פסוק א:אחרי ההפסקה הקצרה ממשיך הכתוב בחוקים בדבר הזמנים המקודשים, בחוקים על דבר שנות השמיטה והיובל והדינים התלויים בהם. חוקים אלה נמסרו למשה, כפי שנאמר בפירוש בפתיחה, בהר סיני. ומדוע נאמר רק בחוק השמיטה ובהטעמה מיוחדת, שניתן בהר סיני? הערה כזו אנו מוצאים עוד בסיומו של חוק (השוה ויקרא ז לח, כז לד), אבל לא בפתיחתו.
פסוק א:הספרא מעיר בקשר לפסוקים שלפנינו: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". לאחר שבספר הברית (שמות כג, י-יא), שנמסר בסיני, ניתן חוק השמיטה בכללותו, נאמר כאן בהוראות על הפרטים, שגם דקדוקים אלה נאמרו בסיני. וזה הוטעם כאן בפירוש, כדי שנוציא מזה את המסקנה, שכולם נאמרו יחד עם דקדוקיהם בהר סיני. זוהי דעתו של ר' עקיבא. לעומת זאת סבור ר' ישמעאל שרק "כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד" (ראה מבוא לקרבנות: 'שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות'). לפי זה היה חוק השמיטה יוצא מן הכלל, שהרי גם פרטותיו נאמרו בסיני. ובזה מובנת כוונת הכתוב האומר בפתיחה, שהחוק שלפנינו, המשלים את הצו שניתן בסיני (שמות כג י), ניתן גם הוא בהר סיני.
פסוק א:רמב"ן סבור כי החוק בכללותו, שבשמות, נמסר יחד עם הלוחות הראשונים. ואילו החוק המפורט שלפנינו כאן נמסר למשה בזמן עלייתו השניה כדי לקבל את הלוחות השניים. בספר הברית מובא חוק השמיטה בקצרה. בברית השניה ניתוספו הפרטים וגם האזהרות. אחרי רדת משה מן ההר הודיע לעם קודם כל על הפקודה שניתנה לו עוד בארבעים יום הראשונים, להקים את אוהל מועד (שמות לה א ואילך). העם הזדרז בשמחה להוציא לפועל פקודה זו. האוהל הושלם, ובו נמסרו חוקי הקרבנות ושאר עבודות הכהנים. ולאחר שהודיע משה לעם את החוקים האלה, התכונן לפרסם את הצוויים שקיבל בארבעים יום השניים, יחד עם אזהרות העונשין, כדי לכרות על יסוד זה ברית חדשה עם העם. זוהי דעת הרמב"ן, אולם, מכיון שעל הברית השניה הודיעו כבר בשמות לד כז, אלא ששם (לד כא) ניתן חוק השמיטה בקצרה כאילו מתוך כוונה, היה יותר נכון לפרש, שפרטי הדינים בענין שמיטה ניתנו כבר בספר הברית הראשונה, אבל נשארו תורה שבעל פה, ואילו בתוך התורה שבכתב נרשם החוק רק בצורה קצרה (שמות כג, י-יא), בזמן מאוחר נרשמו גם הפרטים של חוק השמיטה, ועל פי צו ה' הוכנסו לתורה. לפי זה יש כאן בפרשה לפנינו פיסקה מתוך תורה שבעל פה, המשמשת ביאור לשני הפסוקים בשמות כג, י-יא.
פסוק א:הסידור על יסוד המספר עשרה בפרשתנו הוא בולט לעין. החוק מצוה: א. לקדש את אדמת ישראל על ידי שמירת חוקי שבת הארץ: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'..." (כה, ב-ז. ב. מקץ שבע שבתות שנים יש לקרוא שנת היובל, שבה יש להשיב כל אחוזה לבעליה הראשוןנים(כה, ח-יג). ג. במכירת קרקעות יש להתחשב בדיני היובל (כה, יד-יז). לשלושת החלקים הראשונים האלה של החוק נתוספו אזהרה והבטחה, שאם יקיימו מצוות אלו ישבו לבטח בארץ ויאכלו לשובע (כה, יח-כב). אחרי כן המשך החוקים: ד. גם בתוך תקופת היובל יש רשות לגאול את האחוזה מיד הקונה (כה, כג-כח). ה. השפעת חוק היובל על מכירת בתים (כה, כט-לא). ו. חוקים מיוחדים בענין אחוזת כהנים ולויים (כה, לב-לד). אחר כך, כשבא הכתוב לתאר את השפעת חוק היובל באם הבעל הראשון יתרושש ויימכר לעבד, ניתנים קודם כל החוקים דלהלן: ז. להחזיק בעני על ידי תמיכה והלואה בלי רבית, כדי להצילו שלא יימוט (כה, לה-לח), ח. חוקים בנוגע לעבד עברי ולעבד נכרי (כה, לט-מו). ט. דיני ישראל שנמכר לנכרי (כה, מז-נה). י. סיום, המזהיר מפני עבודת אלילים ומצוה לקדש את השבת ולהתייחס ביראה אל המקדש (כו, א-ב). הברכות והקללות הבאות אחר זה (כו, ג-יג, שם יד-מה), וכן הסיום (פסוק מו) קשורים אמנם גם הם קשר הדוק לחוקים שלפנינו, ברם, הם יתבארו בפרק מיוחד.
פסוק א:כבר דיברנו לעיל בביאור לפרק כג, בפיסקה "זמן מתן חוק יום הכיפורים", על שאלת הזמן בו נקבע חוק היובל. כאן רוצים אנו להוכיח, שכל הפרשה בויקרא כה א-כו ב היתה לנגד עיני הנביא יחזקאל, ששאל כמה ניבים וביטויים מתוך פרשה זו. יש להשוות את המקבילות שלהלן:
פסוק א:כה י: וקראתם דרור. / מו יז: והיתה לו עד שנת הדרור.
פסוק א:שם, יג-יד: תשובו איש אל אחוזתו וכי תמכרו ממכר. / ז יג: כי המוכר אל הממכר לא ישוב.
פסוק א:שם יד: אל תונו איש וגו'. / יח ז (השוה שם יב טז, מו יח): ואיש לא יונה.
פסוק א:שם יח: וישבתם על הארץ לבטח. / כח כו: וישבו עליה לבטח.
פסוק א:שם לו (לז): אל תקח מאתו נשך ותרבית. / יח ח (שם יג יז, כב יב): בנשך לא יתן ותרבית לא יקח.
פסוק א:שם מו: והתנחלתם אתם לבניכם... אחזה. / מו יח, מאחזתו ינחל את בניו.
פסוק א:שם מג: מו (נג): לא תרדה בו בפרך. / לד ד: ובחזקה רדיתם אתם ובפרך.
פסוק א:שם מח: אחד מאחיו יגאלנו. / יא טו: אחיך אנשי גאלתך.
פסוק א:כו א: משכית. ח יב: משכיתו.
פסוק א:שם ב: את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. / כג לח (השוה כב ח): טמאו את מקדשי... ואת שבתותי חללו.
פסוק א:(יש לשים לב ביחזקאל מו יח, למלה 'ינחל', יחזקאל משתמש כאן בהפעיל, כמו בדברים כא טז, ואילו בפרק מז יג, בהתפעל כמו P וישעיהו יד ב. ביחזקאל לד ד, הביטוי 'בחזקה' בא בתורת פירוש לביטוי העתיק 'בפרך').
פסוק א:ועוד הוכחנו (בביאור לפרק כג, בקטע על זמן מתן חוק יום הכפורים), כי יחזקאל מונה את השנים לפי תקופת היובל, ואם תקופה זו מתחילה יחד עם שנת ביצוע התקנות על ידי המלך יאשיהו, הרי זה מוכיח את צדקת השערתנו (שם), שמאז מלוך יאשיהו שאפו הנביאים לקיים את כל מצוות תורת משה. גם לדעת התלמוד הוחזרו לתוקפם חוקי היובל, שבוטלו אחרי גלות שבטי עבר הירדן, בשנת שמונה עשרה למלך יאשיהו (ערכין לב: השוה צוקרמן, Ueber Sabbatjahrcyclus und Jobelperioden S. 23 f).
פסוק א:המבקרים האחרונים (וולהאוזן, דריוור, בינץ', ואחרים) ניסו לחלק את הפרשה שלפנינו לשני חלקים ולייחס כל אחד מהם למקור אחר. אולם בצדק כבר הוציא נגדם דילמן (עמוד 658) את המשפט, כי אין בנסיונם זה ממש ואינו בר ביצוע. וביחוד נתערערה דעתם של וולהאוזן ואחרים, שחוק היובל (פסוקים ח-כד) הוכנס בזמן מאוחר לתוך חוק השמיטה של H והופרכה על ידי ההוכחות שהבאנו לעיל. העובדה שהפסוקים שהבאנו מיחזקאל מתייחסים אל כל חלקי פרשתנו, מוכיחה במידה מספקת, שבימי נביא זה לא עיקר חוק היובל לבד אל גם הדינים הקשורים בו, הוכרו כמצוות ה', וההנחה, שדינים אלה באו ממקורות שונים משוללת כל יסוד. וכל הכתובים שהמבקרים רוצים להסתייע בהם לשלילת האחדות בפרשתנו, יבוארו להלן כל אחד במקומו.
פסוק א:ועוד מחליטים המבקרים האחרונים, שחוק השמיטה עבר גלגולים של התפתחות. לפי שמות כג י-יא, צוותה התורה, לדעתם, רק להפקיר את הפירות בשנה השביעית, השנה השביעית היא שם רק תאריך יחסי. בדברים טו א ואילך (השוה עוד שם לא י) מדובר אמנם על זמן מוחלט, אולם רק במה שנוגע לשמיטת כספים. ורק ב – PC ניתן חוק בדבר שנת שמיטת קרקע מוחלטת, בהתאם ליום השבת השבועי. – אולם כי מי שאינו משוחד על ידי דעות קדומות יודה, שהפסוקים ויקרא כה, א-ז הם הביאור הנכון היחידי לחוק שבשמות כג, י-יא.
פסוק א:את הכוונה במלה "והשביעית" שבפסוק יא, ניתן ללמוד בוודאות גמורה מתוך פסוק יב שלאחריו, בו מדובר על היום השביעי המוחלט, ומכאן שגם השנה השביעית היא השביעית המוחלטת. גם בדברים טו א (לא י) הובן החוק באופן כזה, כפי שהפרשנים מודים. אבל לא עלתה על דעת ספר דברים לבטל את השמיטה ולהפכה לשנת שמיטת כספים. ואדרבה, שמיטת הכספים היא תוצאה משמיטת קרקעות: משום שהעני אינו זורע ואין לו קציר הגון, לכן תישמטנה חובותיו בסוף השנה ההיא.
פסוק א:גם החוק של מעשר עני בכל שנה שלישית (דברים יד כח) מבוסס על חוק שנת השמיטה, כי רק לפי תכנית זו יש בכל תקופה של שבע שנים שתי שנות מעשר עני, היינו השנה השלישית והששית, אשר אחריהן באה השנה השביעית, שאין בה שום מעשר. ואילו היתה השנה השביעית שנת שמיטת כספים בלבד, בלי שביתת הארץ, היו דרושות לפי ספר דברים שני מחזורי שנים שונים זה מזה: מחזור אחד של שנות מעשר עני, שלש שלש שנים, ומחזור שני של שבע שבע שנים לשמיטת כספים.
פסוק א:ועוד: גם בשמות כג, י-יא בא איסור עבודת השדה בשנה השביעית, כי לולא זאת לא היה פסוק י מזכיר את הזריעה ("תזרע"). וגם לא היתה באה המצוה "שש שנים תזרע את ארצך", אדרבה, היה צריך לצוות לזרוע בשנה השביעית, שהרי היו שכיחים אנשים שלא היו זורעים בשביעית, משום שאסור לקצור. ולבסוף מלמדת המצוה על דבר השבת, שבאה בסמוך, שבשנה השביעית חייבים לשבות. ובכן משמשים הדברים בויקרא כה, א-ז הביאור הנכון לשמות כג, י-יא. על זה מעידה עדות רבת משמעות גם התעודה שבספר נחמיה פרק י. שם מסופר על כריתת אמנה עם שבי הגולה (פסוק לב), שהתחייבו לקיים את חוק שנת השבתון. הכל מודים שלפניהם היה החוק שב-PC. ולמרות זאת, מה הם הביטויים שהשתמשו בהם בכתב האמנה? שם כתוב: "ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד". "ונטש את השנה השביעית" – ביטוי הלקוח מתוך שמות כג יא: "והשביעית תשמטנה ונטשתה", והביטוי "ומשא כל יד" מקביל לחוק שבדברים טו ב: "שמוט כל בעל משה ידו". הרי יוצא ברור שהכנסת הגדולה וכן עזרא ונחמיה מצאו את המצוות של השנה השביעית, שבשמות, ויקרא ודברים, בהתאמה גמורה אחת לחברתה, וזה הנכון.
פסוק א:Kranold de anno Hebr. jubilaeo Gott: 837, Volde de anno Hebr. jubilaea Gott. 1837; Bahr, symbolik II 569 ff. 601 ff; Hupfeld de prim. fest rat. part III, 1858 הלקסיקונים והאנציקלופדיות של ווינר, שנקל, הרצוג וריהם ערך Sabbath-u. Jobelyahe; ספרי הארכיאולוגיה של איוולד, קייל, נובאק ובנצינגר; צוקרמן, uber Sabbathjahrcyclus u. Jabelperiode, Breslau 1857; קלוסטרמאן, der Pentateuch 1893 S. 419 ff.
פסוק ב:ויקרא כה: א-ב. "כי תבואו". לדעת רבותינו לא יצא חוק זה לפועל אלא לאחר שבע שנות הכיבוש ושבע שנות החלוקה, היינו לאחר ארבע עשרה שנה לביאתם אל הארץ. השוה ספרא לפסוק שלפנינו, סדר עולם, פיסקה יא, ערכין יב: ואילך, זבחים קיח: ולפי זה התחילה הספירה הראשונה של שנת השמיטה בשנת החמש עשרה אחרי הכניסה, שנת העשרים ואחת היתה השמיטה הראשונה ושנת הששים וארבע שנת היובל הראשונה.
פסוק ב:"ושבתה הארץ". בסנהדרין לט. העירו חז"ל: "אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". בעלות ה' על הארץ המרומזת כאן על ידי שנת השבת, אינה, כנראה, אותו דבר שהיובל רוצה להביע בפסוק כג. כי זה האחרון מתכוון לחנך את האדם להיות ענוותן, שלא ירום לבבו בשל רכוש הקרקע שלו, ואילו חוק שנת השבתון ישוה לנגד עיני ישראל את קדושת הארץ, היינו, שהארץ, שהיא שייכת לה' ועומדת תחת השגחתו המיוחדת של ה', דורשת מאת תושביה חיים קדושים ואינה סובלת אוכלוסיה מושחתת, ומקיאה אותה (לעיל יח כה, השוה רמב"ן, שם). ומתוך כך מבינים, שהזלזול בשנת השמיטה גרם לגלות ישראל מארצו (כו לד).
פסוק ג:ג-ד. "תזמר", משורש "זמר" (גיזום האילנות).
פסוק ג:"כרם", כולל גם מטעים אחרים (כגון זיתים, שמות כג יא, השוה שופטים טו ה).
פסוק ג:"תבואתה", מוסב אל "ארץ" (פסוק ב).
פסוק ד:"שבת שבתון", אותו הביטוי כמו בשבת השבוע, לעיל כג ג ושמות טז כג, לא טו. גם בחוק יום הכיפורים נאמר "שבת שבתון" (לעיל כג לב), אבל רק "לכם" (לישראל). ואילו כאן, וכן בשבת השבוע, נאמר: "שבת לה'". בעוד שהאדם שובת יום אחד בשבוע, שובתת הארץ שנה אחת בכל שבע שנים (השוה מלבי"ם).
פסוק ד:"לא תזרע". כאן נזכרו ארבעה סוגי עבודות בשדה: זריעה, זמירה, קצירה, ובצירה. ומשום שהזמירה מועילה לגידול, והיה מיותר להזכיר אותה, שהרי היא בכלל זריעה וכן מיותרת בצירה שכן היא בכלל קצירה, לכן למד ר' יוחנן (והלכה כמותו) מזה (מועד קטן ג.), כי בשנת השמיטה אסורות רק אותן העבודות שפורטו כאן (שמשום כך הוא מכנה אותן "אבות"), ולא עבודות אחרות דומות להן ("תולדות"). אולם לפי דעת ר' אלעזר כל העבודות שבשדה (אבות ותולדות) אסורות בשנת השמיטה מן התורה, כמו שבשבת השבוע אסורות גם אבות וגם תולדות (השוה שבת צו:). ברם, גם אליבא דר' יוחנן אסורות התולדות בשנת השמיטה לפחות מדרבנן.
פסוק ה:ה. "ספיח". משורש "ספח" - "הוסיף", מה שניתוסף על הקצירה מן הגרגירים שנפלו בשעת הקצירה בשנה שעברה. וכן "ספח" קרוב ל"שפך", היינו מה שנשפך מן התבואה, גם היום נזרע חלק גדול של השדות בארץ ישראל מאליהם בגרעינים מתוך שבלים בשלות (פ. שוברט, Reise ג, עמ' 115, 166, וראה מקורות נוספים, בספרו של קנובל ובמפרשים לישעיהו לז ל). לדעת הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ד א) הספיחים גדלים, מלבד "מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית", גם "מן העיקרים שנקצרו מקודם" (לפי אבן ג'נאח זה הוא הנקרא "שחיס"), ובפירושו למשנת כלאים ב ה אומר הרמב"ם: "ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואחר כך יצמח פעם שנית ופעם שלישית... וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא "ספיח" ועליו נאמר: את ספיח קצירך, ומה שיצמח פעם שלישית נקרא "שחיס" ועליו הכתוב אומר (ישעי' לז): "אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס".
פסוק ה:"לא תקצור". בנוגע לאיסור ספיחין, יש מחלוקת בין ר' עקיבא לבין החכמים. הספרא מעיר בקשר לפסוק כ דלהלן: "הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו", אם אין זורעים מה אנו אוספים? אמר ר' עקיבא: מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית, וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסוף"? אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספין אין מכניסין לקיום, אמרת לנו בערוהו, ומה אנו אוכלין מן הביעור ואילך?". דברי ר' עקיבא מובאים בפסחים נא: לפי התוספות ד"ה כל (וכן גם הראב"ד לספרא) יש לפרש כך, שלדעת ר' עקיבא הספיח אסור מן התורה אפילו קודם זמן הביעור (ראה להלן ביאור לפסוק ז), ובכל צורה, הן אם אספו אותו כקציר, הן שהכריזו עליו כעל הפקר. ואילו החכמים סוברים (והדעה הזאת קבע הרמב"ם להלכה), שהספיחים נאסרו רק מדברי סופרים. אולם בפירוש כוונת ״לא תקצור״ מחולקות הדעות. לפי רש״י והרמב״ם (הל׳ שמטה ויובל ד א): לא תקצור כדרך הקוצרים, אלא רק על ידי שינוי או אחר שהפקיר אותו, ואילו לדעת רבנו תם אסור לקצור אם לא הופקר אלא משומר. ואפילו מופקר אסור כדרך הקוצרים, כי אם על ידי שינוי.
פסוק ה:"ואת ענבי נזירך". לפי הרמב"ן: "ענבי נזירך כמו ספיח קצירך, ולא תבצור כמו לא תקצור... ויזהיר בשדה ויזהיר בכרם, והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא נזיר, כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו". לדעת מנדלסון נקראת הגפן, שענפיה לא נגזמו, "נזיר" משום שדומה לנזיר שמגדל שערו ואינו מסתפר, כך גם איוולד Alterth עמ' 489 וכל הפרשנים האחרונים.
פסוק ה:"לא תבצור", אסור אפילו לר' עקיבא "כדרך הבוצרים" בלבד, כפי שמלמד הספרא. ואילו לפי רש״י והרמב״ם מותר על ידי שינוי אפילו במשומר, ולדעת רבנו תם רק אם מופקר מותר על ידי שינוי, ובמשומר אסור בכל אופן. לפי הגר״א לשביעית ח ו אפילו במופקר ועל ידי שינוי אסור לקצור ולבצור, רק לתלוש ביד מותר. השוה עוד ״פאת השולחן״ כד א.
פסוק ה:"שנת שבתון וגו'" מנמק את הפסוקים הקודמים.
פסוק ו:ו-ז. בשמות כג יא נזכרו "אביוני עמך" ו"חית השדה", שהאוכל שבשדה בשנת השמיטה שייך להם, ואין זה סותר לחוק שלנו (כפי שסוברים קנובל והופפל), שהרי הכתוב בשמות אינו שולל מאת בעל השדה ומשפחתו את הזכות ליהנות מ"שבת הארץ". הכוונה היא רק שלא יהנו בתורת בעלים, אלא כזוכים מן ההפקר, ולזה כיוון הצו "ונטשתה", ואילו הפיסקה הבאה "ואכלו אביוני עמך" מציינת את המטרה בלבד: כדי שאביוני עמך יוכלו לאכול ממנו צריך אתה להניח אותו הפקר. ומכל שכן שאין להסיק, שלפי הפסוק שלפנינו (בויקרא) אין העניים זכאים לקחת את פירות שנת השמיטה, משום שאלה הרי נכללים (כפי שכבר העיר דילמן) ב"שכיר" ו"תושב" (דברים כד יד). במלים "לכם" ו"לך" פונה כאן הכתוב אל כל האומה, שבה, נכללו כמובן, גם העניים, רק את העבדים והשפחות והשכירים והתושבים הנכרים היה צורך להזכיר לחוד, משום שלא נכללו ב"לך".
פסוק ו:"והיתה שבת וגו'". כתוב זה בא ללמדנו שב"לא תקצר" וב"לא תבצר", שבפסוקים הקודמים, לא נאסרו הפירות באכילה. לפי ר' עקיבא, שאוסר את הספיחין, קשה לבאר פסוק זה. ויש הכרח להסכים לדעתו של ליכטנשטיין (בספרו "שם עולם"), שמניח כי ר' עקיבא מייחס את הפסוק אל הצמחים שגדלים בלי זריעה וכן על פירות עצים שאין מטפלים בהם, שהם מותרים באכילה אפילו אליבא דידיה, ואילו לדעת החכמים כלולים ב"שבת הארץ" גם הספיחים. ובית הלל מקילים עוד יותר, שמתירים פירות אפילו של אותן השדות שעיבדו אותן בשביעית (שדה שניטייבה. השוה ספרא ומשנת שביעית ד ב). לדעתם כל פירות "שבת הארץ" מותרים בין אם שבתה הארץ ובין אם לא שבתה.
פסוק ו:"לכם". לכולכם, כעניים כעשירים.
פסוק ו:"מלאכה", מגביל את ההנאה רק לאכילה ומה שדומה לאכילה (השוה בבא קמא קב.). ופירות שביעית אסור גם להשחית (פסחים נב:) וכן אסור לסחור בהם (משנת שביעית ז ג, ח ג). מה שמיוחד למאכל אדם אין מאכילים לבהמה ואין משתמשים בו לשם רפואה (שם ח א). הגבלת ההנאה בפירות שביעית תביע את הכוונה, כי הפירות צמחו מאדמה מקודשת השייכת לה'.
פסוק ו:"ולשכירך ולתושבך". לפי ספרא: "מן הגוים". כבר הערנו לעיל (כב י), כי כשכיר כן גם התושב היו נכרים, שכירי בני ישראל.
פסוק ז:"ולבהמתך ולחיה". הצירוף של בהמה וחיה מלמד לפי פסחים נב: "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה שבבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית" (כך גם ספרא). אותו זמן שסוג מסוים של תבואה כלה מן השדה, נקרא "שעת הביעור" של סוג זה. ובענין "ביעור" יש מחלוקת בין ר' יהודה ור' יוסי. לדעת ר' יהודה רק העניים מותרים לאכול לאחר הביעור (על פי שמות כג יא), ואילו לפני הביעור מותרים גם העשירים. בנוגע לדעת ר' יוסי, שנפסקה להלכה, יש שתי נוסחאות: הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ז ג, השוה ראב"ד שם) גורס: "ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור". אחר הביעור הכל אסורים בפירות שביעית. לפי זה דעת הרמב"ם היא, כי "ביעור" משמעותו ביעור הפירות מן העולם (ראה פירוש המשניות לרמב"ם, שביעית ה ג, ט ב). לעומת זאת גורסים רש"י, תוספות פסחים נב:, רמב"ן ורבים אחרים. "ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור". לפי דעה זו "ביעור" כוונתו ביעור מן הבית, כלומר: עושים את הפירות הפקר, ואחר שנעשו הפקר הכל מותרים בהם, אפילו הבעלים לשעבר.
פסוק ז:אין בתנ"ך רישומים על דבר קיום חוק השמיטה הלכה למעשה בזמן הבית הראשון. איוולד (Alterth 489) משער, כי יש למצוא הוכחה בשימוש הרב של הביטוי "נזירים" לציון הגפנים שענפיהם (שערותיהם) אינם מקוצצים, שהעם שמר על קדושת שנת השמיטה. מכל מקום יש להסיק מתוך הפסוקים ויקרא כו: לד-לה, מג, דברי הימים-ב לו כא, שעל פי רוב לא קיימו אותה. לעומת זאת ברור, שאחרי בנין בית שני קיימו את המצוות האלה בלא הפסק. השוה נחמיה, י לב, מכבים-א ו: מט, נג, יוספוס, קדמוניות יא ח ו, יג ח א, יד י ו, טז ב, טו א ב, "מלחמות היהודים" א ב ד, פילון בספרו של אוסביוס praep. Ev. 8. 7, צוקרמן שם עמוד 26 ואילך, קאספרי ב –Stud. u. Krit 1877 עמ' 181 ואילך, הרצפלד, גשיכטי וכו', ב, עמ' 458 ואילך, ג עמ' 155, גרץ גשיכטי וכו', מהד' ד, ג, עמ' 652 ואילך, ושירר, גשיכטי וכו' מהד' ג א, עמ' 34 ואילך.
פסוק ח:ח-י. "וספרת לך". לעיל כג טו כתוב "וספרתם לכם", משום שהספירה חובה על כל אחד ואחד, אבל כאן ניתנה המצוה לכלל ישראל והרשות העליונה (בית דין הגדול), כממלאת מקומה של העם כולו, חייבת לקיים את הספירה הזאת (השוה רמב"ם ספר המצות עשין קמ).
פסוק ח:"שבתות שנים", שבוע של שנים (שבת - שבוע, כג טו).
פסוק ח:"ימי" - הזמן (בראשית כה ז, מז ח, שמות יג י). כדרך שצריך לספור בעומר גם את תשעת וארבעים היום וגם את שבעת השבועות, כך יש לספור גם כאן את שבתות השנים וגם כל שנה ושנה. כך לדוגמא, בראש השנה של שנת השלושים יש לספור: "היום שלושים שנה שהן ארבע שמיטות ושתי שנים ליובל" (השוה ספרא). ועל ידי זה מתבאר מדוע חוזר הכתוב כמה פעמים על המספרים: "שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה" (השוה הירש). אם ספירה זו מצריכה גם ברכה, עיין לעיל על כג טז.
פסוק ט:"והעברת שופר תרועה". קודם כל החובה על בית דין לתקוע בשופר ואחר כך חובה על כל אחד ואחד בארץ, מה שמובע במלים "תעבירו שופר" (רמב"ם, הל' שמיטה ויובל י י, לפי ראש השנה ל. וספרא). כמו בכל ראש השנה, כך תקעו גם ביום הכיפורים של שנת היובל: תקיעה, תרועה, תקיעה. טעם התקיעות מפורש לעיל בתקיעות של ראש השנה, "זוהי קריאה אל המדינה, שמזמינה את כל אחד ואחד ואת הכל אל ה' כאדוניהם ובעליהם לשבור מוטות העבדות, ולהחזיר את כל אחד ואחד ואת הכל אל מעמדם החברתי החדש והאיתן, שכל אחד יש לו הזכות בו" (הירש).
פסוק ט:"ביום הכפורים". היום שבו כל אחד יתפייס עם ה' וישוב אליו נועד גם בשנת היובל לקריאה לשיבת כל האומה אל החופש הניתן לכל האנשים מאת ה' ולחזרה מעבדות האדם לעבודת ה'. אולם בעוד שהיחיד זקוק להכנה מרובה לשם התאחדות עם השכינה, ולפיכך הוא נקרא לתשובה על ידי קול השופר כבר בראש השנה, תצא הקריאה אל המדינה כולם ביום הכיפורים, שביחס אליה מספיקה קריאה אחת, שהרי היא בעלת יכולת, שבכוחה להסיר מכשולים וליישר את הדרך. ועל כן יתקעו בשופר אך ביום הכיפורים.
פסוק ט:פסוק זה רואים המבקרים האחרונים כהוספה מזמן מאוחר (לפי בינץ' – ל- RP), החלק השני של הפסוק "ביום הכפורים וגו'" הוא, כביכול, מזמן מאוחר יותר (RPS). בינץ' סבור: "פסוק ט מפריע את הקשר שבין הפסוקים ח וי". – אולם לאמיתו של דבר מפריע פסוק זה רק את חוגי המבקרים, שלדעתם אין ב- H תאריכים מסויימים ויום הכיפורים לא נודע עדיין בימי עזרא. מי שאינו ניגש במשפטים קדומים כאלה אל כתבי הקודש, לא ימצא בהם שום דבר מפריע.
פסוק ט:ניתן להוכיח, שלא החלק הראשון ולא החלק השני הוכנס בזמן מאוחר לתוך הכתובים, מתוך השיקולים דלהלן: א. מתקן מזמן מאוחר היה מסתפק בכך, שהיה מכניס את קביעת הזמן אחרי המלים "וקדשתם את שנת החמשים", בלא להמציא מצוה חדשה ("והעברת שופר וגו'"). ב. מתקן מזמן מאוחר היה מצווה להשתמש, לפי במדבר י ב ואילך, בחצוצרות ולא בשופר (ראה ביאור לכג כה). ג. את התחלת שנת היובל היה קובע ליום הראשון בתשרי ולא ליום העשירי, כמו לעיל כג כד. גם לא היה עולה על דעת יחזקאל הנביא (מ, א) לקבוע: "בראש השנה בעשור לחדש", אילו לא היה לומד זאת מתוך הפסוק שלפנינו (ראה לעיל פכ"ג על זמן מתן חוק יום הכפורים). ד. השם "יובל" בפסוק י לקוח רק מתוך הפקודה לתקוע ביובל בפסוק ט. וכן גם אי אפשר לייחס את החלק השני של הפסוק לזמן מאוחר יותר, שכן: ה. מתקן מאוחר כזה היה מסתפק בהוספת שתי המלים "ביום הכפורים". ו. קביעת היום העשירי לחודש ליום הכרזת היובל, אף על פי שהשנה כבר התחילה ביום הראשון בו, מתבארת רק על ידי הקשר הרעיוני שבין היובל ובין יום הכיפורים: "ביום הכפורים" הוא לפי זה חלק בלתי נפרד של קביעת הזמן בפסוק שלפנינו (השוה בביאור פכ"ג על זמן מתן חוק יום הכפורים). ז. גם על קביעת המקום ("בכל ארצכם") אי אפשר לוותר, כיון שלביטוי "העבר שופר" כמו "העבר קול", שייך תמיד ציון המקום, (השוה שמות לו ו, עזרא א א, י ז). ח. כפל המלים, שבהן עיקר המצוה, היא בכלל תופעה רגילה בפרק שלנו (כמו בדרך כלל ב-P), כך בפסוק י: "ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו, בפסוק מא: "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב", בפסוקים מח-מט: "אחד מאחיו יגאלנו, או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו". הניב "והעברת שופר בחדש השביעי ביום הכפורים תעבירו שופר" הוא, איפוא, מיוחד למחוקק העיקרי, ולא למתקן נוסח, שאפשר לייחס לו אך פניות וביקורת מתוך מגמה.
פסוק י:"וקדשתם וגו'". מצוה על בית הדין הגדול שיקדש את שנת היובל (רמב"ם שמיטה ויובל י א).
פסוק י:"וקראתם דרור". השוה ישעיה סא א, ירמיהו לד ח, יחזקאל מו יז. "דרר" הוראתו העיקרית היא, כנראה, "התנועע באופן חפשי ומהיר", ומכאן "צפור דרור", הצפור שמעופפת מהר, "מר דרור", המור שנוזל מעצמו באופן חפשי, ובסורית "דררא" – הלוחם, לגבי בן אדם מציין "דרור" חופש גמור ומצב של אי תלות, גם במה שנוגע לנכסים וקרקעות. לפי זה הפסוק "ושבתם וגו'" הוא הפירוש למלה "דרור" (ראה גם להלן ביאור לפסוק לט).
פסוק י:"לכל יושביה", בא ללמד, לפי ערכין לב: וספרא, שחוק זה חל רק בזמן שכל בני ישראל התושבים נמצאים בארץ, לפיכך משגלה מן הארץ אף חלק מהעם, בטל החוק.
פסוק י:"יובל", משמעותו, לפי עדותו של ר' עקיבא (ראש השנה כו.), במדינת ערב: "איל", ולדעת ר' לוי (ירושלמי ברכות ט א) "כבש". אפשר שהכוונה היא وابلة היינו כבשים צעירים, ואילו בפיניקית פירוש "יבל" – "איל", וכנראה, זאת היתה הוראת המלה בעברית הקדומה, ומזה "קרן היובל" ו"שופר היובל". לפי זה נקראת השנה הזאת על שם התקיעה ב"שופר היובל", באשר היא מסמלת את קריאת ה' המשחררת את כל אחד. ואפשר שבזמן מאוחר יותר, לאחר שהשם הזה נקבע לציון שנת החופש, שימש במובן חופש, עד ש"שנת היובל" הזדהתה עם "שנת הדרור", ויוספוס צודק בקבעו (קדמוניות ג יב ג): ἐλευθερίαν σημαίνει τοὔνομα.
פסוק י:"יובל הוא תהיה לכם", פירושו לפי הספרא, כי השנה כשהיא לעצמה היא שנת יובל, אף אם לא קויימו כל מצוותיה (השוה ראש השנה ט: וירושלמי שם ג ה). קדושת שנת היובל חלה לפי ראש השנה ח: כבר ביום א בתשרי, אלא שהחזרת האחוזות לבעליהם הראשונים ושיבת העבדים לביתם החלו בעשרה בתשרי (השוה גם ספרא).
פסוק י:בענין היחס בין שמיטה לבין יובל יש מחלוקת בין החכמים ור' יהודה בראש השנה ט. לדעת החכמים, שנתקבלה גם להלכה על ידי הפוסקים (ראה רמב"ם שמיטה ויובל י ז), אין שנת היובל נכללת בתקופות של שבע שבתות השנים, אלא אחרי שנת היובל חלה בשנת החמשים ושבע השמיטה הראשונה, ואילו לדעת ר' יהודה שנת החמשים, היינו שנת היובל עצמה, היא גם השנה הראשונה של השמיטה הבאה, כך ששנת החמשים ושש היא השמיטה הראשונה אחרי היובל הקודם (בטעות חשבו מחשבי תקופות נוצריים אחדים, שר' יהודה קבע את שנת הארבעים ותשע לשנת היובל). בנוגע ליובלות בימי בית ראשון, התחילה ספירת שמיטות ויובלות ארבע עשרה שנה אחרי כיבוש הארץ, שהרי הכיבוש נמשך שבע שנים וחלוקת הארץ שוב שבע שנים. מחשבי תקופות יהודיים קובעים ביחס לימי הבית הראשון, לפי חז"ל, את שנת הששים וארבע אחרי הכניסה ליובל הראשון, ושנת המאה וארבע עשרה ליובל השני וכו'.
פסוק י:ביחס לימי בית שני יש חילוקי דעות. שכן על אף העובדה, שבתקופה ההיא לא קיימו את חוק היובל, משום שעם ישראל לא ישב כולו על אדמתו, הרי בכל זאת ספרו, לפי דעת רבותינו, לשם רמז את שנות היובל כדי לכוון על ידי זה את שנות השמיטה ("מנו יובלות לקדש שמיטין", ערכין לב:), כך שגם בתקופה ההיא היתה שנת החמשים ושבע השנה השמינית במחזור, ואילו לר' יהודה היתה זאת שנת החמשים ושש. בענין זה קובעים הגאונים את ההלכה כר' יהודה. השוה רמב"ם, שמיטה ויובל י ה וכסף משנה, שם. אחר שהוברר מבחינה היסטורית ששנות 177 ו-275 למנין שטרות היו שנות שמיטה (מכבים-א טז יד-טז, יוספוס, קדמוניות יג ח א, יד טז ב, צוקרמן, שם עמ' 32 ואילך), הרי זהו החשבון הנכון. וזה מתאים למסורה, ששנת חורבן בית שני היתה מוצאי שביעית. כך ששנת 3829 לבריאת עולם היתה שנת שמיטה. וכן אושרו כשנות שמיטה שנות 4935 ו-4949 לבריאת עולם: השוה את הלוח אצל צוקרמן, עמ' 43 ואילך. השמיטה האחרונה היתה תרס"ג - 5663 לבריאת עולם.
פסוק י:לדעת צוקרמן (שם, עמ' 14 ואילך), היתה הכוונה בהנהגת תקופות היובל להתאים את מחזורי השמש והירח זה אל זה, וגם קלוסטרמן (בספרו על התורה) ניסה להוכיח את חשיבות ספירת היובלות לגבי קביעת הלוח. אולם, מאחר שבכתבי הקודש אין לזה שום רמז, וטעם חוק היובל כשהוא לעצמו ברור, הרי נדמה לנו שאין להתחשב בספירות כאלו. – "ספר היובלות" מונה למשך כל הזמן תקופות של יובלות בנות 49 שנה כלאחד. השוה עוד ציטוט מתוך ספר היובלות, בביאור עתיק לדברי הימים שהוציא קירכהיים, עמ' 36.
פסוק יא:יא-יב. שני הפסוקים האלה מצוים, שבשנת היובל יקיימו גם את דיני השמיטה פסוק יא מצווה את המצוות של השבתת הארץ שבפסוקים ו-ז – לשנת היובל. מן הכתוב "קדש תהיה לכם" אנו למדים, שפירות היובל והשמיטה, כמו פירות קודש, מעבירים את קדושתם על תמורתם. אבל בעוד שקודש נעשה חולין על ידי פדייה, נשארים פירות שביעית אחרי פדיונם קודש, כמו שהיו קודם לכן. אולם, אין איסור שביעית ויובל חל על הדבר שנתחלף על פירות שביעית ויובל, בהתחלפם באחרים, באים האחרים במקומם והם יוצאין לחולין. וכן אמרו (עבודה זרה נד:): "לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים, בדגים יין – יצאו דגים נכנס יין... הא כיצד? אחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור".
פסוק יא:"יובל הוא שנת החמישים שנה". מבנה הפסוק דומה לזה שביחזקאל יא טו, כא טז (דילמן).
פסוק יב:"מן השדה". ממה שאתם עוזבים ומפקירים בשדה רשות לכם לאכול עם העניים ועם חית השדה (רמב"ם, שמיטה ויובל ד כד), ואחר שכלה מן השדה אתה צריך לבער הכל מן הבית (רש"י, ראה ביאור לפסוק ו).
פסוק יג:יג. פסוק זה חוזר על הצו שבפסוק י, כדי לפתוח בשורת החוקים שבפסוקים יד-יח העוסקים בפרטי דיני הגאולה והחזרת הקרקעות. פסוק יג משמש לפי זה כעין כתובת בראש הצווים הבאים, כמו להלן בפסוק כד (השוה שם). חכמינו מסיקים עוד כמה הלכות מתוך פסוקים אלה, שהם לכאורה מיותרים. ואולי יש קשר סיבתי בין קדושת הקרקע והשבתתה ובין שיבתו של כל אחד אל אחוזתו. שכן לא רק מי שמכר את אחוזתו אלא כל אחד, יראה את נחלתו כאילו קיבלה בשנת היובל מחדש מיד ה', ועל כן יחשוב אותה לקודש בשנה זו (לפי בכורות נב: כלולה כאן גם החובה להחזיר ביובל אף מתנות קרקע).
פסוק יד:יד. לשון רבים של "תמכרו" משתנה במלה "לעמיתך" ובפסוק הבא ללשון יחיד, כמו, לדוגמא, בהושע ד ח, ירמיה טז ז (איוולד 319 a). וההמשך של הפועל המסויים בא במלים "או קנה" במקור (השוה איוולד 351 c, גזניוס-קאוץ' 113 z). לפי פשטות המשמעות מדברת כאן התורה, כפי שפירש רש"י, על מכירת קרקעות, ומצוה לחשב בדיוק, כמה שנים חסרות עוד עד היובל, ולקבוע לפי זה את המחיר, כדי שלא יונו זה את זה. רמב"ן הוסיף עוד, שהכלל "אין אונאה לקרקעות" יש לו תוקף רק באונאה במחיר הקרקעות, אבל לא כשהאונאה היא במידה, במשקל ובמנין. ולפי זה החוק עומד בתוקפו גם בקרקעות שבפרשתנו, שהרי בה מצוה לדייק בחישוב השנים. ועוד סובר הרמב"ן, שהאונאה אסורה אפילו במידה קטנה ביותר, גם במטלטלין וגם בקרקעות, אף על פי שלענין ביטול המכירה ולענין הצוויים יש הבדל בין אלה לאלה וגם יש הבדלים לפי שיעור האונאה (ראה משנת בבא מציעא ד ג-ד והשוה לפירוש שלי שם). אבל הרא"ש (משנת בבא מציעא ד כ) מסופק אם באונאה בפחות משתות עוברים על חוק התורה (עיין שולחן ערוך, חושן משפט רכז, סמ"ע יד).
פסוק יד:ברם, אף על פי שהתורה מתכוונת בראש וראשונה לקרקעות, הרי בכל זאת חל לפי המסורת איסור האונאה בכל מכירה וקנין, בהתחשב בכלליות שבסגנון לשונו של האיסור, והתלמוד מיסב אפילו את המלים "או קנה מיד עמיתך" דוקא אל מטלטלין, "דבר הנקנה מיד ליד" (בבא מציעא מז:). הספרא מסיק מהפסוק "או קנה מיד... אל תונו", שבממכר קרקעות אין דיני אונאה נוהגים. אולם לפי דעת רבינו תם (בבא מציעא נז. תוס' ד"ה אמר), באונאה בחצי המחיר המכירה בטלה. גם בעבדים, בשטרות ובהקדשות אין דין אונאה נוהג (ספרא).
פסוק טז:טו-טז. כשם שבפסוק ד מדברת התורה אל המוכר וגם אל הקונה, כך גם כאן, אך בסדר הפוך: תחילה אל הקונה ואחר כך אל המוכר. הקונה, ששואף להפחית את מחיר השדה, בהתחשב במספר השנים שחלפו משנת היובל, הוזהר לדייק במספר השנים ש"אחר היובל", והמוכר ידקדק בחישוב מספר השנים שנותרו עד היובל הבא. ספורנו מבאר, ש"אחר היובל" מוסב אל "תקנה" כלומר, לא יקנו את השדה אלא אחר היובל, ולא מיד בתוך היובל, תיכף לאחר שהבעלים קיבל בחזרה את השדה. בתלמוד (ערכין כט.) יש מחלוקת ב"המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: מכורה ויוצאה (ביובל, וזה הלוקח איבד מעותיו רש"י) ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר" (והמעות חוזרין רש"י). פסוק טז אומר ביתר בהירות, שאת דמי הקניה צריך להרבות או להמעיט, לפי רוב השנים או מיעוט השנים. מתוך הפסוק "במספר שני תבואות וגו'" מסיקה המשנה (ערכין שם), את ההלכה, שצריך למכור את השדה לכל הפחות לזמן של שתי שני תבואות ואסור לגאלו לפני תום שתי שנים, ואם מכרו שנה אחת קודם היובל, צריך להחזירו רק שנה אחת אחר היובל. שנת השמיטה וכן שנות בצורת אינן נמנות במספר שנתיים אלו. כינוי הגוף במלה "מקנתו" מוסב אל "ממכר" (דילמן).
פסוק יז:יז. כאן חוזרת התורה על אסור אונאה ומזהירה שלא להונות גם בדרך אחרת, שבה אין בני אדם מרגישים בנקל בהונאה וקל להצטדק בפני הבריות. ולכן מוסיף הכתוב: "ויראת מאלהיך" (ויזל). חז"ל למדים מפסוק זה, שנראה כמיותר, שאסור להונות אפילו בדברים (בבא מציעא נה:).
פסוק יח:יח-יט. לאחר שבמלים "כי אני ה' אלהיכם" מסתיימים שלושת סדרי החוקים הראשונים, מפסיק הדיבור בתוספת של מוסר השכל שבפסוקים יח-כב את הרצאת החוקים. זהו המקום הראשון שראוי להפסקה כזו, שהרי כאן נסתיים חוק שמיטה ויובל, ובפסוק כג מתחיל ענין הגאולה (ירמיהו לב ז: "משפט הגאלה"). וכך נמצא המאמר המוסגר הנוסף במקומו הנכון (ולא כקנובל וולהאוזן). – בפסוק יח מבטיח לנו ה', שאם נשמור את חוקותיו יגן בעדנו מפני סכנות מן החוץ, ובפסוק יט הוא מבטיח לנו ברכה ופריון, שנשב לבטח בארץ ולא נהיה מוכרחים להגר ממנה מפני הרעב. השוה ספר רות.
פסוק כ:כ-כב. הבטחון מפני הרעב שהובטח בפסוק יט יכול היה להתערער על ידי שנת השבתון משום שלא נזרע ולא נקצור, אולם ה' יתן לנו את ברכתו במידה כזו, שהעם לא ידע מחסור אף בזמן ההוא.
פסוק כ:"בשנה השביעית", לפי הרמב"ן הכוונה היא: "וכי תאמרו בשנה השביעית: מה נאכל (כלומר: בשנה השמינית)", שהרי לשנה השביעית מספקת התבואה של השנה השישית. אולם ביאור זה דחוק. ובצדק העיר מנדלסון, כי כל שנה כתיקונה מספקת לחלק של אותה שנה, וגם לחלק של השנה הבאה, בהיות קציר השעורה בחודש ניסן וקציר החיטים בחדש סיון, כך, שבשעת הדחק אפשר ליהנות באותה שנה עצמה מן הקצירה. אמנם, גם בשנה שקודמת לה שנה ברוכה, אין משתמשים בתבואה החדשה אלא בסוף השנה, כשהתבואה נאספה כבר מן הגורן, מכל מקום, מכיון ששפע כזה בלתי רגיל הוא, הרי תתגנב דאגה אל לב תושבי הארץ גם בנוגע לשנה השביעית. מובן, כי "בשנה השביעית" רק ראשית המחסור, אבל הוא נמשך בשנה הבאה, השוה "ביום המשח אותו", לעיל ו יג.
פסוק כ:"הן". השוה לעיל י יח-יט, ושמות ד א.
פסוק כ:"ולא נאסוף". אף מה שיצמח מאליו אסור לנו לאסוף, ראה לעיל פסוק ה ואילך.
פסוק כא:"ועשת". צורה נושנה במקום "ועשתה", השוה לקמן כו לד, בראשית לג יא (איוולד 194 a גזניוס 75 m).
פסוק כא:"לשלש השנים". לדעת רש"י הכוונה היא: חלק מהשנה השישית, השנה השביעית כולה וחלק מהשנה השמינית (ולכן לא נאמר: "לשלש שנים", אלא ל"שלש השנים", כלומר: לאותן שלוש השנים שהכתוב מתכוון להן). זהו גם הפשט הפשוט, כי אין להניח שהכוונה היא, כפי שהרמב"ן סובר: "לשלש השנים, בעבור שנת היובל, שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל", מקרה שחוזר רק פעם במשך חמישים שנה. אמנם, לאותה שנה היה צורך שלשנת השמיטה תקדמנה שתי שנים של שפע שתבואתן היתה מספיקה לארבע שנים.
פסוק כב:"ישן". הברכה שיאכלו ישן הובטחה, בפרק כו פסוק י, גם לשנים רגילות.
פסוק כב:"עד השנה התשיעית". עד ראשית השנה התשיעית, בסתיו, כשאוספים את תבואת השנה השמינית. כינוי הגוף של "תבואתה" מוסב אל "השנה השמינית".
פסוק כג:כג. לדעת הרמב"ם זה לאו שחל על המוכר כעל הקונה, למכור או לקנות קרקעות, אפילו אם שניהם מסכימים. ואולם לפי הרמב"ן: "אין זה לאו ללקות עליו, אבל הוא טעם, יאמר הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם, כי לי הארץ" (השוה "משנה למלך" שמיטה ויובל יא א). ובכך נמצא גם טעם לחוק הבא אחר כך בענין גאולת הקרקע, שהרי אפילו עד שנת היובל לא יימכר קרקע מכירה גמורה ("לצמיתות"), אלא צריך לתת למוכר זכות הגאולה בכל עת (אולם השוה לעיל ביאור לפסוק טז). ומשום כך לא נכתב דין זה לעיל ליד חוק היובל, אלא כאן בקשר לחוק הגאולה, שבמובן ידוע הוא שומר עוד ביתר יעילות על זכויות הבעלים הראשונים על קרקעותיו.
פסוק כג:לצמיתות", (מן "הצמת", הכחד, משורש "צמת" = הקפא, השוה صمت בערבית) לחלוטין, לעולם, השוה "כלה", לגמרי.
פסוק כג:"אתם עמדי". ביחס לה', הננו גרים בארץ, לפי בבא מציעא עט. אסורה רק מכירה לצמיתות אבל שדה שנמכר, למשל, לששים שנה לא היה חוזר בשנת היובל. אולם בצדק אומר הירש, שמכירה כגון זו, שמבטלת מראש את חוק היובל, אין לה תוקף מצד הדין, השוה שם.
פסוק כד:כד. פסוק זה הוא כעין כותרת לחוקים הבאים בענין גאולת קרקעות, שאפשרית גם בתוך התקופות בין יובל ליובל. לפי הרמב"ם (ספר המצות, עשין קלח) והרמב"ן, בפירושו, כוונת הפסוק שבשנת היובל יחזירו את הקרקע בלי דמי פדיון (אולם מנדלסון העיר בצדק, כי הגאולה וההחזרה ביובל הם ענינים נפרדים, כפי שמוכיח פסוק לא: "גאלה תהיה לו וביובל יצא"), יחד עם זה מעיר הרמב"ן, שחוק זה חל רק בארץ ישראל הנושבת (וגם בעבר הירדן), אבל לא בחוץ לארץ.
פסוק כה:כה. "כי ימוך" (הביטוי "מוך" נמצא, מלבד בתורה, רק עוד בנוסח יווני של ירמיהו יז ד). ראה להלן בביאור לפרק כו פסוק לג. הכתוב מלמד ש"לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו אלא אם כן העני... אבל למכור לו להניח הדמים בכיסו... אינו רשאי אלא למזונות בלבד" (רמב"ם שמיטה ויובל יא ג), וגם במקרה כזה רק מאחוזתו, חלק ממנה.
פסוק כה:"הקרוב", לקרוב המשפחתי יש זכות קדימה (ספרא).
פסוק כה:"וגאל". יש לו רשות, אבל אין עליו חובה, דברי ר' יהושע בקדושין כא. ולדעת ר' אליעזר היא חובה.
פסוק כו:כו-כז. "לא יהיה לו גואל". אין לו קרוב שיש ברצונו לגאול, כך לדעת ר' יהושע, או (לפי ר' אליעזר) שיש ביכלתו לגאול (ספרא). – מכיון שבפסוק כו המלה "כי" באה אחרי הנושא, בעוד שבפסוק הקודם (כה) המלה "כי" באה בראש הפסוק, מכאן, שאותו המחוקק השתמש באותה המלה בערבוביא, ראה ביאור לעיל על א ב.
פסוק כו:"והשיגה ידו". רק אם הוא משיג את כסף מחירו, אבל לא ילווה (ספרא).
פסוק כו:"ומצא", בא ללמד, "שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה".
פסוק כו:"כדי". את הכל בבת אחת אבל לא חציו (ספרא, ערכין ל:).
פסוק כז:"וחשב". הכתוב מתכוון אל המוכר.
פסוק כז:"את שני". את כסף ממכרו עליו לראות כמחיר הקרקע, שהקונה משלם עבור השימוש בקרקע עד היובל. ומן הסכום שקיבל יש לו לנכות לפי החשבון בעד השימוש במשך השנים שהיה ביד הקונה ובעד העודף הוא יכול לגאול את האחוזה. ובנוגע לחדשים העודפים על מספר השנים, יד המוכר על העליונה. השוה ספרא ופירושו של הראב"ד ותוספות ערכין לא. ד"ה "תניא".
פסוק כז:"לאיש אשר וגו'". אם הקונה הראשון מכרה לקונה שני במחיר יותר גבוה, יחשב המוכר עם הקונה הראשון, ואילו אם מכרה בזול יותר, יחשב עם הקונה השני. וכן יד המוכר תמיד על העליונה, אם דמי השדה השביחו ביד המוכר או הפחיתו (ספרא, ערכין ל.).
פסוק כז:"ושב לאחזתו". זה רק במקרה שבעל האחוזה בעצמו גואל, אולם אם אחד מקרוביו יגאל, לא ישוב הבעל אל אחוזתו, מכיון שהקרוב פודה לעצמו ומחזיק בה עד שנת היובל.
פסוק כח:כח. "מצאה ידו די". עיין לעיל ה ז.
פסוק כח:"עד שנת היובל וגו'". עד התחלת שנת היובל, שהרי החזרת האחוזות באה בהתחלת היובל יחד עם השמטת כספים בשנת הארבעים ותשע, כי שנה שביעית משמטת רק בסוף השנה (ראה ביאור לדברים טו א), השוה "לחם משנה" ו"משנה למלך", ערכין וחרמין ד כד. מחוקקים אחרים בזמן קדום התקינו תקנות להגנת אחוזות הקרקע בידי בעליהן, השוה ההוכחות בספרי קנובל ודילמן. אותן הדוגמאות מוכיחות שמכל מקום מכילה הפרשה שלנו חוק עתיק מאד, שהיה מכוון לשימוש מעשי בחברה, ולא חוק שהופיע אחרי גלות יהודה, כפי שחושבים מבקרים אחרונים, וגם חוק הגאולה הכה בוודאי שרשים עמוקים בחיי ישראל בזמן קדום. זה מוכח גם מתוך הלשון שבה הבטוי "גואל" משמש כשם נרדף ל"אח", "רע" ו"קרוב", השוה מלכים-א טז יא, יחזקאל יא טו (ששם התיקון "גולתך" במקום "גאולתך" מכניס שיבוש), רות ב כ, ג: ט, יב, ועוד בהרבה מקומות. "משפט הגאלה" (ירמיהו לב ז) או "הגאלה" (שם שם ח, רות ד ז) היה בזמן קדום תקנה ידועה בישראל ומוכרת לכל (ראה לעיל בביאור פכ"ג, על זמן חוק יום הכפורים, לקדמות היובל). ואולם מה שמציין את החוק שלנו ומרימו מעל החוקים הנראים דומים לו, הוא העיקרון שעליו הוא מיוסד, היינו שה' הוא אדון הארץ ושכל תושביה הם גרים ותושבים עמו.
פסוק כט:כט. משפט הגאולה לבית מושב עיר חומה שונה בענינים רבים ממשפט הגאולה לשדה: א. את השדה אפשר לגאול רק בתום שתי שני תבואות (ראה לעיל ביאור לפסוק טו), ואילו בית חומה אפשר לגאול מיד, ב. שדה אחוזה יכול לגאול גם קרובו של המוכר, ואילו בית חומה יכול להיגאל רק על ידי המוכר עצמו, ג. בשדה אחוזה יש לנכות מן החשבון הנאת השנים שעברו, ואילו בגאולת בית עיר חומה צריך המוכר להחזיר לקונה את המחיר המלא בשעת הגאולה, ד. בית עיר חומה אפשר לגאול רק עד תום שנת הממכר, ואילו שדה אחוזה – בכל זמן, אחרי תום שתי השנים הראשונות, ה. שדה אחוזה שלא נגאל חוזר לבעליו ביובל, ואילו בית עיר חומה שלא נגאל בזמנו נשאר בידי הקונה לצמיתות.
פסוק כט:"בית מושב וגו'". לפי ערכין לג: זהו רק בית בעיר שהיתה מתחילה מוקפת חומה ולבסוף יושבה, ועוד, העיר צריכה להיות מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ואם אינה כזו, ייחשבו הבתים שבעיר כאלה שבערי הפרזות.
פסוק כט:"שנת ממכרו". את השנה צריך למנות מיום ליום, מעת הימכר הבית ולא לפי תקופת השנה האזרחית.
פסוק כט:"ימים", משמעו שנה מלאה "מעת לעת ומשעה לשעה" (ערכין לא.). ראה שמות יג י, ו"שנה תמימה" בפסוק הבא.
פסוק ל:ל. "עד מלאת לו". אף אם הקונה הראשון מוכר אותו לקונה שני, מונים מזמן המכירה הראשונה לכן נאמר "לו" (ספרא).
פסוק ל:"שנה תמימה", בשנה מעוברת שלשה עשר חודש, לדעת רבי שנת חמה, שס"ה יום (ספרא וערכין לא:).
פסוק ל:"יוקם" בצירוף ל'. השוה בראשית כג, יז-יח
פסוק ל:"אשר לא חמה", הכתיב לא והקרי לו (השוה לעיל יא כא, ושמות כא ח), לפי ערכין לב. הכוונה היא, שאף אם עתה אין לעיר חומה, אם רק בימות יהושע בן נון היתה מוקפת, רואין אותה כעיר חומה. "לו" בלשון זכר יכול להיות מכוון גם אל "עיר", השוה שמואל-ב יז, יג (חוץ מזה, "עיר נקבה היא, והוצרך לכתוב 'לה', אלא מתוך שצריך לכתוב "לא" בפנים, תקנו "לו" במסורת, זה נופל על זה". רש"י). אך יותר נכון לקשור אותו ל"בית", כמו בפסוק הבא. וזאת היתה בוודאי כוונתו של ר' יהודה בספרא: "פרט לבית הבנוי בחומה" (השוה יהושע ב טו), משום שבמקרה כזה העיר מוקפת, אבל לא הבית מוקף.
פסוק ל:"לַצמיתת", כדבר ידוע, משום שענינה ידוע מתוך פסוק כג דלעיל.
פסוק ל:"לדורותיו", בא ללמד, שאפילו במותו של הקונה אינו יוצא לחרות.
פסוק ל:"לא יצא ביובל", אף אם היובל חל באמצע השנה הראשונה, אינו יוצא לחירות, רק על ידי גאולה במשך השנה הראשונה של המכירה הוא יוצא לחירות.
פסוק לא:לא. "חצרים", חוות וכפרים, במלה זו כלולים כאן כל המקומות הפרזים, כפי שמלמד "אשר אין להם חומה" שאחריה. ביהושע יט ו ואילך, נקראים המקומות השייכים אל ערים "חצריהן".
פסוק לא:"ובתי החצרים וגו'", שם-עצם נפרד.
פסוק לא:"יחשב". כל אחד יחשב על השדות: לשון יחיד כמו לעיל יט ח: "יחשב על", השוה שמואל-ב ד, ב.
פסוק לא:"גאולה תהיה לו". לפי ערכין לג. זה בא ללמד, שיש לו עוד יתרון לעומת השדות, והוא, שאפשר לגאול אותו מיד, ואין צורך להשאירו בידי הקונה שתי שנים. – בענין בתי הקדש עיין להלן ביאור לכז, יד-טו.
פסוק לב:לב-לג. "וערי הלוים וגו'". על דבר ערים אלו עיין במדבר לה, א-ח. לפי דעת רבי בערכין לג: חל חוק זה רק על אותם הלויים, שמכרו אחוזה בתוך ערי הלויים, ולא על ישראלים, שקיבלו בירושה (מצד האם) אחוזה בערי הלויים ומכרוה וגם לא על לויים שקיבלו אחוזה בערים אחרות ומכרוה. לדעת החכמים החולקים על רבי, חל חוק זה גם אם עברו לידי בן ישראל אחר (על ידי ירושה). דעה זו נתקבלה להלכה. לכאורה נראה לפי זה הפסוק "גאולת עולם תהיה ללוים" בלתי מובן די צרכו. אך אפשר שהפסוק מכוון אל קרובים ממדרגה ראשונה של לוי שמכר את אחוזתו (בדומה לזה כבר ביאר הרמב"ן). ללויים בתורת קרוביו של הלוי שנמצא במצב דחוק, יש תמיד הזכות (ואף החובה) לגאול את האחוזה שנמכרה. מובן, כי לקרוב ממדרגה ראשונה שידו משגת, יש זכות קדימה. ולפי זה מתפרש הפסוק הבא בפשטות: "ואשר יגאל מן הלוים", כלומר: אם אחד הקרובים (במדרגה הראשונה) יגאל אחוזה זו (השוה "ואשר לא צדה", שמות כא יג), "ויצא ממכר בית וגו'", יצא ביתו שמכר, היינו הבית אשר ב"עיר אחזתו" ("ועיר אחזתו" כמו "עצבונך והרונך", בראשית ג טז) ביובל אל בעליו הראשונים.
פסוק לג:התיקון של המבקרים (איוולד, דילמן ואחרים), שקוראים כאן "אשר לא יגאל מן הלוים", הוא לפי זה לא רק מיותר אלא גם מפרש את הפסוק באופן דחוק, ואפשר לציינו בהשוואה אל הביאור שלנו כבלתי נכון בהחלט. – ואם חז"ל (ערכין לג:) מסיקים מתוך הפסוק "ואשר יגאל מן הלוים", שגם אם לוי קנה אחוזה מלוי חברו קיים דין גאולה, אין להניח, שהם הבינו "יגאל" במשמעות מכירה, או לפי אחד משאר הביאורים הדחוקים, אדרבה, גם לפי ביאורנו הפשוט יש להסיק אותה ההלכה של חכמינו, שכן הלוי שגואל, גואל אותה קודם כל לעצמו, והוא בעצם קונה את האחוזה ואף על פי כן הוא חייב להחזירה ביובל לבעליה הראשונים (אמנם, אין הנוסח שבספרא מתאים לביאורנו זה, אולם הוא מכוון אל נוסח הברייתא שמובא בתלמוד, השוה רמב"ן). לא היה כל צורך להשמיענו, כי אחוזתו של לוי שנמכרה לישראל, חוזרת ביובל לבעליה, משום שזה מובן מאליו, אלא וודאי שהיו סבורים, שאם נמכרה ללוי, תישאר בידו לצמיתות, שהרי מספיק שהאחוזה נשארת בידי שבט לוי, על כן בא הכתוב ללמדנו, שגם מכירה כזו חוזרת ביובל לבעלה הראשון.
פסוק לג:"הִוא", לשון נקבה בהתאם לנשוא, כמו בירמיהו י ג (איוולד 319 c).
פסוק לד:לד. "וּשֲׁדֵה". החטף-פתח בא להבליט את תנועת השוא, השוה "וזהב", בראשית ב יב.
פסוק לד:"מגרש". השוה במדבר לה ב ואילך.
פסוק לד:"לא ימכר". אין פירושו שבכלל אין למכור אותו, ואפילו עד היובל, כי לזה לא היה מתאים הנימוק "כי אחזת עולם", שהרי המכירה עד היובל אינה משמיטה לחלוטין את האחוזה מתחת ידי בעליה. ואילו היתה משמעותו שלא יימכר לעולם, הרי לא היו לשדות הלויים שום יתרון על אותם של שאר ישראלים. לכן מבארים חכמינו, שהכתוב שלפנינו בא ללמד, שאפילו במקרה שנזכר להלן, כז- כ-כא, לא תישאר האחוזה בידי הקונה לצמיתות, אלא חוזרת ביובל.
פסוק לד:שלושת הפסוקים האחרונים המדברים על הערים והשדות שנועדו בספר במדבר לה ללויים, מעמידים אותנו, לכאורה, בפני קשיים כרונולוגיים. לפי הכתובת בפסוק א ניתן החוק הזה בהר סיני, ואם כן כבר בהר סיני נועדו הערים הללו ללויים, מה שנראה כסותר את הידיעה שבספר במדבר ג: יא, מד, שלפיה רק בשנה השנית (השוה שם א א) התפקדו הלויים לעבודת המקדש במקום הבכורים. אמנם, הקושי יוסר על ידי הסברו של הרמב"ן, שלפיו נאמר הפרק שלנו בזמן מסירת הלוחות השניים. באותו זמן כבר נבחרו הלוים, כפי שמעידים הכתובים בשמות לב כט, ובדברים י ח. אולם עוד היה נשאר הקושי, שכאן משמע שכבר בהר סיני דובר על ערי הלוים והמגרשים, ואילו לפי במדבר לה א, בא ההסדר לתת את הערים האלו ללויים רק בערבות מואב. ובכן, היה צורך לקבל את ההנחה, שהפקודה בדבר הערים ניתנה כבר בהר סיני ושבספר במדבר לה א מסופר רק, שצו זה נשנה בערבות מואב (ראה מבוא לקרבנות: 'שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות'). ברם, ייתכן גם ששלושת הפסוקים (לב-לד) ניתוספו על-פי צו ה' בזמן מאוחר על המצוות שפורסמו בסיני. לפי זה היו המלים "בהר סיני", בכתובת (לעיל פסוק א) מכוונות רק לחלק מן החוקים.
פסוק לד:אולם גם בדרך אחרת אפשר היה להסביר, שהפסוקים שלפנינו נמסרו כבר על הר סיני. כי הנה תמוה, שהפסוקים בבמדבר פרק לה מדברים רק על ערי לויים ולא על ערי כהנים, ואילו בספר יהושע פרק כא מסופר, שמתוך ארבעים ושמונה ערי הלויים נמסרו שלוש עשרה לכהנים בני אהרן. מכאן יוצא, על כרחנו, שהביטוי לויים בספר במדבר לה כולל גם את הכהנים, ובכן, נקראו כאן הכהנים בשם "לויים", כמו שנמצא תכופות במקומות אחרים, וודאי משום שערים אלו ניתנו להם בתורת חלק הלויים בארץ הקודש. וכך ייתכן, שגם הפסוקים שלפנינו, המדברים על ערי הלויים, מכוונים לפי שעה אל ערי הכהנים, שהרי כבר פורסם הצו, שלא יתנו נחלה לכהנים כי אם רק ערים לשבת ומגרשים לבהמתם. גם נכללות בהן ערי המקלט, שנזכרו כבר בשמות א יג. מובן מאליו, שהסדר זה היה יכול לחול לאחר זמן, כאשר גם ללויים שלא מזרע אהרן חילקו את עריהם, גם על ערים אלו. ובכן, כוללים הפסוקים לב-לד את הדינים בדבר אחוזות הכהנים. – לפי זה אין כל הכרח לקבל השערתם של וולהאוזן ואחרים, שפיסקה זו היא תוספת מאוחרת, ואף אין כל הצדקה לה, כפי שהעיר כבר דילמן, בשים לב אל הלשון כאן, שהוא לשונו של P.
פסוק לה:לה. "ומטה ידו". לא יחכו עד שיפול, אלא כשימוך יתמכו בו בעוד מועד.
פסוק לה:"עמך". בקרבתך, כל אחד יעזור קודם כל לאותם העניים הקרובים אליו.
פסוק לה:"והחזקת בו". השוה יחזקאל טז מט, דניאל יא.
פסוק לה:"גר ותושב וגו'". חכמינו למדים מכאן, שגם גר תושב, היינו הגר שקיבל עליו רק את שבע מצוות בני נח בלבד, "אתה מצווה להחיותו". הספרא לפסוק זה אומר: "גר" זה "גר צדק" ו"תושב" זה "גר תושב". אפשר להבין גם כך (כפי שמבאר מלבי"ם), שהתורה מדברת רק על גר תושב והוא"ו הוא וא"ו הפירוט, "גר" היינו גר תושב. אבל לדעת הספרא "גר זה גר צדק", כלומר: אילו היה כתוב "גר" לבד היו מבארים: גר צדק.
פסוק לה:ואולם ביתר פשטות אפשר לבאר את פסוק שלפנינו לפי הפרשנים האחרונים ש"גר ותושב" מכוונות אל העני: כגר כאזרח, כן יחיה אחיך עמך (בראשית כג ד). ביאור זה אפשר להתאים לדברי חז"ל. אבל הכתוב מניח, כי המצוה להחזיק בגר תושב היא ידועה (על פי המסורת שבעל פה). לפי זה, מכיון שלגר צדק וגר תושב לא היתה נחלה בארץ, היו זקוקים לתמיכת האזרחים, כך גם נחשבים הגרים, לעיל בפסוק ו, לעניים שזקוקים לתמיכה. עניים אלה התקימו קצתם על מסחר, וקצתם על עבודה שכורה או על צדקה והרי אפשר שהיינו סבורים, שהאזרח הישראלי אינו ראוי לתמיכה כל זמן שלא מכר את אחוזתו וירד למצבו של גר תושב, לכן מצוה הכתוב: "ומטה ידו עמך", מיד שימוט אחיך, עוד קודם שמכר את אחוזתו, "והחזקת בו", כדי שעוד עתה, קודם שמכר את אחוזתו, יתפרנס עמך ולא יוכרח למכור את אחוזתו. וזאת אפשר להשיג על פי רוב על ידי מלוה בלי רבית, ולכן: "אל תקח מאתו נשך וגו'". את החובה להחזיק בגר ותושב אפשר למצוא כאן בעקיפין בהשוואת העני הישראלי אל גר ותושב.
פסוק לו:לו-לז. לדעת חז"ל בבבא מציעא ס: אין הבדל בין נשך לתרבית, ושני הביטויים משמשים הן לכסף הן לאוכל, כפי שיוצא גם מתוך דברים כג כ, אם כן "נשך" ו"תרבית" הם שני ביטויים שונים לציון הרבית (השוה: משלי כח ח, יחזקאל יח יז, כב יב) לפי שתי התוצאות שלה, כאשר הלווה מפסיד ("נשך") וכאשר המלוה מרוויח ("תרבית"). לפי הרמב"ן: "הנשך הוא שילונו מנה ליתן לו ברביתו ה' שקלים בכל שנה, ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישוך, שמבצבץ ועולה: התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני... כי זה אינו נושך... אבל הוא רבית, ולכך אמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", כי המנהג להלוות את הכסף בנשך, בכל שנה יתן כך, והאוכל ילונו עד הקציר ואז יפרענו מגרנו בתוספת קצוב", ויזל העיר, כי לפי משמעו הפשוט אוסר "אל תקח" ליקח נשך אפילו אם הלווה מציעו מרצונו, ומכיון שבמקרה כזה היו מקילים להרשות לעצמם זאת, ולראותה כמתנת נדבה, מוסיף הכתוב: "ויראת מאלהיך".
פסוק לו:"וחי". אין זו סמיכות, אלא פעול בזמן עבר בצורה מצומצמת (ראה איוולד 142 b גזניוס 76 i).
פסוק לז:"את כספך וגו'", אוסר להלוות ברבית קצוצה (השוה שמות כב כד). מתוך "וחי אחיך עמך" מסיק ר' אלעזר (בבא מציעא סא: נגד ר' יוחנן): "רבית קצוצה יוצאה בדיינין... אמר קרא: "וחי אחיך עמך", אהדר ליה כי היכי דניחי" (החזר לו כדי שיוכל להתקיים).
פסוק לז:לח. מכיון שכל רכושכם בא לכם מה', ולא עוד אלא שאפילו אתם גופכם נהייתם בנפלאותיו בלבד עצמאים ומוכשרים לרכוש לכם נכסים, על כן עליכם לקיים את הדרישה החמורה ביותר, כגון זו של וויתור על רבית, בחיבה ובמשמעת.
פסוק לח:לט-מא. לפי שמות כא ב ואילך, ודברים טו יב ואילך, יצא עבד עברי בשנה השביעית לעבדותו לחפשי. בחוקה זו ראו המבקרים סתירה לחוקה שלפנינו, המצוה על שיחרור עבדים בכל שנת חמישים שהיא שנת יובל. כדי ליישב קושיא זו העלו הרבה מפרשים, בצדק, שהתורה קבעה שני זמנים, שבהם יוצא העבד לחפשי, השנה השביעית לעבדותו, ושנת היובל. על פי רוב יצא העבד לחפשי אחרי שש שנות עבדות, ואם נמכר סמוך לשנת היובל, לא המתין עד תום שש השנים אלא השתחרר כבר בשנת היובל. השיחרור בשנה השביעית לעבדות בא אצל כל עבד לפי זמן כניסתו לעבדות, ואילו שנת היובל היתה שנת דרור כללית, שהביאה חרות לכל העבדים העבריים בעת ובעונה אחת. לדעת החכמים (קידושין יד:), שנתקבלה על ידי הרמב"ם (הלכות עבדים ג יב) להלכה, היתה הרשות ביד עבד, שמכר עצמו, לישאר בעבדות זמן ארוך יותר משש שנים, אולם ר' אלעזר חולק על זה. עיין בפרטות בביאור לשמות כא ב.
פסוק לח:החוק האלוהי מצא לנחוץ להתקין את שתי התקנות. השיחרור בשנה השביעית היה דרוש לטובת העבדים. אי אפשר היה לדחות את שחרורם של כל העבדים עד שנת היובל, שהרי כך לא היה יכול העבד במקרים רבים לצפות להגיע עוד לשנת הדרור. ואת השיחרור בשנת היובל רצתה התורה לקבוע, משום שלכך דרוש היה זמן, שבו ישתחרר כל איש בן האומה הנבחרת, והעבדות תיפסק בבת אחת, כדי שתבוא הכרה בלב ישראל, שהאומה כולה מוכנה לעבודת ה' ושום איש ישראל לא נועד להיות "עבד לעבדים". לכן הוכרזה האמירה הנאה: "כי לי בני ישראל עבדים" רק בחוק היובל (לקמן פסוקים מב נה), כי רק בזמן שעם ישראל כולו חפשי, מתאמתת הקריאה הזאת בשלימותה, ואילו בשיחרורו של העבד בשנה השישית לעבדותו, יצא רק עבד זה, והאחר, שעדיין לא הגיעה שנתו השישית לקיצה, עודנו נמק בעבדותו. החרות הכללית נקראת "דרור", ומשום כך משתמש ירמיהו לד ח, בזמן שכל העבדים יצאו לחפשי, בביטוי "דרור", כמו ויקרא כה י, ויחזקאל מו יז (השוה גם ערכין לג.).
פסוק לח:אבל לא רק לעבדים העבריים הביאה שנת היובל חופש, אם פגעה בהם לפני תום שנתם השישית, אלא גם עבד עברי שלא רצה לצאת לחפשי, ובגלל זה נרצעה אזנו על פי מצוות התורה בשמות כא ו ודברים טו יז, אף הוא יצא לחפשי לפי ההלכה שבמסורה. אמנם, החוק קובע על עבד נרצע: "ועבדו לעולם", "והיה לך עבד עולם", אולם חכמינו במכילתא ובקידושין טו. וגם יוספוס (קדמוניות ד ה כח), מוסרים בוודאות, שגם עבד זה עובד רק עד שנת היובל. אמנם, לכאורה, המסורה סותרת את הכתוב, ואף הגר"א מעיר בפירושו על התורה (שמות כ ו), שכאן, כמו במקומות האחרונים, "הלכה עוקרת המקרא", (וראה גם רשב"ם לפסוק זה). לפיכך מחליטים אחדים מבין המבארים האחרונים, כי הנרצע אינו יוצא ביובל לחפשי, באשר רק אותם העבדים, שלא וויתרו קודם לכן מרצונם הם על חירותם, משתחררים בשנה זו (השוה, לדוגמא, קייל בפירושו לויקרא כה לט). אולם אחרי עיון מדוקדק נמצא, שהמסורה העברית מבוססת היטב ואינה סותרת כלל את תוכן הכתובים.
פסוק לח:ראשית, יכולים אנו לקבוע בוודאות, שלפי החוק שבויקרא כה, לט-מב אין העבד העברי יכול לוותר על זכותו לצאת ביובל לחפשי, כי לולא זאת היה בא כאן גם הצו, מה דינו של עבד האומר: "אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי", כמו שבא למקרה כזה צו מיוחד בשמות כא ה ובדברים טו טז. כל כוונת החוק כאן מתנגדת לוויתור על השיחרור ביובל, שהרי לא לעבד היחיד בלבד מכוון מתן החירות, אלא האומה הישראלית כולה חייבת לבטל את השיעבוד לגמרי ואין הרשות לשום איש להמשיך בעבדותו מרצונו הוא. באותו הצורה ממש שבה נאמר על החזרת האחוזות: "והארץ לא למכר לצמיתות כי לי הארץ" (פסוק כג). ואין רשות לשום אדם לוותר על השבת השדות, כן גם נאסר על כל אחד מישראל בכתובים "כי עבדי הם", "כי לי בני ישראל עבדים" (פסוקים מב נה) להמשיך בעבדותו בשנת היובל. ואם ברור, שעבד עברי אשר שנת היובל קוראה לו דרור, משתחרר בעל כרחו, הרי וודאי שאפילו זה, שבשנה השביעית לעבדותו וויתר על חירותו, יצא לחפשי בשנת היובל, שהרי מלכתחילה לא יכול היה לוותר על כך ובשנת היובל בוטלה העבדות לכל בני ישראל לפי גזירת החוק, אפילו נגד רצונם של יחידים.
פסוק לח:אחרי הנחה זו לא ימצאו סתירה בין הכתובים "ועבדו לעולם", "והיה לך עבד עולם" ובין הנוהג המסורתי. אין ספק שבדברים אלה התכוונה התורה אך לקבוע, כי במקרה שאדוניו לא ישחרר אותו, מחויב העבד לעבדו לעולם, כי העבד, שבתום שש שנות עבודתו וויתר (בפני בית דין, שמות כא ו) על חירותו, איבד את זכותו לתבוע את חירותו אחרי עבור עוד שש שנים אחרות של עבדות. בוויתורו פעם אחת על שיחרורו איבד את זכותו לדרוש אותו עוד. אולם אין זאת אומרת שלאדוניו יש הרשות להחזיק בעבד זה עולמית. כי אין משמעות "ועבדו לעולם" או "והיה לך עבד עולם" כמשמעות "לעולם בו תעבוד". החוק בנוגע לעבד כנעני הוא: "לעולם בהם תעבודו" (להלן פסוק מו), משמעו, אגב, שאין לשחררו ביובל. לא כן בנוגע לעבד עברי, למרות שוויתר על שיחרורו ואיבד על ידי כך את זכותו לתבוע את שיחרורו, הרי יכולות לבוא סיבות שתכרחנה את אדוניו לשחררו אפילו נגד רצונו הוא. סיבה כזו היא ביטול העבדות בכל המדינה, שאז אין רצונו או זכותו של היחיד בא בחשבון כי לטובת העיקרון של החופש מבוטלות כל הזכויות של היחידים. במקרה כזה חייב האדון בעצמו לשחרר את העבד, שהוא לפי הדין "עבד עולם", כן הוא חייב גם להחזיר את האחוזה שנמכרה לו לצמיתות, במקרה שהמדינה הכריזה שנת יובל. ברם, אם מאיזו סיבה שהיא לא הכריזה המדינה חופש כללי, אז מוכרח העבד באמת לעבוד את אדוניו לעולם (אולם השוה להלן).
פסוק לט:"וכי ימוך... ונמכר לך", כאן מביא הכתוב את החוק בנוגע למי שמכר עצמו מאונס, ויש מחלוקת בין התנאים, אם עבד כזה יכול למכור את עצמו לשש שנים בלבד או אף לזמן ארוך יותר (ראה לעיל בביאור לפסוק לט).
פסוק לט:"לא תעבוד בו עבודת עבד", אוסר לעבוד בו עבודה בזויה. ספרא כאן ומכילתא לשמות כב מונות בין אלו: רחיצת רגלים, פשיטת נעלים, נשיאת אדוניו באפריון וכיוצא באלה.
פסוק מ:כשכיר כתושב". כמו שכיר שמשכיר עצמו לזמן קצר (השוה לקמן פסוק נג), וכמו גר תושב, שעבד אצל בן ישראל בשכר.
פסוק מ:"עד שנת היובל". עבד יעבוד לכל היותר עד היובל. לדעת המכילתא לשמות, בא "כשכיר וגו'" ללמד, שיש למסור לעבד עברי רק עבודה במקצוע שלמד ובו הוא רגיל.
פסוק מ:"יעבוד עמך", בא ללמד, לפי הספרא, שאסור להטיל עליו עבודות בשביל אחרים, כגון לשרת בתורת בלן.
פסוק מא:"הוא ובניו", בא להורות, שהאדון מחויב לפרנס גם את בני העבד בזמן עבדותו.
פסוק מא:"ושב אל משפחתו". לפי דעת חז"ל בקידושין כא: "אין עבד עברי כהן נרצע... אמר קרא: "ושב אל משפחתו", למוחזק שבמשפחתו". כלומר: משום שנעשה על ידי כך בעל מום ואינו יכול לשוב אל עבודת הכהונה של משפחתו. ואפילו לדעת ר' יהודה (מכות יב.), שאין להחזיר את העבד אל משרתו וכהונתו, מכל מקום אין להשפילו בזמן עבדותו במידה כזו, שלא יעיז לשוב אל משפחתו מלא בושה וכלימה. ייתכן שלזה מתכוון הכתוב: "ושב אל משפחתו וגו'".
פסוק מא:מתוך הפיסקה "ואל אחוזת וגו'" משמע, שהכתוב מניח שהעבד מכר את כל קרקעותיו בטרם שמכר את עצמו. ומכיון שלא היו רגילים למכור את הקרקעות כל זמן שהיו להם מטלטלין, הרי זה מסייע לדברי חכמינו, שלא ימכור אדם עצמו אלא אם כן אין לו שום רכוש להתפרנס ממנו. ראה רמב"ם, הלכות עבדים א א. בערכין כט. אמרו: "אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג". על ההבדל שבין מוכר עצמו ובין מכרוהו בית דין עיין קידושין יד:
פסוק מב:מב-מג. "כי עבדי", הוא הנמקה לכל החוקים הקודמים ולבאים אחרי כן.
פסוק מב:"לא ימכרו וגו'", וודאי שאינו מתכוון בעיקר לאיסור מכירה לעבד עולם, שהרי אם כן היתה זו חזרה מיותרת. אלא כאן מזהיר הכתוב, לפי הספרא, שלא למכור עבדים עבריים כדרך שהיו נוהגים למכור עבדים.
פסוק מג:"לא תרדה וגו'", כולל, לפי אותו המדרש, את האיסור לעבוד בו עבודות שלא לצורך, ולפי הרמב"ם (הלכות עבדים א ו) כוללת אזהרה זו גם מלאכות שאין להן קצבה, כגון לחפור עד אשר ישוב אדונו. בכל המקרים האלה אין מטרת הבעלים להרוויח אלא להכניע ולענות את העבד, ומשום שכוונה כזאת אינה נראית לעינים, מוסיף הכתוב: "ויראת מאלהיך", עי' רש"י.
פסוק מד:מד-מו. כאן בא הכתוב להורות מי הם העבדים שמותר לקחתם לאחוזה. "ועבדך... לך". הכוונה: מה שנוגע לעבדיך השייכים לך, - הרי כך דינם ("יהיה לך", בניגוד לבני ישראל שעליהם נעמר: "עבדי הם").
פסוק מד:"מאת הגוים". העבדים שלכם יהיו מן הגויים. לדעת רש"י (בסוטה לה:) היה מותר לקבל רק את הגויים שישבו מחוץ לארץ ישראל, אף אם נמנו על שבע אומות, כגרים תושבים, בתנאי שיקבלו עליהם שבע מצוות בני נח, אבל אלה שישבו בארץ ישראל לא נתקבלו, כי הם התגיירו רק מתוך פחד. לפי זה כולל אמנם "אשר סביבותיכם" גם את שבע האומות, אבל רק אם ישבו מחוץ לארץ ישראל. אולם לדעת הרמב"ם (מלכים ו א) והרמב"ן (בפירושו לדברים כ י) היה מותר לקבל גם את תושבי ארץ ישראל אם התגיירו: לפי זה אין כוונת הפיסקה "אשר סביבותיכם" למעט את העמים שישבו בארץ ישראל. ולדעת הרמב"ן והראב"ד באים הדברים האלה ללמד, שמבני חוץ לארץ היה מותר לחלוטין לקנות עבדים. ואילו מבני הארץ היה מותר לקבל רק בתנאי שקיבלו את שבע המצוות. אבל לדעת הרמב"ם אין קונים עבדים גם מבני חוץ לארץ אלא אחרי קבלתם את שבע המצוות, ולפי זה נאמר "אשר סביבותיכם", משום שלא עלה על דעתם, שאלה שישבו בארץ יתגיירו. על דעותיהם השונות של רש"י, רמב"ם ורמב"ן עיין משנה למלך הלכות עבדים ו א.
פסוק מה:"וגם מבני וגו'". גר תושב יכול למכור גם את עצמו וגם את בניו לעבדים.
פסוק מה:"וממשפחתם וגו'", בא ללמד, לפי קידושין סז: שמותר לקנות בן כנענית שהוליד גוי בן חוץ לארץ, אבל בן כנעני שהולידה בת חוץ לארץ, נחשב לכנעני משום שאצל הגויים הבן הולך אחר הזכר.
פסוק מו:"והתנחלתם וגו'", תקבלו אותם לנחלה, תרכשו אותם.
פסוק מו:"אחריכם", הם עוברים בירושה. הביטויים "נחלה" וגם "לרשת אחוזה" מוכיחים שהעבדים שווים לקרקעות. השוה ספרא.
פסוק מו:"לעולם בהם תעבודו". לפי פשטות הלשון אומר הכתוב רק, שעבדים אלה אינם יוצאים ביובל. גם ר' ישמעאל (סוטה ג.). מבאר כך, שחוק זה משמעותו רשות ולא חובה, אולם לדעת ר' עקיבא, שנקבעה להלכה, מצוה זו היא חובה. בבחינה מסויימת הרי היתה זאת השפלה לעבד העברי, אילו היו משחררים אותו יחד עם העבד הכנעני. ועל כן אפשר היה להבין את דברי ר' עקיבא, שרק חובה היא לא לשחרר עבד כנעני ביובל. אולם שמואל (גטין לח:), הוסיף, שאסור לשחרר בכלל עבד כנעני (לפי זה מחמיר שמואל יותר מאשר ר' עקיבא, כי לולא זאת היה שמואל אומר בקיצור: הלכה כרבי עקיבא). למעשה, העבדות בבית ישראלי, הנוהג עם העבד כחוק התורה (השוה רמב"ם, סוף הלכות עבדים), היא הרבה יותר נוחה לעבד מאשר החירות, המביאה אותו לבטלה ולמעשי תועבה.
פסוק מו:"איש באחיו". לדעת רש"י: לרבות את הנשיא והמלך, שלא ירדו בעם בפרך, כפי שהורה גם הנביא יחזקאל (לד ד).
פסוק מז:מז. "גר ותושב". הכוונה היא כאן, כמו "גר תושב" להלן בפסוק זה, אותו האיש, כלומר: הגר, שנהיה לתושב, השוה בראשית כג ד. הביטויים "עמך" ו"עמו" מורים, לדעת רש"י ותורת כהנים, שדבקות בישראל ("עמך") ברכה לגר תושב, ואילו הירידה לדרגה המוסרית של גר תושב ("עמו") גורמת כליה לישראל.
פסוק מז:"ונמכר". התורה אינה מביטה בעין יפה על כך, אך בדיעבד אי אפשר לבטל את המכירה אלא בדרך המשפט ואסור לעשות שום עוול לגר.
פסוק מז:"לעקר". לפי ראב"ע "עקר" שרש, נצר. לדעת אונקלוס: "לארמאי" – לגוי, לפי זה "עקר" הוא איש ממשפחת גר, אבל הוא עצמו איננו גר אלא גוי. והטעם שגוי זה אינו נקרא נכרי, הוא (לדעת הרמב"ן) משום שהישראלי בא על ידי התקשרותו עם הגר לידי כך, למכור את עצמו לקרוב שלו, שהוא נכרי. לדעת חז"ל בקידושין כ. "עקר" מובנו: עבודה זרה. וכשם שהגבעונים נעשו על ידי בני ישראל עבדי המקדש, כך אפשר היה, שבן ישראל שירד מנכסיו, מכר עצמו לעבד בבית פולחן של עכו"ם שבארץ או בחוץ לארץ, שהיה שייך לקרובי גר שבארץ ישראל. ולפי זה היתה הוראת "עקר" בדומה ל - ׁ בערבית - החלק המצוין ביותר של הבית, שכפי המשוער היו מנדבים אותו לפסל (השוה: פסל מיכה). ועוד: "עיקר" - ראש כל הנמצאים, אלוהים, וכך היה אפשר לציין את העבודה זרה כ"עיקר" של משפחת הגר.
פסוק מח:מח-מט. "אחרי נמכר". אף על פי שעשה שלא כהוגן במכרו את עצמו, אל יתנו לו לרדת עוד יותר (קדושין כ:).
פסוק מח:"גאולה תהיה לו". חובה היא על כלל ישראל, ובראש וראשונה חובה על הקרובים (רמב"ם הלכות עבדים ב ז). אולם קודם לכל האחרים חייב הוא לפדות את עצמו כשתשיג ידו, ולפי דעת הרמב"ם (שם): "יש לו ללוות ולגאול את עמו מן העובד כוכבים וגואל לחצאין".
פסוק נ:נ-נב. "וחשב עם קנהו". לפי בבא קמא קיח. מחייב כתוב זה לדקדק גם עם הנכרי.
פסוק נ:"משנת המכרו לו עד שנת היובל". לפי מספר השנים משנת הימכרו עד היובל צריך לחשב את הממכר לכל שנה ושנה, ולפי מספר השנים עד היובל צריך להשיב את גאולתו. כמובן, אפשר לאיש למכור עצמו למספר מסויים של שנים ולהשתחרר קודם היובל, אולם מי שמכר את עצמו לנכרי סתם, בלי לקצוב את מספר השנים, אינו יוצא אחרי שש שנים, כדין עבד עברי שמכר עצמו לבן ישראל סתם (דעת רש"י).
פסוק נ:"כימי שכיר יהיה עמו". כשם ששכיר יום מחשב את שכרו לפי זמן העבודה שלו, כך יש לעבד זה לחשב את כסף ממכרו כשכר עבודה בעד הזמן עד היובל, וחלק מכסף ממכרו שעוד לא השתכר בעבודה, יש לו להשיב ככסף גאולתו, לכן אומר הכתוב: "ישיב גאולתו". – ממה שנאמר בפסוק נא: "ישיב גאולתו מכסף מקנתו" ובפסוק נב: "כפי שניו ישיב" יש להסיק, לפי הספרא, שאין לו להרבות את מחיר עבודתו למעלה מכסף מקנתו שקיבל, אף על פי שעלה בערכו, כגון על ידי השתלמותו בעבודתו: אבל, אם ירד ערך עבודתו מכסף ממכרו, כגון בגלל זקנתו או מחלתו, יש להוריד את כסף גאולתו (לכן: "כפי שניו"). תקנה זו, שיד העבד העומד להיגאל תמיד על העליונה, ויכול לחשב את כסף גאולתו לטובתו, נוהג לא רק בעבד שנמכר לנכרי, אלא גם במקרה שעבד נמכר לישראל, כמו לעיל לט-מב. זה למד הספרא מתוך גזירה שוה "שכיר – שכיר", פסוקים מ ונ.
פסוק נג:נג. "כשכיר". לא יתנהג עמו כעם עבד אלא כעם שכיר שמשכיר את עצמו שנה שנה (עיין לעיל פסוק מ).
פסוק נג:"לעיניך". רק במקרה שאתה רואה את זאת, אתה מחויב להיטפל לענין, אבל אינך מחויב ליכנס אל הנכרי, לראות איך הוא מתנהג כלפי עבדו.
פסוק נד:נד. "באלה", מלמד, שרק בדרכים הנזכרות לעיל הוא יכול להשתחרר, ולא אחרי שש שנות עבודה. לעומת זה אינו חייב לעבוד את גואלו, בין אם זה קרובו בין אם הוא זר, והוא משוחרר לגמרי (דעת רבי נגד דעתם של ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי, קידושין טו:).
פסוק נד:"הוא ובניו", מלמד, שהאדון מחוייב לכלכל גם את בניו אתו, כמו לעיל פסוק מא.
פסוק נה:נה. "כי לי בני ישראל עבדים", הנמקה וסיום לחוק העבד העברי (כמו לעיל פסוק מב). מהאמור "עבדי הם" מסיק רב בבבא קמא קטז: ש"פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום".