ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן וגו' עד ממלכת עוג בבשן. אחרי שזכר מלחמת סיחון זכר אחריה מלחמת עוג מלך הבשן. וזכר שעוג לא שמר שליחות שאלת השלום. אבל מיד יצא עוג ועמו לקראתם. ועם היות שמהירות המלחמה כזה כל שכן בראיתם השמד סיחון ועמו ועוג שלא חשש לזה היה מורה על גבורתו והוא ממה שיפחד הלבבות. הנה הש"י אמר למשה אל תירא אותו. כלומר אל תבהל מחריצותו וזדונו בצאתו לקראתכם. ובמדרש אמרו שהיה משה ירא מעוג לפי שעוג שמש לאברהם שנאמר ויבא הפליט והוא היה עוג ומשה היה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם והוא דרך הגדה. והענין הוא שלא יראו מגבורתו כי עתיד הוא שיפול לפניהם וזכר שכן היה בפועל שהכו אותו עד בלתי השאיר לו שריד וילכדו את כל עריו. וזכר שהיו ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח. וא"כ רשם בנצחון הזה ג' דברים נפלאי'. האחד שלקח את עוג בהיותו גבור חיל והיותו מלך ועל המעט ילכדו המלכי'. הב' שלא הרגו חלק מעמו אבל כל העם מקצה הרגו בלתי השאיר לו שריד. הג' שלא די העם אשר בשדה אבל גם הערים אבד כלם. והוא דבר זר שכל הערים יכבשום יחד בהיותם חזקות לא תשאר אחת שתתחזק כנגד האויבי' ימים או עשור ולזה אמר ונלכוד את כל עריו לא בזמן ארוך אבל בעת ההיא. לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם וזכר רבוים. באמרו ששים עיר וזכר חזקם באמרו כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה. וכלל אח"כ באמרו ונקח את כל עריו בעת ההיא. ולפי שלא נשתבש בשמות. אמר צידוני' יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר. רוצה לומר שיהיה כלו דבר אחד שניר וחרמון. ואין ויכוח בשמות והנה דקדקה התורה בכל זה לאמת הספור. כמו שזכר הרלב"ג ז"ל: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאי' וגו' עד באמת איש. הנה אמר זה אחר ספור הנצחון כלו. אם לתת טעם למה יצא עוג לריב מהר. ואמר שהוא להיותו מכלל הרפאי' הבוטחי' בגבורתם. ואם לתת סבה למה צוה הש"י להזהיר את ישראל עליו אל תירא אותו ולא אמר כן בסיחון. ואמר שהסבה בזה הוא לרוב גבורתו להיותו מן הרפאי' מה שלא היה סיחון. ואם לרשום גודל התשועה הזאת מפאת שר הצבא אשר היה הממונה על האויבי' שהיה עוג הנשאר מיתר הרפאי'. רוצה לומר שזה יורה על גבורתו כיון שנשאר ולא נשמד עם יתר הרפאי' בהשמדם. ונתן ראיה שנית על גבורתו והוא אמרו הנה ערשו ערש ברזל. רוצה לומר שהערש הוא שוכב עליו לא היה מעץ כי לא יוכל העץ לסבול כבדותו בעת השינה אבל היה מברזל. והנה העד בזה הוא החוש שעוד היום הזה לאות ולמופת ברבת בני עמון. וכן אמרו באלה הדברי' רבה רבי אבהו בשם רשב"י אמר לא ראה עוג מימיו לא כסא של עץ ולא ישב על עץ מימיו שלא היה נשבר ממשאו אלא כל תשמישיו מברזל היו. והביא ראיה שלישית על גבורתו מגודל גופו. ויבאר זה מן גודל הערש שהיה ט' אמות ארכה וד' אמות רחבה. ובאלה הדברי' רבה אמרו משמיה דרשב"ל שעוג מנוול היה שהי' רחבו קרוב לחצי ארכו ואין בריות בני אדם אלא רחבם שליש ארכם וגלית הפלשתי היה נערך באבריו ולזה נקרא איש הביני'. רוצה לומר הנבנה כראוי באבריו. והרב המורה כתב בפרק מ"ז חלק ב' מספרו שלא אמרה התורה זה כמפליג כי אם על צד ההגבלה והדקדוק כי זכרה קומתו בערש שהיא המטה. ואין מטות כל אדם כשיעורו אבל המטה היא תהיה לעולם יותר גדולה מהאיש השוכב עליה. והנהוג שהיא יותר גדול' ממנו. כשליש ארכו. ואם כן שהיתה מטת עוג ט' אמות ארכה תהיה מדת עוג ו' אמות. ואמרו באמת איש איננו באמת עוג כמו שכתוב רש"י ז"ל. כ"א באמת כל איש ממנו והיה עוג אם כן כפל איש אחר. וזה בלי ספק מזרות אישי המין ואינו מן הנמנעות. הנה א"כ היה זה שיעור גדול יוצא מהמנהג הטבעי וכפי שעור הנושא יהיה הכח אשר בו וכל זה ממה שיורה על גודל התשועה האלהית אשר עשה במלחמה זאת: ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא מערוער וגו' עד הנלחם לכם. אחר אשר זכר נצחון המלחמות ההן חשש משה אולי יאמר האומר אם היה שהיכולת האלהי כבש את הערים האלה והפיל המלכי' ההם איך נתיחסה ירושת ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה הלא לכל ישראל בכלל היה ראוי שתתיחס לא לאלה בלבד. אבל ההתיחסות הזה יורה שהם יירשו את הארץ ההיא. ולכן הם יירשוה ולא שאר השבטי'. הנה להשיב לזה אמר שלא היה זה חלף גבורתם. אבל הוא ע"ה נתנה להם להיותם בעלי מקנה הרבה מאד יותר משאר השבטי' כמו שנזכר בפרשת מטות וזהו אמרו ואת הארץ הזאת נתתי לראובני ולגדי יתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשי. ולפי שהיו למנשה בנים יאיר ומכיר זכר איך נחלקה ביניהם המחנה ואמר יאיר בן מנשה לקח וגו'. ולמכיר נתתי וגו'. וראב"ע אמר בעבור שכתב בבני יהודה שם יאיר. כתב כאן שזה יאיר בן מנשה הוא מבני יהודה. ואין צורך שפעמי' רבות היו שני אנשי' שמותם אחד ויחלפו בכנויים. ועם היות שנמצא בבני יהודה שם יאיר. הנה לא קראוהו שם יאיר בן מנשה כמו שקראו את זה להיותו משבט מנשה. ואחרי שזכר את אשר נתן להם במתנה את ארץ ההיא זכר התנאי' והצווים והאזהרות שהזהירם את המתנה ההיא כשקבלוה. באמרו ואצוה אתכם בעת ההיא לאמר ה' אלהיכם נתן לכם את הארץ הזאת. רוצה לומר אל יחשוב חושב שאתם ירשתם את הארץ הזאת למה שכבשתם אותה בכחכם אלא כי ה' נתן אותה לכם. ומפני זה תתחייבו לעבור לפני אחיכם חלוצים כל בני חיל. וזה ממה שיורה שקנו הארץ במתנה כיון שנתחייבו לזה. וממה שזכר לזה שהתנה עמהם העיר על ב' פנות יקרות. הא' שהארץ עתידה להכבש להם. ולכן אין ראוי שיתרשלו מעבור עמהם לכבשה. כי לא יתאחרו בכבוש מאד. וזהו עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ וגו'. ורמז בזה שלא יהיו החלוצים בארץ כ"א שני הכבוש לא שני החלוק. הב' להאמינם בחוזק ההשגחה. שעם היות שישארו נשיהם וטפם ומקניהם בערי' ההם לבדם לא ייראו ולא יפחדו מאויביהם שיבואו על ארצם וילכו בשבי נשיהם ובניהם וממונם כי ה' ישמרם. ולא יחמוד איש את ארצם בעלות עם אחיהם. וזה באמת דבר גדול וכלא היה. ועליו העיד באמרו רק נשיכם טפכם ומקנכם וגו'. ולהורות לפניהם שכבוש הארץ היה קרוב להיות. ושתשועת ה' כהרף עין. צוה גם כן ליהושע שהוא שר צבאם שיחזק ויאמץ לבבו ויקח משל ודוגמא שמא שעשה השם יתברך לשני המלכי' האלה ושיאמין בה' כי כן יעשה לכל הממלכות אשר הוא עובר שמה. וזהו אמרו ואת יהושע צויתי וגו'. והנה הוסיף לומר עוד לא תיראום בלשון רבים עם היותו מדבר עם יהושע לבד להעיר שהמלך הוא נפש כללות לעם ושהתשועה וההפך לכלם יתיחס. ולא למלך לבד. וז"ש לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם בלשון רבים לפי שזכות אבותם מסייעתן. ובזכותם תהיה התשועה תמיד לא בזכות יהושע לבדו: הנה התבאר מזה הספור בכללו שיש בספר הזה הקדמה עשתה התורה האלהית לכל דברי הספר הזה. ודברי משה ע"ה עם ההקדמה. הלא היא בהסרת הספק שיקרה בענין התוכחות שאולי יחשוב חושב שלא נאמרו במקומות הקבועי' בשעת המאורעות. ולזה הודיע באמת שכל התוכחות שנזכרו בספר משנה התור' הזה כלם נאמרו במקומותיהם. ובהתרת ספר אחר יקרה בענין המצות שיחשוב חושב שנתחדשו בכאן. ואמר שאינני כן. כי כלם נאמרו במה שעבר אם בביאור ואם ברמיזה ומשה בכאן כיון לבאר את התורה לא לחדש דבר וזו היא ההקדמה. אח"כ ראה משה אדונינו לבאר את המצות וליעד שכר על עשייתן שהוא כבוש הארץ וירושתה. ולפי שהיה אפשר שהשומעים זה יסתפקו ממה שראו בהליכת אבותיהם במדבר מ' שנה. וממה שראו שפעמי' נלחמו והיו מנוצחים והעמי' נלחמו ונצחו האויבים. ופעמי' עברו עליהם ולא נלחמו עמהם ליראתם אותם ויאמרו זהו דרך טבע לא מעשה נס. הנה בעבור זה קודם ביאור המצות הודיעם סבת העכוב במדבר שהיה בעון המרגלי' והודיעם שאם אבותם היו מנוצחי' מן האמורי במלחמה היה להיותם נזופי' מהש"י לפי שעלו ונלחמו הפך הצווי האלהי. ואם לא נלחמו עם בני עשו עמון ומואב היה מפני הצווי האלהי לא ליראתם אותם. ואם נצחו את סיחון ועוג היה בכח אלהי לא בגבורתם. ובזה נחתם הסדר הזה: ואמנם הספקות אשר יפלו בזה הסדר כפי העיון הפשוט שבכתובי' הנה הם שבעה ועשרים: הספק הראשון באמרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא שאם היה לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג שאמר שמא הותר הנדר כדברי רש"י. יקשה מאד איך אמר משה שמא הותר הנדר. כי הנה הנדר היה לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם וידוע הוא שגבול ארץ ישראל היה מן הירדן והלאה. כמו שאמר מן הנהר נהר פרת עד הים האחרון יהיה גבולכם. וכמו שהתבאר מענין הגבולי' בפרשת אלה מסעי. וא"כ איך חשב משה בעבור שכבש סיחון ועוג שמא הותר הנדר. ואיך בלא תפלה ותחנה ישוב ה' מחרון ולא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ואם היה טעם בעת ההיא רמז לעת הגזר' כדעת הראב"ע שכתב שהתחנה הזאת היא קודם ואת יהושע צויתי וכן כתב הרמב"ן שפירש בעת ההיא רמז לעת הגזרה. יקשה מאד איך לא נזכרה שמה התפלה והתחנה הזאת ונזכרה בכאן. ומהו התועלת בזכרון כל הספור הזה בזה המקום. אף שהתחיל בוא"ו באמרו ואתחנן שיורה קשורו עם הפרשה שלמעלה. וגם הדעת שכתב בזה הרמב"ן שהיתה התחנה כאשר נאמר לו עלה אל הר העברי' בפרשת פנחס כי אז התפלל התחנה הזאת וכאשר לא שמע הש"י בקולו. חזר לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות. יקשה ג"כ למה לא נזכרה שמה ומדוע נזכרה בכאן. ולמה התחיל ספור התחנה הזאת בוא"ו הקושרת: הספק הב' מה צורך הנה בהפלגת התארי' הנזכרים בתחנה הזאת באמרו את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך ומה ענין זה לתחנתו שלא היה מונע אליה מבלתי יכלת ה' כי אם רצון הפשוט יתברך והנה כאשר התפלל על העגל לא זכר דבר מהתארי' האלה. ולא ג"כ במה שהתפלל על עון המרגלי'. והנה רש"י פירש אתה החלות להראות את עבדך שפתח לו פתח להתפלל אע"פ שנגזרה גזרה במעשה העגל. ופירוש גדלך וידך החזקה ושאר התארי' על קבלת התשובה. והוא דרך דרש והראב"ע פירש אתה החלות לכל הנסים והנפלאות שראה משה כי הם כדמות התחלה מועטת בערכו יתברך. ואם היה כן תהיה הקדמה זו בלתי מתיחסת עם השאל' שאמר אעברה נא ואראה. והרמב"ן פירש אתה החלות על מראת הסנה ונמשך אחריו הרב רבינו נסים בדרש ואתחנן. ושאמר זה להגיד שכמו שהראהו מראת הסנה מבלי שהיה מוכן ולא ראוי אליה כן יעשה עמו החסד הזה אע"פ שיהיה בלתי ראוי לקבלו אבל זה כלו בלתי נכון. כי הנה מראת הסנה לא היה שם עון מעכב. ואיננה כן ההעברה לארץ שהיתה נמנעת ממנו בעונו ובעבור הגזר' שנגזרה עליו ואין הנדון דומה לראיה: הספק הג' למה משתדל מרע"ה כל כך על הכנסתו לארץ ועל האריכו ימי חייו. האם לא היה יודע גודל מעלת נפשו ושבהפרדה מן הגוף תדבק בקונה ותהיה לה בעולם הנשמות עונג נפלא בלתי נערך ובלתי משוער עם העונג המושג אליה בהיותה עם הגוף. ולמה א"כ היה בוחר בחיים הגשמיים האלה ובהכנסת הארץ יותר מהסתופף בבית אלהיו בעולם הנשמות. וכן הנאמן בית השלם במראה ולא בחידות. איך היה מבקש הראיה החמרית ההוא. ויקשה עוד אופן תחנתו באמרו את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון. שיראה שמפני טובה ויופיה היה נכסף לראותה ולא תכלית אחר עליון מזה ומאחרי שאמר את הארץ הטובה הנה מותר אמרו ההר הטוב הזה והלבנון: הספק הד' באמרו ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ואם היתה גזרת השם שלא יעבור משה לארץ על אשר מרה פיו במי מריבה כמו שיראה מפשט הכתובי' בפרשת חקת. איך אמר ויתעבר ה' בי למענכם כי למענו היה ולא למענם. ומה יהיה ענין אמרו רב לך כי הנה לא נתן לו על זה דבר שיאמר רב לך. וחז"ל בספרי ובר"פ אלו נאמרי' דרשו למענכם אתם גרמתם לי שנאמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. אף שהם היו הגורמי' הנה לא נמלט מהיות משה חוטא בעצם. ואליו היה שייוחס החטא לא אליהם שהיו אליו סבה במקרה. ודרשו עליו רב לך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות והוא אדם הראשון. ודרשו ג"כ רב לך הרבה שכר שמור לך לעולם הבא. וכן דרשות אחרות הרבה. ואין הכונה הנה כ"א להבין הכתובי' על דרך הפשט כפי אמתתם. ואמנם רבינו נסים פירוש ויתעבר ה' בי למענכם לכבודכם. כי מפני שזלזל בכבודכם של ישראל לא שמע ה' בקולו. אבל דעתו זה הוא מיוסד כפי כונת בחטא משה. אשר אין לו מקום כמו שזכרתי: הספק הה' באמרו עלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו' וצו את יהושע. והוא כי מה היה התועלת בראיית הארץ ההיא מרחוק. והנה לא היה בזה קיום מצות ולא אכילה מן פירותיה. ולמה יחפוץ משה בראיית הרי' וגבעות מרחוק. וגם מה ענין אמרו וצו את יהושע. אם כבר נזכר למעלה שצוהו משה כמו שאמר ואת יהושע צויתי בעת ההיא: הספק הו' באמרו ונשב בגיא מול בית פעור. וכתב הראב"ע וכבר ישבנו בגיא כי משם נסעו אל ערבות מואב. אבל יקשה לו למה זכר המסע הזה כאן מבין שאר המסעות כלם. ואמנם דעת רש"י ונמשך אחריו הר"ן הוא שאמרו ונשב בגיא. בא להגיד להם שנצמדו לעכו"ם שמה. ואמרו ברמז הם כי לא להזכיר שאע"פ כן שמע אל החקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי לימחל לי. ומספרי הוא שפירשו ונשב בגיא על צד התוכחה. על דבר פעור להגיד חבתן לפני המקום שכפר אליהם ולא כפר אליו. אבל יקשה מאד לדעת הזה למה בא פרשת ועתה שמע ישראל בפרשה פתוחה. והיה ראוי שיהיה הכתוב הזה סמוך אל ונשב בגיא מבלי הפרש כלל אחרי שענין הדבור מקושר. ויקשה עוד למה זכר ענין בעל פעור בסתר ורמיזה בהיות שזכרו מיד אחרי זה בביאר רחב. ועוד איך יאמר שנצמדו לבעל פעור ומחל הש"י להם ולא לו. כי הנה הוא פירש מיד עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקי' בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וזה יורה שהקב"ה לא מחל אל הפושעי' אבל השמידם ואותם שנשארו חיים היו דבקי' בה' שלא פשעו. ומה הטענה א"כ למשה שימחול לו הש"י על חטאו: הספק הז' באמרו לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו'. עיניכם הרואות וגו'. ויקשה למה הביא ענין בעל פעור להזהיר על תוספת המצו' וגרעונם. האם נאמר שהיה עון פעור במה שהוסיפו או גרעו מן התורה. ורבי אברהם ב"ע סבר כי עיניכם הרואות הוא לעד מה שאמר למעלה למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ. כי עובדי פעור נשמדו. ויקשה לדעתו למה הכניס בין שני הכתובי' לא תוסיפו על הדבר. והרמב"ן כתב שעיניכם הרואות בא להזהיר בפרט המצות. והתחיל בעכו"ם שהיא שרש לכלם. אבל סגנון הפרשה ימאן זה כי הוא יחזיר לעניני המצות ולאזהרה הכוללת באמרו ראה למדתי אתכם חקים ומשפטי' וגו'. וכן הפרשה כלה עד ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו'. פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו'. שמשם יתחיל האזהרה על ענין חטא העכו"ם: הספק הח' באמרו ראה למדתי אתכם וגו' ושמרתם ועשיתם וגו'. ושאר הפסוקי' עד השמר לך והוא שאתה תמצא שהתחיל להזהירם על המצות ולא זכר כי אם חקים ומשפטי'. כמו שיאמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטי' כאשר צוני ה' וגו'. ולא זכר מצות ולא עדות. עוד אמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמי' אשר ישמעון את כל החקים האלה. ולא זכר דבר מהמשפטים. וקשה עוד איך אמר שבעבור המקום שאין טעמם נודע יאמרו העמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה הנה הוא בהפך. כי החקים להיות טעמם בלתי נודע ייחסו פעלתם אל שגעון וסכלות. גם כי אחרי זה אמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטי' צדיקים הנה א"כ בראשונה זכר חקים ומשפטי' ובאמצע זכר חקים לבד ובסוף חזר וזכר חקים ומשפטי' צדיקים גם כי עם היות שיצדק במשפטי' תואר צדיקים להיות טעמם נגלה וידוע. הנה לא יצדק שם צדיקי' על החקים שלא נדע טעמם אם הם צדיקים אם לא. ואיך אמר א"כ חקים ומשפטים צדיקים: הספק הט' באמרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. ולשון הכתוב הזה מורה הקשר גדול עם מה שלמעלה. ולא התבאר ענינו בכתוב. ורש"י כתב אז כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבוני'. אבל הרמב"ן כתב עליו שאיננו נכון כלל לפי שפשט הכתוב וקשור המאמרי' ומלת רק השמר לך איננו סובל אותו. והיה דעת הרב הנחמני שזה קשור עם תחלת הפרש' שאחר שהזהיר על המצות בא מצות לא תעשה שלא תשכח מעמד הר סיני. ולדעתו היה ראוי להכתב למעלה סמוך ללא תוסיפו על הדבר. והר"ן כתב בטעם זה שמשמע מקשור המקרא שני דברים: הא' שאע"פ שתראה שהש"י יהיה קרוב אליך בכל קראך אליו מצד הנפלאות האחרות לא תשכח את הראשונות כמנהגו של עולם שהוא יום מתן תורה: והב' שלפי שאמר ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו והיה קרוב לטעות מזה שיהיה יחס והקשר לו עמנו ממנו יתברך ויתחייב לו מקרה ממקרי הגשם. לכך אמר עם היות שתראה זה. השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח אותו המעמד הנבחר שהיה בו מקרבת הש"י עם בוראיו מה שלא היה לפניו ולאחריו ועל כל זה לא ראיתם שום תמונה כי אם קול דברים בלבד. וגם הדעת הזה הוא בלתי נרצה אצלי. אם לפי שהכונה הזאת ביאר אותה מרע"ה באותם הכתובי' הנמשכים אחרי אלו באמרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' וגו'. ואם לפי שסגנון הכתובים האלה רק השמר לך ושמור את נפשך וגו' ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות וגו'. ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם וגו'. מורה שעל המצות דבר בכלל לא על אזהרות אמונת הגשמות שיביא אותו אחר זה ענין בפני עצמו: הספק הי' באמרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם. והוא הספק שהעיר הר"ן באמרו שקשר ב' הפסוקים האלו זר ושלא נמצא למפרשים דבר בזה. כי הנה הרמב"ן כתב יזהירם פן יטעו אחר הקול שזכר ששמעו במעמד הר סיני. והנה לא נתפייס בזה הר"ן לפי שאין ראוי שיחוש האדם למה שאי אפשר המצאו. וידוע שאם הם שמעו קול דברים ותמונה לא ראו לא יתעוררו מפני אותו קול לעשות פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה. תבנית כל בהמה. תבנית כל צפור. תבנית כל רמש. כי אין זה דבר מיוחס לקול. גם כי אמר ופן תשא עיניך השמימה וגו'. לא יהיה לו ענין ולא קשור עם הכונה הקודמת: הספק הי"א הוא באמרו אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וגו' ואתכם לקח הה'. והספק בזה הוא. אם המערכת השמימיית תעשה הוראה מחוייבת בגוף אדם ובעניניו לטוב ולרע במדות ובשלמיות הגופים והנפשיים אם לא. ואם נודה שהדברים האלה הם כלם כפי המזל ושעת התולדה האם ראוי שנאמין זה בלבד בשאר האומות שכתוב עליהן אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים או תכלול גם כן האומה הנבחרת. והוא א"כ הפך מה שאמר ואתכם לקח ה'. ואסתפק בזכרון זה בלבד בזה המקום. לפי שבפירוש הפרשה בהגיעי לפסוקי' ההם ארחיב המאמר בביאור הספק והתרתו. והנה רש"י פירש אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים להאיר להם. ויקשה לו אמרו ואתכם לקח ה' כי הנה בענין האורה כל האומות שוין. עוד אמר דבר אחר לא מנען מלטעות אחריהם אלא החליקן בדברי הבליהם לטרדם מן העולם. ואם אמר לא מנען מלטעות אחריהם לפי שהשאירם בבחירתם. הנה ג"כ מצאנו בזה בבני ישראל ובני יהודה שעבדו עכו"ם בארצם ולא מנעם הקב"ה מלטעות אחריה'. ואם אמרנו שהחליקן בדברים לטרדם מן העולם. הנה יהיה זה עול בחקו חלילה בהיותו משגה עור בדרך מסלף רשעים לרע. וראוי שנדע ונשכיל הדבר על אמתתו: הספק הי"ב באמרו וה' התאנף בי על דבריכם ויקצוף וישבע לבלתי עברי וגו'. כי אנכי מת בארץ הזאת וגו'. כי הענין הזה רוצה לומר המנע מעבור את הירדן לבא אל הארץ כבר נזכר למעלה בתחלת הסדר. ומאחר שנעתק ממנו וצוה על שמירת המצות ואזהרת עכו"ם למה יחזור שנית לזכור גזרתו ולמה הוסיף לומר עוד כי אנכי מת בארץ הזאת. ולמה אחריו חזר לענין עכו"ם שהזכיר באמרו השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל וגומר. כי זה כלו כבר הזהיר עליו למעלה באלה המלות בעצמן. והרמב"ן כתב שאמר וה' התאנף בי על דבריכם כמי שאומר קחו נא מפי תורה שאנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמד אתכם בארץ ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם ולא מה שראיתם בסיני. וגם זה איננו שוה לי. כי היה ראוי שיזכור זה אם בתחלת הפרשה. ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטי' וגומר. כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן. או שיזכור אותו אחר המצו' כלן בפרשת וילך לא באמצע ענין המצו': הספק הי"ג בפרשת כי תוליד בנים ובני בנים. כי מה ראה לזכור להם ענשי כל הדברים הרעים ההם ולו אין בשור' מוצאת. והיה לו לזכור עשרת הדברות ראשונה. וענין המעמד הנבחר אשר התחיל בזכרונו וכל דבר התורה אשר זכר אחר כך. ואחר זה אמר מה שיקר' אותם באחרית הימים כמו שעשה בפרשת נצבים ובפרשת האזינו. גם כי כפי מה שזכר שמה תהיה הפרשה הזאת כפולה. כל מה שנזכר בה בכללה בפרשת והיה כי יבאו עליך הברכה והקללה: הספק הי"ד באמרו ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם. וזה שהנה בא הכתוב בתוך ספור העונש. כי הנה למעלה מזה אמר העדותי בכם היום כי אבד תאבדון לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון והפיץ ה' אתכם בעמים וגומר. ואיך יביא בכלל העונש ובתוכו ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם. שהוא ספור החטא. ואין ספק שמפני זה תרגם אונקלוס ותפלחון תמן לעממיא פלחי אלההון. וכן כתב רש"י משאתם עובדי' לעובדיהם אתם עבדים להם והיה זה מכלל העונש רוצה לומר הגלות והשעבוד. אבל זה סותר לדברי הכתוב שאומר שם ועבדתם שם אלהים אחרים. והרב רבי' משה בר נחמן כתב כי היושב בח"ל כו' וגם זה בלתי נכון. כי הכתוב אמר בהחלט ועבדתם שם אלהים אחרים והר"ן כתב שבראשונה כשהיו ישראל עובדין ע"ג בארץ היה ענינם להוריד הרוחניות והשפע מהככבים. והיה זה מאתם בדרך חכמה ומפני זה היו הצלחותם מתרבות באופן העבודות. וכמו שאמרו הנשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלאכת שמים והסך לה נסכים חדלנו כל. ואמר מרע"ה שיקרא להם בעבור המשכם אחר התחכמות' ההוא ושאינם חוששים לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו. שהיה מענשם שיפיץ הש"י אותם בעמים ואבדה חכמתם. ובינתם תסתתר. ומאותו מנהג רעוע שהיה בידיהם מהצלמים יבאו לעבוד פסילים. לא כראשוני' שהיו מורידים שפע על עובדיה'. אבל יעבדו ההבלים שאין בהם ממש לא שפע ולא הורדה רוחניות ולזה האריך באמרו עץ ואבן. אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון. ויהיה זה אם כן בכלל העונש. וגם זה בלתי מאומת אצלי כי הנה מצינו שאחרי שהלכו ישראל בגלות נעדרה ע"ג מביניהם ומי יאמין שיעבדו עץ ואבן אם לא יהיה לו כח ולא הורדת שפע מרצונם כלל: הספק הט"ו באמרו ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך כי אין הסבה מיוחסת אל המסובב. והיה ראוי שיאמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי לא עם קשה עורף אתה. או כי בני אברהם יצחק ויעקב אתם שהם סבות לתשובה. או יאמר ושב ה' אלהיך ורחמך. כי רחמי האלהיים הם סבה למה שיעשה הש"י עמהם לא לשישובו ישראל בתשובה: הספק הי"ו באמרו כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו'. וזה שמלת כי מורה על נתינת טעם למה שלמעלה ממנו ואין כאן ענין יקשר עליו הכתוב הזה. והרמב"ן כתב שהוא מוסב לראש הפרשה. יאמר הנה הש"י לא ימחול לך ולא יאריך על עוברי רצונו בעבור שעשה כבר עמהם מהטובות מה שלא עשה כן לכל גוי גם במתן תורה. וגם ביציאת מצרים. וכתב עליו הר"ן שאין זה נכון לפי שכבר באו באמצע פסוקים שאין בענין זה בדברי תנחומין. ושהשם יקבל תשובתנו ונמצא אותו כי נקראהו. ואיך יחזור עתה לראשונות לתת טעם למה לא יאריך לעבדי עבודת עכו"ם והיה דעת הר"ן שלפי שזכר למעלה שאף על פי שנמרה את פי ה' ונעבור בריתו. ואף שנשוב אליו מתוקף הצרות יקבל אותנו והוא דבר מתמיה. כי יפתח אמר לאנשי גלעד (שופטי' יא) מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. והיאך אפשר שלא יקפיד הקדוש ברוך הוא על מה שהקפיד ההדיוט. לכן אמר על זה כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך. ואף על פי שאין ראוי לקבל תשובתך הנה ברחמיו לא ירפך ולא ישחיתך בעבור זכות אבות. ואל חתמה איך ברית אבות תספיק לכל זה. כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגומר. ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר וגו'. והיה כך מאמרו כלומר כמו שכל זה עשה בעבור האבות כן יקבל תשובתך בזכותם. ובאמת באים הדברים. אבל אינם מתישבים אצלי. לפי שראשונה בעצמו' זכר כאן ענין מתן תורה ונמשך אליו ענין יציאת מצרים. ועם היות יציאת מצרים בזכות האבות. ענין מתן תורה לא היה בזכותם. כי אם בזכות משה: הספק הי"ז שאתה תמצא שזכר כאן ראשונ' ענין מתן תורה באמרו הנהיה כדבר הגדול הזה השמע עם קול אלהים חיים. ואחר כך זכר ענין יציאת מצרים באומרו או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגומר. ואחר כך חזר לענין מתן תורה באמרו אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים מן השמים השמיעך את קולו ליסרך וגו'. ואחר כך חזר לענין יציאת מצרים. באמרו ותחת כי אהב אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים וגומר. ואחר זה חזר לדבר מהשגת מתן תורה באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך. ויקשה אם כן מאד למה באו הדברים בערבובי'. ולא זכר ענין מתן תורה כלו יחד בפני עצמו. וענין יציאת מצרים כלו בפני עצמו. ויקשה גם כן מה היה צורך בספר ענין זה כלו בכאן: הספק הי"ח במה שסמך לזה אז יבדיל משה שלש ערים כי באמת לא היה המקום הזה נאות לזה הספור. כי אם היה שהתחיל בספור מתן תורה כדי לזכור עשרת הדברים למה הבדיל בין הספור והדברות עם הענין הזה. כל שכן שהערים לא היו קולטות בעבר הירדן עד שיובדלו אותם שבארץ כנען. וחז"ל אמרו במכות (ד' י') פ"ב שאמר משה מצוה שבא' לידי אקיימנה. וכתב הרב רבי משה בר נחמן כי אחרי שהזהיר על המצות בפני כל העם הבדיל הערים האלה לקיים את המצוה. אבל לא נתן הסבה למה עשאו בזה המקום ובהגיעו לזה הספר. והראב"ע כתב שביום שהבדיל אלה הערי' אז אמר דברי הברית ותשאר הקושיא במקומה למה נזכר במקום הזה ולא קוד' דברי הברית או באחרית'. ויקשה עוד למה באו הדברים האלה בלשון שלישי המדבר ולא אמרו משה בלשון מדבר בעדו אז הבדלתי שלש ערים כשאר דברי הספר הזה: הספק הי"ט באמרו וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אלה העדות והחקים. ויקשה זה משני פני' אם להיותם מותר והכפל. כיון שכל זה נזכר בתחלת הספר. גם שבאו בוא"ו העטוף בהיותו בלתי מקושר עם מה שלמעלה. ומה טעמו שיחזור כאן זכרון הכהת סיחון ועוג וירושת ארצם. ומה ענינם אצל אלה העדות והחקים והמשפטים אשר כרת משה. ואם לפי שבאו בלשון שלישי המדבר ולא אמרם משה מפי עצמו כשאר דברי הספר. ויקשה עוד אמרו מיד אחרי זה. ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגומר. והמאמר הזה כלו הוא מה שנזכר למעלה עצמו והוא כפול אם לא שהראשון נאמר בלשון שלישי המדבר. והשני בלשון מדבר בעצמו: הספק הכ' באמרו לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת ושאר הפסוקים. וזה כי אם כוון אל חוזק המופת אשר הוא כדבר המושג לחוש. על המושג כפי הקבלה. הנה אם כן פתח פתח של קולא לדורות הבאים הסומכי' על הקבלה בלבד. כל שכן שהיה זה בשנת הארבעים וכבר ספו ותמו כל העם אשר יצאו ממצרים ולא היו לפניו מהם כיום אשר היו שם במתן תורה. והיו כלא היו הנערים שהיו במעמד כיון שלא הגיעו לכל אנשים. ואם היתה כונתו לומר שהתורה לא נתנה לאבותיהם ביחוד. כי אם גם לכל הדורות הבאים אחרי כן וכמו שפירש הראב"ע. הנה העקר חסר מן הספר כי היה לו לומר לא את אבותינו בלבד כרת ה' את הברית הזאת. ויקשה גם כן בזה הפסוק באמרו פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר. כמו שנאמר במשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. ועוד שאם היה שדבר עמכם בהר פנים בפנים מה טעם אנכי עומד בין ה' וביניכם. והראב"ע כתב פנים בפנים בלי אמצעי. והטעם כאשר ישמיע המשמיע את קולו לאחד ופניו אל פניו ואם לא יראהו. והרב המורה בפרק ל"ז חלק א' דבר בזה. ובפירש הפרשה אעיר עליו. ויקשה גם כן אמרו ולא עליתם בהר כי איך יאשימם על זה. והנה בתחלה הועד בהם השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו: הספק הכ"א בשנוי אשר בא בדברות האלה מהדברות הראשונות אשר נזכרו בפרשת וישמע יתרו. אם ראשונה שבמצות השבת וכבוד אב ואם. אמר כאן כאשר צוך ה' אלהיך. ורש"י כתב שצוה אותו במרה. וכבר הקשה עליו הרמב"ן שלא זכרו במרה רק פרשת פרה ושבת ודינין לא כבוד אב ואם. והיה דעת הרב הנחמני שכאשר צוך ה' אלהיך הוא חוזר לסיני. ויקשה לדעתו שהנה כל הדברות נאמרו מסיני. ולמה לא נאמר על כל אחת מהן כאשר צוך ה' אלהיך. ויש שנוי אחר שבדברות הראשונות נתן לשבת טעם בחדוש העולם. כמו שאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ובאחרונות נתן טעם ביציאת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ואל תחוש לדברי הראב"ע שפירש על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת על שביתת העבד כי הכתוב אומר לעשות יום השבת. גם בכבוד אב ואם הוסיף כאן בדברות אחרונות ולמען ייטב לך. גם בראשונת אמר לא תענה ברעך עד שקר. וכאן אמר עד שוא. ונתוספו גם כן הווי"ן ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ברעך ולא תחמוד. ושנה גם כן שבדברות הראשונות אמר לא תחמוד לבד. ובאחרונות אמר לא תחמוד ולא תתאוה. בראשונות באזהרת החמדה זכר ראשונה הבית ואח"כ האשה. ובאחרונות זכר ראשונה האשה ואחר כך הבית. גם הוסיף באחרונות מלת שדהו. וראוי שיבוקש טעם לכל החילופים האלה. והנה לא ראיתי להעיר כאן על הספיקות אשר ראיתי להעיר בדברות עצמן. לפי שכבר הרחבתי הדבור בהם בפרשת יתרו: הספק הכ"ב אם היה שמרע"ה הואיל באר התורה ולכן לא הביא בספר הזה מצות רבות כקרבנות והנגעים. וכן מצות אחרות רבות שלא זכר לפי שלא היו צריכות אל ביאור. והביא בלבד אותם המצות אשר היו צריכות ביאור. כי כמו שזכרתי פעמים לא היתה כונתו כי אם באר את התורה. אם כן ראוי הוא לספק למה הביא י' הדברות אחר שלא ביאר בהם דבר. כי אם בג' הדברות הראשונות שלא הוסיף ולא גרע ולא שנה כלל: הספק הכ"ג בהכפל המופלג שבו במה שהזהיר על שמירת המצות כי הוא אמר ראשונה ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם וגומר. למען תחיו וטוב לכם וגומר. ושנה עוד וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם. גם אמרו למען תירא את ה' אלהיך וגו' ולמען יאריכון ימיך. הנה היראה אינה מכלל השכר. אבל היא מכלל העבודה. ואמר עוד ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך וגומר ויקשה ההכפל הזה והנה יראה שאין בו צורך וגם המאמרים בהם מבולבלים: הספק הכ"ד במצות היחוד. והוא כי הפרשה הזאת תוכלל בדבור אנכי ה' אלהיך. כי אין ענין לאמונת מחויב המציאות. אם לא שיהיה אחד. ולמה אם כן באה בפני עצמה ובפרשה בפני עצמה. ולמה אמרו שהיא קבלת עול מלכות שמים והזהיר עליו בענין האהבה המופלגת ושיהיו הדברים ההם על לבו בכל העתות אשר זכר. והשנון והדבור בכל עת ובכל מקום והקשירה והכתיבה. ומה ענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהיו אומרין. ואמרו רבותינו בפר' מקום שנהגו (פסחים ד' נ"ו) ודברים רבה שמרע"ה לא אמרו. לזה נמריה בחשאי: הספק הכ"ה הוא. למה הביא משה רע"ה אחרי זכרון עשרת הדברים וספור המאמר כלו על עשיית המצוה ה' פרשיות ממצות מיוחדות. הא' פרשת היחוד שמע ישראל וגו'. והב' פרשת והיה כי יביאך וגומר כי הנה הפרשה השנית הזאת אין בה כי אם אזהרה שלא ישכח את הש"י ושלא ילך אחר אלהים אחרים. והאזהרות האלה כבר נזכרו למעלה פעמים שלש. ומה ענין אמרו ובשמו תשבע. והפרשה הג' הוא לא תנסו את ה' אלהיכם ולא ידענו למה הביא זה לכאן. ולמה לא הזכיר גם כן על שאר העונות שעשו במדבר לא תאוננו רע. לא תתאוו תאוה ושאר הדברים. והפרשה הד' כי ישאלך בנך מחר לאמר. והנה התשובה נראה שהיא בלתי מתיחסת עם השאלה לדעת מי שדרש במכילתא פר' י"ח ההגדה של פסח על הבן החכם. ופעם ידבר בה מהעדות והחקים והמשפטים ופעם מהחקים לבד. ופרשת והיה כי יביאך ה' אלהיך והיא החמשית. והיא באזהרת החתון מן האומות ולבטל העכו"ם שלהם. וגם זה כבר נזכר ויזכור אותו עוד פעמים רבות. סוף דבר כי אם היו החמש פרשיות האלו מצות מיוחדות ראוי לספק למה באו במקום הזה אחרי הדברות. ואחריהם תבא פרשת עקב שהיא כלה ספור ואין בה מצוה כלל. והיה ראוי שיבאו החמש פרשיות האלה עם שאר המצות שיבאו בשאר הכפרשיות מתחלת ראה אנכי והלאה כיון שלא מצינו סמך ולא קשור לשיבאו במקום הזה: הספק הכ"ו באמרו לא מרובכם מכל העמים. וכי יעלה על הדעת שהיה צריך המון רב לעשות מלאכתו או ללחום מלחמותיו. לשיאמר לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים. ועוד כי מה ענין אמרו כי מאהבת ה' אתכם. והנה החשק והאהבה דבר אחד לולא שהאחד מופלג מהשני. ואיך יאמר לא מרובכם חשק ה' בכם אלא בעבור שאהב אתכם כי יהיה אם כן הסבה והמסובב דבר אחד. ומה ענין לזה עם יציאת מצרים שאמר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים: הספק הכ"ז באמרו וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן כי אין ההודעה הזאת ממה שנצטרך אליה במקום הזה האם לא ידענו כי ה' הוא האלהים. והנה בדבור הראשון אמר אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים. ועושה חסד לאלפים ומה ענין אמרו ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. והיה ראוי שיאמר אל פניהם להאבידם. ולמה חזר לומר לא יאחר לשונאיו אל פניו ישלם לו כי בלא ספק המאמר הזה הוא כפול. ואיך היה תכלית הדברים ההם אשר זכר מהחשק והשבועה והיותו האל הנאמן. אמרו ושמרתם את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. וזה הדבר כבר נזכר למעלה פעמים רבות אין מספר הנה הם אלו הספקו' אשר ראיתי להעיר בדברי הספר הזה. והנה יבא התרתם עם ביאור הכתובים והבנתם כאשר עם לבבי: ואתחנן אל ה' וגומר עד ועתה ישראל. שמע אל החקים וגומר הפירוש לפי שראה אדונינו משה שהיתה הגזרה עליו כמו שנזכר בפרשת חקת לכן לא תביאו את הקהל הזה וגומר. חשב בלבו שלא היתה הגזרה שהוא לא יבא ולא יכנס לארץ. כי אם שלא יביא את הקהל שמה. ר"ל שלא יכנסו ישראל לארץ בהיותם תחת הנהגתו ושררתו. כי אם בהיותם עליהם שר ומושל אחר. ולכן אחרי מלחמת סיחון ועוג ראה לתת מנוי ההנהגה ליהושע כדי שמשם והלאה יהיה יהושע המוציא והמביא שוטר ומושל במקום משה. וישאר משה רע"ה כאחד העם מבלי השאיר לו מנוי והנהגה אבל היותו משועבד תחת הנהגת יהושע ושררתו. וזהו אמרו למעלה מזה ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה וגומר וזכר שבעת ההיא שצוה את יהושע על שררתו והנהגתו כמו שזכר. התחנן אל ה' בדרך תפלה ותחנה באמרו ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. ורמז בזה למה שצוה אותו על בני עשו ועל מואב ועמון שלא יתגרו בם מלחמה. כי לבני עשו ולבני לוט נתן את הארצות ההם ירושה. וזהו גמול ותפארת שזכר ברית אבות ראשונים אף לאותם האומות ועליו אמר את גדלך. ואמנם היד החזקה אמר על מלחמת סיחון ועוג לפי שגדולת המלכים וחזקם העצום העיד על יד השם יתברך החזקה שהשמידם וכמאמר המשורר למכה מלכי' גדולי' כל"ח. ויהרוג מלכי' אדירים כל"ח. לסיחון מלך האמורי כל"ח. ולעוג מלך הבשן כל"ח. וכן במקום אחר לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען שהיו ב' אלה המלכים שקולים כנגד כלם. ועל כבושם אמר ואת ידך החזקה. וכנגד הגדולה והיד החזקה ההם אמר אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. ר"ל שיעשה כמעשיך בענין ההטבה שהטיבות אל עשו ומואב ועמון. וכגבורותיך על כבוש סיחון ועוג והנה אמר אתה החלות לפי שהש"י אמר אליו בענין סיחון החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש. וכן היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים. ואם היה כבוש סיחון ועוג בגדר ההתחלה יתחייב בהכרח שיהיה משרע"ה כובש שאר המלכים ולוחם את מלחמת הארץ. שאם לא יהיה כן הנה לא תהיה בעבור מלחמת סיחון ועוג התחלה כי אם סוף ותכלית פעולותיו. כי ההתחלה הוא מן המצטרף ותגזור מה שלאחריו. וכאלו אמר אתה החלות להראות לעבדך את גדלך והיד החזקה הזאת אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך שעשית עם עשו מואב ועמון וכגבורותיך אשר עשית עם סיחון ועוג. או יהיו שניהם על מלחמת סיחון ועוג גדלך וידך החזקה. ורצה במעשיך שעמקו מחשבותיו להקשות את רוחו של סיחון ולאמץ את לבבו שזו היתה סבת מפלתו והוא חייב הגבורות אשר נעשו בכבוש ארצו והשמד עמו. אבל אמנם עם היות זה כלו בדרך התחלה. אינו רוצה לשאול מה שאחר ההתחלה. שהוא בענין המלחמות וכבוש הארץ. כי אני כבר צויתי את יהושע ונתתי לו המנוי והשררה כלה. אבל שאלתי ובקשתי בלבד שאעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ר"ל לא להלחם ולא לכבוש ארצות ולא לנצח מלכים ולהנחיל לישראל ארצם כדרך מנהיג נגיד ומצוה לאומים. כי אם כאחד העם העוברים שמה שיראו את הארץ. ככה אעברה נא אנכי ויהיה יהושע המנהיג וכ בש את הארץ ולוחם את מלחמותיה' וכבר העירו רבותינו ז"ל על הכונה הזאת במדרש מכילתא אמרו. אמ' לו משה יהושע יכנס שמה ויחלק להם את הארץ ויהיה מנהיגם ואני נכנס עמהן כסגן. אמר לו הקב"ה וכי כן הגון לך שיהיה יהושע יושב ודורש ואתה יושב ורואה. הוי רב לך הנה פירשו מאמר רב לך בתמיה. כאומר. האם ראוי לך שיהיה יהושע רב לך ונגיד עליך. באמת זה אינו ראוי ובעל ספר העקרים פי' במ"ד פ' כ"א פי' בזה שהיתה תחנת משה שאם היה חיוב המות מצד הגזרה עליו מהאלקים לעונש עונו. הנה הוא יתברך הראה לו את גדלו והוא למחול הפשעים. ואם היה חיוב המות עליו מפאת המערכת השמימיית. הנה כנגד זה יש ידו החזקה המשדדת את המערכות העליונות. ואם היה מפאת הטבע שמזגו יחייב ההפסד והכליון. אמר כנגד זה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. ר"ל לחדש כנשר נעוריו ולהוסיף על שני חייו כמו שעשה לחזקיהו. ומה שזכרתי אני הוא היותר מתישב כפי פשטי הכתובים: והנה אמר ויתעבר ה' בי למענכם לפי שכמו שזכר בסדר אלה הדברים. הנה היתה גזרת משה רבינו עליו השלום שלא יעבור אל הארץ נמשכת מענין המרגלים בעבור הדברים שהטיחו ישראל כנגד המקום בענין הארץ. והיה משה רע"ה סבה במקרה לזה במה שצוה למרגלים וראיתם את הארץ מה היא וראיתם את העם. ושאר הדברים שמפני תשובתם הסיתו לבב העם ונטו להעדר האמונה. ולכן אמר משה הנה כאשר התחננתי לפניו לומר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה התעבר ה' בי. בסבת מה שעשיתם אתם בענין המרגלים ולא שמע אלי. כאדון הכועס על עבדו שאינו רוצה לא לבד שלא למלאות את שאלתו. אבל גם שלא לשמוע את דבריו. ואמר לו רב לך ר"ל כבר נתתי לך יותר מהראוי. והיה זה במה שכבשת את ארץ סיחון ועוג והרגת את מלכיהם ואת עמם וחלקת והנחלת את ארצם לשבטים. וכל זה לא היה ראוי אליך רק ליהושע הלוחם והמנחיל. והוא אמרו רב לך ר"ל די לך במה שנתתי לך עד הנה ולכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. ובזה העירו שמה שאמר לו בענין סיחון אחל תת פחדך החלותי תת לפניך את סיחון החל רש וגומר. כנגד ישראל אמרו שזה היה להם התחלה למה שיהיה אחריו אבל בערך מרע"ה לא היה זה התחלה כי אם סוף וזהו אמרו רב לך אל תוסף וגו' ואם אתה נכסוף נכספת לראות את הארץ הטובה ההיא. עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה תמנה ומזרחה וראה בעיניך. הבטיחו שעם היותו מרחוק יראה אותה כאלו היה עובר בה ברגלו מכל צדדיה. וכיון בזה עוד שבעבור שהיתה גזרת אנשי המדבר וכל מנאצי לא יראוה. שהוא לא יהיה בכללם כי יראה אותה בעינו. ואם כן נענשו אנשי דור המדבר שלא יעברו אל הארץ ושלא יראוה. ויהושע וכלב שיעברו שמה ויראוה. ומרע"ה כאמצעי ביניהם שראה אותה ולא עבר שמה. ואולי לזה כוון גם כן באמרו רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ר"ל כן משפטיך אתה חרצת שאמרת אעברה נא ואראה שהיתה תכלית כוונתו לעבור כדי לראות את הארץ הנה תראנה בעיניך ולא תצטרך אל ההעברה. ולכן אל תוסף דבר אלי עוד ולשאול עוד על זה ממה ששאלת. ואין ספק שזו היתה פליאה עצומה וגדולה מאד שבהיותו מרחוק כל כך יראה בפרטות ובשלמות עצום כל ארץ ישראל ומחוזיה כל אחד ואחד בעצמו כאלו היה הולך ופוסע על אותם המקומות ואמנם איך היה זה יתבאר בפרשת וזאת הברכה: והנה ראה אדוננו משה להשתדל על הכנסתו לארץ כל כך לא כדי שיאריכו ימי חייו. כי יודע הוא כי כפי השכר המקווה אצלו בעולם הנשמות היה טוב מותו מחייו. ולא גם כן לאכול מפירותיה ולשבוע מטובה ולהתענג בה תענוג גשמי ומי שתמונת ה' יביט לא יחשב שיכסף לראיית ההרים ההם ולא לתמונת הלבנון. אבל היה זה לד' סבות: האחד כפי המדרש שלהי פ"ק דסוטה (ד' טז) כדי לקיי' המצות התלויות בה. ולהוסיף שלמות על שלמותו. כי השלמות הנפשי יתוסף למה שיתוסף תמיד. ודרך קנייתו הוא במעשים התוריים בעה"ז. וכמו שאמרו במשנה (אבות פ"ד) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי הע"ה אשר הכונה בו שהשלמות יקנה האדם בעולם הזה במעשים טובים שיעשה כי הוא עולם העבודה ולא יקנה אותו אחרי היותו בעולם הבא שהוא עולם הגמול. ולכן מרע"ה עם כל גודל שלמותו נכספה גם כלתה נפשו לחצרות ה' ולא רצו להשתלם עוד בקיום המצות התלויות בה: והסבה הב' היא שכל אדם בטבעו יכסוף להיות התכלית המשובח בפעולותיו. ולהיות הסבה התכליתית החשובה שבסבות ומשלמת אותם. הי' הקודמת במחשבה לכן היתה קללה רבה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללני. והנה השם יתברך נתן את הארץ הנבחרת אל האבות בכח ונשבע אליהם לתתה לזרעם בפועל ובחר במשה רבינו להוציא על ידו אותה המתנה והשבועה. והוא עליו השלום נשא טרחם של ישראל ועמלם במדבר הגדול והנורא ארבעים שנה כדי שיהיה הוא המסיים והמשלים אותו היעוד הטוב והמוציאו לפועל ומפני זה היה חפצו ורצונו לעבור אל הארץ כדי לתת התכלית המכוון והנכסף לכל עמלו אשר עמל בהוציאו אותם מארץ מצרים ובהנחותו אותם בכל הדרך ההוא ולהושיבם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. וכיון שהאבות עליהם השלום היו המתחילין בירושת הארץ מפאת היעודים והשבועות שעשה להם הקב"ה עליה. יהיה מרע"ה הגומר והמשלים הפועל הנכבד ההוא ומוציא אותה מתנה לפועל. ולפי שכאשר נענש אמר יתברך לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם רוצה לומר לכן יהיה ענשך שלא תתן התכלית לפעולתך ואיש אחר יחנכנה השתדל ע"ה להשיב את הגזרה ושיתן לו הש"י מקום לתת לפעולתו ולעמלו התכלית הנכסף ההוא: והסבה הג' הוא בעבור רשעת המרגלים כי לפי שהם הוציאו דבת הארץ רעה וישראל נתפתו אל דבריהם ולא האמינו בקול ה' שאמר שהית' ארץ טובה ולא למרע"ה שהיה מתרה בהם על כך. לכן נכספה נפשו של מרע"ה לראות את הארץ לא לעצמו כי אם לאמת את דבריו ודעתו שאמר להם. וכדי שיאמרו לבניהם אחריהם הראית' את הארץ אשר נתן ה' לנו הטובה היא. ראו שהאמת אתי שהיא ארץ טובה ולא רעה כדברי המרגלים וזהו שאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה הזאת. רוצה לומר איני צריך אריכות ימים ושנות חיים בארץ. כי אם לעבור ולראות את טובתה לאמת את דעתי ואמות מיד. ואולי שעל כן השיבו הש"י רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. כלומר רב לך בקטטת המרגלים ובויכוחם על הארץ אם היא טובה אם לא אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. רוצה לומר אם הארץ טובה אם לא ולזכור כל היום ענין המרגלים: והסבה הד' הוא שהשתדל מרע"ה לעבור אל הארץ כדי לעבור ולהשתטח בהר המוריה אשר נעקד בו יצחק אבינו להיותו מקום הקדושה. ולפי שהיה משה רבינו ע"ה יודע שהוא יהיה מקום המקדש היה חפץ לרשום מקום בית המקדש ולומר לישראל. כי זה יהיה בית אלהים וכמו שנעשה המשכן במצותו היה חפץ שיבנה בית המקדש לה' במצותו שאין ספק שאלו היה מרע"ה הולך שם. היה מיד נודע מקום בית המקדש והיה הוא מגלה לבני ישראל מעלת ירושלים ומקום המקדש ועל זה אמר בשאלתו ההר הטוב הזה והלבנין רוצה לומר הר המוריה ששם קדש אברהם אבינו ע"ה את השם המיוחד והלבנון שהוא בית המקדש וכאמרם ז"ל (יומא ס"ו) בפרק טרף בקלפי ובספרי למה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל. הנה אם כן לא היתה כונת הנביאים בהעברת הארץ וראייתה כי אם לשלמות נפשיי לא לדבר גופיי. והנה אומרו וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם לפי שהצואה הראשונה שנזכרה למעלה שעשה משה ליהושע לא היתה אליו בפרט כי אם לישראל בכלל כמו שאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' אלהיך לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה. לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם הנה אם כן היתה הצוואה כנגד ישראל לא אל יהושע. כפי מה שיאות אל שר הנבא. כי הנה משה רבינו לא צוה את יהושע כל מה שהיה ראוי לצוותו בחשבו שעל כל פנים יעבור את הארץ כי יקבל הש"י את תחנתו. ולכן אמר לו ית' כאן וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה. ר"ל שהיתה הצואה אליו פרטית. כמו שיעשה אותה האדם טרם מותו: ואמנם אמרו ונשב לגיא מול בית פעור. לא כוון בזה להוכיחם על דבר פעור ולא להורות חבתן לפני המקום. אבל אמר שאחרי התחנה והתפלה הזאת באו לגיא שהוא מול פעור ושם נתישבו. ומשה גם כן נתישב שם ושם היתה קבורתו כמו שאמר ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור וידוע שהיה קברז של משה רבינו ע"ה בתוך נחלת בני גד. כמו שאמר בברכתו וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. ולהיות קבורת מרע"ה עם נחלת השבטים מעבר לירדן באותה הארץ כמו שנאמר ונשב בגיא מול בית פעור לרמוז על מיתתו וקבורתו שתהיה שמה בתוך אותן השבטים שהוא והם נאחזו בארץ ההיא וזה טעם אמרו מול בית פעור כי לא היה זה בשטים מקום חטא פעור כי אם ממולו באותה הארץ שנחלו השבטים: ואמנם למה לא נתקבלה תפלת מרע"ה ותחנתו על הכנסתו לארץ. הוא דבר ראוי לספק עליו. כי יאמר כל אדם מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה. ואם לא נשמעה תפלתו מה נעשה אנחנו כאשר נתחנן לפניו יתב'. ובתשובת זה כתבו החכמים בפ"ק דר"ה (דף יז) שהתפלה מועילה לפני גזר דין עכ"פ ואף לאחר גז"ד ג"כ תועיל אם אין כאן שבועה כמו שיראה מענין חזקיהו שלאחר גזר דינו נאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. וא"ל שמעתי את תפלתך וגו' הנני יוסיף על ימיך וגו' וגזר דינו של משה היה עמו שבועה שנא' לכן לא תביאו את הקהל הזה ובארו רז"ל בפסיקתא ובשלהי מ"ק שלכן הוא לשון שבועה. ושל צבור הוא נקרע ומתבטל על ידי התפלה. ועם היות דבריהם אמת ומהם אין לגרוע. גם אני לא אחשוך פי ואומר שהעונות שהם בין אדם למקים אין ספק שמועיל התשובה בהם. כי אין מעצור לה' מהושיע ועמו בסליחה. אבל בעברות שבין אדם לחבירו לא יכפר הש"י עליהם לא קודם גזר דין ולא לאחר גזר דין. לא במקום שיש שם שבועה ולא במקום שאין שם שבועה. לפי שצדיק וישר הוא ולא יקפח שכר כל בריה ובריה. ולא יעלים משפטו ועלבונו. וכל שכן בהיות האדם מחטיא את הרבים אם בעצם ואם במקרה. במקום ששגגת למוד עולה זדון. כמו שהיה בענין משה שנמשך מדברו שלא נכנסו ישראל לארץ שהיתה מדת הדין גוזרת שגם הוא לא יכנס שמה כמו שכתבתי בענין חטאו וזהו אמרו כאן ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. שהיה מדבר כנגד ישראל שבעבור שמתו במדבר רצה הש"י שימות גם כן שמה. ועל דרך זה אמר במדרש במ"ר (פ' י"א) בפ' יברכך ה'. כתוב א' אומר ינקה וכתוב א' אומר לא ינקה. אלא בדבר שבינך לבינו הוא מנקה ובדבר שבינך ובין חברך לא ינקה. וכן במשוא פנים וכו'. כמש"א בגמרא בשלהי יומא עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר. נוסף על זה שתהיה קבורתו מגינה בעד השבטים היושבים בחוצה לארץ מעבר לירדן ולשאר הסבות שאזכור בפרש' וזאת הברכה הנה התבארו הכתובים והותרו הששה ספיקות הראשנות: אם הראשון שאמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא שהוא לרמוז למה שאמר למעלה ואת יהושע צויתי כי היתה התחנה סמוכה לאותו צווי ולזה באה בוא"ו העטוף: ואם השני שאמר אתה החלות כנגד מלחמת סיחון ועוג שנ' בו לשון התחלה. ובאו התארים האלה כנגד הגדולה שעשה עם עשו מואב ועמון. והגבורות שעשה נגד סיחון ועוג: ואם השלישי שהוא תכלית שאלת משה רבינו עליו השלום לעבור את ארץ כדי לתת גמר ותכלית ושלמות לכל עמלו שעמל עם ישראל ארבעים שנה במדבר. וגם כן לראות טובת הארץ וכשרותה כפי יעוד האבות ושביעתם ולזה אמר אל הארץ הטובה: ואם הרביעי שאמר ויתעבר ה' בי למענכם שהיה לפי שדור המדבר למיעוט אמונתם סבבו ענשם ובעבירם נענש מרע"ה: ואם החמישי לפי שראיית הארץ עם היותה מרחוק הנה היתה בשלמותה כאלו היה שם מרע"ה הולך בתוכה ושהיה זה להשלים לבו שהיא טובה ושלמה כמו שנשבע לאבותם ושנכלל בריה הזאת כל העתיד לבא בארץ ובעם באורך הזמנים: ואם הששי שאמר ונשב בגיא מול בית פעור לרמוז על מיתתו וקבורתו שנקבר שם בארץ אשר נאחזו השבטים. ובזה השלים הספור אשר התחיל באלה הדברים מפאת הסבות אשר זכרתי:
