תנ"ך על הפרק - דברים ג - כל גוים סבבוני – חלק ב' / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים ג

156 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה ממשיך לגלול בפני ישראל את סוף קורות המדבר

וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כָּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃כָּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻר֛וֹת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃וְכָל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃כֹּ֣ל ׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל־הַגִּלְעָד֙ וְכָל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֻֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי׃וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכָל־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכָל־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃יָאִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת־כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל־שְׁמ֤וֹ אֶת־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת־הַגִּלְעָֽד׃וְלָרֻאוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן־הַגִּלְעָד֙ וְעַד־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לְכָל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃לֹ֖א תְִּירָא֑וּם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

כל גוים סבבוני – חלק ב'

לו זכו ישראל היו עולים אל הארץ בדרך המלך המפולשת, בלא עיכוב או מכשול כלשהו; אולם גרם החטא ובדרכם הנוכחית מצאו את הארץ נעולה מפניהם בחמישה מנעולים. בפרק הקודם מנינו ארבעה מהם.

מכאן ואילך המשיכו ישראל בדרך המלחמה עם שותפו של סיחון – עוג מלך הבשן – והפעם ללא בקשת מעבר, כמקודם. אל מול אכזריותו של סיחון, שגילתה את השפל שאליו יכול להידרדר כוח המחשבה (חשבון), גילה עוג את הגבורה השלילית העצומה ("מלך אדרעי" – קרוב ללשון דרועא, זרוע בארמית), שלא היה ניתן לעמוד לפניה בדרך הטבע. לנוכח גבורה זו חיזק ה' את לבו של משה רבנו במילים: "אל תירא אתו", ובסופו של דבר אכן זכה להכותו בעצמו.

ממלכתו של עוג כללה שישים ערים בצורות בחומה גבוהה, מספר הרומז לשלמות מערך החומר העולמי המתייצב מול ישראל (כנאמר בשיר השירים: "ששים המה מלכות ושמונים פילגשים... אחת היא יונתי תמתי". כיבושו של עבר הירדן המזרחי היה הירייה הראשונה במאבק שבו הוכנעו לבסוף כל מלכי האמורי שישבו בארץ ישראל, וכך נמצא שמשה רבנו הוא שהכשיר את הדרך למפלת שבעת העממים העתידה לבוא בימי יהושע.

על חשיבותה של הארץ ליושבים בה ולעמי העולם רמזה התורה בשמו של ההר השוכן בקצה גבולה הצפוני: בפי הצידונים יושבי האזור נקרא ההר שריון, שם המעיד על ההגנה הטבעית המקיפה את הארץ כשריון המגן על הלוחם. האמורים היושבים בפנים הארץ קראו לו שניר, שם הרומז על הלובן המכסה אותו תמיד (כך על פי תרגום יהונתן: "טור תלגא", הר השלג, וכך על פי לשונות העמים האירופאים הקרובות מאוד בצלילן: snow). בישראל נקרא שמו חרמון, קרוב ללשון החרם המשותפת לחרמי גבוה ולחרמי הכהנים, ללמד על כך שאין לעבור את גבול הארץ המקודשת בקדושת האדם וקדושת שוכן שמים, מבלי להינזק. מתוך כך מתברר ערך הקדושה העצומה, האלוקית והאנושית גם יחד, שאיוותה למושב את גבולות הארץ כולה.

אחרי קביעת גבולות ממלכת עוג מלך הבשן הזכירה התורה כבדרך אגב את מידותיו הענקיות הניכרות בשרידים שנשארו מעריסתו: "תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש". ניתן לערוך הקבלה מנוגדת בין ערש הברזל של עוג, שליט שישים הערים, ובין מיטתו של שלמה שהייתה מוקפת בשישים גיבורי ישראל. כוח מלכות ישראל יונק את עצמתו מקדושת האומה וכוח התורה שבה (שישים גיבורי ישראל רומזים לשישים מסכתות שבמשנה), אולם כוח מלכותו של עוג נשען על כוח הברזל ומתבטא במידת האכזריות.

על פי דברי המהר"ל ביחס להבנת ערך המספר נוכל לגלות גם במידות מיטתו רמזים לתכונותיו השליליות: המספר תשע מבטא את שיא הריבוי הפרטי, מדרגה אחת לפני המספר עשר השב ומאחד את הפרטים; המספר ארבע מבטא את המציאות החומרית המתפשטת לארבע רוחות השמים.

בשלב הבא חילק משה רבנו את עבר הירדן בין השבטים שחפצו בכך, כשאת חלקו הדרומי (בעיקר ארץ סיחון) נתן לראובן וגד ואת חלקו הצפוני – הגלעד והבשן שבמלכות עוג – נתן לחצי שבט מנשה. חלקם של שני השבטים ניתן להם על פי בקשתם ובהתאם לצרכיהם (מקנה רב), בעוד שחלק מנשה ניתן להם בהחלטתו של משה מנימוקים נסתרים. אפשר שהיה צורך להעמיד בארצו של עוג תוכן רוחני כביר, שיהיה שקול כנגד רשעתו בעצמתו הגדולה ויוכל למחות את זכרו מאותם חבלי ארץ שבהם שכן. כדוגמה לכוח כזה אנו מוצאים את יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין ומילא תפקיד חשוב ביישוב הבשן.

עם השלמת כיבוש מלכי עבר הירדן ניגש משה לעסוק בכיבוש הארץ עצמה, כאשר הזכיר לשני השבטים ולמחצית השבט את התחייבותם לצאת חלוצים לפני אחיהם: "חלוצים תעברו לפני אחיכם... עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם". בנוסף, ניצל משה את רוממות השעה שבה נתגלתה גבורת ישראל ותוקף יד ה' במיגור מלכי הענק כדי לחזק את כוחו של יהושע לקראת כיבוש הארץ עצמה: "עיניך הראות את כל אשר עשה ה' אלקיכם לשני המלכים האלה, כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה".

כל ענייני הכניסה לארץ, מהחל ועד כלה, מנוהלים בכח ה' אשר אין מעצור לפניו ומלכותו בכל משלה. אותה גבורה שהתגלתה על ישראל במלחמת סיחון ועוג לא תנוח ולא תשקוט עד שתביא את ישראל לארץ הקודש, אשר גנוזה בה כל חמדה.

מתוך כך נזכר משה בצערו על שאותה חמדה נמנעה ממנו, עד שפתח באותה תפילה האמורה בסוף הפרק – "ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך