כל גוים סבבוני – חלק ב'

לו זכו ישראל היו עולים אל הארץ בדרך המלך המפולשת, בלא עיכוב או מכשול כלשהו; אולם גרם החטא ובדרכם הנוכחית מצאו את הארץ נעולה מפניהם בחמישה מנעולים. בפרק הקודם מנינו ארבעה מהם.

מכאן ואילך המשיכו ישראל בדרך המלחמה עם שותפו של סיחון – עוג מלך הבשן – והפעם ללא בקשת מעבר, כמקודם. אל מול אכזריותו של סיחון, שגילתה את השפל שאליו יכול להידרדר כוח המחשבה (חשבון), גילה עוג את הגבורה השלילית העצומה ("מלך אדרעי" – קרוב ללשון דרועא, זרוע בארמית), שלא היה ניתן לעמוד לפניה בדרך הטבע. לנוכח גבורה זו חיזק ה' את לבו של משה רבנו במילים: "אל תירא אתו", ובסופו של דבר אכן זכה להכותו בעצמו.

ממלכתו של עוג כללה שישים ערים בצורות בחומה גבוהה, מספר הרומז לשלמות מערך החומר העולמי המתייצב מול ישראל (כנאמר בשיר השירים: "ששים המה מלכות ושמונים פילגשים... אחת היא יונתי תמתי". כיבושו של עבר הירדן המזרחי היה הירייה הראשונה במאבק שבו הוכנעו לבסוף כל מלכי האמורי שישבו בארץ ישראל, וכך נמצא שמשה רבנו הוא שהכשיר את הדרך למפלת שבעת העממים העתידה לבוא בימי יהושע.

על חשיבותה של הארץ ליושבים בה ולעמי העולם רמזה התורה בשמו של ההר השוכן בקצה גבולה הצפוני: בפי הצידונים יושבי האזור נקרא ההר שריון, שם המעיד על ההגנה הטבעית המקיפה את הארץ כשריון המגן על הלוחם. האמורים היושבים בפנים הארץ קראו לו שניר, שם הרומז על הלובן המכסה אותו תמיד (כך על פי תרגום יהונתן: "טור תלגא", הר השלג, וכך על פי לשונות העמים האירופאים הקרובות מאוד בצלילן: snow). בישראל נקרא שמו חרמון, קרוב ללשון החרם המשותפת לחרמי גבוה ולחרמי הכהנים, ללמד על כך שאין לעבור את גבול הארץ המקודשת בקדושת האדם וקדושת שוכן שמים, מבלי להינזק. מתוך כך מתברר ערך הקדושה העצומה, האלוקית והאנושית גם יחד, שאיוותה למושב את גבולות הארץ כולה.

אחרי קביעת גבולות ממלכת עוג מלך הבשן הזכירה התורה כבדרך אגב את מידותיו הענקיות הניכרות בשרידים שנשארו מעריסתו: "תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש". ניתן לערוך הקבלה מנוגדת בין ערש הברזל של עוג, שליט שישים הערים, ובין מיטתו של שלמה שהייתה מוקפת בשישים גיבורי ישראל. כוח מלכות ישראל יונק את עצמתו מקדושת האומה וכוח התורה שבה (שישים גיבורי ישראל רומזים לשישים מסכתות שבמשנה), אולם כוח מלכותו של עוג נשען על כוח הברזל ומתבטא במידת האכזריות.

על פי דברי המהר"ל ביחס להבנת ערך המספר נוכל לגלות גם במידות מיטתו רמזים לתכונותיו השליליות: המספר תשע מבטא את שיא הריבוי הפרטי, מדרגה אחת לפני המספר עשר השב ומאחד את הפרטים; המספר ארבע מבטא את המציאות החומרית המתפשטת לארבע רוחות השמים.

בשלב הבא חילק משה רבנו את עבר הירדן בין השבטים שחפצו בכך, כשאת חלקו הדרומי (בעיקר ארץ סיחון) נתן לראובן וגד ואת חלקו הצפוני – הגלעד והבשן שבמלכות עוג – נתן לחצי שבט מנשה. חלקם של שני השבטים ניתן להם על פי בקשתם ובהתאם לצרכיהם (מקנה רב), בעוד שחלק מנשה ניתן להם בהחלטתו של משה מנימוקים נסתרים. אפשר שהיה צורך להעמיד בארצו של עוג תוכן רוחני כביר, שיהיה שקול כנגד רשעתו בעצמתו הגדולה ויוכל למחות את זכרו מאותם חבלי ארץ שבהם שכן. כדוגמה לכוח כזה אנו מוצאים את יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין ומילא תפקיד חשוב ביישוב הבשן.

עם השלמת כיבוש מלכי עבר הירדן ניגש משה לעסוק בכיבוש הארץ עצמה, כאשר הזכיר לשני השבטים ולמחצית השבט את התחייבותם לצאת חלוצים לפני אחיהם: "חלוצים תעברו לפני אחיכם... עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם". בנוסף, ניצל משה את רוממות השעה שבה נתגלתה גבורת ישראל ותוקף יד ה' במיגור מלכי הענק כדי לחזק את כוחו של יהושע לקראת כיבוש הארץ עצמה: "עיניך הראות את כל אשר עשה ה' אלקיכם לשני המלכים האלה, כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה".

כל ענייני הכניסה לארץ, מהחל ועד כלה, מנוהלים בכח ה' אשר אין מעצור לפניו ומלכותו בכל משלה. אותה גבורה שהתגלתה על ישראל במלחמת סיחון ועוג לא תנוח ולא תשקוט עד שתביא את ישראל לארץ הקודש, אשר גנוזה בה כל חמדה.

מתוך כך נזכר משה בצערו על שאותה חמדה נמנעה ממנו, עד שפתח באותה תפילה האמורה בסוף הפרק – "ואתחנן אל ה' בעת ההיא".