תנ"ך על הפרק - דברים ג - מדוע האריך משה בשבחים של ד' בתחילת תפילתו? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים ג

156 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה ממשיך לגלול בפני ישראל את סוף קורות המדבר

וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כָּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃כָּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻר֛וֹת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃וְכָל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃כֹּ֣ל ׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל־הַגִּלְעָד֙ וְכָל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֻֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי׃וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכָל־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכָל־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃יָאִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת־כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל־שְׁמ֤וֹ אֶת־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת־הַגִּלְעָֽד׃וְלָרֻאוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן־הַגִּלְעָד֙ וְעַד־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לְכָל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃לֹ֖א תְִּירָא֑וּם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע האריך משה בשבחים של ד' בתחילת תפילתו?

הקדמה

בתחילת פרשתנו נאמר:

כג. ואתחנן אל ד' בעת ההִוא לאמֹר:
כד. ד' אלקים, אתה החִלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתך.
כה. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנֹן.
כו. ויתעבר ד' בי למענכם ולא שמע אלי, ויאמר ד' אלי: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.
כז. עלה ראש הפסגה, ושא עיניך ימה וצפֹנה ותימנה ומזרחה, וראה בעיניך, כי לא תעבֹר את הירדן הזה.
כח. וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבֹר לפני העם הזה, והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה.

1. שאלת רבנו בחיי

שאל על כך רבנו בחיי:

יש לתמוה על התפילה והתחינה הזאת של אדון הנביאים איך היא נקשרת, ומה ענין זה לזה, כי מתחיל סיפורו בזכרון נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא וגבורותיו, וחותם שאלתו ותחינתו ב'אעברה נא ואראה'.

2. תשובה על פי הגמרא

נראה לענות על כך על פי מה שאמרו בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"א):

דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל.
מנלן? ממשה, דכתיב: 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא', וכתיב: 'ד' אלקים, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך'.
וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ'.

אם כן כל ההקדמה היא שבח ששיבח משה את ד', ורק אחר כך הוא ביקש את בקשתו, ומשם אנו למדים לדורות שבתחילת התפילה יש לומר שלש ברכות ראשונות של שבח, ורק אחר כך את שלש עשרה ברכות הבקשה (עיין רש"י במסכת עבודה זרה דף ז סוף ע"ב בביאור דברי רבי שמלאי אלו).

3. שאלת האברבנאל

על גבי תשובה זו יש לשאול את מה ששאל האברבנאל (בשאלתו השניה בתחילת הפרשה):

מה צורך הנה בהפלגת התארים הנזכרים בתחינה הזאת, באמרו: 'את גדלך, ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך'? ומה ענין זה לתחינתו שלא היה מונע אליה מבלתי יכולת ד', כי אם רצון הפשוט יתברך. והנה כאשר התפלל על העגל לא זכר דבר מהתארים האלה, ולא גם כן במה שהתפלל על עוון המרגלים!

כלומר: אם משה היה מבקש מד' שיעשה נס גלוי של שינוי סדרי הטבע, היה מובן מדוע הוא אמר: "את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתך", שמתוך שד' הוא גדול, וידו חזקה, ואין כמוהו בשמים ובארץ, הוא יכול לשנות את סדרי הטבע. אבל כיון שמשה לא ביקש לשנות את סדרי הטבע, אלא רק שד' יסלח לו וירשה לו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ישראל - מה מקום לומר שבחים אלו שאינם קשורים לבקשתו?

בתשובה לשאלה זו נאמרו מספר פירושים ומאמר קצר זה יעסוק רק בשיטות רש"י והרשב"א.

א. הסבר רש"י על פי הפשט

כתב רש"י:

לפי פשוטו: אתה החלות להראות את עבדך - מלחמת סיחון ועוג, כדכתיב: 'ראה הַחִלֹּתִי תֵת לפניך' (דברים ב, לא), הראני מלחמת שלושים ואחד מלכים.

בהסבר זה אין פירוט של כל אחד מהשבחים, אלא רק הסבר כללי שד' הראה את ידו החזקה במלחמות סיחון ועוג, ומשה ביקש לראות את ידו החזקה של ד' גם במלחמות שלושים ואחד מלכי ארץ כנען.

וכך הסביר הרא"ם:

לפי פשוטו אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג, כדכתיב: 'ראה החלותי תת לפניך', הראני מלחמת שלשים ואחד מלכים. תקן בזה לפי הפשט דבר דבור על בקשתו, שאמר: 'החלות' בערך אל המלחמות שהיו עתידין ישראל לעשות עם כל שבע אומות, שמלחמת סיחון ועוג היתה תחילת כל המלחמות ההם. ואמר, שמאחר שהתחלת להראותני שתי המלחמות של סיחון ועוג, שהן משבע אומות, הראני גם מלחמת השלושים ואחד מלכים הנשארים משבע אומות.

1. שאלת המהר"ל על רש"י

שאל המהר"ל ב"גור אריה":

הראני מלחמת שלשים ואחד מלכים - ואם תאמר: מאי סברא היא זאת? בשביל שעשה לו טובה אחת - יעשה לו טובות הרבה?! ויעקב אמר: 'קטֹנתי מכל החסדים' (בראשית לב, י) בשביל שעשה הקדוש ברוך הוא עמו טובות הרבה!

כלומר: דווקא אדם שקיבל טובות רבות מד' - ראוי לו להודות על כל הטובות שהוא קיבל, ולהתנהג בענוה, ולא לבקש עוד טובות כהמשך לטובות שכבר קיבל!

2. תשובת המהר"ל

ענה המהר"ל:

יש לומר, הני מילי כשהם טובות מחולקות, כשנעשה לו האחת אין לעשות אחרת, כמו שאמר יעקב: 'קטֹנתי מכל החסדים'. אבל בענין אחד, לפי שמלחמות סיחון ועוג הוא מעין כבוש הארץ, שהרי גם ארץ סיחון ועוג ירשו ישראל כמו ארץ כנען, אחר שהתחיל להראותו - יש לו לגמור, שכל דבר שיתחיל בו יש לגומרו, כדילפינן (תנחומא עקב, ו) לענין מצוה, כל מצוה שאדם מתחיל אומרים לו גמור, הכי נמי כיון שהתחיל בה - יש לגומרו.

כלומר: אכן אדם שקיבל טובות רבות מד' - ראוי לו להודות על כל הטובות שהוא קיבל, ולהתנהג בענוה, ולא לבקש עוד טובות כהמשך לטובות שכבר קיבל. אבל כאשר הוא קיבל טובה בענין אחד שעוד לא נגמר, הוא יכול לבקש את המשך אותה טובה. וכשם שבמצוה שאדם מתחיל אומרים לו: "גמור", כך גם בטובה שד' התחיל לתת אותה - ניתן לבקש מד' שיגמור לתת את כל אותה הטובה.

ב. הסבר רש"י על פי הדרש

עוד כתב רש"י:

ד' אלקים - רחום בדין (על משמעות השמות, וכיצד בדיוק למד רש"י מהם עיין ברמב"ן, ברא"ם, ב"גור אריה", ובמפרשים נוספים שהאריכו בכך).
אתה החלֹת להראות את עבדך - פֶּתַח להיות עומד ומתפלל, אף על פי שנגזרה גזירה.
אמר לו: ממך למדתי, שאמרת לי: 'ועתה הניחה לי' (שמות לב, י), וכי תופס הייתי בך? אלא לפתוח פתח, שֶבּי תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו.
את גדלך - זו מדת טובך, וכן הוא אומר: 'ועתה יגדל נא כֹּחַ ד'' (במדבר יד, יז).
ואת ידך - זו ימינך, שהיא פשוטה לכל באי עולם.
החזקה - שאתה כובש ברחמים את מדת הדין החזקה.
אשר מי אל וגו' - אינך דומה למלך בשר ודם, שיש לו יועצין וסנקתדרין [פירוש: קטגורין ("שפתי חכמים")] הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך.

לפי הסבר זה יש פירוט של כל אחד מהשבחים!

מה עומד מאחורי השבחים הללו לפי הסבר זה של רש"י?

הסבר הרא"ם את דברי רש"י

כתב רבי אליהו מזרחי:

אתה החִלות להראות את עבדך פתח להיות עומד ומתפלל כו' - בספרי. דאם לא כן מהו: 'אתה החלות'? 'אתה הראת את עבדך את גדלך' מיבעי ליה.
את גדלך זו מדת טובך - שאתה מוחל וסולח, כמו: 'ועתה יגדל נא כח ד'' (במדבר יד, יז), שפירושו למחול ולסלוח לעוברי רצונו, לא גודל עצמותו כמו: 'גדול ד' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר' (תהלים קמה, ג), 'ד' אלקי גדלת מאד' (תהלים קד, א), דמה ענין ספור גדולתו בעניין בקשתו להעביר על פשעו.
ואת ידך זו ימינך, שהיא פשוטה לקבל שבים - שגם זה מענין בקשתו.
החזקה שאתה כובש ברחמים את מדת הדין - שגם זה מענין בקשתו, לא כמו: 'כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו' (שמות ו, א), דמה עניין זה לבקשתו.
אשר מי אל אינך דומה למלך בשר ודם כו' - בספרי. שזהו מענין בקשתו, לא על שאין דומה לו כמו: 'אין כמוך באלקים ד' ואין כמעשיך' (תהלים פו, ח), דמה ענין זה לבקשתו.

אם כן לפי הרא"ם כל הסבריו של רש"י באו להדגיש שאין אלו שבחים בעלמא, שמתארים את גדלות ד' וכוחו וגבורתו ויכולתו לשנות את הטבע, אלא הם מתיחסים למדת טובו של ד' שסולח למי שחטא לפניו, ושידו פשוטה לקבל שבים, ושהוא כובש ברחמים את מדת הדין, ושאין מי שיכול למחות בידו, ושלכן משה מבקש שד' יקבל את בקשתו להיכנס לארץ, ולפי זה יש קשר הדוק בין השבחים שאמר משה לבין בקשתו!

כעין זה הסבירו גם המהר"ל ב"גור אריה" וה"שפתי חכמים".

ג. הסבר הרשב"א

1. הסבר האריכות בשבחי ד'

כאמור בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"א) נאמר:

דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל.
מנלן? ממשה, דכתיב: 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא', וכתיב: 'ד' אלקים, אתה החִלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך'.
וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ'.

הרשב"א בספרו "פירושי ההגדות" שם הסביר על גמרא זו את האריכות בשבחי ד':

"...יש בזה פינות גדולות לעניני התפילה, וצריך שידעם כל הבא להתפלל ולשאול ממנו יתברך צרכיו, כדי שידע על איזה צד תתכן לו התפילה והזכרת השבחים.
והוא... כי כל השואלים אמנם ישאלו על אחד משלש פנים:
האחד שישאל השואל על צד הגמול [דהיינו שמבקש מפני שסבור שמגיע לו], או על צד החסד המוחלט לבד,
והשני שישאל כמסתפק ביכולת מי ששואל ממנו בשאלתו, או שנתאמת אצלו שיש ביכולתו למלאת שאלתו,
והשלישי שהוא מסתפק אם לא ישלים שאלתו מי ששואל ממנו - אם ימצא שאלתו אצל אחרים, או שנתאמת אצלו שאם לא ירצה להשלים שאלתו מי ששאל ממנו - שאי אפשר לו למצוא שאלתו אצל אחרים.
ושלושת חלקי הכוונות האלה מרוחקות בחוק הבורא יתברך.
רצוני לומר: שאין להעלות על לב כל נברא שיש לו אצל הבורא יתברך גמול קודם שעליו יבטח לשאול ממנו ושהוא יתברך יחויב למלאות שאלתו, רק מצד החסד המוחלט.
וכן לא ישאל כמסתפק ביכולתו, שלא ימנענו דבר עם רצונו יתברך.
וכן לא יעלה בדעתו שיש לו תחבולה למצוא בקשתו אצל אחר, גשמי, גלגל, או רוחני, בלתי אם ימציא לו הוא יתברך בקשתו.
ועל כן... לא ישאל אדם צרכיו עד שיסדר שבחו של הקב"ה יתברך, ליראתו פן יטעה באחת מהכוונות האלה וישאל על אחד משלושת חלקי הריחוק בחוקו יתברך שאמרנו. ולא ישאל צרכיו עד שיקדים לנפשו תכונת שבחיו יתברך, ויכיר ויתבונן שהוא אדון הכל, אין לאחד מן הנבראים אצלו גמול, ושאין לו מעצור ולא מניעה בדבר, ואין תחבולה להגיע לדבר נאות ולא לברוח מהפכו בלתי אם יגיע לרצונו יתברך. ואחר שיקבע בנפשו תכונת כוונות אלו - יהיה ראוי לשאלת הצרכים, וכדרך שעשה משה רבנו עליו השלום, שאמר שלושת הדברים קודם שאלת צרכיו, והוא אומרו: 'ד' אלקים, אתה החִלות להראות את עבדך את גדלך' - לומר שהוא יתברך המתחיל בטובה, והחסד אצלו, לא שהקדים הוא לעשות דבר שעליו יחויב הגמול הזה אליו.
וחיזק עוד זה באומרו: 'את עבדך' - רוצה לומר שהיטיב עמו טובת האדון לעבד, שאין במעשה העבד דבר שיחויב האדון בתגמולו, שהוא עבד, והוא מחויב לעבוד את אדוניו, לפי שהוא עבדו וקנינו.
ואמר: 'את גדלך ואת ידך החזקה' - לומר שלא ימנענו דבר.
ואמר: 'אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך' - לומר שאם לא יעשה הוא, אי אפשר לזולתו לעשות, לא בגשמיים ולא בשכלים הנפרדים, והוא אומרו: 'בשמים ובארץ'.

לפי הרשב"א שלושת השבחים שאמר משה רבנו מדגישים שמשה ביקש מד' חסד, מתוך שהוא יודע שד' יכול לעשות הכל, ורק הוא יכול לעשות הכל.

2. הסבר שלש הברכות הראשונות בתפילת העמידה על פי האריכות בתארי ד'

המשיך הרשב"א וכתב שעל פי השבחים שאמר משה רבנו בתפילתו זאת, תקנו חז"ל את שלש הברכות הראשונות בתפילת העמידה!

וקבעו שלש ברכות ראשונות לשבח, כנגד שלש כוונות שאמרנו.
הראשונה 'אבות' - להקדים לנפשו שאינו שואל על צד הגמול, רק על צד החסד המוחלט, והוא אומרם: 'זוכר חסדי אבות'.
השניה 'גבורות' - להקדים שאינו מסתפק ביכולתו על איזה דבר שירצה, אף להמית ולהחיות.
והשלישית 'קדושת השם' - שמקדישו וממליכו על הכל, ומעיד שכל הקדושים, שהוא רמז לשכלים הנבדלים... מהללים בכל יום לשמו יתברך, ומודים כי כוחם מן השפע הנשפע אליהם ממנו יתברך, ואינם פועלים רק ברצונו יתברך.

סיכום

נאמרו שלושה הסברים על האריכות שבדברי משה בשבחי ד':

  1. לפי רש"י על פי הפשט אין הסבר מפורט של כל אחד מהשבחים, אלא רק הסבר כללי שד' הראה את ידו החזקה במלחמות סיחון ועוג, ומשה ביקש לראות את ידו החזקה של ד' גם במלחמות שלושים ואחד מלכי ארץ כנען.
  2. לפי רש"י על פי הדרש יש הסבר מפורט של כל אחד מהשבחים, שכולם מתיחסים למדת טובו של ד' שסולח למי שחטא לפניו, ושידו פשוטה לקבל שבים, ושהוא כובש ברחמים את מדת הדין, ושאין מי שיכול למחות בידו, ושלכן משה מבקש שד' יקבל את בקשתו להיכנס לארץ, ולפי זה יש קשר הדוק בין השבחים שאמר משה לבין בקשתו.
  3. לפי הרשב"א שלושת השבחים שאמר משה רבנו מדגישים שמשה ביקש מד' חסד, מתוך שהוא יודע שד' יכול לעשות הכל, ורק הוא יכול לעשות הכל.

עוד הוסיף הרשב"א וכתב שעל פי השבחים שאמר משה רבנו בתפילתו זאת, תקנו חז"ל את שלש הברכות הראשונות בתפילת העמידה!

יהי רצון שנכוון תמיד בכל תפילותינו, ושד' יקבל את תפילותינו, ונזכה לגאולה השלמה בקרוב.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך