תנ"ך על הפרק - דברים כה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים כה

178 / 929
היום

הפרק

מלקות, אסור חסימת בהמה, יבום, חליצה, רודף, היחס לעמלק

כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָרָשָֽׁע׃וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר׃אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ין יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי׃וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ׃וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיווְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

כי יהיה ריב וגו'. אין שלום יוצא מתוך מריבה, וכי מי גרם לזה ללקות, הוי אומר זו מריבה איתבאר ע"פ מש"כ רש"י בפסוק זה כי יהיה ריב סופם להיות נגשים אל המשפט [וכנראה כך היתה לפניו הגירסא בספרי], ור"ל דמדייק מדהול"ל כי יגשו, ולכן מדייק שאם יהיה להם ריב סופם שיגשו למשפט שיקוב הדין ולא יוכלו עוד להתפשר בשלום, וע"ע לקמן ריש פסוק י"א. [ספרי]. בין אנשים. אין לי אלא אנשים, נשים מניין, אשה עם איש מניין, ת"ל ונגשו אל המשפט בואע"פ דבסמוך מוקי האי קרא בעדים צ"ל דס"ל דאע"פ כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו דגם בבעלי דינין איירי, וראיה לזה שהרי שם דאמר דבעדים איירי קרי לזה רמז כפי שיבא בדרשה בסמוך רמז מה"ת מניין וכו' עיי"ש. [ספרי]. ושפטום. דיני מכות בשלשה דיינים, דאמר קרא ושפטום, ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה גר"ל דבעינן שלעולם לא יהיו הדיינים במספר זוגי, כדי שבמחלוקת יהיה אחד מכריע ולכן בעינן שלשה, ומבואר עוד מענין זה לפנינו בפ' משפטים. .
(סנהדרין י' א')
ושפטום. בעל כרחם דעיין מש"כ לעיל אות ב'. ובטעם הדיוק י"ל מדלא כתיב ושפטו ביניהם כמו בפ' יתרו ושפטתי בין איש ובין רעהו, וכהאי גונא דריש בספרי ר"פ שופטים ושפטו את העם אפילו בעל כרחם, וגם שם הדיוק מדלא כתיב ושפטו בין העם. [ספרי]. והצדיקו וגו'. אמר עולא, רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מניין ההיכי דאין הזמה יכולה להתקיים בהן, כגון שאומרים מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה ונמצאו זוממים והם כהנים, אין אומרים יעשו הם בני גרושה וחליצה תחתיו אלא לוקין את הארבעים, ומפרש מנ"ל דבכהאי גונא לוקין. , דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, וכי משום דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים – והיה אם בן הכות הרשע ור"ל דפריך אי ס"ד דפסוק זה בדיינים איירי וצדיק ורשע בבעלי דינין משתעי, א"כ ל"ל דכתב והצדיקו את הצדיק לכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות הרשע, ולמה הוזכרה כאן צדקת צדיק, וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למתלי מלקות בוהצדיקו והרשיעו אלא ע"כ בעדים משתעי, עדים שקרנים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים, והיה אם בן הכות הרשע, אז אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה כגון בעדי בן גרושה או גלות – והפילו השופט והכהו לפניו.
ומה שאמר בזה לשון רמז מה"ת מניין, דמשמע אך רמז ואסמכתא, הנה באמת אין הדבר כן, אלא דזה הוי מדאורייתא ממש הלכה למשה מסיני, ורק פריך היכי מרומז זה בתורה, וראיה לזה דהוי מדאורייתא ממש נראה ממש"כ בעלי הכללים דכ"מ שאמרו בגמרא מאי קרא, פירושו דהוי מדאורייתא ממש [עיין בס' יד מלאכי סי' תל"א], ובב"מ ק"י סע"ב פירש"י מאי קרא – היכי רמיזא, הרי דגם רמז מורה על למוד דאורייתא ממש, ודו"ק.
.
(מכות ב' ב')
והצדיקו וגו'. תניא, ר' שמעון אומר, והצדיקו את הצדיק – צדקתו כדי שלא ילקה זנראה דר"ל דמצוה למצוא לו זכות כמו במיתה דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה (פ' מסעי), ומדייק כן מדאקדים והצדיקו לוהרשיעו, ואולי ס"ל כרבא בסנהדרין י' א' דמלקות במקום מיתה עומדת, ולכן נוהגין בו דוגמאות פרטי דיני מיתה. ועיין סנהדרין ל"ג ב' חייבי מלקות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, ובדרשה הבאה. [ספרי].
והיה אם וגו'. יכול כל מרשיעים לוקים חכל העובר על מצוה שבתורה על עשה ועל ל"ת. , ת"ל והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה, ועדיין איני יודע איזו הם הלוקים, ת"ל (פ' ד') לא תחסום שור בדישו, מה חסימה מיוחדת שהיא מצות ל"ת ואין בה קום ועשה, כך כל מצות ל"ת שאין בה קום ועשה לוקה טר"ל כל לאו שהוא ניתק לעשה לתקן את הלאו כגון הלאו דלא תקח האם על הבנים ולא תכלה פאת שדך אינו לוקה אלא א"כ לא קיים העשה שבהן. ואמנם עוד הרבה לאוין יש שאין לוקין עליהם כמו לאו שאין בו מעשה, כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא וכדומה, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, וכן כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לאו דלא תנאף ולא תעשה מלאכה בשבת, וכן לאו הניתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב, וכן לאו שבכללות שהוא לאו אחד הכולל ענינים הרבה, כגון לא תאכלו על הדם (פ' קדושים) דילפינן מיניה כמה דינים [עיין לפנינו במקומו שם], וכן בלאו שנאמר בו מניעה מעשיית דברים שונים אין לוקין על כל אחד ואחד, כגון זה שנאמר בפסח אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאינו לוקה על נא ועל מבושל שתים אלא אחת, ורק היכי שנאמר מפורש ע"פ הקבלה שלוקין על כל אחד ואחד כמו שקבלנו חיובי ג' מלקות באיסור אכילת חדש באוכל לחם וקלי וכרמל, אע"פ שכלולים בלאו אחד [ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, פ' אמור], וכן בלאו דמעביר בנו ובתו באש וקוסם קסמים באה הקבלה עליהם ללקות על כל אחד ואחד. [ספרי]. בן הכות הרשע. ת"ר, מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליז זכות שמחזירין אותו, ת"ל (פ' משפטים) נקי אל תהרג, ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, ת"ל (שם) צדיק אל תהרג יפירש"י נקי משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין, וצדיק משמע שנצטדק בדין אע"פ שבאמת אינו נקי מן החטא, עכ"ל. ובאור הדברים ע"פ מש"כ בעלי שימוש הלשון בהבדל באור השמות נקי וצדיק, דנקי הוא מהשקפה על עצמו שהוא חף מפשע, וצדיק הוא מהשקפה על אחרים שאחרים מצדיקים אותו אף שהוא רשע בפ"ע, ואף כי בכ"מ באור שם צדיק מורה על צדיק ממש, אך לשון כזה יסבול גם אופן המבואר. ובספרי פ' שופטים יליף ענין זה מפסוק צדק צדק תרדוף. ומסיק בגמרא כאן דהא דאין מחזירין אותו לחובה הוא רק אם טעו ב"ד בדבר שאינו מפורש בתורה אלא בסברא בדברי תנאים ואמוראים, אבל בדבר המפורש בתורה מחזירין אפילו לחובה, ועיין מש"כ עוד בפ' משפטים בפסוק הנזכר. , בעי מיניה ר' זירא מרב ששת, חייבי מלקות מאי, אמר לו, אתיא רשע רשע יאבדיני נפשות כתיב אשר הוא רשע למות (פ' מסעי) וכאן בחייבי מלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע, ודרשינן כמו שההורג במזיד נקרא רשע ונוהגין בו אלו הדינין כך המחויב מלקות שנקרא ג"כ רשע נוהגין בו ג"כ אלו הדינין. .
(סנהדרין ל"ג ב')
בן הכות הרשע. משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד, העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם, אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממים כל אחד ואחד לוקה ארבעים. מנה"מ, אמר אביי, נאמר רשע בחייבי מיתות (פ' מסעי) ונאמר רשע בחייבי מלקות, מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה יבהטעם והסברא בזה פשוט דדוקא בממון מתחלק משום דכשיתקבלו כל החלקים להנדון הרי מצטרף בידו כפי שרצו להפסידו ומתקיים שפיר כאשר זמם, אבל במלקות אם ילקו לכל אחד רק חלק מה מהמלקות לא יתקיים כאשר זמם שהרי הם רצו לחייבו מלקות שלם, ואע"פ דגם בממון אם ניזיל בתר דידהו אין בכל אחד כאשר זמם, אך עכ"פ לגבי דידיה יש כאשר זמם שהרי מקבל כל הסך, משא"כ במלקות אם יתחלק המספר ביניהם לא יתקיים בכל צד כאשר זמם, שהרי לו לא יגיע מאומה ממה שילקו הם, ולכן ילקה כל אחד מספר שלם. .
(מכות ה' א')
והפילו. מלמד שאינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה יגדא"א לפרש כפשוטו שיפילהו לארץ, דהא מבואר בסמוך שילקהו גם על החזה ושתי ידות מלאחריו שא"א כשהוא שוכב, אלא יהיה הנלקה כפוף על העמוד. .
(שם כ"ב ב')
והפילו. מלקין אותו ברצועה כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומניין לרצועה שהיא כפולה שנאמר והפילו, והא מבעי ליה לגופיה, א"כ לימא קרא ויטהו, מאי והפילו ש"מ תרתי ידיתכן דמדייק דמדכתיב והפילו ולא ויטהו, משמע ליה שתהיה בהכאה זו כדי נפילה, והוא ע"י רצועה כפולה ומכופלת. ועיין מהרש"א שהביא גירסא אל תקרא והפילו אלא והכפילו, ולא מצאתיה. .
(שם כ"ג א')
והכהו לפניו. מלמד שיהיה מלקה ועיניו בו ולא שיהיה מלקה ועיניו בדבר אחר טומדייק מדלא כתיב והפילו השופט לפניו והכהו אלא והכהו לפניו משמע שלא יהיו עיניו של דיין בענין אחר, וכלומר שלא יסיח דעתו ועינו מהמוכה בשעת המלקות. וטעם הדבר משום דבמלקות יש הרבה פרטים שהדיינים צריכין בעצמן לראות ולהשגיח בכמה ענינים, כמו שלא יכהו יותר מכפי כחו, ואם יש חשש סכנה שאינו יכול לסבול יפסקו המכות, כי כונת התורה היא רק להכות ולא להמית, ולכן צריכין הדיינים להשגיח היטב על כל זה, ולא דמי לעונש מיתה דהתם רק מצוה אחת כללית שימיתוהו ותו לא, משא"כ הכא דצריך שישמרוהו שיחיה. ועיין מש"כ בסמוך אות כ"ב. [ספרי]. כדי רשעתו. כל המשלם ממון אינו לוקה, שנאמר כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות טזהלשון משום ומשום אינו מבואר כל כך, דהא אף דמפני רשעה אחת אתה מחייבו אבל עכ"פ איפה ההכרח שלא יענשוהו בשתים, במלקות ובממון. ואולי י"ל דבמקום משום ומשום צ"ל משם ומשם, ובאור הענין, דדרשה זו מוסבת על המשנה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, והבאור הוא דשם חיוב שלהם מסתעף משנים, דשם חיוב מלקות שלהם נפקא מלא תענה, ושם חיוב תשלומין ילפינן מן כאשר זמם, ועל זה פליגי חכמים דאין לנו לחייבו על פי שמות העונשין אלא ע"פ שם הרשעה שעשה כמש"כ כדי רשעתו, וזה כתיב גבי העונש, ולכן רואין אם עשה אך רשעה אחת אז מענישין אותו בעונש אחד ואם עשה שתי רשעיות מענשין אותו בשני עונשין, ולפי"ז מבואר הלשון משם רשעה אחת וכו', ר"ל משם רשעה ולא משם העונש, ודו"ק. –
ודע דהא דאינו חייב משום שתי רשעיות הוא רק אם באו שני החיובים כאחד, אבל אם באו זה אחר זה חייב משום שניהם, וכגון בשוכר פרה לדוש בה ותסמה ודש בה לוקה משום לאו דחסימה ומשלם לבעלים שכר מזונות שנפחתה משום דחיוב מזונות בא תיכף משעת משיכה ואיסור חסימה משעת דישה, ועיין בחו"מ סי' של"ח. –
ועיין בב"מ צ"א א' מסיק רבא דהא דאין לוקה ומשלם הוא רק בידי אדם להוציא ממנו בדיינים, אבל לצאת ידי שמים חייב, ונ"מ בזה כתב רש"י שאם תפס הניזק אין מוציאין ממנו, אבל הריב"ש בתשובה סי' שנ"ב פסק דמוציאין, ויש להביא ראיה לדעת הריב"ש מסנהדרין פ"ז ב' בפלוגתא דרבי ורבנן בפסוק ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש (פ' משפטים) דרבי ס"ל דהאי נפש פירושו ממון, ר"ל דמי האשה והיורשים, ורבנן פטרי מממון משום דקם ליה בדרבה מיניה, ופירש"י שאם תפסו היורשין את הממון וקדשו בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת, יעו"ש. ואי ס"ד דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים אם תפס לא מפקינן מיניה, א"כ הכא בדקם ליה בדרבה מיניה דלצאת ידי שמים חייב לשלם א"כ אמאי ס"ל לרבנן דאינה מקודשת, והרי זה ראיה מכרחת לדעת הריב"ש. –
והנה בכתובות ל"ו ב' באה עוד דרשה על מניעת החיוב בשני עונשין מפסוק דפ' משפטים ולא יהיה אסון ענש יענש, דמשמע הא אם יהיה אסון [כלומר חיוב מיתה] לא יענש, ומבואר בפ' משפטים שם צורך שתי הדרשות בענין זה, עיי"ש לפנינו.
.
(מכות ד' ב')
כדי רשעתו. ר' נתן ב"ר הושעיה אמר, כל המשלם ממון אינו לוקה, שנא' והנהו לפניו כדי רשעתו את שמכותיו יוצאות בו ידי רשעה, יצא זה שאומר לו עמוד ושלם טזר"ל את שהמכות פוטרין אותו מכל חיובו ורשעתו שאינו חייב אלא מלקות בלבד, משא"כ אם עוד יתחייב לשלם הרי אין נפטר עם המלקות, ולחייבו בשניהם אי אפשר כמבואר בדרשה הקודמת משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, יעו"ש. [ירוש' תרומות פ"ז ה"א]. כדי רשעתו במספר. מלקין אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו יזר"ל שליש על החזה ושני שלישים על גבו, שליש על כתף אחד ושליש על כתף השני, ומטעם זה מבואר בסמוך דלעולם מכין אותו רק מספר מכות הראויות להשתלש, כגון אם אמדוהו לקבל עשרים מכין אותו י"ח וכדומה ועיין בסמוך אות ל"ב. , דאמר קרא והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, רשעה אחת מלפניו שתי רשעיות מאחריו יחלא נתבאר טעם דרשה זו, ונראה דדריש הלשון כדי רשעתו לשון. יחיד, דמשמע רשעה אחת דהיינו מכה אחת ושוב כתיב במספר ואין מספר פחות משנים, הרי מבואר דלפניו מכה הכאה אחת ולאחריו שתי מכות. –
ודע דמ"ש במשנה מכות כ"ב ב' שצריך הדיין למנות מספר המלקות בשעת ההכאה לא נתבאר מקורו בפרשה זו, רק בכריתות י"א א' מסמיך זה על לשון הכתוב בקרת תהיה (פ' קדושים) תהא בקראי, כלומר שיהיו קוראין, ועיין ברש"י במשנה הנ"ל, ותמיהני טובא שלא סמכו זה על הלשון במספר שהוא בעצמו מורה על המנין, וכמו וספרתם לכם חמשים יום, שבעה שבועות תספר לך, וכדומה. ועיין לפנינו ס"פ מצורע בפסוק וספרה לה שבעת ימים.
.
(שם כ"ג א')
ארבעים יכנו. כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת. שנאמר במספר ארבעים, מנין שהוא סמוך לארבעים יטנראה הבאור דמפרש ארבעים יכנו – עד ארבעים יכנו, וטעם הדבר מדלא כתיב והכהו ארבעים אלא והכהו כדי רשעתו במספר, ומרמז למה דקיי"ל דאומדין את כחו כמה מלקיות יכול לקבל, אם עשרים או שלשים וכו', וזו היא כונת הלשון כדי רשעתו במספר, ר"ל במספר שונה, לא כל אדם בשוה אלא כל אחד לפי כחו, ושוב מפרש עד היכן שיעור המספר – עד ארבעים, וא"כ אנו מסופקים אם עד בכלל או לא עד בכלל, ולכן אין להכותו יותר מל"ט פן יעברו על לא יוסיף.
ובגמרא כאן מפרש אי כתיב ארבעים במספר הו"א ארבעים במנינא, השתא דכתיב במספר ארבעים – מנין שהוא סוכם את הארבעים. ונראה לפרש הלשון סוכם מלשון גודר [משורש סך את דרכך], ר"ל שמגביל ומקצה את מספר הארבעים והוא המספר ל"ט. ובמשנה וספרי איתא הלשון מנין שהוא סמוך לארבעים והכונה אחת היא, והלח"מ בפי"ז ה"א מסנהדרין הגיה מנין שהוא סוכם, ויתכן לומר שמפרשים הלשון במספר מלשון ספר שהוא קצה וגבול כמו עיר הסמוכה לספר (יבמות מ"ח ב') והמ' הוא נוסף כמו מגבלות מן גבול ועי' רש"י שמות כ"ח י"ד, ור"ל בגבול מנין ארבעים, והיינו ל"ע ודו"ק.
.
(מכות כ"ב א')
יכנו. מלקין אותו ברצועה של עגל, דכתיב ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו כעיקר הטעם מרצועה של עגל י"ל משום שעורו רך, וע"ד רמז וסימן דריש סמוכים ללא תחסום שור, עפ"י מה דקיי"ל בב"ק ס"ה ב' שור בן יומו קרוי שור. .
(שם כ"ג א')
יכנו. יכנו ולא על הקרקע ולא על הכסות כאלמעלה בפסוק הקודם בדרשה והפילו דריש שאינו מכה אותו מעומד, יעו"ש, וכאן מוסיף לדרוש שגם לא יהיה מושכב על הקרקע, משום דאם יהיה שוכב אי אפשר להמכה לצמצם שלא יגע בקצות הרצועות גם בקרקע בעת ההכאה, אלא צריך להיות מוטה על העמוד, וזה דריש מלשון יכנו דמשמע אותו לבד ולא דבר אחר, דהיינו הקרקע.
ומה שדריש ולא על הכסות רומז להדין המבואר במשנה מכות כ"ב ב' כיצד מלקין אותו, חזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו, ומפרש כאן בטעם ההתגלות הזאת משום דאסור להלקותו על הכסות. וכן כתב הרמב"ם בפט"ז ה"ח מסנהדרין, וז"ל, עד שהוא מגלה את לבו שאינו מכהו על כסותו, שנאמר והכהו ולא לכסותו, עכ"ל, [ותימא שלא הביא הלשון יכנו כמו בספרי], אבל להתוס' דרך אחרת בענין קריעת הבגדים דזה הוא כדי לנוולו, ובארנו דעתם בסמוך אות ל'.
[ספרי]
יכנו. מלמד שאין מלקין שנים כאחד כבנראה הכונה שאין לשמש אחד להלקות שנים בבת אחת, כגון שיכה הכאה אחת לזה והכאה אחת לזה ויחזור להראשון ואחריו להשני וכן להלאה. וטעם הדבר נראה משום דצריך שיהיו עיניו בו לבד ולא בו ובעוד דבר כמבואר לעיל בפ' ב', וכ"מ ברמב"ם. .
(שם)
לא יסיף. אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע כגבלשון חז"ל נקרא השמש חזן, על שם שהוא חוזה וצופה על הסדר והמשטר. , ואם תאמר לא יוסיף פן יוסיף למה לי דצריך לאזהורי, לפי שאין מזרזין אלא למזורזין כדר"ל כיון דבעלי דעה הם יבינו ויזדרזו מעצמם שלא להוסיף על האומד, ואי משום תוקף ההכאה בכח הלא הם חסירי כח, וא"כ משום זה ומשום זה א"צ לאזהורי ומשני לפי שאין מזרזין אלא למזורזין, ר"ל דלמי שאינו בר דעת ואינו זריז מעצמו לא יועיל כל זרוז ולמי שהוא זריז יועיל זריזות, וגם יש לפרש הכונה דכיון דזריזים הם אפשר שמתוך זריזותם יעברו את גבול האומד לכן צריך להזהירם שידעו את אשר לפניהם. .
(מכות כ"ג א')
לא יסיף. אזהרה למכה אביו ואמו מניין, דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף, ומה את מי שהוא מצווה להכות הוא מצווה שלא להכות, זה שאינו מצווה להכות אינו דין שיהא מצווה שלא להכות כהר"ל ומה מי שמחוייב מלקות מוזהרין שלא להכותו יותר מארבעים, וילפינן מכאן אזהרה לחובל בחבירו, מכש"כ בבן ואב דקיי"ל (סנהדרין פ"ד ב') אין הבן נעשה שליח להכות לאביו המחויב מלקות וכש"כ הוא שהוא בכלל אזהרה על סתם הכאתו. ומה שצריך לכלל ק"ו זה הוא משום דכתיב (פ' משפטים) מכה אביו ואמו מות יומת וקיי"ל אין עונשין אלא א"כ מזהירין לכן צריך אזהרה מיוחדת לזה. .
(ירושלמי סנהדרין פי"א ה"א)
לא יסיף. ואם הוסיף עובר בל"ת, ואין לי אלא בזמן שהוסיף על מנין של תורה, מניין שעובר אם הוסיף על אומד ב"ד, ת"ל לא יוסיף פן יוסיף – מכל מקום כואיירי כשאמדוהו שיכול לקבל עשרים הכאות והוא הכהו אחת יתירה. [ספרי]. מכה רבה. אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מניין, ת"ל לא יוסיף פן יוסיף, א"כ מה ת"ל מכה רבה, למד על הראשונות שהן מכה רבה כזפירש הריב"ן בעל כרחו, והתוי"ט פ"ג דמכות סוף משנה י"ד כתב דנראה לו שצ"ל בכל כחו, וכפי הנראה הגיה כן משום דהיה קשה לו הגירסא בעל כרחו מאי רבותא היא שלוקין אותו בעל כרחו דפשיטא הוא, אבל באמת אין זה קשה, די"ל דהוי אמינא כיון דמלקות לכפרה אתי ובמקום קרבן קאי וא"כ היה סברא לומר דבאומר לא ניחא לי בכפרה שבקינן לי' וכמו דקיי"ל בקרבנות שאין מתכפר לו עד שיתרצה [ע"ל ר"פ ויקרא בפ' ונרצה לו], קמ"ל. ועיין בסמוך אות ל"ג. והנה ברמב"ם חסר כלל ענין פירוש האוקימתא הזאת למד על הראשונות שהוא מכה רבה, וצ"ע. .
(מכות כ"ג א')
ונקלה. ת"ר, אמדוהו לכשילקה יקלה כחכלומר יתקלקל במעיו כבדרשה בסמוך, ויקלה הוא מלשון קלון. פוטרין אותו, אמדוהו לכשיצא מב"ד יקלה, מלקין אותו, ולא עוד אלא אפילו נקלה בתחלה מלקין שנאמר ונקלה ולא שנקלה כבר בב"ד כטהמלה בב"ד לכאורה מיותרת כלל, כי אינה מבוארת, ואם נרצה לקיימה צריך לפרש דבא לאשמעינן דאפילו נקלה בעת שיצא מב"ד חייב מלקות, דאז אין ספק שמחמת אימת פסק הדין נקלה בכ"ז מלקין אותו, ולא מבעי אם נקלה בזמן קודם לזה שאין ניכר אם מחמת זה נקלה או מסבה אחרת, אבל בש"ס כת"י מצאתי כי באמת חסרה המלה בב"ד, ונכון מאד. .
(שם שם)
ונקלה. כיצד מלקין אותו, חזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו משום דכתיב ונקלה אחיך, מצוה לנוולו לכך הוא דעת התוס' דהטעם הוא משום ניוול, אבל כנראה מיתר המפרשים הוי הטעם שצריך לגלות את לבו משום שאסור להכהו על כסותו כמו דדרשינן לעיל יכנו ולא על הכסות, וי"ל בדעת התוס' דאי משום זה לבד שאסור להכהו על כסותו היה אפשר להפשיט ממנו את הבגד כנהוג ולא לקרעו עליו כמבואר, אלא ודאי דיש בזה גם כונת צורך ניוול. [תוס' סוטה ח' א']. ונקלה אחיך. [אומדין אותו כמה מלקות יכול לקבל] דכתיב ונקלה אחיך, כי מחית אגבי דחיי מחית לאאבל אם יכוהו בלא אומד כמה יכול לקבל אפשר שימות תחת מכהו, ואחר מותו שוב אינו בר קלון כמ"ש בב"ק פ"ו ב' והא מית לי' ולית לי' כיסופא, ושוב לא שייך בו ונקלה, שהוא לשון קלון וחרפה. ורש"י פי' בע"א, ועיין מש"כ לעיל בפ' שופטים בפסוק כאשר זמם לעשות לאחיו אות פ': .
(סנהדרין י' א')
ונקלה אחיך. אמדוהו לקבל עשרים אין מכין אותו אלא מכות הראויות להשתלש, וכמה הן שמונה עשרה אבל לא עשרים ואחד, מאי טעמא, דאמר קרא ונקלה אחיך, אחר שלקה אחיך בעינן וליכא לבכלומר צריך שיחיה אחר המכות משום דכתיב ונקלה אחיך ולאחר מיתה אינו בר קלון כמש"כ באות הקודם, משא"כ זה שאם יכוהו עשרים ואחד שוב לא יחיה, שהרי אמדוהו שאינו יכול לקבל עשרים וא'. .
(שם שם ב')
ונקלה אחיך. כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך, כשלקה הרי הוא כאחיך לגואיירי בשעשה תשובה, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות, ועיין במאור ורמב"ן. ובגמרא איתא שקלא וטריא אם הלכה כן היא והרמב"ם בפיה"מ לא פסק כן אבל כנראה חזר בו בחבורו פי"ז ה"ז מסנהדרין דפסק שם כן, וידוע דהיכי דסותר עצמו מפי' המשנה לחבורו אזלינן בתר דעתו בחבורו. .
(מכות כ"ג א')
ונקלה אחיך לעיניך. מכאן אמרו נתקלקל ברעי או במים פטור לדנראה דעיקר ענין מלקות שחייבה תורה להחייב בה הוא לא כדי להכאיב גופו אלא כדי לבזותו, ולכן לא כתיב ונלקה רק ונקלה שהוא לשון קלון וחרפה, וגם ראיה לזה שהרי קיי"ל שהמכה צריך להיות חסר כח כמבואר לעיל בדרשה לא יוסיף, וא"כ מבואר מפורש שהקפידה תורה שלא יסבול המוכה מכאובים, ולפי"ז מכיון שנתקלקל בעת הכאתו ברעי או בהטלת מים שוב אין לך בזיון גדול מזה, ובזה נשלם בזיונו ונתקיים בו ונקלה אחיך. ועיין בפיה"מ להרמב"ם כאן וז"ל, ופירוש נתקלקל שיצאה הרעי בשעת הכאה וכבר נשלם בזיונו ורחמנא אמר ונקלה אחיך לעיניך וכיון שנתבזה נסתלק ממנו, עכ"ל. ודברים אלה קרובים לדברינו. [ספרי].
לא תחסם שור. אחד שור ואחד כל בהמה באיסור חסימה, מאי טעמא, דילפינן שור שור משבת להדכתיב בדברות האחרונות (פ' ואתחנן) בפרוטרוט ושורך וחמורך וכל בהמתך, ועיין לפנינו בפ' יתרו. .
(ב"ק נ"ד ב')
לא תחסם שור. מכדי כל מילי איתנהו בחסימה, א"כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה, שור דכתב רחמנא למה לי, לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש לוקאי על דין הפועל האוכל בשעת מלאכתו בכרם כמבואר לעיל בפרשה כ"ג (פ' כ"ה), ואמר דמקשינן חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, כלומר אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלים, מה אדם אוכל במחובר כדילפינן בפסוק הנזכר אף שור אוכל במחובר, ומה שור אוכל בתלוש דהיינו דישה אף אדם הפועל בתלוש אוכל במלאכתו. .
(ב"מ פ"ט א')
בדישו. ת"ר, דיש, מה דיש מיוחד דבר שהוא גדולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל דבר שהוא גדולי קרקע פועל אוכל בו, יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינם גדולי קרקע לזכונת דרשה זו והבאות בענין זה הוא דמדייק מה דלא כתיב לא תחסום שור במלאכתו והיה כולל כל המלאכות שהשור עושה בהן ואפשר לו ליהנות בהן בשעת מלאכה כדמפרש, ולכן דריש דבא לרמז להקיש כל מלאכה בענין זה לדיש שהוא גדולי קרקע. והנה כאן לא חשיב בעלי חיים גדולי קרקע ולעיל בפ' ראה בפסוק ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן דרשינן מה הפרט מפורש גדולי קרקע וקאי על בבקר ובצאן, וכתבו התוס' דהתם חשבינן להו גדולי קרקע לפי שנזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דַיש שהוא גדל וצמח מן הקרקע, ואפשר עוד לחלק בזה באיזה פרט. ועיין מש"כ בפ' בראשית (א' כ"ט) ובר"פ לך בפ' ונברכו בך וגו'. .
(שם שם)
בדישו. ת"ר, דיש, מה דיש מיוחד דבר שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, יצא המנכש בשומים ובבצלים הואיל ואינו גמר מלאכה אין הפועל אוכל בו לחעיין מש"כ בריש אות הקודם בטעם דיוק הלשון דיש. .
(שם שם)
בדישו. ת"ר, דיש, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות הואיל ונגמרה מלאכתן למעשר, ויצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתן לחלה אין הפועל אוכל בהן לטאבל העושה בחטים וכיוצא בהם אחר שנעשו, כגון לבור או לנפה אותן או לטחון אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה וכן כל כיוצא בזה פועל אוכל בו. וטעם הדיוק מלשון דיש כתבנו לעיל אות ל"ז. ויתר הפרטים השייכים לענין זה מבואר לפנינו לעיל בפרשה כ"ג בפסוק כ"ה בדרשה כי תבא בכרם רעך. .
(שם שם)
בדישו. ואפילו לחסמה מבחוץ אסור דאמר קרא לא תחסום שור בדישו, אמרה תורה בשעת דישה לא תהא חסימה מר"ל אסור לחסמה אפילו קודם שעת מלאכה, וזהו משום שקפידת התורה היא רק שבשעת דישה לא תהא חסומה, וממילא אין נפקא מינה מתי חסמוה, אם מקודם או בשעת מלאכה. .
(ב"מ צ' ב')
בדישו. פרה הדשה בהקדש לא תאבל מהכרשינין, דאמר קרא לא תחסום שור בדישו, דישו שלך ולא דישו של הקדש מאפירש"י וז"ל כלומר כי דש בשלך לא תחסום אבל כי דש בשל הקדש אתה חוסם דענינא כולה בחולין קמיירי, עכ"ל. ולא נתבאר כלל איפה איירי הענין כאן בחולין, דהא מקודם לזה הלא איירי בענין מלקות שאינו שייך לכאן כלל. ונראה כונתו עפ"י המבואר בב"מ פ"ט א' מקיש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, כלומר מקיש דיני אדם פועל האוכל בשעת מלאכה שהוא חוסם לדיני שור הנחסם ודיני שור הנחסם לדיני אדם החוסם, יעו"ש. והנה אדם הפועל מבואר מפורש בתורה דהעושה בשל הקדש אינו אוכל בשעת מלאכה כמבואר לעיל (כ"ג כ"ה) כי תבא בכרם רעך ואכלת וגו' ודרשינן רעך ולא של הקדש, ולפי"ז בדין הוא שדין שור צריך ג"כ להקיש לפועל אדם דאינו אוכל בשל הקדש, והוי לפי"ז כונת לשון רש"י שכתב ענינא כולה בחולין קמיירי, כלומר כל ענין אכילת פועל בשעת מלאכה ונסמך על הפסוק הנ"ל כי תבא בכרם רעך, רעך ולא של הקדש, שעיקר ענין זה מבואר שם.
אך עדיין צריך באור הלשון דישו שלך ולא של הקדש, איפה מרומז זה בלשון דישו, ואפשר לומר דמכוין דהשור אוכל בדישו רק מזה שהותר לו לאכול בכלל, דהיינו חולין, אבל ממה שבכלל נאסר לו לאכול דהיינו מהקדש אסור לו לאכול בשעת דישה, וזהו דישו שלך דהיינו דישת חולין ולא דישת הקדש, ובעיקר הדין יליף כן מפועל אדם אלא דמסמיך זה אלשון דישו, ודו"ק.
.
(מעילה י"ג א')
כי ישבו. אמר רב ששת א"ר אלעזר משום ר' אלעזר בן עזריה, מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה, שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו מבכלומר אין חוסמין טענותיה שטוענת שאינה יכולה לדור עמו ואין כופין אותה להתייבם אלא כופין אותו לחלוץ, ופשוט הדבר דעיקר הטעם הוא משום דחסה התורה לצערן של בנות ישראל לדור עם מנוול כזה וכמו שכופין במקרים כאלה את הבעל להוציא את אשתו בגט כמבואר בכתובות ע"ז א', אנל באין לה כל סבה למאן והיא ממאנת להתייבם כותבין עליה אגרת מרד וחולצת, ועיין בהה"מ פ"ב ה"י מיבום, ודרשה זו רמז ואסמכתא בעלמא היא וכפי שנבאר ענינה.
ונראה דסמיך דרשה זו על הידוע בכ"מ בתלמוד ואגדות דענין הצניעות בזיווג אישות מכונה בדרך כבוד בשם דישה, כמו בפסחים פ"ז ב' ובסוטה מ"ב ב' שהכל דשין בה, וביבמות ל"ד ב' שהיה דש וכו', ובנדה מ"א ב' מקום דישה, וכמו כן כינו זה בשם חרישה, כמ"ש בירושלמי יבמות פ"א ה"א ר' יוסי בן חלפתא חמש חרישות חרש [ועיין בבלי שבת קי"ח ב'], ובב"ר פ' צ"ח כל החרישות שחרשתי וכו', ושייכות כנויים אלה לזה נראה ע"פ כנוי שני שכינו חז"ל את האשה בשם קרקע, וכמ"ש בסנהדרין ע"ג ב' אסתר קרקע עולם היתה, וכ"א בזהר פ' בראשית נ"ד ב' בשדה זו איתתא, ובב"ב ט"ז ב' דרשו ויבא עשו מן השדה – זה גלוי עריות. וזה הוא מפני שסגולתה להוציא פירות, ועיין בשאלתות דרא"ג פ' וארא ומש"כ בר"פ חקת בפ' אשר לא עלה עליה עול, ומפני כל אלה סמכו חז"ל דין זה שאין חוסמין את היבמה להיות לאשה ליבם לדין חסימת השור בדישו, ודו"ק. –
ועיין בב"ק ק"י סוף ע"ב בהמשך הענין פריך הגמרא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפק בלא חליצה [ר"ל אפילו בלא טענתה] דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהוא דטב למיתב טן דו וכו', ולפי"ז יש נ"מ היכי דודאי לא שייך האי סברא דטב למיתב טן דו, כגון שהיבם מומר והיה כן בשעת קדושיה אז באמת יוצאה בלא חליצה, ומכש"כ להדעות דמומר אינו זוקק כלל ליבום, ועיין באה"ע סי' קנ"ז ס"ד.
.
(יבמות ד' א')
כי ישבו אחים. אחים המיוחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם, ורבה אמר, יליף אחות אחות מבני יעקב, מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם מגשם בבני יעקב כתיב (פ' מקץ) שנים עשר אחים בני אבינו, ואע"פ דכתיב באברהם ולוט כי אנשים אחים אנחנו, הרי דשם אחים מורה גם על קרובים, אך שאני הכא דכתיב יחדו. ואמנם בכלל יש להעיר למה אינו מדייק הגמרא דסתם אחין הם מן האב, שהרי כשרוצה הפסוק לכוין אחין מן האם כותב מפורש כן, כמו בפ' ראה כי יסיתך אחיך בן אמך, יעו"ש. אך י"ל דלולא הדרשה שבכאן היה סברא לומר דכתב הפ' אחים סתם לכוין אחים או מן האב או מן האם. .
(יבמות י"ז ב')
כי ישבו אחים. מצוה בגדול לייבם, ואם קדם הקטן ויבם זכה, דאמר קרא כי ישבו אחים, הוקשה ישיבת אחים זה לזה מדוהא דמצוה בגדול האחים יתבאר לקמן בפ' הבא בדרשה והיה הבכור. .
(שם כ"ד א')
כי ישבו אחים. תניא, מניין שאין הכתוב מדבר אלא באחין מן האב, נאמר כאן כי ישבו אחים ונאמר להלן (ר"פ ראה) וירשתם וישבתם בה, מה ישיבה שלהלן ישיבה שיש עמה ירושה אף ישיבה שבכאן שיש עמה ירושה, פרט לאחין מן האם מהשאין יורשין זה את זה דכתיב (פ' במדבר) למשפחותם לבית אבותם, וכבר בא ענין דרשה זו למעלה, והיא דרשה כפולה להוראת ענין אחד במקור ואסמכתא על לשון הפסוק, וזה טעם גם הדרשה הסמוכה בענין זה. .
(ירושלמי יבמות פ"א ה"א)
כי ישבו אחים יחדו. אשת אחיו שלא היה בעולמו פטורה ופוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום, דאמר קרא כי ישבו אחים יחדיו – שהיתה להם ישיבה אחת בעולם מולענין פטור עצמה יצוייר פשוט כגון שנולד לאחר מיתת אחיו, ולענין פטור צרתה יצוייר כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ויבם שמעון את אשת ראובן ומת שמעון בלא בנים, והניח אשה שלו ויבמתו של ראובן ונפלו שתיהן לפני לוי ליבום, שתיהן פטורות, לפי שאשת ראובן שנתייבמה לשמעון אסורה ללוי משום אשת אחיו, ולא אשתרי משום יבמה משום גזה"כ כי ישבו אחים יחדו ובעינן שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, כלומר שיהיו שניהם כאחד חיים, וכאן נולד לוי לאחר מיתת ראובן, ומדהיא פטורה פוטרת גם צרתה שהיא אשת שמעון שכשהיא לעצמה היתה מתייבמת ללוי ונקראת צרה משום דשתי נשים תחת בעל אחד נעשו צרות זל"ז. ולקמן יתבאר דאין נ"מ מתי נולד לוי אם קודם יבומו של שמעון או אח"כ. .
(יבמות י"ז ב')
כי ישבו אחים יחדו. יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה, בא על יבמה גדולה תגדלנו, דאמר קרא כי ישבו אחים יחדו אפילו בן יום אחד מזר"ל כששניהם קטנים אינו יכול לגרשה עד שיגדיל הוא ועד שתדע היא לשמור את גיטה, דגט קטן לאו כלום הוא, וכן אפילו היא גדולה, והרבותא בזה אע"פ דכתיב להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא, וקיי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא אסורה לעולם, בכ"ז מדכתיב כי ישבו אחים יחדו ודרשינן לעיל פרט לאחיו שלא היה בעולמו, מכלל דאם רק היה בעולמו אפילו אם הוא בן יום אחד נוהגין בו דיני הפרשה, ולכן אף כי אי אפשר עתה לקיים בו כדיני', צריך לחכות עד שיבא לידי כך דהיינו עד שיתגדל. .
(שם קי"א ב')
כי ישבו אחים יחדו. תינוק בן יום אחד זוקק ליבום, דכתיב כי ישבו אחים יחדו, אחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם מחאיירי בנולד קודם מיתת אחיו וקמ"ל דדי בישיבה כל דהוא ואפילו יום אחד סגי, ודרשה זו כפולה מהקודמת בשנוי לשון ועיין מש"כ שם. .
(נדה מ"ד א')
כי ישבו אחים יחדו. רבי אבין בשם ר' יונתן אמר, מניין שאין הכתוב מדבר אלא באחין מן האב, שנאמר כי ישבו אחים יחדו, את שישיבתם בבית אחד, יצאו אחין מן האם שזה הולך לבית אביו שלו וזה הולך לבית אביו שלו מטעיין מש"כ לעיל באות מ"ה. .
(ירושלמי יבמות פ"א ה"א)
ומת אחד מהם. שלשה אחים נשואים שלש נשים, מת אחד מהם ועשה בה השני מאמר נענין מאמר יתבאר לקמן בדרשה ולקחה לו לאשה שהוא ענין קדושין שהיבם מקדשה בכסף או בשטר ואח"כ בביאה, ועיקר הקדושין הוא בביאה, וקדושי כסף או שטר הם רק אגידא קלה וכפי שיתבאר עוד ענינו, וכאן איירי שקדשה היבם בכסף או בשטר ולא הספיק לבא עליה עד שמת. ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה, זו שעליה זיקת יבם אחר ולא שעליה זיקת שני יבמים נאדכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה ונתוסף עוד זיקת שני בשביל המאמר, וכשמת נותרו עליה זיקת שני יבמין, ובכ"ז אינה פטורה לגמרי בשביל זה אלא חולצת כפי שיתבאר להלן בדרשה לא תהיה אשת המת החוצה. והרמב"ם בפ"ו הכ"ז מיבום הביא סמך לדין זה מלשון אשת המת ודרשו חכמים אשת המת ולא אשת שני מתים, ולא מצאתי איפה דרשו כן מפורש, ואף כי י"ל דדרשה זו שלפנינו מי שעליה זיקת יבם אחד וכו' היא גופא נובעת מדרשה אשת המת ולא אשת שני מתים, וכן משמע קצת מלשון הספרי שיובא בסמוך אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, עם כ"ז צ"ע שלא העתיק כלשון התלמוד, ואולי היה לפניו ברייתא בלשון זה כמו שיש הרבה כאלה שהיו לפני הראשונים ולפנינו הם חסרות, כאשר הוכחנו כ"פ בחבורנו. .
(יבמות ל"א ב')
ובן. אחד הבן ואחד הבת נבלכאורה צ"ע דהא מצינו בכ"מ דאין הבנות בכלל בנים כמו דדרשינן בעלמא בני ישראל ולא בנות ישראל, בני אהרן ולא בנות אהרן, וכ"מ מפורש בנזיר י"ב א' הריני נזיר לכשיהי' לי בן וילדה בת אינו נזיר, וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל פ"ה דאין הבנות בכלל הבנים משום דכתיב בעלמא ויולד בנים ובנות [ועיין מש"כ לעיל פרשה כ"ג ר"פ ט' בנים אשר יולדו להם], ואין לומר ע"פ הדרשה ובן אין לו עיין עליו א"כ גם הבנות בכלל, זה אינו, דבכלל עיין עליו מרבינן רק הדורות הבאים מכח בן כמבואר בסמוך, אבל לא גם בנות, וי"ל דשאני הכא דכיון דעיקר כונת ענין יבום הוא שלא ימחה שמו מישראל כמבואר בפרשה, וא"כ מכיון שיש לו בת ג"כ אין שמו נמחה. ועיין בתוס' כאן, ולפי מש"כ יתיישבו הרבה מהערותיהם, ודו"ק. וע"ע בדרשה בסמוך מב"ב קט"ו א'. .
(ב"ב ק"ט א')
ובן אין לו. מי שיש לו בן מכל מקום ואפילו ממזר פוטר את אשת אביו מן היבום, דאמר קרא ובן אין לו – עיין עליו נגר"ל כל בן שהוא, וכהאי גונא דרשו חז"ל עה"פ דפ' אמור וזרע אין לה – עיין עליה, ושם בארנו ענין דרשה זו, יעו"ש וצרף לכאן, אבל בן הנולד מן השפחה ומן הכותית אינו פוטר משום דולד כזה מתייחס אחר אמו ולא אחריו כמבואר לפנינו ר"פ משפטים בפסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה, יעו"ש. .
(יבמות כ"ב ב')
ובן אין לו. החולץ ליבמתו ונמצאה מעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחים, לפי שחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, מאי טעמא, דאמר קרא ובן אין לו – עיין עליו נדר"ל דחליצת או ביאת מעוברת לא מהני לקולא רק לפסלה לכהן ושתאסר להתייבם ורק חליצה בעי, ולדעת רוב הפוסקים די שתחלוץ להחלוץ הקודם או לאחד משאר האחים, ולמ"ד שחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים גם הכא צריכה לחלוץ לכל האחים. .
(שם ל"ה ב')
ובן אין לו. אין לי אלא בן, בן הבן, בת הבן, בן בת הבן מניין, ת"ל ובן אין לו – עיין עליו נהאפילו עד סוף כל הדורות, והרבותא בזה אע"פ דבעלמא מצינו דבשם בן אין כלולים בני בנים, כמו בסנהדרין ס"ב ב' לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מניין ת"ל כי מזרעו נתן למולך, הרי דלב"ב צריך רבוי מיוחד, מ"מ מכיון דכתיב כאן אין לו דרשינן עיין עליו. –
והנה בגמרא כאן באה דרשה זו בציון על הפסוק ובין אין לו דפ' נחלות (פ' פינחס), והשאלנוה לכאן מפני כי ענינן אחד וטעם הדרשה אחד – עיין עליו, וכך פסקו כל הפוסקים כאן, ובאמת צ"ע שלא מצינו בגמרא מפורש דרשה כזו על הפסוק שלפנינו, ואפשר לומר דכונת הגמרא דדרשה זו מפורש כאן היא למותר, אחרי דמפורש פרשה התורה טעם ענין יבום כדי שלא ימחה שמו מישראל, א"כ מכיון שיש לו המשך תולדי אף אם דור רחוק שוב אין שמו מחוי וכעין מש"כ לעיל אות נ"ב יעו"ש.
.
(ב"ב קט"ו א')
ובן אין לו. תנוק בן יום אחד פוטר מן היבום, מאי טעמא, דאמר קרא ובן אין לו והא אית ליה נואיירי שנולד לאחר מיתת אביו וחי שעה אחת ומת, אבל בעודה מעוברת אינה מותרת להנשא כמבואר לעיל. –
ודע דמכאן משמע דלא כמש"כ ביש"ש פ"ג דיבמות דגם העובר נקרא בן ויליף שם מדכתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה עיי"ש, והרי כאן ממעטינן מפורש את העובר מדין בן הנולד, ועיין לעיל אות נ"ד, ונ"מ בזה לענין כמה דברים, כמו הנודר אם יהיה לו בן יעשה כך וכך חייב לעשות כשהיא מעוברת, ועוד ענינים שונים. ואע"פ דאיתא בקדושין ס"ב א' אם קידש עובר כשתהיה נקבה כשהוכר עוברה מקודשת, עוקי שם כר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והראיה מהבנים בקרבה שהביאו מהרש"ל אינה מוכרחת כלל דמוסב על העתיד, וכמו יומת המת, כי יפול הנופל, וכדומה מן הלשונות.
.
(נדה מ"ד א')
לא תהיה וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, מניין שאין קדושין תופסין ביבמה, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר – לא תהא בה הויה, ושמואל אמר אעפ"כ צריכה גט נזמפרש בגמרא דצריכה גט מספק, דמספקא ליה אם הפסוק לא תהיה אשת המת החוצה ללאו אתא דהוי כשאר חייבי לאוין ותפסי בה קדושין או דאתא להורות ביחוד דלא תפסי בה קדושין ולכן צריכה גט מספק, ואחר הגט הותרה ליבום או לחליצה כמו שהיתה, ואם היה היבם כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מן הזר בגט כדי שלא יהא החוטא נשכר ויחלוץ לה יבמה.
והנה בסוגיא יבמות י"ג ב' מפרש בענין זה דב"ש מפרשי לשון החוצה מלשון חצונה ומרומז בזה דצרת ערוה מותרת להתייבם לאחיו, דדרשי לא תהי' אשת המת החוצה כמו החיצונה מכלל דאיכא פנימית והיא שריא, וב"ה ס"ל דהחוצה הוא כמו דכתיב אל החוץ, ולכן שוב א"א לפרש מלשון חיצונה. ולכאורה צ"ע בטעמייהו דב"ש דהא באמת כן הוא הכלל בכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה, כמו מצרימה, ירושלימה, וכדומה, וצ"ל משום דמצינו גם יוצאים מן הכלל וכמו ישובו רשעים לשאולה ואף כי יש דרשה על זה, בכ"ז שוב אין להכריע מזה עוד. וגם יש מקומות שלא נמצא לא למ"ד בתחלתה ולא ה"א בסופה וכמו וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל (מ"א י"ב א') וילך המלך ואנשיו ירושלים (ש"ב ה' ו') וכדומה הרבה, וגם הרבה מילים באו בכה"ק בנוספת ה"א בסוף שאי אפשר להורות שם על היחס שאליו וכמו מיטבתה (במדבר ל"ג) מארץ צפונה (ירמיה כ"ג) מבבלה (שם כ"ז) וכדומה. ולכן נטו ב"ש מהאי כללא דכייל ר' נחמיה ולא סבירי להו דנטיה היא במקום אֶל ומדהו"ל למכתב החוץ וכתיב החוצה לכן דרשו מה שדרשו.
ודע דבקדושין דף ע"ה ע"ב אמרו: ואלא מפני מה אסרום, מפני שהיו [הכותים] מיבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות, מאי דרשי לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הך דיתבה חוצה היא לא תהיה לאיש זר אבל הך דלא יתבה חוצה תהיה לאיש זר. ופירש"י חוצה החיצונה. בזה אנו רואים דגם הני כותאי, לא אבו הלוך בדרך ר' נחמיה, וכבר השוו חז"ל בירושלמי (יבמות פ"א ה"ו) דרשות ב"ש וכותאי להדדי, וז"ל ר' סימון בשם ר' יוסי בשם נהוריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר, אתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מייבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין (ב"ש) [כותאי] ובן אין לו א"ר יעקב דרומייא קומי ר' יוסי ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהיה לאיש זר, א"ל לא יחסדונך [ב]כותאי דאת מקיים דרשיהון. תני רשב"א נומיתי לסופרי כותיים מי גרם לכם לטעות דלית אתון דרשין כר' נחמיה וכו' וכו' עכ"ל הירושלמי.
והנה אחד הראשונים בְדֵיקוּת לשוננו החכם הספרדי ר' יונה בן גנאח עזב גם הוא את האי כללא דר' נחמיה ויעמק חקר בדרך הוספת הה"א בכמה מלים בכתבי הקדש ויכר גם הוא וימצא, כי בתמונות כמו אלה באה הה"א נוספת ללא ענין, הלא כה דבריו בספרו הרקמה (צד ל"ח): ויש שיוסיפו הה"א על השמות הזכרים לבלי [להורות] ענין הנקבה וללא טעם שתחדש בהם בכמו אמרו (יחזקאל מ, יט) וימד רחב מלפני השער התחתונה, הה"א תוספת בו לבלי ענין הנקבה, ואיננו רחוק כי הטעם שבמלעיל להעיד על הענין הזה כאשר הוא אם לא תהיה בו ה"א, והמסורה עליו "לית דכותיה בטעם מלעיל" כו' והוספה על נגב באמרם נגבה לנחל (יהושע יז, ט) ומן הכת הזאת הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב) ר"ל הנגב ואין הה"א במקום אֶל כאשר חושבים רוב בני אדם ומשערים אותו אֶל הנגב, כי כבר נאמר (דהי"א כו, יז) לצפונה ליום לנגבה ליום, וכן ישובו רשעים לשאולה וקימו הה"א עם הלמ"ד אשר היא כמו אל בערן כו' וכו', וכבר נראה כי הה"א נוספות במלות האלה ללא ענין נקבה, וכי איננה בהנגבה, ומה שהוא דומה לו במקום אֶל, אבל הוא כמו שהיא באמרו הנה ימים באים וגו' מארץ צפונה (ירמיה כג) כו' וכבר סר הספק, כי היא נוספת ללא ענין תחדשהו אבל מנהג ממנהגי העברים כי לא יתכן לסבור בה"א מארץ צפונה שהיא מקום אֶל ולא שהיא לנקבה עכ"ל ר' יונה. ויש להעיר כי לדברי ר' יונה: "אבל מנהג ממנהגי העברים" יש סמך בירושלמי (פ"ק דמגילה הי"א) ר' סימון ור"ש בר נחמן תרויהון אמרין אנשי ירושלים היו כותבין ירושלים ירושלימה ולא היו מקפידין ודכותיה צפון צפונה תימן תימנה עכ"ל הירושלמי, ואין להאריך עוד בזה.
.
(יבמות צ"ב ב')
לא תהיה וגו'. תניא, מניין שמיתת הבעל מתרת את האשה להנשא, דאמר קרא ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הא יש לו בן מיתה מתרת נחועיין מענין זה בבלי קדושין י"ג ב' ולעיל ס"פ שופטים בפסוק פן ימות במלחמה וגו'. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א)
לא תהיה וגו'. מה ת"ל, לפי שאמרנו אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, יכול תהא פטורה, ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר אלא חולצת נטמוסב להדרשה דלעיל ומת אחד מהם, ג' אחין נשואין ג' נשים ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת אינה מתייבמת, משום דכתיב ומת אחד מהם יבמה יבא עליה, זו שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין, והספרי מפיק לזה בלשון אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, וקרוב ללשון זה כתב הרמב"ם בפ"ו הכ"ז מיבום, ותכלית דרשה זו לפרש מה ת"ל כל לשון זה דלא תהיה וגו', דאפשר היה לקצר ולכתוב ובן אין לו יבמה יבא עליה. [ספרי]. אשת המת. פרט לאשת שוטה וקטן שאין להם אישות כלל סואינם בכלל דיני חליצה ויבום. והנה לא נמצאה דרשה זו בתלמודים ובספרי, וקרוב לודאי שהיה לפני הרמב"ם איזו ברייתא שלפנינו חסרה כמו שיש הרבה כאלה, כנודע. [רמב"ם פ"ו ה"ח מיבום]. החוצה. החוצה – לרבות את הארוסה סאר"ל אפילו היא רק אשתו מן האירוסין ג"כ זקוקה ליבום ולחליצה, ופירש"י דמרומז בלשון החוצה אפילו אם היא רק חיצונה לו ולא נתקרבה לביאה, וצ"ע ל"ל בכלל לרבות את הארוסה תיפק ליה דכל איסורי עריות אסורות גם הארוסות כמבואר לפנינו בפ' אחרי וקדושים, וא"כ מכיון דדרשינן ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה בדבור אחד נאמרו [יבא ויתבאר בסמוך], וכיון דאיסור אשת אח הוי גם מן האירוסין ממילא יש גם מצות יבום בארוסה, אך הענין מתבאר בגמרא יומא י"ג א' לענין וכפר בעדו ובעד ביתו כל כמה דלא כנסה לאו ביתו היא, וא"כ כיון דכתיב כאן אשר לא יבנה את בית אחיו הו"א דאין ארוסה בכלל קמ"ל לרבות הארוסה. .
(יבמות י"ג ב')
לאיש זר. לאיש שהיא זרה לו, אמרה תורה לא תהיה לו לאשה אפילו במקום מצוה סבדשם זר כולל כל מיני זרות וגם זה שאסורה עליו מדין ערוה או חייבי לאוין וכדומה, ור"ל דאפילו במקום יבום שהיא מצוה לא תהיה לו לאשה. והנה עפ"י הכלל דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה (יבמות כ' א' ובכ"מ) היה סברא לומר שגם לא תחלוץ זו, אך בסמוך פסוק ז' בדרשה ועלתה יבמתו יש רבוי מיוחד על כגון זו שעול' לחליצ', יעו"ש. .
(ירושלמי יבמות פ"א ה"א)
יבמה יבא. היבמה נקנית בביאה, דאמר קרא יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה סגמשמ' דביאתה היא לקוחיה, וע"ע בדרשה שבסמוך ולקחה לו לאשה. .
(קדושין י"ד א')
יבמה יבא. ואפילו בהעראה קונאה, דילפינן ביאה ביאה [מן לא יבא ממזר בקהל ה'] סדושם אסור אפילו בהעראה דכל חייבי לאוין אסורין בהעראה כמבואר לפנינו בפ' קדושים בפרשת שפחה חרופה. .
(יבמות נ"ד ב')
יבמה יבא עליה. ואפילו בעל כרחה סהעיין בדרשה בסמוך בין באונס בין ברצון ושם יתבאר ענין זה. .
(שם כ"ט ב')
יבמה יבא עליה. אמר רב יהודה אמר רב, כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה סוכגון שלשה אחים ששנים מהן נשואים שתי אחיות והשלישי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות בלא בנים ויבמה בעל הנכרית, משום דבעל האחיות אסור בה משום אחות אשתו ואח"כ מתה אשתו של בעל האחיות ואח"כ מת בעל הנכרית בלא בנים ונפלו שתי נשיו לפני בעל האחיות הרי שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, האחת מפני שהיתה אחות אשתו בשעה שמת אחיו הראשון נאסרה עליו לעולם אפילו עתה שאין בו עוד איסור זה, והשני פטורה משום צרתה. –
ועיין ביבמות קי"א ב' ביבמה שנדרה הנאה מיבם שלה אחר שנזקקה לו אין כופין אותו לחלוץ אלא מבקשין אותו, אבל במצאה פתח לנדרה פשוט הוא שמותרת להתייבם ואין בזה משום כל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא וכו', יען משום דע"י התרת חכם את הנדר נעקר הנדר מעיקרו והוי כמו שלא היה בעולם כלל.
[שם ל' א']
יבמה יבא עליה. תניא, אבא שאול אומר, הכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות ולשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, וחכמים אומרים יבמה יבא עליה – מכל מקום סזלשם אישות פירושו שיקרא עליה שם אישות וכמ"ש ביבמות ק"ז ב' תרווייהו ניחא להו דליפוק עלייהו קלא דאישות, ולשם דבר אחר ר"ל לשם זנות, והבאור הוא בדעת חכמים כיון דעיקר תכלית המצוה מיבום כדי להקים לאחיו שם שוב אין נ"מ לאיזו כונה מייבם, כיון דעכ"פ הרי מייבמה ומקים שם, ומחלוקת הפוסקים אם קיי"ל כחכמים או כאבא שאול משום דסתם משנה דבכורות י"ג א' וכמה סוגיות הש"ס אתו כותי', ואמנם אפילו לדעת פוסקים אלו פשוט הדבר דלא בעינן שיכוין בפירוש לשם מצוה, אלא כל שאינו מכוין בפירוש לשם פניה אחרת די בזה, וכמו כל מצות התורה דכשנעשות בסתם אמרינן סתמן לשם מצוה. .
(שם שם ב')
יבמה יבא עליה. מצות יבום קודמת למצות חליצה, דכתיב יבמה יבא עליה – מצוה, שיכול כיון שבתחלה היתה עליו בגלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון, ת"ל יבמה יבא עליה – מצוה סחר"ל בתחלה קודם שנשאה אחיו המת היתה מותרת גם לזה היבם כשאר הנשים, ומשנשאה נאסרה עליו באיסור אשת אח, ועתה כשמת חזרה והותרה לו, יכול תחזור להתירה הראשון שתהיה הברירה בידו אם לייבמה או לחלוץ לה [אבל אין סברא לומר דפריך שאפילו חליצה לא תבעי דהא מפורש בתורה דאגידא ביה כמש"כ לא תהיה וגו'], ת"ל יבמה יבא עליה מצוה. ונראה בטעם הדרשה מן יבמה יבא עליה, דכיון דהקדימה התורה ענין היבום לחליצה והתנתה שרק אם לא יחפוץ לייבם אז יחלוץ ש"מ שיבום קודם. .
(שם שם)
יבמה יבא עליה. הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנה, דאמר קרא יבמה יבא עליה – מכל מקום סטבשוגג כגון שחשב שאשה אחרת היא, ובמזיד שכיון לזנות, וברצון הפי' שנתכוין למצות יבום ואע"פ דפשיטא הוא קתני לה דהכי אורחי' דש"ס בכל דוכתא [תוס']. והוא הדין אם היא שוגגת או מזידה וכן שניהם אנוסים, ועיין מש"כ לעיל בטעם הדרשה יבמה יבא עליה מכל מקום עיי"ש אות ס"ז ובסמוך אות ע"ב. .
(יבמות נ"ד א')
יבמה יבא עליה. תניא, יבמה יבא עליה כדרכה, ולקחה – שלא כדרכה עולקחה בא לרבות שאם בא עליה שלא כדרכה קנאה. .
(שם שם)
יבמה יבא עליה. אמר רב יהודה, בא עליה ישן לא קנאה, דאמר קרא יבמה יבא עליה – עד דמכוין לשם ביאה עאר"ל לאיזו ביאה שהיא אף אם לא כיון לה, ואפילו לביאת בהמה, אבל אם ישן לא כיון לשום ביאה, לכן לא קנאה. .
(שם שם)
יבמה יבא עליה. יבמה יבא עליה לדעתו ולדעתה, ולקחה לו לאשה – אפילו שלא לדעתו ושלא לדעתה עבכגון אם בא באונס דידי' או באונס דידה קנאה וכמש"כ לעיל אות ס"ט. וצ"ל דמה דיליף בבבלי יבמות נ"ד א' מן יבמה יבא עליה בין באונס בין ברצון הוא ג"כ בסמיכות על הלשון ולקחה לו לאשה כמבואר כאן, רק שבא שם בקצור. .
(ירושלמי יבמות פ"ו ה"א)
יבמה יבא עליה. יבמה יבא עליה – ביאה גמורה, ולקחה לו לאשה – אפילו ביאה שאינה גמורה עגהיינו הך דדרשה הקודמת יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה ובשנוי לשון, אבל אין לפרש ביאה גמורה לאפוקי העראה שאין קונין בה, דזה ילפינן בבבלי יבמות נ"ד ב' דיבם קונה גם בהעראה דילפינן ביאה ביאה מחייבי לאוין וכמו שהובא לפנינו בדרשה לעיל אות ס"ד. .
(שם שם)
יבמה יבא עליה. תניא, ערות אשת אחיך לא תגלה (פ' אחרי) ויבמה יבא עליה בדבור אחד נאמרו עדר"ל כיון דשתי מצות אלו סותרות זו את זו, על כרחיך בדבור אחד נאמרו, והייגו בשעה שאמר הקב"ה ערות אשת אחיך לא תגלה, בה בשעה הוציא מכלל זה להיתר אשת את המת, דהיינו יבמה יבא עליה. ובירושלמי כאן חשיב הרבה ענינים שנאמרו בדבור אחד, כמו מחלליה מות יומת עם וביום השבת שני כבשים, לא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך, ועוד הרבה, והכונה כמש"כ.
ויש להעיר לפי דרשה זו בסוגיית הבבלי ריש יבמות שרצו ללמוד מענין יבום דעשה דוחה ל"ת [העשה דיבמה יבא עליה לל"ת דערות אשת אחיך לא תגלה] יעו"ש, ולפי המבואר כאן דהיתר זה הוא ע"פ הדבור נאמר א"א להביא מכאן ראיה לדעלמא. ואולי י"ל הכונה דמשום הא גופא נאמרו בדבור אחד משום דעשה דוחה ל"ת, ויש לפלפל בזה.
.
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב)
עליה. שומע אני אפילו באחת מכל עריות שבתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן עליה ונאמר להלן (פ' אחרי) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה, מה כאן במקום מצוה אף להלן במקום מצוה, ואמר רחמנא לא תקח, ואין לי אלא היא, מניין לרבות צרתה וצרת צרתה ת"ל (שם) לצרור, התורה רבתה צרות הרבה עהר"ל אין לי אלא היא עצמה, מניין לרבות שאם היה לאחיו המת שתי נשים, אחת אסורה עליו משום קורבת עריות ואחת כשרה להנשא לו ומת בלא בנים, בכ"ז מפני שזו האסורה פטורה מן החליצה ומן היבום פטורה גם השניה הכשרה לו, וכן מניין שאם היה לו עוד אח שאלו הנשים אינן קרובות לו ונתיבמה לו צרת הערוה ולו עוד אשה אחרת ומת גם הוא בלא בנים פטורות שתיהן מזיקת השלישי שהיה לו קורבה בבית אח הראשון, ת"ל לצרור ולא לצור, ובא לרבות צרות הרבה, כמו שמצוייר. –
ועיין ביבמות ח' א' דרשת רבי לאסור יבום בעריות וצרות, מדכתיב כאן בפרשה ולקח ולקחה, ויבם ויבמה, ופירש"י דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה, והוי מצי למכתב ולקח ויבם וכתיב ולקחה ויבמה משמע זו ולא אחרת דהיינו ולא ערוה, ולענין צרה מפרש בגמרא שם כונת הדרשה דלימא קרא ולקח מאי ולקחה, אלא כל היכי דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא, ואי לא, תרווייהו אסירי, ור"ל כיון שאחת ערוה ואינו יכול ללקחה ממילא פטורה גם השניה, יעו"ש.
אבל הרמב"ם פ"ח ה"ו מיבום מפרש דרשה זו לענין ערוה מדכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבום לאפוקי ערוה, ושם בהלכה י"ד לענין צרת ערוה כתב, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, בית שיש לו בנין באיזה מהם שירצה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בה לקוחין אינו בונה אפילו מקצתו אעפ"י שהיא מותרת, ונמצא צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה, עכ"ל. וכל דבריו לכאורה מופלאים, שהביא דרשות שלא נאמרו בגמרא, ואלה שנאמרו השמיט, וגם מבואר בגמרא דלא קיי"ל כדרשת רבי, וכבר תמה עליו ביש"ש ריש יבמות [ובדבר הדרשה ולקחה מי שראויה ללקוחין וכו' י"ל קצת דכלולה בלשון הגמרא יבמות ח' א' ולקחה לזו ולא לאחרת כמו שנבאר עוד מזה בסמוך].
ונראה שהוא מפרש כן בהרחב באור דרשת רבי כל היכי דאיכא תרי לקוחין וכו', ואעפ"י שלפנינו מבואר בסוגיא דרשת רבנן לאסור עריית וצרותיהן מפסוק שלפנינו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה והדרשה ולקח ולקחה צריכי להו לרבנן למילתא אחריתא כמבואר לפנינו בסמוך, אך הנה כבר בארנו בכ"מ בחבורנו דכך דרך הרמב"ם בחבורו דהיכי דאין נ"מ בגוף הדין בחר לו הדרשה היותר פשוטה ומבוארה בטעם ואפילו זו שנדחתה בגמרא מפני דרשה אחרת [ובפ' שמיני (י' ו') הראנו שלמד בזה אל דרך הקודש דרך חז"ל יעו"ש], וכאן בענין שלפנינו כל מעיין יראה, כי דרשת רבי עפ"י באור והסבר הרמב"ם היא פשוטה יותר מדרשת רבנן, וביותר כי היא נסמכה על פסוק שבענין בפרשת יבמין, וי"ל דכמו דקיי"ל בעלמא סוגיא דאתמרא בדוכתא עדיפא כך דרשה דהוקבעה באותו ענין בתורה עדיפא למסמך בה היכי שאין נ"מ בגוף הדין, ודו"ק.
.
(יבמות ג' ב', י"ג א')
עליה. הכונס את יבמתו ובא הוא או אחד מן האחים על צרתה, הרי זה עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה, עליה ולא על צרתה, ולאו הבא מכלל עשה – עשה עוכך מפרש הרמב"ם סוגית הגמרא ביבמות י"א א' הבא על יבמה ובא אחד מן האחין על צרתה עובר בעשה, ומפרש דהעשה היא יבמה יבא עליה עליה ולא על צרתה, ולאו הבא מכלל עשה – עשה, אבל רש"י מפרש דהעשה היא הפסוק אשר לא יבנה את בית אחיו (פ' ט') בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, עיי"ש לפנינו ושם יתבאר. [רמב"ם פ"א הי"ב מיבום]. ולקחה. פרט לערוה וצרתה, פרט לערוה, דאמר קרא ולקחה – לזו ולא לאחרת עזר"ל יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה. והנה לא נתבאר טעם דרשה זו איפה מרומז כאן ולא ערוה, והרמב"ם בפ"ו ה"ח מיבום כתב בענין זה לשון זה, ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבם, עכ"ל. ונראה דכיון לדרשה זו עפ"י הבאור שמבאר, כי דרשה זו כלשון שכתב הרמב"ם לא מצאתי בשני התלמודים ובספרי, וכבר זכרנו מדברי הרמב"ם אלה לעיל אות ע"ה יעו"ש. , ופרט לצרתה, דאמר קרא ולקחה, כל היכי דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא ואי לא – תרוייהו אסירי עחכבר כתבנו מענין דרשה זו לעיל אות ע"ה ויעו"ש. וע"ע השייך לדרשה זו בסמוך אות פ"ב. .
(יבמות ח' א וברש"י)
ולקחה לו לאשה. הכונס את יבמתו הרי היא כאשתו לכל דבר ומגרשה בגט ומחזירה, דאמר קרא ולקחה לו לאשה, כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר עטוהרבותא בזה דלא נימא מצוה דרמיא עליה עבדה והשתא תיקום באיסור אשת אח קמ"ל דהוי כאשתו לכל דבר. ואמנם לענין אחד אינה נחשבת כאשתו ששעבוד כתובתה הוא על נכסי בעלה הראשון אבל זה היבם יכול למכור נכסיו, ועיין באה"ע סי' קס"ח. .
(שם ל"ט א')
ולקחה לו לאשה. יבמה יבא עליה, זו ביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר פר"ל שקודם שכונסה בביאה צריך לקדשה בכסף או בשטר, וזה נקרא מאמר משום דצריך שיאמר לה הרי את מקודשת וכו', ועיין לפנינו לקמן בפ' תבא בפ' את ה' האמרת יתבאר עוד השם מאמר שבכאן. , יכול כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה ת"ל ויבמה, אורעה כל הפרשה כולה ליבום, הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה, א"כ מה הועיל בה מאמר – לאוסרה לאחין פאנראה דכונת הדרשה למ"ש בקדושין י"ד ב' בענין זה ת"ל יבמה יבא עליה ויבמה מלמד שביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה, יעו"ש ובסמוך, וכאן חסר המלות ת"ל יבמה יבא עליה, ובבבלי מס' יבמות בכולא מסכתא מבואר דמאמר זה הוא מדרבנן, וצ"ל דדרשה זו אסמכתא, והפסוק ולקחה אתיא לדרשה אחרת כמובא למעלה, ועיקר עם תקנת חכמים הוא כדי להקדים קדושין לביאה, משום שאמרו בקדושין י"ב ב' רב מנגיד מאן דמקדש בביאה משום פריצותא, ואף כי ביבמה עיקר מצוה בביאה חששו חז"ל שלא ילמדו מזה לנשואין סתם. .
(ירושלמי יבמות פ"ה ה"א)
ויבמה. [צרת ערוה במקום מצוה אסירא, שלא במקום מצוה שריא], דאמר קרא ויבמה, במקום יבום הוא דאסירא צרה, שלא במקום יבום שריא פבקאי על הדרשה דלעיל ולקחה לו לאשה פרט לערוה וצרתה, דהיינו יבמה שהיא ערוה על היבם וכגון שהיא אחות אשתו או אמה או בתה הרי פטורה היא מן היבום ומן החליצה כמבואר שם, ועל זה מוסיף דרק במקום מצוה אסירה צרתה משום דדרשינן ויבמה במקום ששייך ויבמה הוא דאמינא ולקחה כדרשה דלעיל כל היכי דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא, ואי לא תרווייהו אסירי, כמבואר למעלה, אבל שלא במקום יבום כלומר היכי דלא שייך ויבמה וכגון צרת בתו מנכרי שרי, ובאיזו דפוסים כתוב ברש"י בתו מן העובד כוכבים והוא ט"ס ונתחלף זה במלות מן הנכרי שפירושו משאינו אחיו. .
(יבמות ח' א')
ויבמה. אפילו בעל כרחה פגוזה הוא אם אין לה סבה למאן, אבל אם יש לה כזו כגון שהוא אחד מאלה שכופין אותו להוציא (כתובות ע"ז א') אין כופין אותה להתייבם כמבואר בדרשה ראשונה מפסוק זה, ומיהו אם בעל קנה. .
(שם שם ב')
ויבמה. שני אחים ומת אחד מהם ויבם השני את אשת אחיו ואח"כ נולד להם אח ומת המייבם, הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה, דאמר קרא ולקחה לו לאשה ויבמה, עדיין יבומי הראשונים עליה פדר"ל אעפ"י שכנסה עדיין קרויה יבמה, שהרי אחר שאמר הכתוב ולקחה לו לאשה הוסיף עוד הלשון ויבמה, אלמא שגם אחר הנשואין נקראת יבמה, וא"כ עדיין המשך זיקת יבום האח הראשון עליה והוית לזה השלישי אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואעפ"י דקיי"ל כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר כמבואר בדרשה לעיל, אך מכיון שיש שתי הוראות הסותרות, דהלשון ולקחה לו לאשה מורה שהיא כאשתו לכל דבר, והלשון ויבמה מורה שעדיין נקראת יבמה, לכן שדינן התירא אהתירא ואיסורא אאיסורא, כלומר שדי התירא לדרוש ולקחה היכי דכולא היתר כגון דמייבם אשת אח, ושדי איסורא לדרוש ויבמה היכי דאיכא צד איסור כמו באשת אחיו שלא היה בעולמו, כמבואר כאן. [שם י"ט ב'] ויבמה. יכול כשם שביאה גומרת בה כך יהיו כסף ושטר גומרים בה, ת"ל יבמה יבא עליה ויבמה, מלמד שביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה פהוזה הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן גומרים לענין שתאסר ע"י זה על האחין, אבל מחליצה אינה נפטרת, וכבר באה דרשה בענין זה לפנינו לעיל בלשון ולקחה לו לאשה מירושלמי ויעו"ש. .
(קדושין י"א א')
ויבמה. אפילו בהעראה פוכבר בא ענין זה לפנינו לעיל בלשון יבמה יבא, ודרשות שונות הן. וטעם דרשה זו מלשון ויבמה י"ל דמדהוסיף עוד לשון קנין על הלשון ולקחה לו לאשה, אשר היה די באותו לשון לבד, משמע ליה דאף אם לא היה בקנינו דרך אישות גמורה ג"כ מתייבמת. .
(ירושלמי יבמות פ"ו ה"א)
והיה הבכור. אע"פ שבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גז"ש על שם אחיו על שם אחיהם ואפיקתא מפשטיה, והכי קאמר קרא, והיה הבכור קם על שם אחיו המת פזהגז"ש שם שם יבא בסמוך, נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם שלהלן נחלה אף שם שבכאן נחלה, וכונת הדרשה דקבלה היא דפסוק זה מפיק מפשטות המובן דקאי על הולד, אלא דקאי על היבם, ומסמיך זה על הגז"ש, והכי פירושו, והיה הבכור אשר תלד, ר"ל אשר תלד אֵם האחים [וכתיב עתיד במקום עבר וכמו אשר ילדה] יקום על שם אחיו לירשו כשיבם אשתו, ובכור לאו דוקא, ומיהו מדכתיב אשר תלד בלשון עתיד דרשינן נמי איבמה, דהיינו פרט לאיילונית שאינה מתייבמת וכפי שיבא עוד, וכל זה מפי הקבלה, ובסמוך יתבאר עוד מירושלמי דליכא לפרש דקאי על הולד משום דא"כ הול"ל יקום על שם אחי אביו המת, ועל יסוד אוקימתא זו סובבים ומתבארים כל הדרשות שבפסוק זה כפי שיבא ויתבאר לפנינו. .
(יבמות כ"ד א')
והיה הבכור. מכאן שמצוה בגדול לייבם פחיתבאר בדרשה הבאה. , ואימא כי איכא בכור תתקיים מצות יבום כי ליכא בכור לא תתקיים מצות יבום, אמר קרא ומת אחד מהם, מי לא עסקינן דמית בכור ואמר רחמנא לייבם קטן פטר"ל מי לא משתמע נמי מקרא דמת בכור ואמר רחמנא לייבם פשוט. .
(שם שם)
והיה הבכור. תנא אביי קשישא, מצוה בגדול לייבם דכתיב והיה הבכור, כבכור, מה בכור בכורתו גרמה לו אף גדול גדולתו גרמה לו צדרשה זו נסמכת על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דהלשון והיה הבכור קאי על היבם, יעו"ש. ויליף כאן דאי ליכא בכור מצוה בגדול האחין משום הכבוד שחייבין באח הגדול. .
(יבמות כ"ד א')
והיה הבכור. כבכור, מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק צאר"ל אינו נוטל חלקו בראוי שבירושת אביהם, כגון שמת האח ואח"כ מת האב אינו נוטל חלק המת באלו, כיון דבשעה שמת האח היה חי האב, ועדיין לא היה ירושת האב בזכותו, וע"ע מענין ירושה בראוי לפנינו לעיל בר"פ זו בפ' בכל אשר ימצא לו (כ"א י"ז), ונסמך כאן על הדרשה הראשונה מפסוק זה דהאי והיה הבכור קאי על היבם, יעו"ש. .
(שם שם ב')
והיה הבכור. [היבם שחלק עם אחיו בנכסי אביו נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל, ואם עלה גורלו בשני מקומות נוטל בשני מקומות, ואע"פ דבכור קרייה רחמנא] אפ"ה והיה הבכור כתיב, הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור צבגם בדרשה זו נסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דהלשון והיה הבכור קאי על היבם, יעו"ש בבאור. ובאור דרשה זו בכלל, כי בבכור קיי"ל דחלק בכורה וחלק פשיטות יהבינן ליה אתד מצרא, וקמ"ל דביבם שחלק עם אחיו בנכסי האב נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל כדמפרש, ואע"פ דבכור קרייה רחמנא וכמש"כ [דוהיה הבכור איבם קאי], אך מלשון והיה הבכור דרשינן הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור, כלומר דרק לענין שיטול ב' חלקים קראתו התורה בכור ולא לענין שיטלם יחד אחד מצרא, וע"ע בחו"מ סי' קע"ד ס"ב. –
ויש להסביר טעם הדבר מה נשתנה דין זה משאר הדינים שבהם הוקש יבם לבכור כמבואר בדרשות הקודמות ובהבאות, יען דעיקר הסברא כאן משום דבפרט זה אינו דומה חלקי פי שנים של יבם לבכור, דלבכור באו מכח אחד, מכח האב, ודין הוא שיטלם אחד מצרא, משא"כ ביבם שנוטל מזכות שני כחות, מכח האב [ביחד עם כל האחין], ומכח האח הנפטר, ולכן אין שני החלקים שייכים זל"ז, וממילא אין מחויבים היורשים ליתן אותם אחד מצרא, ורק שלא לייסד דין מחודש אסברא לבד סמכוהו על לשון והיה הבכור, הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור, ודו"ק.
.
(ב"ב י"ב ב')
והיה הבכור. כבכור, מה בכור אין לו בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה אף יבם אין לו בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה צגדיני בכור בענין זה מבואר לפנינו בר"פ זו (כ"א י"ז), וגם בדרשה זו נסמך על האוקימתא בדרשה ראשונה שבפסוק זה דהאי והיה הבכור איבם קאי, יעו"ש. .
(בכורות נ"ב א')
והיה הבכור. כבכור, מה בכורה חוזרת ביובל אף חלק יבם חוזר ביובל צדנסמך על המבואר בריש הפסוק דהלשון והיה הבכור קאי איבם, יעו"ש, ובגמ' מפרש שאין החזרה חזרה גמורה, ופירש"י דהכונה שאין זה מאבד חלק בכורתו, אבל חוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה. והרמב"ם בפי"א הכ"א משמיטין פירש שהחזיר חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו, ועי"ש בכ"מ. ועיקר טעם הדבר בזה משום דקי"ל שהמתנה חוזרת ביובל, וחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא, כמ"ש בריש פרשה זו לתת לו פי שנים, ואחרי שהיבם שקול כבכור דינו כבכור. .
(שם שם ב')
והיה הבכור. במה אנן קיימין, אם בנולד, יאמר יקום על שם אחי אביו המת, אלא אם אינו לנולד, תנהו ענין למייבם, מכאן שמצוה בגדול לייבם צהכלל ענין דרשה זו נתבאר בדרשה ראשונה שבפסוק זה עי"ש, ובדרשות הבאות. .
(ירושלמי יבמות פ"א ה"א)
אשר תלד. פרט לאיילונית שאינה יולדת צוכבר ביארנו למעלה באות פ"ז, כי אע"פ שבאה הקבלה דהלשון והיה הבכור איבם קאי ולא על הולד היולד, והלשון אשר תלד קאי על אֵם האחים, וכתב עתיד במקום עבר, אשר ילדה, בכ"ז מדויק זה גופיה דלא כתב אשר ילדה סמכינן לדרוש גם דין אחד הנוגע ליבמה עצמה, והיינו אם היא איילונית א"צ יבום וחליצה כלל, ואפי' אם חלצה אינו כלום ולא נפסלת לכהונה, וצרת האיילונית מותרת, משום דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה, והאי כיון דאיילונית היא דבלא איסור ערוה נמי לא חזיא ליבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ומותרת. ופשוט הדבר דאע"פ דממעטינן איילונית מחליצה ויבום מלשון אשר תלד, בכ"ז הזקנה והקטנה חולצות ומתייבמות, כי דאע"פ דעתה אין יולדות מ"מ היה ויהיה להן שעת הכושר לילד והוו בכלל אשר תלד, ויתבאר בפסוק הסמוך בדרשה ועלתה יבמתו, וכן הדין בעקרה, דהוי בכלל אשר תלד, משום דעכ"פ אין לה סימני איילונית, כן פשוט בכל הפוסקים, בלי כל ספק. והר"י אברבנאל בביאורו בהמשך דבריו כלל בפשיטות עקרה עם איילונית, ותימה שפשוט בעיניו דבר שהוא היפך פשוט בכל הפוסקים. .
(יבמות כ"ד א')
יקום. אימא כי מייבם בכור לשקול נחלה וכי מייבם פשוט לא לשקול נחלה צזנסמך על הדרשה שבתחלת פסוק זה דוהיה הבכור קאי על היבם ולא על הולד היולד, יעוי"ש. , אמר קרא, יקום על שם אחיו והרי קם צחר"ל דכיון דעיקר כונת התורה שהמעשה תהא עשויה שיקום שם לאחי המת ע"י הנחלה ממילא אין נ"מ ע"י מי יצאה הפעולה לאור, אם ע"י בכור או ע"י פשוט, ומה דכתיב והיה הבכור הוא רק למצוה לכתחלה, ונראה דצ"ל בגמ' יקום על שם אחיו לנחלה אמר רחמנא, כי עיקר הדרשה כאן אדות זכות הנחלה, ודו"ק. .
(יבמות כ"ד א')
יקום. הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו, דאמר קרא יקום על שם אחיו והרי קם צטר"ל אף שיש שם אב, ואפי' גרשה למחר, כיון דפעם אחת הוא קם זכה הוא, ונסמך על הדרשה ראשונה שבפסוק זה דהלשון והיה הבכור קאי על היבם, יעוי"ש ולעיל בדרשה יקום. .
(שם מ' א')
יקום. [האשה שאמרה מת בעלי] ונתייבמה, יבמה נכנס לנחלה על פיה, דכתיב יקום על שם אחיו והרי קם קגם דרשה זו מיוסדת על הדרשה דוהיה הבכור קאי על היבם, כמבואר לעיל אות פ"ז. והרבותא בזה אע"פ דבאשה שאמרה מת בעלי ומתירין אותה להנשא עפ"י דבורה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה, התם היינו טעמא דהיתר הנשואין הוא קולא שהקילו בה משום עגונה, ולענין נחלה צריך ראיה ברורה כדכתיב עפ"י שני עדים יקום דבר (פ' שופטים), משא"כ הכא גזה"כ הוא יקום על שם אחיו והרי קם. .
(שם קי"ז ב')
על שם אחיו. אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם, שאם היה שמו יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן קורין אותו יוחנן קאר"ל אתה אומר דהאי יקום ביבם קא משתעי שינחול נחלת אביו והוי הפי' יקום על שם אחיו לנחלה, וכפי המתבאר לעיל [אות פ"ז] דוהיה הבכור איבם קאי, או אינו אלא בבן שיולד משתעי קרא שיקראוהו בשם האח הנפטר, ופי' יקום על שם אחיו שאם היה שם המת יוסף קורין לזה יוסף וכו'. , הרי אני דן, נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן (פ' ויחי) על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה קבוס"ל דהלשון יקום על שם אחיו קאי על היבם ולא על הילד הילוד, וכמבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה, יעו"ש. ובספרי פ' פנחס (כ"ז ד') יליף ענין זה מלשון למה יגרע שם אבינו מה להלן נחלה אף כאן נחלה. .
(שם כ"ד א')
המת. לפי שנאמר להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, מניין שאם מת ראשון ייבם שני, מת שני ייבם שלישי, ת"ל המת המת ריבה קגמוסב להדרשה שבפסוק הקודם ומת אחד מהם, שלשה אחין נשואין שלש נשים, מת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה, מי שעליה זיקת יבם אחד ולא מי שעליה זיקת שני יבמין, והספרי מפיק לה בלשון אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, וקרוב ללשון זה כתב הרמב"ם בפ"ו הכ"ז מיבום, ועיין מש"כ שם בפ' הנזכר. [ספרי]. ולא ימחה שמו. פרט לסריס ששמו מחוי קדולכן אם חלץ או חלצו לאשתו אינו כלום ומותרת לכהונה. וזה דוקא בסריס חמה שנסתרס בעבור [ולדעת איזו פוסקים – גם אם נסתרס ע"י חולי מחום הגוף], אבל סריס אדם היה לו שעת הכושר, וקמ"ל דחולצין ומייבמין נשותיהם, ויתבאר בפסוק הסמוך. .
(יבמות כ"ד א')
ולא ימחה שמו. מי שמת והניח אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבם, ת"ל ולא ימחה שמו מישראל את ששמו מחוי, יצא זה שאין שמו מחוי, יכול תהא מותרת להנשא, ת"ל להקים לאחיו שם בישראל, עד שתדע אם בן קיימא הוא או לא קההרבותא שלא תהא זקוקה ליבם משום דהו"א כיון דכתיב ובן אין לו כל שאין לו בן בשעת מיתה קרינן בה ויבמה, קמ"ל דאינה מתייבמת. וטעם הדבר משום דתכלית המבוקש ששמו לא יהיה מחוי הלא תצא מזה. .
(ירושלמי יבמות פ"ד ה"א)
ואם לא יחפץ. ואם לא יחפץ וחלצה נעלו – הא אם חפץ מייבם, מלמד שכל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה קויתבאר בסמוך אות ק"י. ויש פרטים יוצאים מכלל זה, כגון הנך דאמרו חולצות ולא מתייבמות כמו אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה, וטעם הדבר משום דלא אפשר הוא, דא"כ לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חולצת, וכן נמי יש פרטים דגם מדאורייתא חולצת ולא מתייבמת כמו ההוא דקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן ומת ולו אח אחד חולץ לשתיהן (יבמות כ"ג ב'), וטעם הדבר מבואר בסוגיא דיבמות מ"א ב' דבת יבום היא, שאם יבא אליהו ויאמר זו היא תתייבם, יעו"ש. (יבמות כ' א') ואם לא יחפץ. אמר רב אין כופין לחליצה, וכי אתו לקמיה דרב, אמר להו, אי בעית חלוץ אי בעית יבם, בדידך תלי רחמנא, ואם לא יחפוץ האיש, הא אם חפץ אי בעי חלץ ואי בעי ייבם קזר"ל אפילו לדעה זו דבזה"ז מצות חליצה קודמת למצות יבום משום דאינן מכוונין למצוה אלא משום כונה אחרת ונמצא פוגע באיסור אשת אח שלא במקום מצוה וכמבואר לעיל בפסוק ה', אפ"ה היכי ששניהם רוצים ביבום אין כופין אותם לחליצה דוקא, יען כי אין דנים על דברים שבלב במקום קיום מצוה דאורייתא ואולי כונתם למצוה. –
ועיין בארוכה מענין זה באה"ע סי' קס"ה ס"א בהגה"ה, ודעת הפוסקים חלוקה בזה אם גם בזה"ז כשיש לאדם אשה או לא, ותמיהני שהרי זה ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שמצוה לו לקחת אחרת, וזה בודאי מצוה היא, קיום פו"ר, ובכ"ז לא שמענו שיהיה מותר לו מפני זה לעבור על חדר"ג ולישא אשה על אשתו אלא רק צריך מקודם לגרשה, הרי דחדר"ג גדר כללי לעולם בכל אופן, וטעם הדבר מפני שראה במצב הדורות שאין זיווגי שתים עולין יפה ע"ד השלום.
.
(שם ל"ט ב')
ואם לא יחפץ. היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיעברו עליה ג' חדשים קחהא דלא תתייבם פשוט הוא כדי להבחין אם מעוברת היא וימתינו עד שתלד בן קיימא ותפטר מיבום, ואם ייבמה עכשיו ומדינא היא פטורה הרי הוא פוגע באיסור אשת אח שלא במקום מצוה, וטעם שלא תחלוץ מפרש בסמוך. , ומעשה באדם אחד שבא לפני רבי יוסי, אמר ליה, מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים, אמר ליה לא, אמרו לו, ותחלוץ ומה בכך, קרא עליו מקרא זה, ואם לא יחפץ, הא אם חפץ ייבם, כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה קטיתבאר בסמוך אות הבא. .
(שם מ"א ב')
ואם לא יחפץ. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, ונייבם לחדא ויחלוץ לחדא, אמר קרא ואם לא יחפץ, הא אם חפץ ייבם, מכאן שכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה קיר"ל דבעינן שזו שחולצת תהיה ראויה להתייבם ג"כ, אבל בשתי נשים מכיון שהאחת נתייבמה שוב אינה ראויה השניה להתייבם דכתיב ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ודרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, וא"כ מכיון שאינה ראויה זו ליבום אינה חולצת ג"כ, וכן אינו מייבם לשתיהן מטעם שכתבנו דבית אחד הוא בונה וכו', וגם אינו חולץ לשתיהן משום דכתיב בית חלוץ הנעל ודרשינן בית אחד הוא חולץ ואין חולץ לשני בתים כפי שיתבאר במקומו. .
(שם מ"ד א')
ואם לא יחפץ. מצות יבום קודמת למצות חליצה, דאמר קרא ואם לא יחפץ האיש לקחת וחלצה, הא אם חפץ מייבם קיאר"ל הא אם חפץ מצוה שייבם, ועיין מש"כ לעיל בפסוק ה' בדרשה יבמה יבא עליה השייך לענין זה. (שם נ"ד ב'). לא יחפץ האיש. הקטן שנחלץ לא עשה כלום, מאי טעמא, איש כתיב בפרשה קיבר"ל לא דהוי חליצה פסולה דלפי"ז צריכה לחלוץ לכל האחין אלא הוי כמו שלא עשה כלום, ולא כמו בקטנה שחלצה לגדול שצריכה לחלוץ מחדש ואם לאו הוי חליצה פסולה כפי שיתבאר בסמוך פסוק ט', והיינו משום דבדידי' כתיב מפורש לשון איש דמורה על הגדול, כנודע, משא"כ בדידה כתיב סתם שם יבמתו לכן כוללת גם קטנה, וע"ע בסמוך פסוק ט'. .
(שם ק"ה ב')
לא יחפץ האיש. ואם לא יחפץ האיש ולא שלא חפץ בה המקום, מכאן לעריות שחייבין עליהן מיתת ב"ד שאין עולות לא ליבום ולא לחליצה קיגעיין מש"כ בסמוך אות קי"ז. [ספרי]. ועלתה. מלמד שמצוה בב"ד שיהיה בגובה של עיר קידכמו שהיו יושבין בלשכת הגזית בבית המקדש שהוא גבוה מכל העיר וירושלים גבוה מכל הארצות, וכ"מ לעיל בר"פ שופטים וקמת ועלית אל המקום וכו' מלמד שביהמ"ק גבוה מכל א"י, וכפי הנראה על יסוד לשון ודרשה זו סמכו חז"ל לדבר בלשון כזה כמו בסנהדרין פ"ח ב' משם מעלין אותו להר הבית וכו'. [ספרי]. ועלתה יבמתו. יבמתו יבמתו ריבה אפילו שתי יבמות הבאות מבית אחד קטוכלומר מי שהיו לו נשים רבות ומת, ג"כ מייבם או חולץ, ואעפ"י דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו ומשמעות הלשון בית אחיו בית אחד ולא שני בתים וכמו בכהן גדול ביוהכ"פ דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, וקיי"ל דאינו נושא שתי נשים משום דכתיב בעד ביתו משמע בית אחד ולא שני בתים, אך הכא דריש כן מרבוי יבמתו דדי היה לכתוב ועלתה השערה והוי ידעינן דקאי איבמתו דכתיב למעלה ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה וכו' ודרשינן שבכל אופן שהוא – עולה הוא לדון לפני הזקנים. ואמנם באופן כזה כשמייבם או חולץ הוא רק לאשה אחת ולא לכמה נשים שהשאיר אחיו המת, דלענין זה אהני הלשון אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ולא שני בתים, וכן בחליצה כתיב בית חלוץ הנעל דרשינן בית אחד. .
(יומא י"ג ב')
ועלתה יבמתו. כלל אמרו ביבמה, כל שהיא איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת קטזאיסור מצוה הן עריות שאיסורן מדרבנן משום גזירה משום עריות דאורייתא, ומבוארים לפנינו בפ' אחרי, ונקראת איסור מצוה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים שאסרון, ואיסור קדושה הן כל הנשים שאינן אסורות מקורבה, רק משום קדושת יחוס זמ"ז, כמו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר. , דאמר קרא ועלתה יבמתו השערה, מה ת"ל יבמתו, לומר לך, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, ואיזו היא, זו חייבי לאוין, ואימא חייבי כריתות, אמר קרא ואם לא יחפץ האיש לקחת, הא חפץ מייבם, מלמד שכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה קיזואעפ"י דלפי"ז י"ל דגם חייבי לאוין נתמעטו מחליצה, אך מכיון שכפי המבואר יש רבוי אחד [יבמתו] ומעוט אחד הא דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' שדינן הרבוי לחייבי לאוין משום דבהו תפסי קדושין בעלמא משא"כ בחייבי כריתות דלא תפסי קדושין, והסברא נותנת דניזל בתר תפיסת קדושין משום דכתיב לעיל בפסוק ה' יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ודרשינן פרט לזו שאין לו בה לקוחין וממילא נתמעטו רק חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהן אבל לא חייבי לאוין, ודו"ק. –
והנה לענין מעוט נשים אסורות מיבום באו כמה וכמה דרשות בשני התלמודים ובספרי, וכבר באו ועוד יבאו לפנינו בהמשך הפסוק, וכולן אסמכתות ועיקרן כלול בדרשה שלפנינו, אלא שזה מסמיך על לשון זה וזה על לשון זה, וכפי שיבא עוד.
.
(יבמות כ' א')
ועלתה יבמתו. מה ת"ל יבמתו, לפי שנאמר והיה הבכור אשר תלד, יכול שאני מוציא קטנה וזקנה, ת"ל יבמתו יבמתו ריבה קיחר"ל לא כמו איילונית דקיי"ל בפסוק הקודם דאינה חולצת ואינה מתייבמת. וטעם הדבר משום דקטנה וזקנה יהיה והיה להן שעת הכושר לילד ולכן הוו בכלל אשר תלד [ובסמוך יתבאר דשעת הכושר מילתא היא], משא"כ איילונית. [ספרי]. ועלתה יבמתו. מכאן שהיבמה הולכת אחר היבם קיטובבבלי סנהדרין ל"א ב' יליף זה מפסוק הסמוך וקראו לו זקני עירו, זקני עירו ולא זקני עירה, ש"מ שהיא הולכת אחריו להתירה, וי"ל דלא ניחא לי' להבבלי ללמוד מלשון פסוק זה ועלתה יבמתו, משום דמכאן אין מוכרח כל כך, דמקודם בודאי היא מציעה הדברים אבל אין ראיה שאח"כ הולכת היא אחריו, משא"כ מפסוק וקראו לו זקני עירו.
אך בכלל צ"ע ל"ל כלל למודים לענין זה תיפק לי' דכיון דהיא אגידא בזיקוק ולא תוכל להנשא לכל אדם קודם שחלצה ממילא היא הולכת אחריו להתירה וכמ"ש בב"ק מ"ו ב' מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, ופריך הגמרא הא למה לי קרא סברא היא מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא, ואפשר י"ל דהכא רבותא היא דאעפ"י דבכמה ענינים שאיש ואשה דנים אומרים שכבודה בת מלך פנימה וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' קי"ז דאשה גובה כתובתה מאפותיקי משום דאין דרכה לחזור אחר ב"ד, ובאה"ע סי' ק"ג דאלמנה המוכרת מנכסי בעלה כדי לגבות כתובתה מוכרת שלא בב"ד, וכן קיי"ל דאין מזמנין לאשה לדין עד ששואלין לבעל דינה מה טענה יש לו עליה, ועוד כהנה [ועי' לפנינו בפ' וירא בפסוק הנה באהל], וא"כ הו"א דגם כאן היבם הולך אחריה, קמ"ל. וטעם הדבר משום דאעפ"י כן היא זקוקה יותר להפטר ממנו כדי שתשתרי לעלמא. –
גם אפשר לומר עפ"י מש"כ באיזו ספרי אחרונים דהחליצה בפני עצמה מצוה היא לבד מה שעל ידה נתרת היבמה לחוץ [עיין בס' תפ"י לסנהדרין פ"ב מ"ב] וברמב"ן וברבנו בחיי כתבו דיש בזה ענין רוחני לתקן לנפש המת, יעו"ש. וא"כ הו"א דגם עליה דידי' מצוה רמיא, קמ"ל דאע"פ כן היא הולכת אחריו, וטעם הדבר משום דאע"פ כן היא יותר זקוקה להפטר ממנו ולתשרי כמש"כ.
.
(ירושלמי יבמות פי"ב ה"ו)
השערה. אמר רבא, צריכי דייני למקבע דוכתא, דכתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים קכטעם הקביעות מקום הוא משום פרסומי מילתא שחלוצה היא ולא תנשא לכהן, וכפי הנראה מטעם זה דאינו אלא לפרסומי מילתא פסקו הפוסקים דאין הדבר חובה רק לכתחלה אבל בדיעבד אם חלצו בלא קביעות מקום לא נפסלה החליצה, יען דאפשר לפרסם הדבר באופן אחר כמו ע"י עשרה אנשים שיהיו בשעת חליצה או ע"י הכרזה וכדומה, וכן נראה בהא דקיי"ל בגמרא דלכתחלה צריך שיצטרפו לשלשה דיינים עוד שנים ויהיו בס"ה חמשה, והוא ג"כ משום פרסומי מילתא כפי שיתבאר באות הסמוך, פסקו ג"כ הפוסקים דאינו מעכב אם בדיעבד היו רק שלשה, והיינו ג"כ משום דאפשר לפרסם, כמבואר. וע"ע באות הבא. .
(יבמות ק"א ב')
אל הזקנים. זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה, מכאן דמצות חליצה בשלשה דיינים קכאר"ל כדי שיהיה מנין מיוחד עד שיהיה אפשר לקיים בו אחרי רבים להטות, לכשיהיה מחלוקת באיזה פרט, לכן מוסיפים עוד אחד, כמבואר לפנינו בפ' משפטים ובכ"מ. ובגמרא מבואר דלכתחלה מצוה לצרף עוד שני דיינים ויהיו בס"ה חמשה כדי לפרסומי מילתא שחלוצה היא ולא תנשא לכהן, וכ"כ הפוסקים, ולא ידעתי למה צריך לפי טעם זה חמשה הא מצינו בכ"מ דגם בשלשה הוי פרסום כמו בגיטין ל"ג א' בי תלתא קלא אית לה למילתא, ושם מ"ו א' גבי המוציא את אשתו בגט משום נדר מפרש בגמרא דכל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, וכתב הרמב"ם בפיה"מ דטעם הדבר משום דכיון שנתפרסם הדבר לא ניחא ליה לבעל, עיי"ש. ובגמרא מפרש כמה רבים ואמר רב נחמן שלשה, וכן קיי"ל, הרי דגם בשלשה הוי פרסום, וכן בב"ב ל"ט ב' לענין מחאה שצריך למחות באופן שיתפרסם הדבר, ומפרש דצריך למחות בפני שלשה, וכן בשבועות כ"ה ב' והוא דידעו בו ג' אנשים, ופירש"י דדבר שידעו בו ג' אנשים הוי פרהסיא, ובערכין ט"ו א' כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא משום דעבידי לגלויי.
וכנגד זה קשה לי דבאיזהו מקומות מצינו דפרסום לא הוי רק בעשרה, כמ"ש בכתובות ז' ב' פוק ואייתי לי עשרה ואימא באנפייהו המזכה לעובר לא קנה, ומפרש שם שהטעם הוא לפרסומי מילתא, ובסנהדרין ע"ד ב' אמרו מפורש וכמה פרהסיא עשרה, ובמנחות מ' א' ולרמו בי עשרה ולפרסמו מילתא.
ואמת הוא דכאן לענין חליצה יש סברא להצריך עשרה לפי מ"ד בסנהדרין שם וכמה פרהסיא עשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ויליף שם בגז"ש דבני ישראל הוו עשרה, וא"כ הכא דכתיב ונקרא שמו בישראל צריך ג"כ עשרה, דלשון בישראל קרוב ללשון בני ישראל, וגם המלה בישראל לבד מצינו שכולל עשרה, כמו בפסחים ס"ד א' הפסח נשחט בג' כתות של עשרה עשרה שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל עשרה, עדה עשרה, ישראל עשרה, ובאמת בהפוסקים האחרונים באה"ע סי' קס"ט כתבו רק דנכון שיהיו עשרה בשעת חליצה אבל בגמרא וברמב"ם ושו"ע לא נזכר דבר מזה.
ואיך שהוא השיעור חמשה לענין פרסומי מילתא שמבואר בגמרא לא נתברר לי מקורו וגם לא מצאתי דוגמתו, והדבר צ"ע רב, ובדבר הסתירות שבגמרא לענין פרסום שלשה ועשרה שהבאנו כתבנו בפ' אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל (כ"ב ל"ב) יעו"ש.
.
(שם שם א')
אל הזקנים. מלמד שמצוה לב"ד שיהיו בזקנים קכבכמ"ש בסנהדרין י"ז א' אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי זקנה. [ספרי]. ואמרה. בלשון הקודש קכגפירש"י במס' סוטה ילפינן לה מקרא, עכ"ל. ולכאורה זה תימא, דהתם ילפינן על מה שאומרת ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ודריש שם כן מדכתיב שם וענתה ואמרה ובלוים כתיב (פ' תבא) וענו ואמרו, מה בלוים בלשון הקודש אף כאן בלה"ק, אבל על האמירה דכאן דלא כתיב עניה לא יליף שם כלל, וא"כ איך סמך אותה דרשה לאמירה זו, וצ"ל דהכונה ממקצת אמירה שבענין זה שהיא בלה"ק אנו דנין שכל האמירה שלה שבפרשה היא בלה"ק, אכן צ"ע מניין לנו זה. .
(יבמות ק"ו ב')
מאן יבמי. תנא רבי ישמעאל, מאן יבמי ולא זה שמאנו שמים [פרט לחייבי לאוין שאינן עולות ליבום], אלא מעתה לא תהא צריכה חליצה, א"ר ירמיה, יבמתו יבמתו, התורה רבתה לחליצה קכדעיין מש"כ לעיל אות קי"ז. .
(ירושלמי יבמות פ"א ה"א)
מאן יבמי. היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיעברו עליה שלשה חדשים, ותחלוץ מיד, תנא רבי הושעיא, מאן יבמי וגו', זה שאומרים לו יבם אומרים לו חלוץ, וזה שאין אומרים לו יבם אין אומרים לו חלוץ קכהכבר באה דרשה כזו למעלה בדיוק מלשון ואם לא יחפץ, והיינו הך דדרשה זו בשנוי סמך הדרשה ושם נתבאר. .
(שם פ"ד ה"א)
להקים לאחיו שם. סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו, ואע"פ דכתיב להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא [אפ"ה שעת הכושר דמעיקרא מילתא היא], דאל"ה אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו קכוסריס אדם היינו שנסתרס ונחתכו כלי ההולדה ע"י אדם או ע"י עצמו שנחבל בקוץ, וסריס חמה הוא כזה שע"י חולי ואפיסת הכחות, ומכיון שמעיקרא בר הקמה היה בת חליצה היא. .
(יבמות ע"ט ב')
שם בישראל. תנא רב שמואל בר יהודה, בישראל – בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים קכזועיין בסמוך ריש פסוק י' בדרשה ונקרא שמו בישראל דאפילו אמו מישראל לא מהני אלא צריך אביו ואמו מישראל, יעו"ש. .
(שם ק"א ב')
לא אבה. לא אבה הוא ולא שלא אבה בה המקום, [מכאן לחייבי כריתות שאינן עולות לא ליבום ולא לחליצה] קכחעיין משכ"ל אות קי"ז וצרף לכאן. [ספרי]. לא אבה יבמי. אמר אביי, האי מאן דמקרי גט חליצה לא לקרי לדידה לא לחודיה ואבה לחודיה, דמשמע אבה יבמי, אלא לא אבה יבמי קכטבבת אחת, אבל במפסיק בין לא ובין אבה משמע דהאי לא קאי ארישא, דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל – לא, כלומר לא מאן, אלא אבה יבמי, וכן דעת אביי בלא חפצתי לקחתה, אבל רבא ס"ל דבלא חפצתי לקחתה א"צ לדייק זה, משום דכיון דהוא התחלת מאמרו אין חשש לחשב המלה לא מלעיל, ויען דקיי"ל כרבא נגד אביי השמטנו זה בפסוק הבא בלא חפצתי לקחתה. .
(יבמות ק"ו ב')
וקראו לו. הם ולא שלוחם קלעיין מש"כ לעיל ס"פ שופטים בפסוק זקניך ושופטיך וצרף לכאן. .
(שם ק"א ב')
זקני עירו. לרבות אפילו שלשה הדיוטות קלאומכל מקום בעינן שידעו להקרות להם הפסוקים לא אבה יבמי ולא חפצתי לקחתה. .
(שם שם א')
זקני עירו. זקני עירו ולא זקני עירה, מלמד שהיבמה הולכת אחר היבם להתירה קלבעיין בפסוק הקודם בדרשה ועלתה יבמתו השערה מש"כ בענין זה וצרף לכאן. .
(סנהדרין ל"א ב')
ודברו אליו. מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה אומרים לו כלך אצל שכמותך ולא תכניס קטטה בתוך ביתך קלגהנה לא נתבאר בכתוב מה ידברו אליו, ולפי הפשט מדברים אליו שייבמה, אחרי שבטענה זו היא באה, אמנם חז"ל דייקו מדלא כתיב ודברו עמו אלא ודברו אליו, משמע שידברו דברים הראויים אליו, לפי מצב הענין שהוא, וכדמפרש. ואף כי תכלית קריאתם אותו הוא כדי שישאנה, אבל אם יראו שאין הדבר שוה ונכון לפניו או לפניה אז מצוה שידברו על לבו שיתפרדו ע"י חליצה.
ודע דהא דנוהגין בסדר חליצה שהדיינים מקרין לפניו שיאמר לא חפצתי לקחתה אעפ"י שאנו יודעים שחפץ לייבם, הוא עפ"י דרשה זו, דכיון דבאותו המצב מצוה יותר בחליצה כגון בזה"ז שיש לחוש שנושא שלא לשם מצוה והוי פוגע באיסור אשת אח שלא במקום מצוה, או כשיש לו אשה ויש בזה משום חדר"ג או מסבות אחרות – הוי זה בכלל עצה ההוגנת לו, וכעין מש"כ הרמב"ם לענין גט מעושה בפ"ב ה"כ מגירושין, ועיין מש"כ בסמוך אות קל"ו.
.
(יבמות ק"א ב')
ועמד. ועמד לאו דוקא, אלא בין יושב בין עומד בין מוטה, מאי טעמא, מדלא כתיב ויעמד קלדר"ל בצווי, ולא נתבאר מה ראתה הגמרא להוציא המלה ועמד מפשטה, ויתכן לומר משום דבאמת כידוע עיקר המצוה היא ביבום שע"י זה יקום שם לאחיו, ובודאי מסבירים לו מגודל המצוה ומעלתה, וספרה התורה אם אחר כל הדברים והסבר דבר המצוה הוא עומד בדעתו ואומר לא חפצתי לקחתה אז ונגשה יבמתו וגו' וחלצה, וא"כ יהיה באור הלשון ועמד ואמר לא מלשון עמידה על רגליו אלא מלשון תקיפת דעת, וכמו שאומרים עומד על דעתו, משא"כ אם היה כתוב בצווי ויעמוד. ובזה יתבארו דברי תוס' כאן שהקשו מן ועמדו שני האנשים דהתם ודאי בעמידה ואיך אמרינן הכא ועמד לאו דוקא ותרצו דועמד ואמר משמע אפילו מיושב, עכ"ל. ולא נתבאר היכי משמע, ומאי שנא לשון ועמד ואמר מן ועמד לחוד, ולפי מש"כ מבואר מאוד, דהפי' שעומד על דעתו ואומר כפי רצונו והחלטתו, ודו"ק.
והנה בספרי כאן איתא דרשה בענין זה בהיפך מדרשת הגמרא בזה"ל, ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, ע"כ. וכתבו התוס' ביבמות ק"ג ריש ע"א דדרשה זו אולי לכתחלה היא בעי עמידה, והרמב"ם בפ"ד ה"ו וז' מיבום פסק דמעשה החליצה מיושב והקריאה מעומד, וצ"ע שלא חשש לדעת הגמרא שהיא נגד הספרי, ומש"כ שם דגם רקיקה מצוה מעומד לא נתבאר מקורו, ודברי הה"מ אינם מספיקים, וצ"ע.
.
(מו"ק כ"א א')
ואמר, מלמד שהאלם שחלץ חליצתו פסולה לפי שאינו באמר קלהואע"פ דבעלמא קיי"ל דהגדה מתוך הכתב נקראת הגדה, אך התוס' בגיטין ע"א א' כתבו דהלשון אמירה בודאי אינו כולל כתב, וכ"מ בסנהדרין ע"א א' בענין בן סו"מ ואמרו בננו זה מלמד שאם היו אלמים אינו נעשה בן סו"מ, ולכאורה אינו מבואר איזה חילוק בין הגדה לאמירה וי"ל משום דלשון הגדה מורה רק על הודעת הדבר וגלוי מילתא, והגדה הוא מלשון משיכה בארמית וכמ"ש בשבת פ"ח א' בבאור הפסוק דפ' יתרו ויגד משה את דברי העם אל ה', והיינו שמושך ומודיע הדברים ממקום למקום, וכן הכונה אם לא יגיד ונשא עונו, כלומר אם לא יודיע, וכן כונת הלשון להגיד כי ישר ה', כלומר להודיע, וכן כח מעשיו הגיד לעמו, ר"ל הודיע לעמו, ולכן היכי דכתב הפסוק הפעל הגדה לא הקפיד רק על הידיעה בעלמא, וא"כ גם מתוך הכתב נקראת הגדה, כיון שעכ"פ הדבר נודע, משא"כ היכי דכתיב אמירה הקפיד הכתוב על האמירה בפה דוקא, ובודאי יש טעם בדבר.
וי"ל עוד בטעם הדבר שכאן הקפיד הכתוב על האמירה בפה דוקא ולא בכתב ע"פ המבואר בסוגיין ק"ו ב' האי מאן דמקרי גט חליצה לא לקרי לדידה לא אבה יבמי לא לחודיה ואבה לחודי' דמשמע לא – לא כן, אלא אבה יבמי, וכן לדעת מ"ד אחד בלא חפצתי לקחתה, וכן קיי"ל דצריך לומר לקחתה במפיק ה', וכל אלה אי אפשר לצמצם רק בפה ולא בכתב, ולפי"ז אולי יש להגיה קצת בתוס' וצ"ל דאמירה זו בודאי אינו כולל כתב, ודו"ק.
.
(יבמות ק"ד ב')
לא חפצתי לקחתה. לא חפצתי – ולא שלא חפץ בה המקום, [מכאן לעריות שאינן עולות לא ליבום ולא לחליצה] קלועיין מש"כ בפסוק הקודם אות קי"ז וצרף לכאן. ודע שכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ט דאפילו זו שמדינא חולצת ולא מתייבמת ג"כ אומר כלשון זה לא חפצתי לקחתה, ונראה בטעם הדבר משום דמדאורייתא עיקר הדין לייבם אלא שאיזו מניעה מונעת אותו מזה, ולכן כל חולץ אומר כן דהוי הפירוש לא חפצתי לקחתה מפני המניעה שמונעת אותי. –
ודע דאיתא ביבמות ק"ו ב' אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא לקרי לדידיה לא לחודי' וחפצתי לחודי', דלא להוי במשמע חפצתי לקחתה, אבל מסקנת רבא דלא חיישינן לזה, ולכן השמטנו זה. וטעם הסברא דלא חיישינן בזה בארנו לעיל בסוף פסוק הקודם אות קכ"ט יעו"ש.
[ספרי].
ונגשה יבמתו. הקטנה שחלצה תחלוץ משהגדיל, מאי טעמא איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש קלזדאין מעשיה כלום, ויש בענין זה גירסות ופירושים שונים. .
(יבמות ק"ה ב')
לעיני הזקנים. פרט לסומין קלחואע"פ דבלא"ה אסור לבעלי מומין שיהיו דיינים אצטריכא דרשה זו מפני דבחליצה קיי"ל דמותר גם להדיוטים לסדר החליצה כמבואר בפסוק הקודם. .
(יבמות ק"א א')
לעיני הזקנים. אמר רבא, צריכי דייני למחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה, דכתיב לעיני הזקנים וירקה קלטר"ל בעת שיצא הרוק צריכים לראות, אבל לא את הרוק עצמו בשעה שהוא על הארץ, וכ"מ מטעם הדרשה לעיני הזקנים וירקה דמשמע הרקיקה צריכה להיות לעיני הדיינים, ובאה"ע סי' קס"ט סעיף ל"ח כתב שיראו הדיינים את הרוק עד שיגיע לפני היבם, ולא נתבאר המקור לזה, וי"ל משום דהלשון לעיני הזקנים מוסב גם אתחלת המעשה, וירקה, גם על סופו – בפניו, והיינו ששניהם צריכים להיות לעיני הזקנים. ועיקר טעם הדבר מהא שצריכים הדיינים לראות את הרוק נראה דהוא לתכלית זה לראות אם לא רקקה דם [בלא מציצה], דבכהאי גונא אינו כלום, כפי שיתבאר בסמוך.
והנה הרמב"ם בפ"ד הכ"ג מחליצה פסק דחיוב ראיה זו היא רק לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא ראו הדיינים את הרקיקה כשרה החליצה, ובאה"ע סי' קס"ט סעיף ל"ח דעות אחרונים חולקים על זה וס"ל דאפילו בדיעבד פסולה החליצה, ולפי מש"כ בעיקר טעם ראיה זו שהוא כדי לראות אם לא רקקה דם ראיה נאמנה לדעת הרמב"ם דבדיעבד כשרה, משום דרוב אנשים אין רוקקין דם, ולכן אם חוששין אנו לכתחלה פשיטא שאין לחוש בדיעבד שהיא ממעוטא או גם ממעוטא דמעוטא, ודו"ק.
.
(שם ק"ו ב')
וחלצה נעלו. חלצה באנפליא חליצתה פסולה, מאי טעמא, מידי דמגין בעינן, דכתיב נעל, ונעל מידי דמגין הוא, דכתיב (יחזקאל ט"ז) ואנעלך תחש קמאנפליא הוא מנעל של בגד, ועיין בדרשה שבסמוך מענין זה. .
(שם ק"א א' וברש"י)
וחלצה נעלו. בעי ר' ינאי, קרעתהו מהו, שרפתהו מהו קמאבעוד שהנעל ברגלו וכגון שהשליכה גחלת בעודו כרוך ונשרף. , מי בעינן גלויי כרעי והא איכא, או דילמא חליצה בעינן וליכא, תיקו קמבנראה דאין ספק בבאור מלת וחלצה אם פירושו שליפה או גלוי, דבודאי פירושו שליפה וכמבואר בדרשה בסמוך, אלא הספק הוא בתכלית כונת החליצה שהוא כדי לביישו על אשר יסרב מלייבם, א"כ יש ספק אם עיקר הבזיון הוא מעשה החליצה עצמה ואז כמובן לא תועיל לא קריעה ולא שריפה, או דהבזיון הוא מה שנתגלה רגלו ברבים, וא"כ אין נ"מ באיזה אופן נתגלה, אם ע"י חליצה או ע"י קריעה ושריפה, כיון דעכ"פ נתגלה. ולדינא קיי"ל דבכהאי גונא אם קרעתו או שרפתו פסולה החליצה, וטעם הדבר, דכיון דהוי ספיקא דאורייתא תפסינן לחומרא. .
(שם ק"ב א')
וחלצה נעלו. אמר ליה רב כהנא לשמואל, ממאי דהאי וחלצה נעלו משלף הוא ואימא זרוזי הוא וכדכתיב (ישעיה נ"ח) ועצמותיך יחליץ ואמר רבא זרוזי גרמי קמגוהיינו שנטלתו מע"ג קרקע ומנעילתו ברגליו. , אמר ליה, א"כ לכתוב וחלצה נעלו ברגלו, מאי מעל רגלו, ש"מ משלף הוא קמדואע"פ דבסמוך מצרכינן מעל רגלו להכשיר בחליצה למטה מן הארכובה, אך אי משום ההיא היה אפשר לכתוב במעל רגלו. .
(שם שם ב')
וחלצה נעלו. אמר רב יהודה אמר רב, סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו, שנא' (יחזקאל ט"ז) ואנעלך תחש, ואימא תחש אין, מידי אחרינא לא, נעל נעל ריבה קמהר"ל ואימא אפילו לא של שאר בהמה וחיה זולת תחש, ת"ל עוד הפעם (פ' י') בית חלוץ הנעל ודי היה לכתוב בית החלוץ, אלא בא לרבות כל נעל שהוא, ורק שיהיה נקרא נעל דהיינו של עור. –
והנה כתבו התוס' כאן בשם ר"ת וז"ל, ואנעלך תחש, מכאן אמר ר"ת שצריך שיהיה המנעל מעור בהמה טהורה, דתחש כתיב [עיין שבת כ"ח ב'], ואין נראה, כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה, עכ"ל. וסתמו דבריהם, וצריך לפרש כונתם דכיון דמסקינן נעל נעל ריבה א"כ מרבינן כל מין עור שתופרין ממנו נעל דלא נתמעט אלא דבר שאינו של עור, ובדעת ר"ת י"ל עפ"י מה שמצינו בכמה מצות שצריך בהם מן המותר בפיך כמו תפילין ושופר אין כשרים אלא מבהמה טהורה, וכנגד זה דפנות סוכה מותרות אפי' מבהמה טמאה, ואע"פ שהם מדאורייתא כמו הסכך, והסברא בזה פשוטה דהיכי דצריך ממין בעלי חיים כמו תפילין ושופר אין כשרים אלא מבהמה טהורה כדי שיהיה שייך בהו מן המותר בפיך, משא"כ דפנות סוכה שכשר בהם גם דומם וצומח אז כשמשמשין בהם מבעלי חיים א"צ מן המותר בפיך וכשר גם מבהמה טמאה, משום דלא גרע מדומם וצומח, ולפי"ז בחליצה דצריך נעל מעור, כלומר מבע"ח, כמבואר לפנינו, בדין הוא שצריך מבהמה טהורה, ודו"ק, ועי' מש"כ בריש פ' תרומה חדוש דין עפ"י צרוף סברא זו, ולדינא קי"ל כתוס', ורק ראוי להדר לכתחלה אחר נעל מעור בהמה טהורה,
.
(שם שם)
וחלצה נעלו. ת"ר, נעלו, אין לי אלא נעלו, נעל של כל אדם מניין, ת"ל נעל נעל מכל מקום קמובית חלוץ הנעל (פ' י'), והוי מצי למכתב בית החלוץ, ובגמ' מסיק דלכתחלה ראוי שיהיה המנעל שלו ואם אין לו מקנין לו ב"ד, ועיין בפוסקים. , א"כ מה ת"ל נעלו – נעלו הראוי לו, פרט לגדול שאין יכול להלך בו ופרט לקטן שאינו חופה רוב רגלו, ופרט לסנדל המסויים שאין לו עקב קמזכלומר מנעל נפחת. .
(יבמות ק"ג ב')
וחלצה נעלו. הגידמת מותרת לחלוץ בשיניה, מאי טעמא, דהא לא כתיב וחלצה בידה קמחומכאן יש ללמוד דאין עכוב שתהא חולצת ביד אחרי שגם גדמת כשרה, וא"כ לא בעינן בכלל ביד ימין דוקא, ובאמת ברמב"ם פ"ד מחליצה לא מצאתי זכר שתחלוץ בימין, ורק בירושלמי איתא, כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בשמאל עד שתהא חליצה והתרה בימין, ואחרי שדרך הרמב"ם בכ"מ למלאות מירושלמי את הדינים החסרים בבבלי וכאן לא זכר מזה, י"ל דמפני שדין זה דגדמת היה נראה לו שהבבלי לא ס"ל כהירושלמי ולכן דחה אותו מהלכה. וגם נראה ראיה לזה דכאן אינו מעכב בימין מהא דקי"ל בבן סו"מ שאם היה האב או האם גדמין אינו נעשה בן סו"מ משום דבעינן ותפשו בו אביו ואמו, ולא אמרי' שיתפשו בו באופן אחר, משום דלא כתיב ותפשו בידם כמו דאמרי' כאן, וכאן אמרי' שהגדמת חולצת בשיניה ולא אמרי' שאינה חולצת כלל, הרי דלא בעינן ביד דוקא, וממילא גם ימין לאו דוקא, אבל בשו"ע אה"ע סי' קס"ט בסדר חליצה סעיף ע' קבע להלכה בפשיטות שחולצת בימין, ובלא סיוע השמאלית, ולפי המבואר פשוט דבדיעבד אינו מעכב. ועי' באה"ע שם סעיף ל' ובתוס' כאן. .
(שם ק"ה א')
מעל רגלו. שני מנעלים על רגלו, זה על גב זה, ושלפתיה לעילאי וקאי תתאי, פסול, מאי טעמא, מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל קמטלכאורה גם בלא דרשה זו היה אפשר לומר דפסול משום דבעינן שתגלה הרגל, ומכיון דנעל אחד נשאר עדיין לא נתגלה הרגל, אך מפני כי בזה גופא איבעיא בגמ' אם כונת עיקר מעשה חליצת המנעל הוי המעשה גופא או התגלות הרגל כמש"כ לעיל אות קמ"ב, לכן סמך דין זה על דרשת הפסוק. .
(שם ק"ב א')
מעל רגלו. חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה קנכלומר שהיו רצועות המנעל קשורות למטה מן הארכובה, ולדעת רש"י הוי הפי' שחלצה המנעל מהברך וכגון שנחתך הרגל. , ואע"פ דכתיב שלש רגלים תחוג ודרשינן רגלים פרט לבעלי קבין, שאני הכא דכתיב מעל רגלו, אי הכי למעלה מן הארכובה נמי, מעל כתיב ולא מעל דמעל קנאבעלי קבין הוא מי שנחתך רגלו בפרק ראשון סמוך לשוקו וחוקק קב ונותן שוקו לתוכו, והלשון מעל משמע מה שעל רגלו דהיינו שוק עד הארכובה, וע"ע השייך לענין זה להלן בפ' תבא בפ' ובשלייתה היוצאת מבין רגליה. .
(שם ק"ג ב')
מעל רגלו. חלצה בשמאל חליצתה פסולה, מאי טעמא, אמר עולא, ילפינן רגל רגל ממצורע, מה להלן דימין אף כאן דימין קנבבמצורע כתיב מפורש על בהן רגלו הימנית, וע"ע באה"ע סי' קס"ט ס"מ. .
(שם ק"ד א')
וירקה. רקקה דם חליצתה כשרה, דמי כתיב וירקה רוק, והני מילי כשמצצה ורקקה, לפי שאי אפשר לדם הנמצץ בלא צחצוחי רוק קנגואע"פ דבטומאת הזב קי"ל דהדם היוצא מפיו אינו מטמא אף כי רוקו של זב מטמא וכמבואר בנדה נ"ו א', התם איירי בשותת הדם, דבכהאי גונא אפשר בלא צחצוח רוק, אבל במוצץ באמת טמא. .
(שם ק"ה א')
וירקה. אכלה תומא או גרגושתא ורקקה, לא עשתה ולא כלום, מאי טעמא וירקה מעצמה בעינן וליכא קנדתומא הוא שום, וגרגושתא הוא מיני זרעונים המרבים רוק. ולפי המבואר בדרשה הקודמת דבמוצצת מותר אפילו בירקה דם משום דא"א בלא צחצוחי רוק, י"ל דה"נ במוצצת א"א בלא צחצוחי רוק שמטבע. והמנהג שביום החליצה מונעת החלוצה לאכול ולשתות עד אחר החליצה וממעטת בדבור שלא יהא דבר גורם לה לרוק ולא תתקיים בה וירקה מעצמה. .
(שם ק"ו ב')
וירקה. רוק הנראה לדיינים קנהכבר נתבאר זה לעיל בדרשה לעיני הזקנים צריכי דייני למחזי וכו' ועיין מש"כ שם. .
(יבמות ק"ו ב')
וירקה בפניו. אמר אביי, רקקה וקלטתו הרוח לא עשתה ולא כלום, מאי טעמא, וירקה בפניו בעינן קנוולכן אם היה הוא גוץ והיא ארוכה שאז קלטתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו צריכה לרוק פעם אחרת, אבל לאחר שהגיע הרוק נגד פניו אפילו לא הגיע לארץ כשרה, ולפיכך אם הוא ארוך והיא גוצה קרינן ביה שפיר בפניו.
וכלל דין זה צל"ע לפי המבואר בסמוך דרקיקה בכלל אינה מעכבא אלא אם חלצה לבד די בזה, א"כ למה נחשבת רקיקה זו ללא כלום, תיפק ליה דבלא"ה אין רקיקה מעכבת, ומה גרע בזה שקלטתו הרוח, ונ"ל משום דיש עוד נ"מ בזה לענין מה דקיי"ל שאחר שרקקה נפסלת להתייבם עוד, וקמ"ל שאין זו רקיקה לפסול ליבם, וממילא גם אינה נחשבת רקיקה לענין פטור חליצה, ודו"ק.
.
(שם שם)
וירקה בפניו. יכול בפניו ממש, ת"ל לעיני הזקנים קנזנסמך על המבואר בדרשה דלעיל רוק הנראה לעינים, וא"כ ע"כ איירי שתרוק ע"ג קרקע, דבפניו אין הרוק נראה כמו ע"ג קרקע, ומה דכתיב הלשון בפניו הכונה כמו לפניו, וכמו לא יתיצב איש בפניך, ואיש לא עמד בפניהם (אסתר ט') וכך הוא מתכונת הלשון, וכמש"כ רש"י בפ' ואתחנן (ד' ל"ז) ויוציאך בפניו כאדם המנהיג בנו לפניו. [ספרי]. וירקה בפניו. הסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו, ואין זה רואה הרוק קנחבסוגיא דיבמות ק"ג א' חשיב בין יתר הדברים שם החולצת מן הסומא חליצתה כשרה, ולמד הרמב"ם מזה דדוקא בדיעבד כשרה ולא לכתחלה, והראב"ד כתב דרק אם יש אח אחר שיחלוץ אז לא יחלוץ הסומא, ומבואר דס"ל דאם אין אחר חולץ הסומא אף לכתחלה, ובאמת כך מסתבר, אחרי דרקיקה בכלל לא מעכבא כמו שיתבאר בסמוך, ופשוט הדבר דאפילו לדעת הרמב"ם אינו פסול אלא סומא בשתי עיניו, כיון דטעם הדבר דאינו רואה הרוק, והסומא באחד מעיניו רואה הוא. [רמב"ם פ"ד ה"ח מחליצה]. וענתה. אין עונה אלא מפי אחר קנטכלומר שאחר מקרא אותה לומר מה שצריכה לומר. ובבבלי יבמות ק"ה ב' משמע דרק הב"ד מקרין אותה ולא איש אחר. ומפרשי הירושלמי העתיקו דרשה שלפנינו בלשון אין עניה אלא מפי אחר, כלומר דמשמעות הלשון עניה הוא רק מפי אחר, והקשו על זה ממה דמצינו כמה פעמים הלשון עניה שאינה מפי אחר, כמו וענו הלוים ואמרו, וענו כל העם, אבל לא קשה, דבאמת הפי' עניה מפי אחר, משמעו גם על דברי השני, כמו ויען לבן ובתואל – על דברי אליעזר, ותען רחל ולאה – על דברי יעקב, וענו הלוים – הקללות על הברכות, וענו כל העם – על דברי הלוים, ויען איוב – על דברי חבריו, וה"נ הכונה עניה מפי אחר אף כי במובן אחר מבשם.
גם יש לפרש הכונה ע"פ הלשון המדוייק בירושלמי אין עונה ולא אין עניה כמו שהעתיקו המפרשים, ר"ל, שאין היא, החלוצה, עונה אלא מפי אחר, ואין זה דרשה אלא דין, והמלה עונה היא כמו מנוקדת בקמ"ץ תחת הנו"ן, והוא פעל קמוצי לנקבה, וכמו כי רֹעָה היא (פ' ויצא) ובתמורה כ"ט ב' אתנן זונה, זונה נקבה ולא זונה זכר, מאי טעמא זוֹנָה כתיב, ועיין בתוי"ט פ"ה מ"ח דטהרות.
.
(ירושלמי יבמות פ"ב ה"א)
וענתה ואמרה. נאמר כאן וענתה ואמרה ונאמר להלן (פ' תבא) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש קסשם בלוים כתיב וענו הלוים קול רם וכתיב במתן תורה והאלהים יעננו בקול וילפינן בגז"ש ממתן תורה שנאמרה בלה"ק, ועיין מש"כ לעיל בפסוק ז' בדרשה ואמרה אות קכ"ג. ותימא בעיני על הרמב"ם בפ"ד ה"ח מיבום שכתב הטעם שאומרת בלה"ק משום דכתיב ככה, ודרשינן ככה בלשון הזה, וזו דעת ר' יהודה, וחכמים דרשי ככה לענין אחר שהחליצה מעכבת, כפי שיתבאר בסמוך, וכך מבואר בסוגיא דסוטה ל"ג ב', וא"כ למה תפס דעת יחידאה, ויותר מזה שהוא בעצמו שם בהלכה י"ד מביא הדרשה ככה לענין עכוב, ואיך הוציא דרשה אחת לשני דינים, וזה דלא כמאן, וצע"ג. .
(סוטה ל"ב א')
ואמרה. מלמד שהאלמת שחלצה חליצתה פסולה, לפי שאינה בואמרה קסאעיין מש"כ לעיל בפסוק ח' בדרשה ואמר, והוא הדין לחרש וחרשת. ולדעת הרמב"ם בפ"ד הי"ג מיבום חליצת חרש וחרשת אינה כלום משום דאינם בני דעת, ונתבאר שיטתו בהה"מ שם, והחילוק בין אם החליצה פסולה ובין אם החליצה אינה כלום ידוע דחליצה פסולה אסורה אח"כ להתייבם וגם צריכה לחלוץ לכל האחין, וכשהחליצה אינה כלום הוי כמו שלא עשו כלום ומותרת להתייבם ולחלוץ כבראשונה. .
(יבמות ק"ד ב')
ככה יעשה לאיש. חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה, דאמר קרא ככה יעשה לאיש – כל דבר שהוא מעשה באיש מעכב קסבכגון חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של האיש לאפוקי רקיקה אע"פ דמעשה היא בכ"ז אינה בגופו של האיש. ויותר מזה נראה דהלשון ככה קאי בעקרו אך ורק על מעשה החליצה לבדה, ולא גם על הרקיקה, יען כי הרקיקה אינה מעשה בפני עצמה רק היא הכנה למאמר ככה, כאיש הרוקק בהתפעלות הנפש על הדבר המאוס וכמו שאומר מאוס הוא זה, וה"נ רוקקת ואומרת ככה, כלומר, כמו שנחלץ הוא, יעשה לאיש וכו', ולפי"ז ממילא מבואר שאין שייך שהרקיקה תעכב, אחרי שעיקר הענין הוא הוראת מעשה הבזיון של חליצת הרגל.
ונהירנא כי פעם אחת נצטרפתי לדיינים מסדרי חליצה, ואירע מעשה שהחלוצה מפני עגמת נפשה לא מצאה די רוק בפיה לרוק, ושלחוה הדיינים לחוץ לשאף מעט רוח כדי שמתוך כך תמצא רוק, ונתאחר שובה איזה זמן, ובין כה ישב החלוץ שלוף רגל, ותקרנו אם יוכל החלוץ שוב לנעול נעל שלו הרגיל ולא ישב יחף בבזיון, ואמרתי, דמכיון דכפי המתבאר מענין הפרשה מוסב הלשון ככה על החליצה ולא על הרקיקה, ומכיון שנאמר ככה הוי זה כמו הוראה באצבע על אותו הדבר, וכעין מש"כ בפ' בא בפ' בעבור זה עשה ה' לי וגו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ואמרו במכילתא שם מונחים לפניך – על השלחן, והיינו משום דלשון זה מורה על ההוראה באצבע על הדבר [ועיין מנחות כ"ט א'] וכן הלשון ככה הוי משמעות זו, וא"כ אחרי דהחלוצה צריכה לומר עוד זה המאמר ככה יעשה, שהכונה ככה – שליפת הרגל, ואחרי שינעול החלוץ את מנעול שלו הרגיל, על מה זה יחול הלשון ככה, ולכן בדין הוא שצריך לישב שלוף הרגל עד אחר המאמר ככה שהוא אחר הרקיקה, ודו"ק.
.
(יבמות ק"ד ב')
אשר לא יבנה. החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה וצרותיה על החלוץ ועל שאר האחין, דאמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו, כיון שלא בנה שוב לא יבנה קסגמדלא כתיב אשר לא בנה רק אשר לא יבנה משמע דשוב לא יבנה. והנה אע"פ דזה כתיב בהנחלץ והחולצת לבד, והיה אפשר לומר דשאר האחין והצרות כדקיימו קיימו באיסור אשת אח שהוא איסור כרת, בכ"ז קיי"ל דגם שאר האחין והצרות אינם אלא בל"ת, משום דסברא היא כיון דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי לההיא חליץ ואי בעי לההיא חליץ והשתא קאי עליה בכרת, אלא צ"ל דאיהו שליחותא דאחים קעבד ואיהי שליחותא דצרות קעבדה. .
(שם ז' ב')
את בית אחיו. הבא על יבמתו ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה עובר בעשה [דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים] קסדולאו הבא מכלל עשה – עשה, וכך פירש"י ועיין לפנינו לעיל בפסוק ה' בדרשה יבמה יבא עליה דהרמב"ם ס"ל דהעשה היא יבמה יבא עליה, עליה ולא עליה ועל צרתה, ובאמת הכי מסתבר, יען דאותו הפסוק איירי בצווי, משא"כ פסוק זה בשלילה איירי, וגם מפסוק זה שמעינן רק דליכא חיובא לייבם שתיהן אבל לא שמעינן איסורא, משא"כ מפסוק יבמה יבא עליה. ומש"כ הרמב"ם דרשה שלא נאמרה בגמרא פשוט הדבר, יען כי בגמרא נאמר סתם דעובר בעשה ולא נתפרשה איזו עשה ורק רש"י מפרש דהעשה היא אשר לא יבנה את בית אחיו וכו' כפי שמועתק לפנינו, אבל הרמב"ם מפרש ע"פ דרכו דהעשה היא יבמה יבא עליה, כמבואר. .
(שם י' ב' וברש"י)
את בית אחיו. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, ונייבם לתרווייהו, א"ר יוחנן, אמר קרא, אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחר הוא בונה ואינו בונה שני בתים קסהוהוא הדין שאינו חולץ לשתיהן כמבואר בפסוק הסמוך בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לשני בתים, ועיין לעיל בפסוק ז' בדרשה ואם לא יחפץ האיש שגם אינו מייבם לאחת וחולץ לאחת, יעו"ש. .
(שם מ"ד א')
את בית אחיו. מי שמת אחיו והניח שתי נשים, ואחת אסורה עליו משום ערוה, שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, בית שיכול לבנותו כולו בונה מקצתו, ובית שאינו יכול לבנות כולו אינו בונה אף מקצתו קסועיין מש"כ בענין דרשה זו לעיל בפסוק ה' בדרשה עליה אות ע"ה. [רמב"ם פ"ו הי"ד מיבום].
ונקרא שמו. מאן דאמר חליצה שבח הוא לו יליף גז"ש ונקרא שמו, ויקרא בהם שמי (פ' ויחי), מה קריאה דלהלן שבח אף קריאה שבכאן שבח קסזנראה כונת הדרשה בכלל, כי הנה פשטות ענין החליצה וקריאת שמו בישראל בית חלוץ הנעל הוא ענין בזיון כדי לביישו על אשר לא ייבם אותה ואינו מקים שם לאחיו המת, וכמש"כ ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, והנה זה ניחא בשעה שהברירה בידו לייבם או לחלוץ והוא בורר בחליצה אז צריך לסבול בזיון על זה, אבל לפי מה דקיי"ל דבזה"ז אפילו כשרוצה לייבם אין מניחין אותו אלא לחלוץ דוקא משום טעמים שונים בזה [שמא אינו מכוין למצוה וכדומה, וכן משום חרם דרגמ"ה שלדעת איזו פוסקים גזר שלא לישא שתי נשים אפילו במקום מצוה כמו יבום], וא"כ באופן כזה קשה למה יפרסמו בזיונו בשעה שמצדו רוצה לקיים המצוה כמאמרה, דהיינו לייבם, ורק אנו אין מניחין אותו, על זה אמר דמ"ד דבזה"ז מצוה בחליצה יותר מיבום, הוא יפרש דהלשון ונקרא שמו בישראל אינו לשון גנאי אלא שבח הוא לו שציית דינא וחולץ במקום שרוצה לייבם, ומסמיך זה בדרך גז"ש ללשון ויקרא בהם שמי ששם הוא ענין מכובד, ודו"ק.
אך עדיין אינו מיושב לפי"ז למה ישא בכלל בזיון סדר החליצה והרקיקה וכו' אחרי דאין בו האשמה מה שאינו מייבם, כמבואר, ויהיה לפי"ז ראיה למש"כ הרבה מראשונים דגוף ענין החליצה לבד תכלית התרתה לשוק יש בו ענין רוחני ותקון לנשמת המת, עיין ברמב"ן ורבינו בחיי ובספרי אחרונים, ולכן עיקר הקושיא רק מהפרסום ולא מגוף המעשה.
.
(ירושלמי יבמות פי"ב ה"ו)
ונקרא שמו בישראל. מכאן שמצוה על העומדים שם לענות חלוץ הנעל קסחעי' מש"כ בדרשה הבאה. .
(יבמות ק"א ב')
בישראל. אמר רבא, אין הגר רשאי להיות דיין לחליצה ואפילו אמו מישראל, שנאמר ונקרא שמו בישראל, עד שיהיו אביו ואמו מישראל קסטנראה דס"ל כת"ק במשנה יבמות ק"ו ב' דהאי בישראל קאי על הב"ד ולא על הצבור העומדים שם, והיינו שהב"ד בעת סדורם את החליצה יכנוהו כן, ולכן פוסל את הגר אפי' כשאמו ישראלית, יען דשם ישראל מורה על מיוחס מכל צד. ומה שדרשו בדרשה הקודמת מלשון זה שמצוה על העומדים שם לענות חלוץ הנעל מפרש בקדושין י"ד א' דזה ילפינן מן ונקרא שמו, יעו"ש. וזו דעת ר' יהודה במשנה הנזכרת, ולפי אוקימתא דגמ' דקדושין לא ידעתי למה עשו המפרשים מחלוקת בין רבנן ור"י, אחרי דמקור דרשותיהם שונות, כמבואר, ורק רבנן מוסיפים שגם הב"ד מחויבים בקריאת זה השם, ואדרבה מסוגיא דקדושין דפריך והא מבעי ליה להא דמצוה על כל העומדים שם לקרוא מוכח דרבנן לא פליגי על דין זה, דאל"ה מאי קושיא, וצע"ג. .
(שם ק"ב א')
בית חלוץ הנעל. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, ונחלוץ לתרווייהו, אמר מר זוטרא בר טוביה, אמר קרא בית חלוץ הנעל, בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים קעוה"ה שאינו מייבם לשניהן כמבואר בפסוק הקודם אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, וכן אינו מייבם אחת וחולץ אחת כמבואר לעיל בפסוק ז' בדרשה ואם לא יחפץ האיש, יעו"ש. .
(שם מ"ד א')
בית חלוץ הנעל. בישראל בית חלוץ הנעל, כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל, מכאן ליבמה שקונה עצמה בחליצה קעאמשום דכיון דאין ההיתר שלה מפורש בתורה יש סברא לומר דמצות חליצה היא מצוה לעצמה ואינה מתרת כלל, לכן דריש בישראל בית חלוץ הנעל ראויה להביאה בית משחלצה, ור"ל ביתה שתבנה יקרא על שם מאורע זו. .
(קדושין י"ד א')
חלוץ הנעל. ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו, ומה אשת איש שאין יוצאת בחליצה יוצאת בגט, זו שיוצאת בחליצה אינו דין שיוצאת בגט, אמר קרא חלוץ הנעל, נעל אין, מידי אחרינא לא קעבנראה דאין זה מטעם גזה"כ לבד אלא גם עפ"י הסברא, דכיון דעיקר כונת החליצה הוא לביישו על אשר לא ייבמה ואינו מקים שם לאחיו המת, כמ"ש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו וכו', א"כ ממילא מבואר דרק החליצה שייך בזה, דבגט אין בו בזיון, ומסמיך זה על לשון הנעל, דדי היה לכתוב בית החלוץ, אלא מרמז דרק הנעל חולצתו ופוטרתו ממנה ולא דבר אחר, וטעם הדבר הוא מפני הסברא שכתבנו, ודו"ק. .
(שם שם)
כי ינצו אנשים. אין שלום יוצא מתוך מריבה, וכן הוא אומר (פ' א') כי יהיה ריב בין אנשים והיה אם בן הכות הרשע קעגעיין משכ"ל ריש פסוק א' כי יהיה ריב בין אנשים, וצרף לכאן. [ספרי]. אנשים יחדו. אין לי אלא אנשים, איש עם אשה ואשה עם איש מניין ת"ל יחדו – מכל מקום קעדדריש יתור המלה יחדיו, ועיין בספר התוה"מ. .
(שם)
איש ואחיו. לרבות עבדים שיש להם בושת, מאי טעמא, איש ואחיו – אחיו הוא במצות קעהשמחויב הוא במצות כמו אשה ישראלית, היינו בכל מצות ל"ת ומ"ע שאין הזמן גרמא, כמבואר לפנינו בפ' קדושים בפ' או חפשה לא ניתן לה, ודעת ר' יהודה דהעבד אין לו בושת, דדריש איש ואחיו יצא עבד שאין לו אחוה שאינו בא בקהל, ומה דלא ניחא להו לרבנן בטעמיה דר' יהודה, י"ל משום דקשה להו דאי ס"ד דמשום שאינו בא בקהל אין לו בושת, א"כ כל אלה שאינם באים בקהל כמו פצוע דכה וכרות שפכה וכדומה אין להם בושת, וזה דבר שלא שמענו מעולם, ולכן דרשי לענין אחר איש ואחיו שאחיו הוא במצות, וכמבואר. .
(ב"ק פ"ח א')
אשת האחד. אשת האחד ולא אשת שנים קעוכלומר שאם אחר מעשה שעשתה אשה זו חזרה אשת השני ועשתה כמעשיה לאיש ריבו של בעלה פטורה, כיון דהיא לא התחילה בזה. .
(ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ג)
ושלחה ידה. פרט לשליח בית דין קעזשבייש את בעל הדין שנמנע לבא לב"ד פטור, וכן קי"ל בחייבי גלות שאם הכה השליח ב"ד את בעל הדין בשוגג והרגו פטור מגלות. ובירושלמי ב"ק פ"ח ה"ג ובספרי הגירסא פרט לאשת שליח ב"ד, ואינו מבורר כ"כ, אף כי אפשר לפרשו. .
(ב"ק כ"ח א')
והחזיקה. ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה, מה ת"ל והחזיקה, לומר לך, כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב קעחולכן קי"ל בסוגיא כאן מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב בד' דברים [משום דשוגג קרוב למזיד הוא, דלא הו"ל לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול משם ברוח מצויה] ופטור מבושת, ואם נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מד' דברים, ואם נתהפך, כלומר לאחר שהתחיל ליפול שנתכוין ליפול על האדם להזיקו להנאתו חייב על הבושת, ואע"פ שלא נתכוין משום בושתו, וכלל הדבר שג' חלוקות הן, כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה וזהו רוח מצויה, אבל הוא שלא בכונה חייב בד' דברים ופטור מן הבושת, לא היתה שם פשיעה גמורה וג"כ לא נעשה באונס גמור חייב על הנזק ופטור מן השאר, וזהו רוח שאינה מצויה, ובאונס גמור פטור מכל. .
(שם כ"ז א')
והחזיקה. נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת, שנאמר ושלחה ידה והחזיקה, אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין קעטכלומר אפי' רק נתכוין להזיק ולא לבייש חייב בבושתו, וזה מדייק מלשון ושלחה ידה, ושליחות יד בעלמא אינו מורה על בזיון רק על פגיעה ונזק, ולכן דריש דמכיון רק ששלחה ידה בכונה להזיק חייבת ג"כ על הבושת, כמבואר בפסוק. .
(ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ג)
במבשיו. אין לי אלא מבושיו, מניין לרבות כל דבר שיש בו סכנה, ת"ל והחזיקה, מכל מקום קפנראה דמדייק דאי ס"ד דעיקר הקפידא רק משום שכוונה לביישו בלבד הול"ל ונגעה שגם זה הוא בזיון, ומדאמר לשון והחזיקה משמע שכוונה גם לחבלו ולהזיקו, ממילא מבואר שגם כל מקום שיש בו סכנה חייבת. [ספרי].
וקצתה. מהו וקצתה – ממון, מנלן, נאמר כאן לא תחוס עינך ונאמר להלן (פ' שופטים י"ט כ"א) ולא תחוס עינך, מה להלן ממון אף כאן ממון קפאולכאורה הוא מוציא הלשון וקצתה מפשטה, ואפשר לומר דמדייק משום דבכ"מ דכתיב שורש זה בא בבנין פיעל ובשני צדי"ן, כמו ויקצצו את בהנות ידיו (שופטים א') קצץ עבות רשעים (תהלים קכ"ט) ועוד הרבה כפי שיתבאר להמעיין בספרי מלין, וגם כאן הול"ל וקִצצתה, ולכן מפרש וקצתה [שהוא בבנין הקל] מלשון ערך וקצבה כמו לא קץ ליה בלשון רבנן (ב"מ ס"ז א') שהוא כמו קצב אחד לשני הכרובים (מ"א ו'), מדה אחת וקצב אחד (שם ז'), כעדר הקצובות (שה"ש ד'), שענינם ערך וקצב השווי, ומפרש כאן שתערך את שווי ידה וכזה תשלם, וכסמך לדבר יליף בגז"ש מלא תחוס עינך דגבי עדים זוממין דגם שם כתיב עין תחת עין ופירושו ממון, כמבואר שם. [ספרי] וקצתה את כפה. במה דברים אמורים בשיכולה להציל ע"י דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר נעשה ידה כשליח ב"ד ופטורה קפבכלומר דאז בדין קעבדה, וכמו ברודף אחר חבירו להרגו, שאם אי אפשר להציל את הנרדף באחד מאברי הרודף והרגו פטור. .
(ב"ק כ"ח א')
לא יהיה וגו'. תניא רבי עקיבא אומר, מניין שלא יקיים סלע פחות משקל ולא דינר פחות מטרפעיק, ת"ל לא יהיה לך קפגלפנים היו המטבעות עוברים לסוחר עפ"י ערך משקלם בזהב ובכסף, ואמר על זה, כי סלע הטבוע ופוחת והולך עד שקל מותר לקיימו, משום דאין עשוי לרמות בו בני אדם למכרו בסלע יפה לפי שפחת שלו ניכר, וכן בדינר עד טרפעיק, אבל משנפחת הסלע משקל והדינר מטרפעיק [השקל הוא מטבע של חצי סלע והטרפעיק של חצי דינר] אסור לקיימן, מפני שאין פחת שלהן לגבי שקל ודינר ניכר ואפשר לרמות בהן את הבריות, וגם משום אל תשכן באהליך עולה, וע' ב"מ נ"ב א'. [ספרי]. גדולה וקטנה. יכול לא יעשה ליטרא, חצי ליטרא, ורביע ליטרא, ת"ל גדולה וקטנה, גדולה שהיא מכחשת את הקטנה, שלא יהיה נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה קפדצ"ע איך ס"ד שלא יעשה חצי ליטרא ורביע ליטרא, והלא בהכרח צריך אותם לשקול לקונה בערך משקלות אלה, ונראה דהכונה יכול שלא יעשה משקלות מן חצי ליטרות ורביע ליטרות לשקול בהם ליטרא שלמה, והיינו כשצריך לשקול ליטרא שלמה יכול שלא ישקול בשני חצאי או בארבעה רביעי ליטרא, מפני שמכבידין המשקל, ת"ל גדולה וקטנה, דרק מה שניכר הכחוש אסור כגון גדולה וקטנה, אבל לא במשקלים קטנים המצטרפין למשקל גדול שלם כמבואר. .
(שם)
לא יהיה לך. ת"ר, לא יהיה לך, מלמד שמעמידין אגרדמין למדות ואין מעמידין אגרדמין לשערים קפהר"ל מעמידין שומרים ומשגיחים על מעוותי המדות ואין מעמידים כאלה למפקיעי שערים שלא ימכרו ביוקר. ופרשו בגמרא הטעם במפקיעי שערים, משום דישנם מוכרים הצריכים למעות וימכרו בזול וילכו הקונים אליהם. ולכאורה צ"ע לפי"ז הלא גם במדות יהיו כאלה שמחמת דוחקם למעות ימכרו במדות צודקות, וי"ל דשאני מדות דלאו כ"ע יודעים ומבינים להבדיל בין מדת צדק ובין מדה רמיה, ולא יידעו כלל שאצל זה מדה רמיה, משא"כ בין מקח זול למקח יוקר הכל יודעים ומרגישים. ואמנם יש דעות בגמרא דמעמידין גם לשערים, ויש בזה פרטי דינים בחו"מ סי' רל"א ס"כ. .
(ב"ב פ"ט א')
בביתך. אמר רב יהודה מסורא, לא יהיה לך בביתך, מה טעם, משום איפה ואיפה, לא יהיה לך בביתך, מה טעם – משום אבן ואבן, אבל אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך קפומדייק ודריש יתור המלה בביתך שהיא מיותרת, ודריש שהמתעסק במדות ומשקלות רמיות סופו שיעני ויהיה ביתו ריקם, ועל זה מרמז במ"ש לא יהיה לך בביתך, כלומר כשיהיה לך איפה ואיפה אז לא יהיה לך רכוש בביתך, אבל כשיהיה לך משקל צדק יהיה לך ברכת הבית. .
(ב"ב פ"ט א')
בביתך. תניא, רבי עקיבא אומר, מניין שלא יקיים אדם מדה חסרה להיות מודד בה לתוך ביתו, ת"ל לא יהיה לך בביתך קפזמשום אל תשכן באהליך עולה וגם אפשר שיכשלו בה זולתו וכמש"כ בפ' הקודם. וגם הוא מדייק יתור המלה בביתך כבדרשה הקודמת. [ספרי]. גדולה וקטנה. יכול לא יעשה קב תרקב וחצי תרקב ורביע תרקב, ת"ל גדולה וקטנה, גדולה שהיא מכחשת את הקטנה, שלא יהיה נוטל בגדולה ומהדר בקטנה קפחעיין מש"כ בפ' הקודם בדרשה כזו לענין משקלות ודרושים הדברים להצטרף לכאן. .
(שם)
אבן שלמה וצדק. היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין, דאמר קרא אבן שלמה וצדק, צדק משלך ותן לו קפטר"ל כשהיה שוקל לו המשקל מצומצם [ומתואר משקל כזה בשם עין בעין על שם שמעיין יפה יפה על הצמצום], כגון במקום שאין מכריעין צריך לתת לו הכרעה למשקל, וגירומין הוא לשון הכרעה והטיה, וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטיה שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה והדיוק הוא מדלא כתיב וצדיקה או וצודקת שהוא תאר להאבן והאיפה וכמו שלמה שקאי על האבן או על האיפה ולכן דריש שהוא מלשון צַדֵק שהוא לשון ויתור, וכאן הכונה אעפ"י ששקלת משקל שלם אפ"ה צדק משלך ותתן לו, והיינו הכרעה, ובמדה נמי למדוד בריוח כדי שיהיה יתר על המדה קצת. ועיין בסוגיא בשיעור ההכרעה. .
(ב"ב פ"ח ב')
אבן שלמה וצדק. ת"ר, מניין שאין מעיינין במקום שמכריעין ואין מכריעין במקום שמעיינין, ת"ל אבן שלמה קצכבר כתבנו באות הקודם שמדת עיון היא מדה מצומצמת ומדת הכרעה היא נטיה קלה במשקל לטובת הקונה, ולא איירי כאן כשעושה כן שלא בדעת ורצון הלוקח או הלוקח שלא בדעת ורצון המוכר, משום דא"כ הוי זה גזל בידים ואונאה ממש אלא איירי באופן הראשון אפילו אם הלוקח מוחל ובאופן השני אפילו אם המוכר מוחל. וטעם הדבר פשוט כדי שלא יבאו לידי רמאות, דאם עושה כן שמא יראו אחרים ויאמרו כך המנהג ויסובב מזה שירמה לוקח את המוכר או המוכר את הלוקח, וסמכינן זה על הלשון אבן שלמה שיהא המשקל שלם בלא עיון מרובה ובלא הכרעה מרובה, וזה הוא גם טעם הדרשה הבאה לענין מדידה. , ומניין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין ולפחות לו מן הדמים, והריני מכריע במקום שמעיינין ולהוסיף לי על הדמים שאין שומעין לו, ת"ל אבן שלמה וצדק קצארבויא בעלמא הוא, וטעם הדבר משום דגם באופן כזה אפשר לבא לידי רמאות, דאיכא דחזא במדה ובמשקל ולא חזא בתוספת הדמים בתשלום הפחת, וכן קיי"ל בסמוך גם לענין מדות, ובנמוק"י כתב דילפינן כן מלשון יהיה לך כלומר שתהא המדה כמו שהיא, וכדדרשינן בעלמא בהווייתה תהא. .
(שם פ"ט ב')
איפה שלמה וצדק. ת"ר, מניין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין, ת"ל איפה שלמה, ומניין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין ולפחות לו מן הדמים והריני גודש במקום שמוחקין ואוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו, ת"ל איפה שלמה וצדק יהיה לך קצבבאור דרשה זו בארנו בדרשה הקודמת עיי"ש וצרף הדברים לכאן. ובגמרא באה דרשה זו קודם הקודמת, ונראה שהוא ט"ס, כי אין זה עפ"י סדר הכתוב כמבואר למעיין. .
(שם שם)
יהיה לך. מכאן אמרו, הסיטון מקנח את מדותיו אחת לל' יום ובעה"ב אחת לי"ב חודש קצגטעם קנוח זה הוא שמשום לכלוך הנדבק מתמעטת המדה ולא הוי שלמה וצדק, ולכן הסיטון שהוא מוכר תמיד צריך לקנח את מדותיו אחת לשלשים יום, ובעה"ב שאינו מוכר תדיר די אחת לי"ב חודש. וכלל הדרשה מלשון יהיה לך נראה שדרשו שחובה עליך הוויית אבן שלמה, והיינו שתתעסק בשלמותה, וזה כפי שמבואר. [ספרי]. למען יאריכו ימיך. מכאן אמרו חכמים, כל מצונ שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה נענשין עליה קצדר"ל אעפ"י שמוזהרים להעמיד משגיחים וממונים על זה כמבואר בריש פסוק הקודם בכ"ז אם לא עשו כן אין נענשים על זה, יען דכיון שהמתן שכר מפורש בצד מצוה זו, מוטלת חובה יתירה על כל יחיד בקיום דבר זה, ועיין מש"כ עוד בענין זה בפ' קדושים בפסוק איפה שלמה והין צדק יהיה לך (י"ט ל"ה). .
(ירושלמי ב"ב פ"ה ה"ח)
כל עשה אלה. א"ר לוי, קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה קצהבס"פ אחרי כתיב בענין עריות כי את כל התועבות האל עשו, ואל קשה הוא כדכתיב (יחזקאל י"ז) ואת אילי הארץ לקח והוסיף כאן במדות ה' יתירה להרבות ולהגדיל הקשיות שכן דרך הלשון כשבא להפליג הענין מוסיף ה' בסוף התיבה, וכמש"כ בירושלמי יבמות פ"א ה"ו ובמדרשים על הפ' ישובו רשעים לשאולה, מהו לשאולה – ולא לשאול – למדרגה התחתונה של שאול. , והא גבי עריות נמי כתיב אלה קצובס"פ אחרי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. , ההוא למעוטי מדות מכרת, ואלא מאי עודפייהו, התם אפשר בתשובה הכא לא אפשר בתשובה קצזנראה כונת הקושיא כיון דאמרת דקשה עונשין של מדות יותר משל עריות ובכ"ז אין נענשין כרת על מדות א"כ מאי עודפייהו שפטורים עכרת, ומשני משום דלעון עריות מועלת תשובה, ואמרינן נמי (מכות כ"ג א') כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, אבל מדות שגוזל אי אפשר לו בתשובה, שהרי תשובתו תלויה בהשבת הגזילה והוא אינו יודע למי יחזיר, ואעפ"י דאמרינן בכהאי גונא גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהן צרכי רבים (ב"ק ק"ד ב') אין זו תשובה מעליא, מאחר שאינו משיב לבעלים, אלא שבררו לו המוטב. .
(ב"ב פ"ח ב')
כל עשה אלה. יכול לא יהא חייב עד שיעבור את כולם, ת"ל כל עושה אלה, אפילו אחת מאלה קצחמדייק מדלא כתיב תועבת ה' עושה כל אלה. ואמנם נראה דאין דרשה זו אלא להעדפא בעלמא, יען דאפילו היה כתוב עושה כל אלה היה אפשר לפרש אפילו אחת מאלה, שכן מצינו דעת חז"ל בסנהדרין פ"א א' על הפסוק דס"פ אחרי אל תטמאו בכל אלה – באחת מכל אלה, ועיין מש"כ בפסוק הנזכר בישוב הסוגיא דמכות כ"ד א' שסותר לכאורה לדרשה זו ומבואר שם היטב יעו"ש. [ספרי]. כל עושה עול. מכאן אמרו, אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בישנים ואפילו סאה בדינר קצטכלומר כל מין רמיה, אפילו מה שאין היזק להקונה הוא בכלל עול וראוי להתרחק ממנה. .
(שם)
זכור. תניא, אי זכור, יכול בלב, כשהוא אומר (פ' י"ט) לא תשכח הרי שכחת הלב אמירה, הא מה אני מקיים זכור – בפה רנראה באור הענין דמדייק כפול לשון זכור – לא תשכח, דהיינו הך, וגם קשה ליה בכלל ענין הצווי על השכחה, כי איך שייך לצוות על החוש, ומה יעשה אדם שהוא שכחן בטבע, לכן דריש שיעשה לו דבר לאות וסימן וע"י זה ממילא לא ישכח, והוא כעין מ"ש בשבת ק"ד א' עשה סימנים בתורה, ובעירובין כ"א ב' אגמריה בסימנים, ועיין מש"כ ר"פ דברים, וע"ד זה יתפרש הפ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, שהוא כפל לשון, ויתפרש שמפני שלא עשה סימן וציון לזכור אותו, לכן – וישכחהו, וגם כאן יתבאר כן, זכור – עשה סימן וציון לדבר, ואז – לא תשכח ובאור זה כלול במ"ש יכול בלב וכו' הא מה אני מקיים זכור – בפה, כלומר עשה זכירה בפה, כדי שלא תשכח, ודו"ק.
והנה אופן הזכירה כאן הוא הקריאה בתורה פרשה זו שלפנינו והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו' מחה וגו', ועל פי יסוד דרשה זו מבואר ומקובל בפוסקים דקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא, וכבר כתבנו בפרשה עקב (ט' ז') דמה שהוציאו הפוסקים פרשה זו מכלל שארי פרשיות התורה לענין חיוב דאורייתא עפ"י דרשה זו הוא תמוה, יען כי ממקום שבאה דרשה זו זכור יכול בלב וכו', והוא בתו"כ פ' בחקתי (כ"ו ג') באו כמה דרשות כאלה, כמו לענין זכירת שבת, זכירת מרים, זכירת מעשה העגל, וא"כ מאי אולמא דזכירת עמלק משאר הזכירות דזו חיובה מדאורייתא, והנך לא, ועיין מש"כ שם. –
ושיעור זמן שכחה מבואר בברכות נ"ח ב' דהוא י"ב חודש, ומטעם זה הוקבע לקרות פרשת זכור אחת בשנה, בשבת שקודם פורים, ומטעם זה קיי"ל דסתם יאוש בעלים באבידה הוי לאחר י"ב חודש, וכן קיי"ל דמטעם זה המת משתכח מן הלב לאחר י"ב חודש משום דכתיב נשכחתי כמת מלב, ושיעור שכחה י"ב חודש.
ונראה לי, כי לפי סדור קריאתנו בתורה להשלים התורה בכל שנה וממילא קוראים אחת בשנה פרשה זו שוב אין חיוב דאורייתא בקריאת פרשה זו בשבת שלפני פורים, אחרי שכבר נזכרה במשך י"ב חודש, וחיוב זה מדאורייתא שייך רק במנהג נהרדעא שמסיימין התורה אחת לשלש שנים (קדושין ל"א א') או למי שלא קרא בפרשה זו בסדר השבוע, ולפי זה מה שנוהגים אצלנו בקריאת פרשה זו קודם פורים הוא רק מנהג חכמים מענינא דפורים, כך נ"ל.
.
(מגילה י"ח א')
בדרך בצאתכם ממצרים. בדרך – בשעת טרופכם ראכלומר בשעת טרדת גופכם, כנודע שהאדם בדרכו נחשב טרוד בגוף ובנפש, ונקל אז להשונא לכבוש אותו במלחמה. , בצאתכם ממצרים – בשעת גאולתכם מהו אומר שמעו עמים ירגזון, אבל זה – ולא ירא אלהים רבנראה דרמז למ"ש באגדות דבשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל אומה ולשון יראים ללחום בישראל עד שבא עמלק והראה מקום לאומות ללחום בישראל. [ספרי].
אשר קרך. אין קרך אלא נזדמן לך רגבא לאפוקי שלא נפרש אשר קרך מלשון טומאה שטמא אותך כמו שהובא ברש"י כאן, משום שאין פירוש זה עולה כ"כ לפי פשוטו. .
(שם)
כל הנחשלים אחריך. מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי המקום רדדריש נחשלים כמו נחלשים בחלוף אותיות, כמו כבש וכשב, שלמה ושמלה, עולה ועלוה אנקה ונאקה, זעוה וזועה, לשון עלגים ונלעגי לשון. ובשבת פ"ה א' דרשו חורי הארץ כמו ריח הארץ וביומא ע"ה ב' אל תקרא וישטחו (פ' בהעלתך) אלא וישחטו, וביבמות ט"ז ב' דרשו (עפ"י מהרש"א) ידו פרש צר כמו ידו שרף צר ובירושלמי נזיר פ"ז ה"ו דרשו או בקבר – או ברקב, ובמדרש חזית דרשו תלפיות – תל יפות, ועוד כהנה [עיין לפנינו בבאור קהלת ח' ח' בפסוק ולא ימלט רשע את בעליו]. .
(שם)
ואתה עיף וגו'. עיף ויגע – ישראל, ולא ירא אלהים – עמלק רהקשה לו לפרש דקאי על ישראל, משום דא"כ לא היה הקב"ה נוקם כ"כ נקמתו מעמלק, כיון שהיו ראויים לעונש על העדר יראתם את ה', וגם א"כ היה הפירוש הול"ל ולא יראת אלהים, בנוכח. .
(שם)
תמחה. אפילו מן העצים ואבנים רוכך מביא הב"י בטור או"ח סי' תר"צ בשם ס' ארחות חיים שכן נמצא באגדה, וטעם הדיוק נראה מדלא אמר בלשון הכה תכה בלשון שרגיל בעלמא בענין כזה, ולכן בא לרמז שמצוה למחות אפילו בדבר שלא שייך בו הכאה, והיינו בדבר שאין בו רוח חיים, כגון אם היתה צורתו חקוקה על עצים ואבנים.
ויש להעיר לפי"ז במש"כ בעל החנוך דאין הנשים מחויבות במצות זכירת עמלק משום דכיון דמצות מחית עמלק הוא במלחמה ונשים לאו בני כיבוש הן, כמ"ש בריש קדושין ב' ב' יעו"ש, אבל לפי המבואר דגם מעצים ואבנים מצוה למחוק, הרי זה שייך גם בנשים. וי"ל בדעתו דכיון דעיקר מחיה היא במלחמה, וכיון דאינן בזה אינן גם באיזה פרט ששייך בהו, וצ"ע.
ואמנם אני תמה על בעל החנוך שהרכיב בענין זה שני דינים שונים, והוא כי אפילו אי נימא שאין הנשים מחויבות במצות מחיית עמלק אבל אין זה נוגע למצות זכירת עמלק דבזה איירי הפרשה ובזה בוודאי שייכי גם הנשים, והלא הוא בעצמו וכן יתר מוני המצות מנו זכירת עמלק ומחית עמלק לשתי מצות, וא"כ מה שייך מצות זכירה שלהן להא דאינן בני כיבוש, ולדעתי אין ספק שגם הנשים מחויבות במצות זכירה זו ככל מ"ע שאין הזמ"ג, שהרי זמנה להזכיר פעם אחת בשנה באיזה זמן שהוא.
[מדרש הובא בפוסקים].
זכר עמלק. זכר בסגו"ל קרינן רזר"ל בסג"ל תחת הכ', ולא בקמצי"ן שזה ממעט הנקבות וזה נשמע ממה שמבואר שזה הוא הטעות שטעה יואב שקרא בקמצי"ן והחיה הנקבות, כמבואר בגמרא. .
(ב"ב כ"א ב')
מתחת השמים. שלא יהא נין ונכד ולא גמל ולא חמור תחת השמים, שלא יאמרו גמל זה של עמלק רחנראה דמדייק כל זה מלשון זכר בסג"ל כמבואר בדרשה הקודמת, וזה כולל כל עניני זכירות, ועיין לפנינו ס"פ בשלח. [ספרי]. לא תשכח. לא תשכח – בלב רטנתבאר לעיל בפסוק י"ז אות ר', יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך