א וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃ ב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃ ג וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כָּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃ ד וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃ ה כָּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻר֛וֹת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ ו וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃ ז וְכָל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃ ח וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃ ט צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃ י כֹּ֣ל ׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל־הַגִּלְעָד֙ וְכָל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃ יא כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃ יב וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֻֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי׃ יג וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכָל־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכָל־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃ יד יָאִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת־כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל־שְׁמ֤וֹ אֶת־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טו וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת־הַגִּלְעָֽד׃ טז וְלָרֻאוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן־הַגִּלְעָד֙ וְעַד־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ יז וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃ יח וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃ יט רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃ כ עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃ כא וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לְכָל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃ כב לֹ֖א תְִּירָא֑וּם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃ כג וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃ כד אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃ כה אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃ כו וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ כז עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃ כח וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃ כט וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ונפן ונעל, כל צד צפון הוא עלייה. ע"כ. מסתבר שאכן כן הוא בעבר הירדן המזרחי, שהקרקע משופעת ועולה כלפי צפון. (פ' דברים תשנ"ח)
פסוק ב:
רש"י ד"ה אל תירא אֹתו, ובסיחון לא הוצרך לומר "אל תירא אֹתו"... שלא תעמוד לו זכות ששימש לאברהם, שנאמר "ויבא הפליט" וגו' (בראשית יד, יג). ע"כ. עוד כנער לא הבינותי, למה אפשר לפחד מפני זקן כזה בן הרבה מאות שנים. ואולי צריך לומר שכפליט מדורו של נח ועוד מלפני כן היה בן סטרוקטורה (בעל מבנה גוף) כמו בני הדורות ההם שהאריכו ימים ביותר, ומן הסתם היו במלוא כוחם גם כשהגיעו לגיל גבוה. ואולי, אדרבה, זקנותו הביאה את רש"י להזדקק לדברי חז"ל, לפיהם חששו של משה רבנו היה מכוח הזכות שהיתה לו לעוג ולא מפני גבורתו. (פ' דברים תשנ"א) וראה רמב"ן לספר במדבר (כא, לד) שכתב: אל תירא אותו - כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר בו: "ויבֹא הפליט ויגד לאברם העברי" (בראשית יד, יג), והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, לשון רש"י מדברי רבותינו (במדבר רבה יט, לב). נתעוררו גם בזה, מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר, כי עמו ה' אלהינו, וכל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו (על פי ישעיה מ, יז), והוא המזהיר את ישראל: "אל תיראו ואל תערצו מפניהם" (דברים לא, ו)! והוא המאשים אותם ביראתם, כענין שנאמר במרגלים: "ואומר אלֵכם לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלהיכם... הוא ילחם לכם" (דברים א, כט-ל)! אבל נתיירא משה מפני הזכות שידע לו. ע"כ. הסבר אחר כתבה נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר במדבר" (עמ' 276): "דוק ותראה שלא נאמר כאן: 'אל תירא מפניו', כאשר יאמר הכהן אל העם בצאתו למלחמת מצוה על אויביהם: 'אל תיראו, ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' (דברים כ, ג), אלא נאמר כאן: 'אל תירא אֹתו', וכבר לימדונו מפרשינו (מלבי"ם בהקדמתו לספר ויקרא, סימן תקטז; מלבי"ם ויקרא יט, ד) מה ביניהם. כל מקום שנאמר: 'ירא מ...' או 'ירא מפני', היראה היא גופנית, מפני כח אגרופיו, ויכולת הכאה והשמדה שבידי האויב. אך כל מקום שנאמר 'ירא את' אינו אלא יראת הרוממות, יראה הנאמרת כלפי שמים ("את ה' אלהיך תירא") וכלפי הורים אשר הקיש הכתוב מוראם למורא שמים ("איש אמו ואביו תיראו"), ונאמר בין איש לרעהו כאשר מעריך ומכבד הירא את היראוי. ולזה נתכוון רש"י (כא, לד) באומרו על פי חז"ל (תנחומא חקת כה) שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו (-לעוג) זכותו של אברהם". ע"כ. (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ב:
גם קשים דברי רש"י שמתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששימש לאברהם וכו', הרי שם מבאר רש"י (בראשית יד, יג) "ומתכוין שיהרג אברם וישא את שרה". כלום זכות גדולה כל כך היא זו שצריך לירא אותו? (פ' דברים תשס"ד) לשאלה זו נדרש חזקוני (במדבר כא, לד) וכתב: יש לומר, ואפילו הכי זכות הוא לו, דהכי אמרינן במסכת הוריות (י ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שהרי בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות בתו של עגלון" וכו'. וה"כלי יקר" שם כתב: ומה שמקשים כאן איך היה ירא מזכות זה, אדרבא, הרי באותו זמן היה חוטא ורב מרי, כי כוונתו היה כדי שיהרג אברהם וישא הוא את שרה כמו שפירש רש"י שם (בראשית יד, יג), אין זה קושיא, כי רש"י פירש כן לפי האמת, שהרי סוף כל דבר הכל נשמע, שלא הועיל לו זכות זה, ואם כן סופו מוכיח שכוונתו היתה לרעה ולא לטובה, אבל משה עדיין לא היה יודע סוף הדבר, והיה סבור שלטובתו נתכוין להציל את לוט, על כן היה ירא פן יעמוד לו זכות זה. והשיב לו הקדוש ברוך הוא: אל תירא אותו כי בידך נתתי... וביאור הדבר, שמאז ומקדם כבר נתתי אותו בידך כי מעולם לא היה לו שום זכות, ובמעשה ההוא היה נרדף עד חובה והיתה כוונתו לרעה ונגזר עליו מאז שיהיה נתון לך ומסור בידך, וזה פירוש יקר. ע"כ. הערת הרב איתן שנדורפי שי': ה"צדה לדרך" (במדבר שם) הביא את דברי ה"כלי יקר" והקשה עליו: ואני תמה מאוד על חכמתו הגדולה, איך כתב "כי מעולם לא היה לו שום זכות"? וזה אי אפשר בשום פנים! דאם כן למה חי יותר מת"ק שנה? ...לכן אפשר לומר שגם משה רבנו היה יודע שכוונתו היתה לרעה, ואפילו הכי היה ירא שמא תעמוד לו זכות של אברהם, כיון שסוף סוף באה הצלה של לוט על ידו, לא יצא נקי בלא זכות. וכן פירש החזקוני, והביא ראיה שכן מצינו גבי בלק שאמרו חז"ל (סנהדרין קה ע"ב): בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויוצאה ממנו רות, ואף על פי שנתכוין לרעה, מכל מקום הואיל והקריבם לכבוד הקב"ה היה לו זכות. וכבר מצינו כאלה רבים לאין מספר, והמפורסמות אין צריך ראיה, הלכך הקושיא מעיקרא ליתא. ע"כ. נמצאנו למדים עד היכן מגיעה מידת הגמול של רבונו של עולם. הנה עומד עוג מלך הבשן למעלה מארבע מאות וחמישים שנה מאז בישר לאברהם על שביו של לוט, וזכות זו, הגם שבאה ממניעים של מחשבות שפלות, עדיין עומדת לו ומאריכה את ימיו. תובנה זו מעוררת שאלה גדולה: ב"שיחות לספר דברים" (עמ' יד) שואל הגר"א נבנצל שליט"א: "וכי למשה אין זכויות?! הרי הוא נותן התורה, הוא מוציאם של ישראל מטומאת מצרים, מלא מצוות לאין שיעור, עבד נאמן המדבר עם ה' 'פה אל פה' (במדבר יב, ח) - הלא זכויותיו הן עצומות ביחס לזכות הפעוטה של עוג! מדוע אם כן משה חושש? וגם אם תאמר שמשה אינו בוטח בזכויותיו משום ענוותנותו הגדולה, אבל הרי מצטרפת זכותם של ששים ריבוא צדיקי ישראל!". תשובתו של הגר"א נבנצל שם היא שלרשע הקב"ה משלם שכר מצוותיו בעולם הזה, ואילו לצדיק משלם הקב"ה שכר מצוותיו בעולם הבא, לכן לא סמך משה על זכויותיהם של ישראל שיעמדו להם כנגד זכותו של עוג. עיין שם עוד בדבריו הנפלאים.
פסוק ד:
רש"י ד"ה חבל ארגב. מה קשה לרש"י? נראה שקשה היה לו ש"ממלכת עוג בבשן" כתוב בפסוקנו ולא בסוף הפסוק הסמוך אחרי "לבד מערי הפרזי הרבה מאד". שהרי "ממלכת עוג בבשן" הוא סכום כל הערים והמחוזות, כל אלה מהווים את ממלכת עוג בבשן. לכן מפרש רש"י ש"ממלכת עוג בבשן" הוא חלק משם המחוז המלכותי, הוא חבל ארגוב, ושם החבל: חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן, וביאורו: מחוז היכל הממלכה של עוג בבשן. כך מבואר ב"לפשוטו של רש"י". לפירושו זה מסתייע רש"י באונקלוס, בתרגום שני למגילת אסתר ומהאמור בספר מלכים ב' (טו, כה). (פ' דברים תשנ"ב)
פסוק ה:
"כל אלה ערים בצֻרֹת חומה גבֹהה דלתים ובריח" וגו'. מכיוון שכך, מדוע היו צריכים בני ראובן וגד לבנות ערים בצורות לנשיהם וטפם? ראה למעלה (במדבר לב, טז-יז ועוד). (פ' דברים תש"ן)
פסוק ח:
רש"י ד"ה מיד, מרשות. ע"כ. בשעת חיפוש ראיתי שבדפו"ר ישנה כאן שגיאת דפוס: מידו (בו"ו), ודברי רש"י בהתאם לשגיאה - מרשותו. כלומר המעתיק היה נאמן לשיבוש ושינה והתאים את הפירוש לד"ה השגוי. (פ' ואתחנן תשנ"ח)
פסוק ט:
גם פסוק זה, כמו למעלה (ב, י-יב, כ-כא ו-כג), מעורר את השאלה: איזה עניין יש לנו לדעת כיצד קראו העמים השונים להר? וכאן רש"י משיב: כל מלך שההר עובר על פני גבולו נתן לו שם משלו, ולא כשם שקרא לו המלך האחר, כדי ליחסו אליו, וזה שבחה של ארץ ישראל. (פ' דברים תשנ"ד)
פסוק ט:
"...והאמֹרי יקראו לו שניר". מתרגם אונקלוס - "ואמוראי קָרַן ליה טור תלגא". והנה יש טעם בתרגום שמות גיאוגרפיים כדי לזהות מקומות לפי השמות הידועים בשעת התרגום, אך מה טעם יש בתרגום שמות המקבילים של אז בלשון אחרת? אמנם כן, עולה תרגום זה יפה עם דברי רש"י (ד"ה שניר) "הוא שלג בלשון אשכנז ובלשון כנען" - לפי אונקלוס schneeberg, ולפי רש"י schneer, ותמוה שאין רש"י מזכיר כאן את אונקלוס, אך מכל מקום ראוי לבדוק, אימתי אונקלוס מתרגם שמות גיאוגרפיים ואימתי לאו, וכאן היה לכאורה מקום שלא לתרגם. (פ' דברים תשמ"ח) וראה מש"כ בספר שמות (טו, כב ד"ה אל מדבר שור).
פסוק יא:
"כי רק עוג מלך הבשן" וגו'. לכאורה לשון "כי" קשה, בכל אחד מד' משמעיה, וראה רשב"ם. לדבריו, במילים אלו, הקב"ה מעודד את משה ואומר לו שרק אחד מן הרפאים נשאר בחיים, ולכן אין למשה סיבה רבה לפחד. אך ביאורו קשה, שכן משתמע ממנו שאילו היו עוד רפאים כמו עוג, אכן היה צריך לירא מפניהם. (פ' דברים תש"ן)
פסוק יא:
ואולי אדרבה, כוונתו לומר שעצם הישרדותו במשך זמן רב כל כך ואחר צרות רבות כל כך מטילה פחד ובצדק, ועל כן צריך הקב"ה לעודד את משה שלא ירא מפניו. (פ' דברים תשנ"ד)
פסוק יא:
"...באמת איש". מתרגם אונקלוס - בְּאַמַּת מְלָךְ, כלומר באַמת מֶלך, ולא ידעתי, מה בין אמת מלך לאמתו של איש פשוט. נראה שכיוון לעוג מלך הבשן ומפרש כרש"י. (פ' דברים תשס"ב) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': בפשוטו "בְּאַמַּת איש", בְּאַמַּת כל אדם. אבל המיוחס ליונתן שתרגם "בְּאַמְתָא דְגַרְמֵיהּ" (באמת עצמו) פירושו על אמת עוג. גם תרגום אונקלוס "בְּאַמַּת מְלַךְ" (באמת מלך) מכוון לכאורה לעוג, וממנו למד רש"י לפרש "באמת איש - באמת עוג".
פסוק יא:
ואף על פי שלתרגום המדרשי אין אחיזה בכתוב, לדעת רמב"ן אונקלוס מפרש כאילו נכתב "בְּאַמַּת האיש", כפסוקים אחרים המשמיטים את ה"א־הידיעה.
פסוק יא:
אולם ביאור זה מוקשה מכמה פנים כדרך שטען רמ"ע מפאנו (שו"ת רמ"ע מפאנו סימן ג): ראשית, אם היתה כוונת אונקלוס לעוג, היה לו לפרש "בְּאַמַּת עוג". שנית, מכיוון שאורך אמה זו לא נתפרש, מה בא הכתוב ללמדנו? ועוד, לפי תרגום אונקלוס היה עוג בעל מום שהרי גובה אדם בינוני הוא שלוש אמות, ואורך היד - אמה, נמצא אורך היד שליש מגובה האדם. ומהכתוב נשמע כי קומתו של עוג היתה שמונה אמות - אמה אחת פחות מאורך מטתו - "ואם כן... יהיה עוג מלך הבשן ננס באיבריו שהרי זרועותיו היו פחות מחצי ארכן הראוי להן. ועוד, אי באמתו קאמר קרא - מנא ידעינן כמה הויא? ודאי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש!". וכן הקשו רבים וראשון לכולם ראב"ע. מטעם זה הציעו כמה ממפרשי אונקלוס וחוקריו לפרש "בְּאַמַּת מְלַךְ" כמכוונת ליחידת המידה המלכותית שהיתה מקובלת במצרים ובשכנותיה, הן בימי קדם והן בתקופת התרגום. וכבר קדם להם רמ"ע מפאנו. לדבריו, אַמַּת אִישׁ פירושה אַמַּת שֶׁחִי - מקצה האמה ועד בית השחי - שהיא אמה בת עשרה טפחים, וזו לשונו: "והשתא אתי שפיר דערשו של עוג היה אורכה תשעים טפחים ורחבה ארבעים במדת כל אדם. זהו פשוטו של מקרא נכון וברור. והנה אונקלוס תרגם בְּאַמַּת אִישׁ - בְּאַמַּת מְלַךְ. ירצה לומר, באמה שהנהיגו בה המלכים מייסדי הדתות הנימוסיות, והיא אַמַּת שֶׁחִי שאמרנו. ואולי עוג היה הראשון למלכים שהנהיגו כן באמה שלמה של אדם בינוני. והיינו 'אמת גרמיה' שתרגם יונתן. השומע סבור שהיא אַמַּת גבהו ואינה אלא אַמַּת נימוסיו. ואולי עצם קטן של עוג היה שיעורו אמה שלמה של כל אדם והיא 'אמת גרמיה' דוקא". ע"כ. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק יא:
רש"י ד"ה באמת איש, באמת עוג. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ס) שרש"י בא לתרץ קושיה אפשרית מדברי הגמרא (ברכות נד ע"ב) שעוג "עקר טורא בר תלתא פרסי", ולא ייתכן אפוא שהכתוב ידבר כאן באמת איש הרגילה. ברם, אף פעם לא הבינותי, מה מידה נותן הכתוב במידה בלתי ידועה, כלומר לפרש נעלם בנעלם, וכבר בילדותי נתקשיתי בזה. (פ' דברים תשמ"ח) ורא"ם כתב: מלמד שאף בערך גופו לפי אמתו, היה משונה וכפול מכל אדם שהוא שלוש אמות.
פסוק יא:
והנה מעניין, כיצד מתחלקים המפרשים בעניין זה: שני התרגומים, רש"י ור"ע ספורנו מזה (אמת עוג), ורשב"ם, ראב"ע ור"י אבן כספי מזה (אמת איש רגיל), ורמב"ן איכשהו בין שני הקצוות (אמת הגדול בבני האדם). ויפה הרחיב הנצי"ב ב"העמק דבר" את דברי רשב"ם המדגיש ש"ערש" מיטת תינוק הוא, כלומר עוד בהיותו תינוק נזקק למיטת ברזל גדולה ביותר. (פ' דברים תשנ"ב)
פסוק יא:
וראה ביאורו היפה של ר' אשר וייזר (בחומש "תורת חיים") לדברי ראב"ע, וכה דבריו: אם נשער ארכו לפי אמת עוג הכפולה, יוצא ששכב במיטה ארוכה שמונה עשרה אמות (כתשעה מטרים). ובאורך כזה לא ידמה לצלם אדם כלל וכו'. (פ' דברים תשנ"ז)
פסוק יב:
רש"י ד"ה ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההִוא, האמורה למעלה וכו'. לא ידעתי למה לא די לו לרש"י לד"ה במילים "ואת הארץ הזאת". ואכן, משבדקתי בדפו"ר, ראיתי שאמנם מסתפק בשלוש מילים, כנ"ל. ברם, משום מה מקדים שם את ד"ה ההוא יקרא ארץ רפאים שבפסוק יג. וזה שייך לספר "יוסף הלל". (פ' דברים תשס"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': אכן במקראות גדולות "הכתר", כבדפו"ר, מובאות בד"ה המילים "ואת הארץ הזאת" בלבד, והמילים "ההוא יקרא ארץ רפאים" מהוות ד"ה חדש בפסוק הבא.
פסוק יב:
מכל מקום לדעת רש"י חלק זה של פסוקנו מוסב על האמור למעלה (בפסוק ח). כלומר בעת ההיא ירשנו מנחל ארנון עד הר חרמון שבעבר הירדן המזרחי. המשכו של הפסוק "מערֹער אשר על נחל ארנֹן" מוסב על האמור בסופו: "נתתי לראובני ולגדי", וכוונת הכתוב לומר כי מערוער עד חצי הר הגלעד ניתן לראובני ולגדי, ולא פירש כאן הכתוב כל מה שירשו. (פ' דברים תשנ"ג)
פסוק יב:
"...נתתי לראובני ולגדי. ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה" וגו'. סדר הדברים הוא על פי 'התחיל במאן דסליק מיניה', ומעניין שדרך תיאור דברים זו עתיקה כל כך. (פ' דברים תשנ"ט)
פסוק יג:
"ויתר הגלעד" וגו'. הווה אומר שלחצי שבט המנשה ניתן שטח גדול ביותר. וראה "העמק דבר" לפסוק טז, בו מבאר הנצי"ב מה שלא ביאר בתיאור התרחשות הדברים בספר במדבר (לב, לג) - איך נכנס חצי שבט המנשה בעסק הזה. לדבריו, משה רבנו ע"ה ביקש מבני מנשה להצטרף לבני ראובן וגד, כדי שיהיו עמהם תלמידי חכמים וראשי ישיבות. ולעניות דעתי מותר להוסיף על דבריו שביקש משה רבנו ע"ה לחזק את הקשר בין תושבי עבר הירדן המזרחי לארץ ישראל דווקא על־ידי יסודות אוהבי ארץ ישראל, דהיינו מנשה בן יוסף, והרי חצי שבט זה בוודאי שמר על קשר הדוק עם המחצית של השבט שבמערב. (פ' דברים תשס"ד) וראה מש"כ באריכות בספר במדבר (לב, לג).
פסוק יג:
רש"י ד"ה ההוא יקרא ארץ רפאים, היא אותה שנתתי לאברהם. ע"כ. ארץ רפאים היא אחת מעשר הארצות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו, כ), אבל אין זו ארץ בני עמון, למרות העובדה שאף היא נחשבת ארץ רפאים. לעומת זאת חבל ארגוב שבפסוקינו כן מזוהה עם ארץ הרפאים שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים (ראה בראשית טו, יט ורש"י שם). וזה שרש"י מעיר את ההערה השוללת ("אבל לא זו היא שנתתי לאברהם") רק בפסוק כ של פרק ב ולא מיד בפסוק יא, זה מפני שבפסוק יא הכינוי "רפאים" אינו בא כשמה של האומה, אלא רק כדי להורות גדולתם וגבורתם. (פ' דברים תשל"ב)
פסוק יד:
"יאיר בן מנשה לקח" וגו'. אם יאיר זה הוא נכדו של יוסף הצדיק, אכן היה זקן מופלג (הרבה מעל גיל שישים. ראה מה שכתבתי בספר במדבר א, ג; יד, כט), ועל כן לא מת במדבר, אך קשה לתאר שיהיה כובש חבל ארץ בגיל זה. ואם אינו בן מנשה בן יוסף, מה טעם להזכיר את שמו ללא כל סימן אחר? וצריך עיון. (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק יד:
ומכל מקום, ראה ראב"ע על אתר וביתר הרחבה בספר במדבר (לב, מא). לדבריו, יאיר בן מנשה היה ממשפחת יהודה (והתייחס לבני מנשה מצד אמו). עיין שם. ולכאורה ראב"ע התקשה בשאלה זו, ועל כן פירש כפי שפירש, והכל אתי שפיר. (פ' דברים תשנ"ח, עם אביעד שי')
פסוק יד:
"...והמעכתי" וגו'. תרגום אונקלוס: ואפיקירוס, וראוי לבדוק יסודו של תרגום זה. (פ' דברים תש"ס)
פסוק יד:
"...עד היום הזה". כיבוש חבל ארגוב על־ידי יאיר בן מנשה היה במסגרת המלחמה עם עוג מלך הבשן, כלומר סמוך מאוד לפני מות משה רבנו ע"ה. לפי זה קשה להבין, מה טעם באמירה "עד היום הזה", שהיא בדרך כלל באה להצביע על משך זמן רב. (פ' דברים תשס"ג)
פסוק יד:
וראה דברי ר' אהרן מירסקי ז"ל ב"דעת מקרא": מליצה היא, ומשמעה: עד שהיום לא יחדל מלהיות, כלומר: לתמיד. (פ' דברים תשס"ג)
פסוק טו:
"ולמכיר נתתי את הגלעד". לכאורה קשה על זה מן האמור קודם (בפסוק יב): "וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי", וגם מן האמור אחר כך (בפסוק יג) "ויתר הגלעד וכל הבשן" וגו'. כלומר רק חצי הגלעד ניתן למכיר בן מנשה. (פ' דברים תשס"ג, גני טל)
פסוק טו:
ובוודאי קשה החזרה שבפסוק טז. (פ' ואתחנן תשס"ג) וב"דעת מקרא" לפסוק טז מבואר: חזר אל הגבול הצפוני של נחלת ראובן וגד, לפי שאמר בפסוק יב שנתן לראובן חצי הר הגלעד, אבל לא סימן את גבולו, ובפסוק טו אמר: "ולמכיר נתתי את הגלעד", בסתם. וברישא של הפסוק שלנו נאמר: "ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד", אבל לא פירש כמה מן הגלעד נתן, ועד היכן מגיע תחום נחלתם, לפיכך חזר ונתן סימן מובהק לגבול נחלת גד מן הרוח הצפונית, שהגבול מגיע עד נחל יבוק.
פסוק יז:
רש"י ד"ה כנרת, מעבר הירדן המערבי היה וכו'. הרבה זמן הבינותי שדעת רש"י היא, כי הירדן זרם לדרום במקביל לים כנרת, ממזרח לו, עד שהבינותי כי אין כוונתו לים כנרת, כי אם לעיר כנרת המוזכרת בספר יהושע (יט, לה), וראה "לפשוטו של רש"י" על אתר. (פ' דברים תשנ"ה)
פסוק יז:
ובעזרת ה' אשאל את ר' יהודה קיל שי', למה אינו מזכיר את פסוקנו בפירושו ליהושע שם. (פ' דברים תשנ"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לגבי הירדן שממזרח לכינרת, יתכן שרש"י למד שגם נחל הרוקאד, שממזרח [לרמת הגולן, וממילא הוא גם ממזרח] לכינרת, ונשפך לירמוך שנשפך לירדן הוא חלק מ[היובלים של] הירדן, ונקרא ירדן.
פסוק יז:
השבוע ביקשתי מר' יהודה פליקס שי' לגרום למחקר על ידיעות רש"י בגיאוגרפיה של ארץ ישראל במחלקה למדעי ארץ ישראל שבאוניברסיטת בר־אילן, אך אין לי הרושם שהוא עוד יכול לעשות מעין זה. (פ' דברים תשנ"ח)
פסוק יז:
עתה ראיתי, שכבר הנצי"ב דן בזה ב"העמק דבר", וראה גם ב"עמק המלך" ב"מלכה של תורה". (פ' ואתחנן תשנ"ח)
פסוק יז:
מכיוון שלא שאלתי מיד, הפסדתי, כי ר' יהודה קיל שי' אינו יכול להשיב, וקשה להניח שיוכל. ועוד: רק עתה שמתי לב שאונקלוס מתרגם "כנרת" - גנוסר, כלומר יישוב מסוים. ואולי תירגם לשם מאוחר יותר כדי למנוע את הטעות שמדובר בים כנרת, וכפי שסברתי בשעתו. (פ' דברים תשס"ג) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': נחלקו חכמים (מגילה ה ע"ב - ו ע"א) בזיהויים של מספר מקומות באיזור טבריה, המוזכרים במקרא: "וערי מבצר הַצִּדִּים צֵר וחמת רקת וכנרת" (יהושע יט, לה). "רבי יוחנן אמר: ...'חמת' זו טבריא. ולמה נקרא שמה חמת? על שום חמי טבריא. 'רקת' זו ציפורי... 'כנרת' זו גינוסר". אבל רבא נחלק עליו: "'חמת' זו חמי גרר (חמת גדר), 'רקת' זו טבריא. 'כנרת' זו גינוסר". על כל פנים לשתי הדעות "'כנרת' זו גינוסר" כתרגום פסוקנו. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ואצו אתכם, לבני ראובן ובני גד היה מדבר. ע"כ. לא ידעתי מה מנע מרש"י להזכיר כאן גם את חצי שבט המנשה, שהרי מן הסתם גם אליהם פנה משה בדרישה לעבור חלוצים. (פ' דברים תשס"ג)
פסוק יח:
שבת חתן של יהונתן שי'
פסוק יח:
בקשת סליחה! נהגתי במשך השנים לעמוד משום כבוד הציבור (נושא חשוב, אף כי מזולזל מעט). ועתה, זה למעלה מכוחותי וגם עצם הדיבור כבר קשה לי, לא רק משום מאמר ריש לקיש בשיר השירים רבה (ד, יא): "כל מי שאמר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן ככלה זו שערבה על בעלה בשעת חופתה, נוח לו שלא אמרן". ותוסיפו לזה את דרישותיה של ממן שתח', לקצר ולא להתרגש. אך עלי לגמול ליהונתן שי' על החסד שעושה עמדי בימים אלו (הימים, ימי מחלתו של המחבר זצ"ל, אב שנת תשס"ח, ובחלקו של יהונתן, הנכד, נפלה הזכות לשהות במחיצתו שעות רבות ולסייע בעדו, ואף נטל על עצמו את האחריות על שיבוץ בני המשפחה לפי ימים ושעות בחודשים הקשים בהם הרגיש חולשה רבה ונזקק לעזרת בני המשפחה).
פסוק יח:
עניינא דיומא הוא השורש דב"ק. השורש דב"ק, כמתאר את היחס שבינינו ובין הקב"ה, מופיע מספר פעמים בספר דברים: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), "אֹתו תעבֹד ובו תדבק" (י, כ), "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (יא, כב), "ואֹתו תעבֹדו ובו תדבקון" (יג, ה), "לשמֹע בקֹלו ולדבקה בו" (ל, כ).
פסוק יח:
מעניין הדבר שבספר בראשית (ב, כד) משתמש הכתוב באותו השורש בבאו לתאר את היחס הראוי בין איש לאשתו - "ודבק באשתו".
פסוק יח:
על הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" שואלת הגמרא (כתובות קיא ע"ב): "וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אֹכלה' (דברים ד, כד)?".
פסוק יח:
בבית שבנוי על פי ההלכה, על דביקות בה', פעמים שאנו נדרשים להתמודד עם שתי הלכות סותרות.
פסוק יח:
וכך אומר הירושלמי (סנהדרין ד, ב): "אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה. מה טעם? 'וידבר ה' אל משה'. אמר לפניו, רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו, אחרי רבים להטות: רבו המזכין - זכו, רבו המחייבין - חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור". כלומר אילו נכתבה התורה שבעל פה בסיני והיתה "חתוכה", קשה היה לחדש בה, ולא היה מקום לרגל לעמוד. בכל ענין וענין היה המקום תפוס בהלכות מפורשות ופסוקות, וקשה היה לעסק התורה החדשני להאחז בהן, לפיכך לא נכתבה התורה שבעל פה, בכדי שיהיה מקום לרגל לעמוד ותוכל המחשבה התורנית לפרות ולרבות.
פסוק יח:
דרכים שונות יש כדי להתמודד עם הלכות סותרות, והרי שתיים מן הדרכים:
פסוק יח:
דרך ראשונה מציע הגאון ר' נתן צבי פינקל, הסבא מסלבודקה, כמובא במאמרו של ר' אברהם רון שי' "על חופש וסמכות" בתוך "עיונים במחשבת החינוך הדתי" (ירושלים תשל"ח, עמ' 37). שואל הסבא מסלבודקה, איזו טענה יש נגד יעקב על שהסתיר את דינה בתו בתוך תיבה שלא יתן בה עשו עיניו, הרי יש דין מפורש שכל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני הארי (פסחים מט ע"ב), ומה רוצים מיעקב? אלא הטענה כלפי יעקב היא שהוא לא נאנח בשעה שהיה נאלץ לעשות זאת. הוא היה צריך לסגור את התיבה במנעול, אבל זה היה צריך להיות מלווה בצער. צריך היה לומר: "באמת, צר לי שאני לא יכול לתת את דינה לו לאשה, אולי היתה מחזירה אותו בתשובה".
פסוק יח:
כלומר לעתים כשישנן הלכות הנדמות כסותרות ניתן לקיים את שתיהן כאחת, כשהאחת מורה מהו המעשה הנדרש והשניה מורה מהי ההרגשה שצריכה להתלוות למעשה המצוה.
פסוק יח:
ולעתים יש פתרון שני: ר' משה אוירבך זצ"ל היה נוהג לומר על דור צעירי גרמניה שבין שתי המלחמות. החכם, הוא זה היודע שגם כשיש מחלוקת, אין פירוש הדבר שהאחד צודק והשני טועה, אלא שיש דרכים שונות בעבודת ה', ועל כל אחד למצוא את דרכו, אך תנאי בסיסי לכך הוא ההבנה שיש דרכים נוספות ואל לך לפוסלן.
פסוק יח:
(בעקבות הערתה של דינה שתח', שלצערנו גם היום רואים אנשים שמבטלים זה את זה, ציטט המחבר מדברי חז"ל במסכת חגיגה (ה ע"ב): בשמים בוכים על אלו שיכולים ללמוד תורה ואינם לומדים, וכן על אלו שאינם יכולים ללמוד ולומדים). (פ' דברים תשס"ח)
פסוק כג:
רש"י ד"ה ואתחנן, ...דבר אחר, זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה וכו'. לא ידעתי מה ניגוד יש בין פירוש זה לקודם, שהרי גם לפי הפירוש הראשון זה לשון תפילה, אף כי תפילה מסויימת - לקבלת דבר חינם. (פ' ואתחנן תשנ"ב)
פסוק כג:
שני הפירושים לכל היותר משלימים זה את זה, אך בוודאי אינם סותרים. (פ' ואתחנן תשנ"ו)
פסוק כג:
וכדאי לבדוק, שמא "דבר אחר" אינו דווקא פירוש אחר אלא גם מעין: "ועוד". (פ' ואתחנן תשנ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': לעניות דעתי החילוק בין הפירושים הוא זה: לפי הפירוש הראשון, השורש הוא חנ"ם, והמשמעות היא מתנת חינם, משה רבנו מבקש לקבל מתנת חינם. ולפי הפירוש השני השורש הוא חנ"ן, והמשמעות היא, משה מבקש מה' שיחון אותו וירחם עליו.
פסוק כג:
רש"י ד"ה בעת ההִוא, לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג וכו'. למעלה וגם להלן בא "בעת ההִוא" כמה וכמה פעמים, ודומה שרק פעם אחת טורח רש"י להסבירה. (פ' ואתחנן תשנ"ה)
פסוק כג:
וצריך לבדוק אצל כולם. (פ' ואתחנן תשנ"ח)
פסוק כג:
וראה להלן (י, א-ח). (פ' עקב תשנ"ח)
פסוק כד:
רש"י ד"ה ה' אלהים, רחום בדין. ע"כ. ראה קושיית רמב"ן (על אתר) על דברי רש"י אלה. וראה "שפתי חכמים" (אות ח), ותמוה שכלל אינו מזכירה, אף על פי שדן באריכות בדברי רש"י אלה. (פ' ואתחנן תשמ"ח)
פסוק כד:
רש"י ד"ה אתה החלות, ...פֶתח וכו'. כך בחומש "תורת חיים". ויותר סביר לעניות דעתי לקרוא פָתח, שכן אם נקרא פֶתח, הרי זה מושא שיבוא במקום המושא שבכתוב ("את גדלך"). (פ' ואתחנן תשנ"ה)
פסוק כד:
לא כי, אלא צריך למחוק את הנקודה שאחר ד"ה, ואז יפה לקרוא פתח בפ"ה סגולה. (פ' ואתחנן תשנ"ט) וכן ב"כלי יקר" על אתר.
פסוק כה:
רש"י ד"ה ההר הטוב הזה, זו ירושלים. ד"ה והלבנון, זה בית המקדש. ע"כ. כך הוא בספרי לפרשת פינחס (קלד), ואילו בספרי על אתר אינו מבאר אלא "והלבנון" כמו שם, אך מוסיף: "ולמה נקרא שמו לבנון, שמלבין עוונותיהם של ישראל". ומעניין שאונקלוס מפרש־ מתרגם כספרי כאן ומתרגם "ההר הטוב" - "טורא טבא". וקצת תמוה שאין רש"י מוסיף את ביאורו של ספרי כאן - "שמלבין עוונותיהם" וכו', והוא מובא גם בגמרא (יומא לט ע"ב) בשם רבי יצחק בן טבלאי. והמאמר "אין לבנון אלא בית המקדש" גם מובא בגיטין (נו ע"ב), ושם רש"י מוסיף - "שמלבין עוונותיהן של ישראל". (פ' ואתחנן תשמ"ח, י' במנחם אב תשנ"ט)
פסוק כה:
וברוך שכיוונתי בשאלה באשר לתוספת "שמלבין" וכו', כי אכן מובאת ברש"י בדפו"ר, ומאוד תמוה שמישהו מחק אותה. (פ' ואתחנן תשמ"ט) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': אף על פי שמדרכו של אונקלוס לתרגם כפשוטו כגון "אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן" (דברים א, ז), "מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן" (שם יא, כד) - "לִבְנָן", כתב "מרפא לשון" שכאן תרגם כדרשת ספרי כי היא קרובה לפשוטו של מקרא: הואיל ובקשת משה "אראה את הארץ הטובה" מכוונת כנגד ארץ ישראל כולה, נמצא ש"ההר הטוב הזה" היא מעלה נוספת שבעבורה דרשו חז"ל "זו ירושלים". ומכיוון שהוסיף "וְהַלְּבָנֹן", בהכרח שזו מעלה שלישית - בית המקדש "שמלבין עוונותיהם של ישראל כשלג" (ויקרא רבה א, ב).
פסוק כה:
ואולי ניתן להוסיף טעם אחר: בימים שבהם הרְאות טובה אפשר לראות מהר נבו את ירושלים. ומכיוון שכאן נאמר "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" בכינוי רומז וכמורה באצבע, אי אפשר לפרשו על הלבנון שבצפון הארץ אלא על ה"לבנון" שבירושלים, בית המקדש. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: משה ראה מהר נבו את כל הארץ וכל הדורות.
פסוק כה:
"אעברה נא... ויתעבר...". הרי זה לשון נופל על לשון. (פ' דברים תשנ"ה).
פסוק כה:
ועתה ראיתי שגם ר' אהרן מירסקי ז"ל ב"דעת מקרא" חש בזה, ואין זה פלא, שהרי היה משורר. (פ' ואתחנן תשס"ד)
פסוק כו:
רש"י ד"ה למענכם, אתם גרמתם לי, וכן הוא אומר, "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" (תהלים קו, לב). ע"כ. כלומר "למענכם" האמור כאן אין פירושו 'לטובתכם', אלא כמו 'בסיבתכם', שאלמלא הכעיסו ישראל בתלונותיהם במעשה "מי מריבה" (במדבר כ), לא היה משה מגיע לכלל טעות זו, להכות את הסלע, ולא היתה נגזרת עליו הגזירה. וההשוואה לאמור בתהלים אינה השוואה לשונית, שהרי בתהלים אין לשון 'למען'. ההשוואה כאן היא באשר למשמע. (פ' ואתחנן תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לפי המלבי"ם על אתר המילה "למענכם" מתפרשת כפשוטה. ועיין גם בדברי "אור החיים" הק' (למעלה א, לז) ובמלבי"ם שם. הערת ר' זאב נוימן שי': הגרצ"י קוק בכתי"ק כתב: "מתוך המשך של מיעוט אמונה שלכם".
פסוק כו:
רש"י ד"ה רב לך, שלא יאמרו, הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן ומפציר. ע"כ. מקורו של רש"י במסכת סוטה (יג ע"ב), ואמנם דברי הגמרא שם קשים הם. כלום התקיים דו־שיח זה שבין הקב"ה ומשה רבנו ע"ה בפומבי, שיהא מקום לשיקול כזה? וכבר שאלתי מעין זה למעלה (במדבר יב, יג), שגם שם מניחים חז"ל כידוע ברבים דבר שלכאורה אירע בצנעה. (פ' ואתחנן תשמ"ט)
פסוק כו:
ועוד: הרי זה עניינה של תפילה - לבקש לשנות גזירה שנגזרה, וכדברי רש"י למעלה (כד ד"ה אתה החלֹת), ומה ה' בא בטרוניא עליו על משה רבנו ע"ה כשהוא עושה מה שהוא יתברך לימדו לעשות? (פ' דברים תשנ"ה)
פסוק כח:
רש"י ד"ה כי הוא יעבר, אם יעבור לפניהם - ינחלו... אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה וכו'. הסיסמא "אחרי" היתה ידועה ואף נורמטיבית בימי קדם (לפני צה"ל). וצריך לזכור שיהושע היה כבר אחרי גיל הגיוס (בן 82), ואף על פי כן נאמרו לו הדברים. (פ' ואתחנן תשנ"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': דברי רש"י מקורם בספרי, וכבר הקשה הרד"ק (בספר יהושע ז, ה) על דרשת הספרי: כיצד תולים חז"ל בספרי את תבוסת ישראל במלחמתם בעי בכך שיהושע לא יצא בראש הלוחמים, הלא מפורש שם (יהושע ז, יא) שהמפלה היתה בעוון מעילת עכן בחרם? על שאלה זו משיב רבי דוד פארדו בפירושו על הספרי "ספרי דבי רב", שהמעילה בחרם גרמה שיכשל יהושע ולא יעבור לפני העם במלחמה. ומעין זה בפירוש "כלי יקר" (יהושע ז, ב). עיין שם. באשר לגיל 82, כדאי לציין שכן הוא לפי רש"י בספר שופטים (יא, כו) על פי הסדר עולם (פרק יב), אבל לפי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ב, לב) וראב"ע ורמב"ן בספר שמות (לג, יא) היה יהושע צעיר יותר - בגיל 68.