"ולא תונו איש את עמיתו"

א. הכפילות באיסור "לא תונו"

נאמרו בפרקנו שני פסוקים דומים:

בפסוק י"ד נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - אל תונו איש את אחיו".

בפסוק י"ז נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלקיך, כי אני ד' אלקיכם".

יש לשאול: מה סיבת הכפילות?

ב. הסבר רש"י

כתב רש"י בפסוק י"ד: "אל תונו - זו אונאת ממון".

בפסוק י"ז כתב רש"י:

ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר: 'מי יודע אם נתכונתי לרעה'? לכך נאמר: 'ויראת מאלקיך' - היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו: 'ויראת מאלקיך'.

אם כן לפי רש"י, בעקבות חז"ל, אין כאן כפילות, אלא שתי אזהרות שונות.

ג. מנין למד רש"י את דבריו?

נשאלת השאלה: מנין למדו רש"י וחז"ל שהאיסור הראשון עוסק באונאת ממון והשני באונאת דברים?

יש לומר שלפי פשוטו של מקרא שני הפסוקים עוסקים באונאת ממון, וכיון שהפסוק השני מיותר לכאורה, דורשים שהשני עוסק באונאת דברים.

ועוד: כיון שבפסוק י"ז נאמר: "ויראת מאלקיך", משמע שמדובר בדבר המסור ללב, שרק ד' יודע על כך, וזו אונאת דברים.

ד. דברי ספר החינוך

ספר החינוך במצוה שלח "שלא להונות אחד מישראל בדברים" כתב בענין דברים נפלאים:

שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר: שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (ב"מ נח ע"ב): כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים', היו חלאים באין עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (ד, ו): 'הלא יראתך כסלתך' וגו'. ראה חמרים מבקשים תבואה, לא יאמר להם: 'לכו אצל פלוני' והוא יודע שאין לו, ולא יאמר לתגר 'בכמה חפץ זה' והוא אינו רוצה ליקח. ועל זה נאמר (ויקרא כה, יז): 'ולא תונו איש את עמיתו'.
שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום, שבו הברכה מצויה בעולם, וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו.
מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו (שם) שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.
וראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות. והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם): 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר: ויראת מאלקיך' וגו'. ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להיזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים, והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר, ועיקר הענין בפרק רביעי ממציעא (נח-נט).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם. והמיקל בהם שלא לצערן בענינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד. ועובר על זה והכאיב את חבירו בדברים, באותן שפירשו חכמים זכרונם לברכה בבעל תשובה ובחולה ובכיוצא בהן, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. וכמה מלקיות מבלי רצועה של עגל ביד האדון המצוה על זה, יתברך ויתעלה.
ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים, שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, 'כי כעס בחיק כסילים ינוח' (קהלת ז, ט), וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך, שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח ע"ב): 'הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא).