חכמים רשאים להוסיף אבל לגרוע הרשות בידם ולפיכך העמיד הכתוב הענין במכות הראויות להשתלש.
פסוק ד:לא תחסם שור פרש״י להוציא את האדם כלומר לפוטרו מן הלאו אם חסמו דאין אתה מוזהר עליו וא״ת תיפוק ליה מואכלת ענבים כנפשך שבעך דאינו לוקה בחסימת אדם כדאמרינן מה נפשך אם חסמת פטור וכו׳ אלא י״ל דתרוייהו צריכי דאי כתב רחמנא כנפשך ולא כתב שור ה״א פטור מתשלומים שהרי בבהמה איכא תשלומים כדתניא החוסם פי פרה ודש בה משלם ד׳ קבין לפרה כו׳ אבל חוסם אדם פטור מתשלומים הא למיפטריה מלאו המחייבו מלקות לא מפטרינן ליה כתב רחמנא שור להוציא את האדם לפוטרו מן הלאו ואי כתיב רחמנא שור ולא כתב כנפשך לא פטרינן ליה מתשלומים אלא ממלקות לכך כתיבי תרוייהו כנפשך ושור בדישו. פרש״י למה נאמר דיש וכו׳ אף כל כיוצא בו, כלומר שאין לך רשות לחסום לא שור ולא אדם בדישו בכיוצא בו יצא החולב והמגבן כו׳ כלומר שאין הפועל אוכל בהם. ע״א למה נאמר די״ל לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגידולו מן הארץ אף כל כיוצא בו שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו אינו יכול לחסום שורו בשעת מלאכתו ונקיש חוסם לנחסם מה נחסם דהיינו שור מותר לאכול בשעת דישו בדבר שגידולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו אף דוגמא דחוסם דהיינו אדם מותר לאכול בשעת מלאכה בדבר שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו למעשר יצא החולב והמגבן וכו׳ שאין הפועל אוכל מהם אפילו בשעת מלאכה.
פסוק ה:כי ישבו אחים פרט לאחים מן האם דגמרינן גז״ש מאחים משנים עשר עבדיך אחים אנחנו.
פסוק ה:ומת אחד מהם האל״ף בפת״ח.
פסוק ה:יבמה יבא עליה מצוה לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה להתרה יכול תחזור להתרה הראשון ת״ל יבמה יבא עליה מצוה, כיוצא בו מצות תאכלו וגו׳ כמו שפירשתי בפ׳ צו.
פסוק ה:ויבמה מתבות שיש בה שני פנים בפרושם זה למפרע מזה כעין דשן לדשנו וכיוצא בהם פירוש יעביר ויסיר היבום ותהיה אשתו.
פסוק ז:[ועלתה גבי דין שייך לשון עליה].
פסוק ז:ועלתה יבמתו השערה היבמה הולכת אחר היבם.
פסוק ז:השערה מצוה בב״ד שיהא בגבהה של עיר ושיהא בזקנים.
פסוק ז:להקים לאחיו שם בישראל ולא בגרים מכאן אמרו שני אחים גרים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה פטורין מן החליצה ומן היבום.
פסוק ח:ועמד דבריו בעמידה כדי שישמעוהו הזקנים.
פסוק ט:וחלצה נעלו משל עור כדכתיב ואנעלך תחש וברגל ימין דילפינן רגל רגל ממצורע.
פסוק ט:וחלצה נעלו לפי פשוטו להקנות לו ירושת אחיו המת כמו שמצינו בבועז לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו ולתשובת המינים וחלצה נעלו פירוש אם תחפוץ ליבמי אעבוד אותך כשפחה לאדוניה והוא ישיב לה לא חפצתי לקחתה.
פסוק ט:וירקה בפניו כדי לבזותו על אשר מאס בה לומר שמאחר שאינך חפץ בי אינני חוששת בך אלא כרוק הזה.
פסוק ט:וענתה ואמרה כדי לבזותו ולישב דעתו.
פסוק יא:אשת האחד ולא אשת שליח ב״ד.
פסוק יא:והחזיקה במבשיו אין לי אלא במבושיו מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנה תלמוד לומר והחזיקה מכל מקום.
פסוק יב:וקצתה את כפה פרט לאשת שליח ב״ד שאם החזיקה במבושיו של אותו המתקוטט עם בעלה כשהוא בא להכריחו מכח שליחות ב״ד שהיא פטורה.
פסוק יג:גדולה וקטנה פרש״י גדולה שמכחשת את הקטנה כלומר לא יהיה לך שני משקלות האחד מחמשה רביעי הליטרא והשני משלשה רביעים אע״פ שהם ב׳ ליטרות ישרות כשהן בבת אחת לפי שהלב יודע שכוונתו ליטול בגדולה ולהחזיר בקטנה היינו גדולה שמכחשת את הקטנה שמחסרת אותה רביע אחד.
פסוק יג:בכיסך בית מקום למאזנים.
פסוק יח:ויזנב בך רדף אחר אותם שהיו בזנב החיל.
פסוק יח:הנחשלים הנחלשים מתיבות הפוכות כמו כשבים כבשים.
פסוק יח:ואתה עיף ויגע אל תתמה אם עשה בך כך שהרי היית עיף ויגע מטורח הדרך, ועוד שהיית לא ירא אלקים, כדאיתא במכילתא אחרים אומרים ולא ירא אלוקים אלו ישראל שהיו בהם מצוות ולא קיימום אבל אם הייתם יראי אלוקים לא היה יכול לך.
פסוק יט:תמחה קודם שפשט ידו במקדש, ולמעלה שאמר אמחה היינו לאחר שפשט ידו במקדש. שלימא סדרא דפרשת כי תצא
