תנ"ך על הפרק - דברים ג - "אל תירא אֹתו" / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים ג

156 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה ממשיך לגלול בפני ישראל את סוף קורות המדבר

וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כָּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃כָּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻר֛וֹת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃וְכָל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃כֹּ֣ל ׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל־הַגִּלְעָד֙ וְכָל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֻֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי׃וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכָל־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכָל־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃יָאִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת־כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל־שְׁמ֤וֹ אֶת־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת־הַגִּלְעָֽד׃וְלָרֻאוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן־הַגִּלְעָד֙ וְעַד־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לְכָל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃לֹ֖א תְִּירָא֑וּם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֽוֹן׃וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

"אל תירא אֹתו"

א. הפסוקים והסבר רש"י

בפרקנו נאמר:

ונפן ונעל דרך הבשן, ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי. ויאמר ד' אלי: אל תירא אֹתו, כי בידך נתתי אֹתו ואת כל עמו ואת ארצו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמֹרי אשר יושב בחשבון. ויתן ד' אלקינו בידנו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו, ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד.
(דברים ג, א-ג)

בפשטות נראה שמשה חשש מעוג בגלל ענקיותו, כמו שנאמר בסמוך: "כי רק עוג מלך הבשן משאר מיתר הרפאים, הנה ערשו ערש ברזל, הלֹה הִוא ברבת בני עמון, תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש" (שם, יא). אבל רש"י פירש (שם, ב):

אל תירא אותו - ובסיחון לא הוצרך לומר: 'אל תירא אותו', אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר: 'ויבא הפליט' (בראשית יד, יג), והוא עוג.

רש"י פירש לכאורה שלא כפשט הפשוט, ונשאלת השאלה: מדוע לא פירש רש"י כפשוטו?

בדברי רש"י עצמו, בתחילת דבריו רמוזה תשובה לשאלה זו, שכן רש"י כתב: "אל תירא אותו - ובסיחון לא הוצרך לומר: 'אל תירא אותו'". נראה שדברי רש"י האחרונים על זכותו של עוג נובעים מההשוואה בין סיחון לעוג, שבסיחון לא נאמר למשה: "אל תירא אתו", ובעוג כן. אבל על פי הפשט ניתן היה לומר שעוג היה ענק, כפי שהתבאר, וסיחון לא, ולכן התיירא משה דווקא מעוג ולא מסיחון.

1. הסבר הרמב"ן בדעת רש"י

גם בפרשת חקת (כא, לד) כתב רש"י דברים דומים למה שכתב בפרשתנו, והרמב"ן שם הביא את דברי רש"י שם, והסביר מדוע פירש רש"י כך:

אל תירא אותו - כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר בו: 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי' (בראשית יד, יג), והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, לשון רש"י מדברי רבותינו (במדבר רבה יט, לב). נתעוררו גם בזה, מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר, כי עמו ד' אלקינו, וכל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו (על פי ישעיהו מ, יז). והוא המזהיר את ישראל: 'אל תיראו ואל תערצו מפניהם' (דברים לא, ו)! והוא המאשים אותם ביראתם, כענין שנאמר במרגלים: 'וָאֹמר אליכם: לא תערצון ולא תיראון מהם, ד' אלקיכם ההֹלך לפניכם הוא ילחם לכם' (דברים א, כט-ל)! אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו.

2. הסבר נחמה ליבוביץ על פי המלבי"ם

הסבר אחר כתבה נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר במדבר" (עמוד 276):

דוק ותראה שלא נאמר כאן: 'אל תירא מפניו', כאשר יאמר הכהן אל העם בצאתו למלחמת מצוה על אויביהם: 'אל תיראו, ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' (דברים כ, ג), אלא נאמר כאן: 'אל תירא אתו', וכבר לימדונו מפרשינו מה ביניהם. כל מקום שנאמר: 'ירא מ...' או 'ירא מפני', היראה היא גופנית, מפני כח אגרופיו, ויכולת הכאה והשמדה שבידי האויב. אך כל מקום שנאמר 'ירא את' אינו אלא יראת הרוממות, יראה הנאמרת כלפי שמים ('את ד' אלקיך תירא') וכלפי הורים אשר הקיש הכתוב מוראם למורא שמים ('איש אמו ואביו תיראו'), ונאמר בין איש לרעהו כאשר מעריך ומכבד הירא את היראוי. ולזה נתכוון רש"י (כא, לד) באומרו על פי חז"ל (תנחומא חקת כה) שהיה משה ירא להילחם שמא תעמוד לו (=לעוג) זכותו של אברהם.

נחמה ליבוביץ כתבה: "וכבר לימדונו מפרשינו מה ביניהם", אך היא לא ציינה מי הם מפרשינו והיכן לימדונו, ונראה שכוונתה למלבי"ם בהקדמתו לפירושו לספר ויקרא, הנקרא "אילת השחר" (סימן תקט"ז) ובפירושו לויקרא (יט, ד).

ראינו אם כן שלושה הסברים לשאלה מה ראה רש"י להסביר שלא כפשוטו:

  1. לא יתכן שמשה יירא מכחו הגופני של עוג מלך הבשן. (רמב"ן)
  2. מפני שנאמר: "אל תירא אֹתו", ולא נאמר: "אל תירא מפניו". (מלבי"ם)

ב. הסבר רש"י בבראשית והקושיה על דבריו

רש"י בפירושו לבראשית (יד, יג) הרחיב יותר בענין עוג שסייע לאברהם, וכתב כך:

ויבא הפליט - לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב: 'כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים' (דברים ג, יא), וזהו 'נשאר' - שלא הרגוהו אמרפל וחביריו, כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא... ומתכוון שיהרג אברם, וישא את שרה.

לפי הסבר זה הקשו "דעת זקנים מבעלי התוספות" (במדבר שם): "ואם תאמר: והלא כוונתו לרעה היתה - כדי שיהרג אברהם ויקח שרה"!

1. תירוץ "דעת זקנים מבעלי התוספות"

תירצו "דעת זקנים מבעלי התוספות": "יש לומר כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא, כמו שמצינו בפרק חלק (סנהדרין קה ע"ב): 'בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאת ממנו רות', ואף על פי שלא נתכוון אלא לרעה, לקלל את ישראל".

2. שאלת הרב נבנצל ותשובתו

ב"שיחות לספר דברים" (שיחה א עמוד יד) שאל הרב נבנצל:

וכי למשה אין זכויות?! הרי הוא נותן התורה, הוא מוציאם של ישראל מטומאת מצרים, מלא מצוות לאין שיעור, עבד נאמן המדבר עם ד' 'פה אל פה' (במדבר יב, ח) - הלא זכויותיו הן עצומות ביחס לזכות הפעוטה של עוג! מדוע אם כן משה חושש? וגם אם תאמר שמשה אינו בוטח בזכויותיו משום ענותנותו הגדולה, אבל הרי מצטרפת זכותם של ששים רבוא צדיקי ישראל!

ענה הרב שלרשע משלם הקב"ה שכר מצוותיו בעולם הזה, ואילו לצדיק משלם הקב"ה שכר מצוותיו בעולם הבא, ולכן משה לא סמך על זכויות כל ישראל שיעמדו כנגד זכותו של עוג. עיין שם באריכות בדבריו הנפלאים.

סיום

יש לציין שדברי עוג לאברהם על שביית לוט נאמרו לפני למעלה מארבע מאות וחמישים שנה, ואף על פי כן עמדה לו זכותו להאריך ימים מאז!

בפרשתנו כתובים ברש"י ובמדרש מקורות נוספים שבהם קיבלו אומות העולם שכר על מעשה טוב שעשו אבותיהם לפני מאות שנים:

1. על הפסוק "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב, ה) כתב רש"י:

ירשה לעשו - מאברהם. עשר עממין נתתי לו: שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתיים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים, ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא עשאו כבנו.

גם מאז מעשה זה של לוט עברו למעלה מארבע מאות וחמישים שנה.

2. על הפסוק "ויאמר ד' אלי: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירשה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (שם, ט), כתב רש"י:

ואל תתגר בם - לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב: 'ויגר מואב מפני העם' (במדבר כב, ג), שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר: 'ואל תתגר בם' - שום גרוי, בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה 'מואב'.

מאז מעשה זה של בתו של לוט עברו קרוב לארבע מאות וחמישים שנה.

3. במדרש רבה (דברים א, יד) נאמר:

אמר ר' יודן: כיון שבאו ישראל לעשות עמו (-עם עשו) מלחמה, הראהו הקב"ה למשה אותו הר שהאבות קבורים בו. אמר לו: משה, אמור להם לישראל: אין אתם יכולין להזדווג לו. עד עכשיו מתבקש לו שכר הכיבוד שכבד את אלו שקבורין בהר הזה. מנין? ממה שקרינו בענין: 'רב לכם סב את ההר הזה'.

מאז מעשה זה של עשו עברו למעלה ממאתים וחמישים שנה.

נמצאנו למדים עד כמה עומדת הזכות של מעשה טוב שאדם עושה, ואפילו אם כוונתו לרעה, קל וחומר אם כוונתו לטובה!

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך