פסוק ב:אל תירא וכו׳ זכות ששמש וכו׳. משמע שכיון למ״ש רז״ל אליעזר זה עוג דאם כן מהו השימוש דקאמר מר. ועיין מ״ש בס״פ חקת בס״ד:
פסוק יא:באמת איש באמת עוג. דאל״כ באמת איש ל״ל אטו איכא אמת איש ואיכא אמת אשה דפחות׳ מינה או דעדיפא מינה:
פסוק כג:פירש״י ז״ל אין חנון וכו׳. אין הכוונה לומר שהצדיקים יכולים להתפלל בזכות עצמם אלא שאין רוצים שזה אינו שהרי מצינו בש״ס דברכות כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים אלא רצונו לומר היא גופה שיכולים הצדיקים להתפלל בזכות אחרים באופן שיתלו להם בזכות עצמן אלא שאין רצונם בכך דסוף סוף כיון שנותנים להם בזכות עצמם נמצא שמנכין להם מזכיותיהם ואין רצונם בזה שינכו מזכותם כלום לכך אין מבקשין רק מתנת חנם. ומעתה ק׳ דא״כ בעגל נמי מפני מה לא התפלל משה במתנת חנם שאז לא היה מנכה מזכותו דהשתא שתלה בזכות האבות תלו לו בזכות עצמו כדכתיב לולי משה בחירו והוצרך לנכות מזכיותיו ומשני לפי שאמר לו וחנותי וכו׳ ומשם למד שיכול לבקש במתנת חנם אבל במעשה העגל עדיין לא נאמר לו וחנותי את אשר אחון ולא היה יודע שהותר לשאול מתנת חנם. וראיתי להרא״ם ז״ל שהק׳ על מ״ש רש״י אין חנון בכל מקום וכו׳ מנח מצא חן שלא היתה מתנת חנם דהא כתיב אחריו צדיק תמים וכו׳ וחילק בין חן לחנון ע״ש. ותמה אני איך לא השגיח הרב ז״ל דבהדיא אתמר בפ׳ חלק תנא ד״ר ישמעאל אף על נח נחתם גז״ד אלא שמצא חן ע״ש הרי בהדיא דהתם נמי נדרש בלשון מתנת חנם ולעולם היינו חן היינו חנון. ומ״ש רש״י ד״א וכו׳ היינו דלפי׳ קמא ק׳ שהעיקר חסר דהו״לל ואבקש חנון אבל השתא דכתיב ואתחנן אינו מובן כלל שהתפלל בל׳ מתנת חנם אלא משמע ל׳ ואתחנן שהוא עצמו נעשה מתנת חנם ואין לזה הבנה ע״פ הפשט לכך מייתי ד״א שהוא א׳ מלשונות של תפלה ולר״א ק׳ דא״כ למאי נ״מ מספר להם לישראל באיזה לשון מהלשונות התפלל דפשיטא דבחד מנייהו התפלל ובשלמא לפי׳ קמא היא גופה מלמד להו לישראל ליזהר שלא לבקש רק מתנת חנם אבל לפי׳ שני לא הול״ל אלא ואתפלל שהוא הל׳ הכולל דמאי קמ״ל להודיע שהתפלל בחנון. ודע דבאלו הי׳ לשונות דרמז רבינו ז״ל ראיתי מבוכה רבה שהנה בספרי אי׳ עשרה לשונו׳ נק׳ תפלה זעקה שועה נאקה צרה מה ופגיעה ויפול ופלול עתירה עמידה חלול חנון. ומייתי ראיה מקראי לכל חד וחד ועיניך הרואות שהם י״ב והיכי קאמר עשרה ובפרטן אתה מוצא י״ב ואפשר לדייק דתרתי מהנך מזכירן בוי״ו החיבור רנה ופגיעה וכן ניפול ופלול והילכך י״ל דרנה ופגיעה חד חשיב להו הואיל ותרווייהו בחד קרא ואל תשא בעדם רנה ואל תפגע בי וכן ויפול ופלול חד חשיבי והיינו דהראיה דמייתי לניפול הוא מדכתיב ואתנפל לפני ה׳ כראשונה והנה בתר הכי כתיב התם ואתפלל אל ה׳ ואומר וכו׳ וקאי על אותה עלייה גופה והיכי קאמר שאמרה בלשון ויפול ובפלול א״ו היא היא ואפשר שלזה רמזו בספרי דמייתו ראיה לפלול מואתפלל אל ה׳ ונר׳ דקאי על ואתפלל הנזכר דקאי על אותה עליה ועכ״ז הוא דוחק. תו ק׳ דבדברים רבה הוזכרו בענין אחר שועה צעקה נאקה מה פגיעה ביצור קריאה ניפול פלול ותחנונים ע״ש באופן שיש כאן גרעון ותוספת ממ״ש בספרי והא תינח במאי דלא חשיב המ״ר ויפול י״ל שהוא שם כולל כדאמרן אבל לאידך לא ידענא לכוין אימרא וכעת צל״ע:
פסוק כג:בעת ההיא וכו׳ דמיתי וכו׳. אין להק׳ דא״כ הואיל ודימה שהותר הנדר א״צ לתפלה ולמה התפלל דמ״מ ב״פ נגזר עליו שלא ליכנס א׳ במצרים דא״ל עתה תראה וכולי ואין אתה רואה וכולי והשניה במי מריבה ושם היה הנדר שלא להביא כלל דכתיב לכן לא תבואו וכולי אל הארץ וכולי וז״ש עכשיו שראיתי שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שהותר הנדר שהיה שלא להביא כלל ומ״מ הרי נשארה הגזרה ראשונה שלא אראה במלחמות ל״א מלכים ועכשיו התפללתי לבטל ג״כ אותה גזרה:
פסוק כג:לאמר זה א׳ מג׳ מקומות וכו׳ הרא״ם ז״ל הק׳ דבספרי מנו ארבעה מקומות והם חד דין ועוד וידבר משה לפני ה׳ לאמר וכו׳ והשיבו עתה תראה וגבי מרים ויצעק משה אל ה׳ לאמר וכו׳ ובפנחס וידבר משה אל ה׳ לאמר יפקוד וכו׳ ואמאי רש״י קאמר שלשה. ועוד הק׳ דבמקום אחר בספרי מנה עוד אחר בפרשת בשלח ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה א״ל הודעני אם אני נופל בידם והניח הכל בצ״ע ע״ש. ואני תמה אמאי לא הק׳ עוד על רבינו ז״ל מדידיה אדידיה דבפרשת בהעלותך הביא ל׳ הברייתא דספרי ממש ומנה ארבע מקומות ע״ש ולכך נ״ל דהכא צ״ל חדא מתרתי או שיש בכאן ט״ס בדברי רש״י וצ״ל ארבעה כמו התם א״נ דר״ל מג׳ מקומות בר מן דין. וגם לבעל ש״ח אשתמיטתיה ל׳ רש״י דבהעלותך וטרח לבקש טעם למה רש״י לא מנה אלא ג׳ לבד ע״ע. ולענין הקו׳ אמאי לא מנה ראב״ע גם החמישי כמו אידך בריית׳ נ״ל דראב״ע דייק דבשלמא בהנך תלתא מוכרח לדרוש שהרי ענין שאלת משה לא היתה לענין דיבור אלא לענין מעשה ולא שייך למכתב לאמר שהרי בענין מרים לא היתה שאלת משה רק שירפאה ומאי שייך לאמר וה״נ גבי יפקוד ה׳ לא היתה השאלה אלא שימנה פרנס ולא היה צריך לאמר וכן ג״כ הכא לא היתה תפלתו רק לעבור ואין שייך לאמר הילכך הוכרח לפ׳ שא״ל השיבני וגם במצרים כלפי שא״ל הקב״ה בא דבר אל פרעה וכו׳ השיבו משה הן בני ישראל וכולי ומהו זה שאמר משה לאמר אלא צ״ל התם נמי השיבני וכו׳ אבל בההוא דפ׳ בשלח פשיטא שהיה צריך משה שיודיענו הקב״ה בתשובתו איך יעשה להספיק מים לעם והיינו דכתי׳ ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה וכו׳ וזהו פשט הכתוב והשיבו הקב״ה עבור לפני העם וכולי ולכך לא ניחא ליה לראב״ע למדרש כמו שדרשו באידך ברייתא ורבינו נקט הכי שהוא הקרוב לדעת ולפשט הכתוב. מיהו אי קשיא הא קשיא על הברייתא דספרי גופה היכי דריש בההוא קרא דבפ׳ וארא וידבר משה וכו׳ ששאל אם גואלם והשיבו עתה תראה והלא קרא דעתה תראה קדים ליה בסוף פ׳ שמות. ונר׳ דהתנא דייק דעל כרחין צ״ל דהא קדים ואין מוקדם ומאוחר בתורה דאי כסדר של כתובים היכי קמתמה משה ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים והלא כבר דיבר אל פרעה הדיבור הראשון וראה ששמע דבריו שפיר אעפ״י שהיה ערל שפתים ותו דעד דבור זה כתיב וידבר ה׳ וכולי ויצום וכו׳ ואל פרעה וכו׳ ודרשו בו רז״ל שצוהו לחלוק לו כבוד בדבריו ואם אית׳ אמאי לא צוהו מעיקרא בפעם ראשונה שהלך אליו שינהוג בו כבוד ואמאי נטר עד השתא א״ו שזה הפ׳ חוץ למקומו נכתב וקאי על שליחות הראשון שא״ל הקב״ה בא דבר אל פרעה וכו׳ והשיב משה באמרו וידבר משה לפני ה׳ לאמר הן בני ישראל וכו׳ וכאן דרשו מהו לאמר שא״ל השיבני וכו׳ ולא השיבו הקב״ה עד אח״כ שא״ל עתה תראה וכו׳ ובזה א״צ לידחק במ״ש רש״י ז״ל שם אחר סדר היחס וידבר ה׳ וכו׳ דבר אל פרעה וכו׳ שהוא הדיבור עצמו האמור למעלה אלא מתוך שהפסיק וכו׳ ולפי המדרש אינו אותו הדבור שלמעלה אלא דמשום שיש ליישב פשט הכתוב מבלי סירוס מש״ה לא פירשו התם הכי. והשתא נוכל לומר דה״ט דלא נקט רש״י הכא אלא שלשה לפי שאלו הג׳ דוקא מוכרח לפ׳ הכי משא״כ ההוא דפרשת וארא שיש ליישבו כפשוטו בלי פי׳ הספרי ומ״מ בפ׳ בהעלותך נקט רש״י לשון הברייתא כצורתה:
פסוק כד:ה׳ אלהים רחום בדין. ואע״ג דגבי אברהם נמי כתיב כך ה׳ אלהים במה אדע וכולי ולא פירש״י מידי ה״ט דהתם ניחא דקודם שנימול לא הוה שריא עליה אלא ההוא דרגא תתאה והיינו אדנ״י ואפי׳ אח״כ הרי סודו בחסדים דאימא כמבואר בס׳ הליקוטים ובכמה מקומות בכתבי הרב זלה״ה וה״ס הוי״ה בניקוד אלהים ולכך הזכיר שניהם אבל הכא גבי משה ק״ל אמאי הזכיר כך לכך פי׳ דהוי״ה בניקוד אלהי״ם ר״ל רחום בדין ואדנ״י ידוע שהוא דין גמור וכוונת מרע״ה בתפלתו משום דב׳ גזרות נגזרו עליו א׳ במצרים עתה תראה וכו׳ ושם נאמר אדני למה הרעות וכו׳ ואותה הגזרה עדיין כולה דין אבל השנייה שהיתה בנדר וידוע שהנדר סודו באימ׳ דתמן הוי״ה בניקוד אלהי״ם כדאמרן ואמר משה שזה רחום בדין דסבר שכבר הותר והיה מתפלל על הראשונה שהיא דין:
פסוק כד:אתה החלות פתח וכו׳ וא״ת בשלמא התם בעגל הפתח מבואר במ״ש לו ועתה הניחה לי אבל הכא מהו הפתח. וי״ל שהפתח הוא מ״ש בפרשת פנחס עלה אל הר העברים וכו׳ וראית וכו׳ על אשר וכו׳ ומה היה צריך לומר לו על אשר וכו׳ הרי היה ידוע לו טעם הגזרה שכבר נאמר לו בשעת הדין יען לא האמנתם וכו׳ לכן וכו׳ אלא מוכח לפתוח לו פתח וכו׳ ויהיה החלות מל׳ לא יחל דברו דהיינו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין ע״י פתח א״נ החלות מל׳ ויחל דהיינו תפלה ובא בל׳ מפעיל כלו׳ נתת לי מקום להתפלל:
פסוק כד:ואת ידך זו ימינך וכו׳. אע״ג דפשטיה דקרא איפכא משמע דגדלך היינו גדולה שהוא החסד וממילא דידך היא הגבורה מ״מ לא ניחא להו לרז״ל לפרושי הכי שהרי כוונת מ״ר בתפלתו לעורר החסד ולא הגבורה והדין לכך פירשו זו ימינך וכו׳ והכוונה מבוארת לי״ח דימינך עם האותיות גי׳ ע״ב ומ״ב רמז כלילת שמאלא בימינא עיין במאורות נתן וא״כ את גדלך הוא חסד פשוט ואת ידך זו ימינך וכו׳ היינו כללות הדין בחסד למתקו וה״ז מכוון למ״ש רחום בדין ובתר הכי פי׳ החזקה שאתה כובש ברחמים וכולי פי׳ שכללות שמאלא בימינא נעשה ע״י קו האמצעי ת״ת שהוא רחמים והכרחו לפ׳ כן ולא לומר דידך החזקה הכל דבר א׳ מכח הפסק הטעם דידך יש בו טעם מפסיק טפחא ואם אית׳ שהוא נמשך עם החזקה הו״ל לינקד בשופר הולך וכיוצא:
פסוק כד:אשר מי וכו׳ ולפי פשוטו וכו׳. הניח הפשט באחרונה משום דלפי פשוטו אינו מתיישב כל אריכות הדברים את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל וכו׳:
פסוק כה:ההר וכו׳ זו ירושלם וכו׳ אע״ג דירושלם גופה לא מיקרי הר מ״מ מצינו דכתיב ירושלם הרים סביב לה והא דפרט בתפלתו ירושלם ונה״מ ולא הזכיר בה״מ לבדו והוה ממילא גם ירושלם בכלל דבה״מ בירושלם הוה נר׳ דהיתה כוונתו משום דאמרי׳ כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם ואם אינה עושה כולה עושה מחצה ה״נ אמר משה אתפלל על׳ שניהם דהשתא אם לא תועיל לכל תועיל למחצה לפחות ליכנס לירושלם זו היתה כוונת תפלתו אך לא הועילה לו אלא לראותה בלבד:
פסוק כו:רב לך וכולי ד״א וכולי הוצרך לתרווייהו דאילו לפי׳ קמא הו״לל רב עליך דלפי׳ שני א״ש לישנא דלך אבל גם פי׳ שני אינו מתיישב כ״כ לפי הפשט דהא כתיב ויתעבר ה׳ וכו׳ והיכי נמשך הענין דבשביל ויתעבר שנתמלא חימה א״ל רב טוב הצפון לו:
פסוק כז:וראה בעיניך בקשת וכו׳. פי׳ דק״ל הואיל ולא כתיב אלא וראה בעיניך ולא ביאר מהו זה שיראה בעיניו א״כ הרי הן דברים יתירים דהוה סגי במ״ש ושא עיניך ימה וכו׳ ומה בא להוסיף באמרו וראה בעיניך לכך פי׳ שזו היא תשובה על שאלתו כלפי מה ששאל ואראה וכו׳ השיבו וראה בעיניך ושוב הביא ראיה ומנ״ל דהך וראה בעיניך ר״ל ראיית כל הארץ דהכי אשכחן דכתיב ויראהו ה׳ את כל הארץ:
