א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃ ג שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ ד וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ ה אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ ו וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃ ז וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ ח וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ ט וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃ י וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃ יא יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃ יב כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ יג בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃ יד וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃ טו בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃ טז לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃ יז וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יח וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃ יט וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃ כ וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֤֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ כא וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ כב וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃ כג וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃ כד וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ כה כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃ כו וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃ כז וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כח וְאִ֨ם לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כט וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃ ל וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא (ל֣וֹ) חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃ לא וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃ לב וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃ לג וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לד וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ לה וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃ לו אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ לז אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃ לח אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ לט וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃ מ כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃ מא וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃ מב כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃ מג לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃ מד וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃ מה וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃ מו וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ מז וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃ מח אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃ מט אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃ נ וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃ נא אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃ נב וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃ נג כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃ נד וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃ נה כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
וידבר ה' אל משה וגו'. מה היה הדבור, בהר סיני הוא הדבור, לפי שבפרשה זו מודיע מה שיהיה להם לישראל אם ישמרו השבתות שמצוה גוררת מצוה שבשמירת שבת בראשית יזכו לשבת עליון, וזהו אומרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, הארץ היא ארץ החיים הוא עוה"ב עולם שכולו שבת, וזהו אומרו למשה כל המעלה שזוכין לה ישראל היא בהר סיני, בשביל עמידתם בהר סיני, לאמר לשון מעלה ורוממות, כמו וה' האמירך, ומונה והולך סדר המעלות שזכו בה מעלה אחר מעלה, כמו מדרגות הסולם שעולין בה מדרגה אחר מדרגה, סיני בגימ' סלם, לומר שעלויין של ישראל היתה בשביל קבלת התורה, זהו בהר סיני לאמר, מסיני בא להם האימור והשררה, וגם רמז להם שאין להם דרך בלמוד התורה אלא ע"י שפלות שישפילו עצמן שהתורה נמשלה למים שאינם הולכים לעולם אלא למקום השפל, וילמדו מהר סיני לפי שהשפיל עצמו זכה שנעשה הדום לרגליו של הקדוש ב"ה כביכול שנאמר וירד ה' על הר סיני, ההר שחמד אלהים לשבתו ופסל שאר הרים, כמו שארז"ל על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים, שכולכם בעלי מומין, כד"א או גבן או דק, א"כ ילמדו ישראל מהר סיני ובזה יזכו לעלות במעלות הסולם, זהו כי תבאו אל הארץ א"י ושבתה הארץ היא ארץ העליונה שהיא כ"י, שבת לה' הוא שבת של עוה"ב, א"כ משמרו שבת זוכה לש' ב"ת שהיא כ"י שהיא בת ש' שלשה אבות, ומשם שבת לה' שהוא עולם שכולו שבת, ואיך יזכה לזה, שש שנים שימות שנותינו שבעים שנה, העשר שנים הראשונים אין בהם לא זריעה ולא קצירה ומכאן ואילך שש שנים תזרע שדך שהם מצות עשה, ושש שנים תזמור כרמך שהם מצות לא תעשה, שמצות עשה הם רמז לזריעה שזורע האדם לחיות עצמו, שע"י רמ"ח מצות עשה מתקן רמ"ח איבריו של אדם, וכן במצות הצדקה שהיא מצוה גדולה נאמר בה זריעה שנאמר זרעו לכם לצדקה, כמו שהזריעה שהיא כתקון וכהוגן היא באה לידי קצירה כן כשעושה המצוה לשמה באה לידי קצירה שאוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, היא ארץ החיים ומצות לא תעשה הם רמז לזמירה, שהזומר הוא כורת השריגים שאין להם צורך וכורת הקוצים שבצדם שלא יינקו ממקום שיונק האילן, וגם כדי שלא יזיקנו, כן צריך האדם לגדור עצמו במצות לא תעשה, כי בעברו על אחת מהם קונה לו קטיגור והוא קוץ מכאיב לו, וגם יגדור עצמו במותר לו, כמו שכורתין השריגין של הגפן, וירחיק עצמו מן המותרות, ובזה יתעלה שיפשוט החומר ויתלבש במלבוש רוחני, כמו הגפן שבהכרתת אותם שריגים ואותם זמורות שאינם לצורך אז מתלבשת ועולין בה זמורות אחרים שעושים פרי, ואילו לא כרתו אותם לא היתה עושה פרי, ודמה מצות עשה לשדה שהם האיברים, ומצות לא תעשה לשס"ה גידים שהם כמו שריגים היוצאים מן הגפן, וכן דמה מצות עשה לשדה כמו שהשדה צריך לעבדה תמיד לחורשה פעמים שלש ולגדור ולעדור ולעקור ממנה כל הקוצים ולזרעה, כן האדם צריך שלעולם בכל יום ויום יעשה מצות, ביומו תתן שכרו. ובזה יגביר יצה"ט על יצה"ר שנאמר מלך לשדה נעבד, פירוש הוא מלך כשהשדה הוא נעבד, תרגום עשה עבד, פירוש כשעושה המצות שהם העבודה, אבל אם אינו עושה המצוה הוא עבד, כי הוא אסיר הגוף אסיר תאותיו ואז מגביר יצה"ר על יצה"ט, תחת עבד כי ימלוך. ואספת את תבואתה, בא לומר שבזמן שאין בהמ"ק קיים שאין מצות קרבנות ומצות טומאה וטהרה ומצות תכלת, וכן הרבה מצות בטילות, לזה אמר ואספת את תבואתה מה שבא לידך, כי מלת תבואתה מלה מרכבת, תבא אתה, כלומר מה שבא לידך, לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליפטר הימנה, ובשנה השביעית שהיא משבעים ואילך שנת שבתון יהיה לארץ, כלו' אז יהיה הגוף שנברא מן הארץ יהיה בטל, אינו יכול לא לזרוע ולא לזמור אלא יושב ועובד ה', זהו שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ועוד טעם במצוה זו שהיא מצות שמטה כדי לחזק לבן של ישראל באמונתו יתברך ובמדת הבטחון, שלא יחשוב כי עולם כמנהגו נוהג לזרוע ולקצור ולזמור ולבצור וישקוד בעסקי העולם ויכלה ימיו בהבל, בחשבו שהעולם הוא נוהג מבלי השגחתו יתברך ח"ו, לזה באה מצוה זו שלא לחרוש ולא לזרוע בשנה הזאת אפילו הספיח, כדי שידע שהכל ביכלתו ית' ובהשגחתו, שהרי בשנה השביעית אין בה לא זריעה ולא קצירה, ויש בה כדי לאכול ולשבוע והותר, שנאמר וצויתי את ברכתי ועשת את התבואה לג' שנים, ואז ישקוט וינוח מעסקי העולם וישיב אל לבו בדעת ובתבונה לומר שהכל מאתו ובהשגחתו ית', וישוב לעבודתו, כמו השבת שנתן לשבות בו מעסקי העולם ולעסוק בתורה, כמו שאמר דוד ע"ה כל היום היא שיחתי, רמז על יום שבת, ולזה לא אמר כל יום אלא כל היום בה' הידיעה, וכן בשנה השביעית כשימצא עצמו בטל מעסקי העולם ישוב לעסק התורה, זהו ושבתה הארץ שבת לה', שיעשנה כמו השבת שכולו לה', ואמר ג"כ שבת שבתון יהיה לארץ, כלומר מלבד השבתות של שנה השביעית היא ג"כ שבת, נמצאת שהיא ככולה שבתות. ושבתה הארץ שבת, עם ש' של ושבתה ר"ת בגי' תורה, לומר ששנה השביעית נתנה לעסק התורה. וכתב הרב מנחם רקאנטי ז"ל בשם הרב הגדול בקצור דבריו, כי הימים של ימי בראשית, שאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו', הם רמז לימות עולם שהם שיתא אלפי שני ויום השביעי שבת לה' ליום שכולו שבת, והשנית שאמר שש שנים ירמוז לאשר יהיה בבריאה כל ימי עולם, ועל כן החמירה תורה בשמיטה יותר מכל שאר חייבי לאוין וחייב גלות עליה, כמו שהחמיר בעריות שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנינו גלות באה לעולם על שמיטת הארץ וכו', שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעוה"ב, וכן החמיר הנביא וגזר על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' כי גם בעבד שביעית ויובל, והיובל ידוע עוד מבראשית עד ויכלו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, והוא ז"ל האריך, ומה שהבנתי מתוך דבריו שיש ג' שבתות, שבת בראשית שהם שיתא אלפי שני וחד חרוב, רמז על אלף הששי שאח"כ תהיה הפעולה ע"י י"ה שהם חכמה ובינה שהם רמז לשנים, ואולי לזה רמז שש שנים תזרע שדך, רמז על זה ההקף שהוא בנוי ומתוקן על שיתא אלפי שני, ושש שנים תזמור כרמך הם רמז לשמיטין שיהיה הקפן על שיתא אלפי שמיטות, ואספת את תבואתה, תבואת ה', שאחר שיתא אלפי שמיטות יהיו בני העוה"ב, שתפעול הבינה שהם חמשים אלף יובלות שכולם מנוחה, וזה רמוז את ספיח קצירך לא תקצור, שהספיח הוא מה שמוציאה הארץ בלי זריעה, רמז על ההקף של שיתא אלפי שמטות שהוא אחר שיתא אלפי שני, ואח"כ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, רמז על הקפו של יובל שהוא חמשים אלף שנה, זהו לכם לאכלה, שיחזרו הנשמות לשרשם ויתענגו בתענוג שאין לו קץ ותכלית, לזה מנה כאן שבע, שאמר לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה, הרי שבעה, לומר שכולם יתבלעו זו בזו עד שיתבלעו בסבה ראשונה, והבן בז' דברים שאמר כאן, והראשונה היא ל"ך והיא נ', והאחרונה היא לחיה אשר בארצך, שהיא מסבה ראשונה שהיא הבינה עד סבה אחרונה שהיא ויהי האד"ם, שהוא בגימ' חמשים, לנפש חיה, שמדרגה אחרונה היא נפש, בסוד נשמה רוח נפש, ואז מה שהוא מלמעלה למטה ישוב לעלות מלמטה למעלה ויתבלע הכל בבינה, זהו לך לאכלה, וכן סיים תהיה כל תבואתה לאכול לאכל גימ' כסא, ויובן זה ממאמר שארז"ל שאל רבי שמעון התימני את רבי זירא **(עי' בסה"ד שנדחק לתרץ:)** שמעתי עליך שאתה בקי בחדרי התורה ושאלה אחת אני שואל אותך, אמר לו כמה שני חיי עולם, אמר לו ששת אלפים, אמר ליה מנא לך אמר ליה מפי האותיות, א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י הרי לך חמשים וחמש, כ"ל מ"ן ס"ע פ"ץ ק"ר ש"ת, הרי אלף ות"ק חסר חמשה, חזור לך לאותיות הפשוטות מנצפ"ך הרי ג' אלפים ות"ק, נמצא חשבון כל האותיות ה' אלפים חסר ה', חזור לאל"ף שהוא ראש האותיות עדיין חסרים ה', אל כיון דכתיב כי ביה ה' צור עולמים, וכתיב בהבראם בה' בראם, הרי ששה אלפים שנה, והז' שבת, יום הדין הגדול, וכן תיבות בראשית שש בפסוק של בראשית חוץ מן השם, ומלת בראשית שש אותיות, ויש בפסוק ששה אלפי"ן כנגד אלפי שני, ונשתתף שמו של הקב"ה להשלים עמידת עולמו ו' אלפים שנה שיעמוד העולם, והשם השביעי הוא כנגד יום הדין, שיהא הקב"ה דן את העולם ויעמוד אלף שנה חרב וכו'. אמר לו הרי מן האותיות שמא יש לך ממקום אחר, אמר לו הן משמות ז' רקיעים ושמות ז' ארצות שהם נכנסים בחשבון זה, שמים רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות, חשוב לך אותיות של ז' ארצות, ארץ ארקא גיא יבשה חרבה תבל חלד, וחשבון הכולל שבעה רקיעים ושבע ארצות הם ז' אלפים וע"ו, הוצא מהם ששת אלפים לעולם, ואלף ליום הדין הגדול שהוא שבת, נשתיירו ע"ו, הוסף עליהם ה' משמו שנשתתף עם עולמו שנאמר כי ביה ה' צור עולמים הרי פ"א, ומה טיבן של פ"א אלו מלמד שנשתתף שמו וכסאו של הקב"ה עמהם לקיים העולם, שכן כסא עולה פ"א, ואלמלא כך לא היה העולם מתקיים ע"כ. זהו לאכ"ל שעולה כסא, וכן לאכל במלואו כזה, למ"ד אל"ף כ"ף למ"ד בגימ' ש"ם אח"ד, וכן כסא כ"ף סמ"ך אל"ף גימ' שא"ל, ששם היא השאלה מ"י ברא אלה, ועם יו"ד עולה שם וא', היינו שם אחד, א"כ הרי לאכל הוא רמז על הקף הבינה שהוא נ' אלף שנה, וזהו תהיה לעתיד, כ"ל שהיא הבינה תבואתה לאכל, ואימתי יהיה זה אחר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו', שהוא אחר שיעבור ההקף כמ"ש, נמצא שיש ג' הקפים, הקף ימים שהם ששת ימים עשה ה'. שהם שיתא אלפי שני וחד חרוב, וההקף של שנים שהם שש שנים שש אלפי שמטות, והקף של הבינה שהם חמשים אלף יובלות, וסימניך הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, גבר למפרע רב"ג, ראשון שני שלישי, ומה שאמר יפעל אל, הם הנעלם של שם יו"ד ה"י וא"ו ה"י הנעלם א"ל, שהוא אל עליון והבן, א"כ כי ששת ימים עשה ה', ושש שנים תזרע, ויובלות, והכל רמוז במלת בראשית ברא שית כולל במלת שית ששה ימים ושש שנים, וכן הפסוק יש בו שש תיבות מלבד השם, בראשית שיתא בר, שהיובל הגדול הוא חמשים אלף ומתבלעים בשש, זהו יום הששי ויכלו, שהבנין הוא על ששה, וכן יש ו' אלפי"ן בפסוק בראשית, א"כ שיתא בר, פירוש ששה אלפים רב, פירוש המנין הגדול שהם חמשים אלף יובלות, מלבד הששה, וכן הבנין נעשה ע"י ו' שהוא קו המדה שנתפשט כו', וכבר ידעת כי הוי"ה במדידה עולה ק"ו כזה, מא' עד י' ה"ן, מא' עד ה' מ"ו מא' עד ו' כ"א, מא' עד ה' ט"ו, צרף הכל עולה ק"ו, ובסוף הכל נקמצת ונגמרת ונעשית נקודה, ושם נבלע הכל. וכן מצאתי כתוב בספר התמונות שמתבלעים כל ישראל בשבעים זקנים, וז' זקנים בי"ב בני יעקב, ובני יעקב מתבלעים באביהם ע"כ. נקודה במ"ק כ"א, שהוא אהיה, ואהיה במ"ק י"ב, וי"ב עם אביהם י"ג, היינו אחד, חזר הכל לאחד ב"ה, ברוך במספר קטן י"ב ועם המלה י"ג, היינו אחד, הוא בגימ' י"ב ועם המלה י"ג, שמו במספר קטן י"ג, זהו ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכן בראשית במספר קטן י"ג גימ' אחד, מגיד מראשית אחרית. ועל מה שאמר ספר התמונות שבני יעקב מתבלעים ביעקב, מצאתי כתוב יעקב נוטריקון קבע י', ר"ל קבע העשר, בסוד הסולם שעולים ויורדים בו, א"כ הוא קבע הסלם, ואם תסיר ע' מיעקב ישאר יב"ק, שהוא סוד הסולם, שכן ע' בגימ' סוד, א"כ יעקב הוא סוד יב"ק שהוא אדנ"י הוי"ה אהי"ה גימטריא יב"ק, והיה בקי בהם ובשמותיהם, א"כ קבע הסולם, סלם במספר קטן אחד, וא"ו בגימ' אחד, וקו במספר קטן ז', הם ז' אבני הבנין, וכן שבע במספר קטן י"ב, והשלש נחשבים כאחת הרי הכל אחד. נחזור לעניננו כי פעולת היובל הוא פעולת השנים, שהם ששים אלף שמיטות, ועתה הם פעולות הימים שהם שית אלפי שני וקצת ראיה מהזוהר ז"ל, וקדשתם את שנת החמשים שנה תאנא אמר רבי שמעון ההוא יובלא אפיק לון לישראל ממצרים ואי תימא יובלא ממש אלא מסטרא דיובלא הוה ע"כ. הרי אמר דלא מיובלא ממש לפי שפעולתו אינו בימים אלא מסטרא שמנין חמשים רומז לו, וסיים הפרשה בשנת היובל הזאת תשבו כתיב, ששם יהיה להם מנוחה, כמו בשובה ונחת תושעון וגו', איש אל אחוזתו, ששם יתבלעו כמ"ש, וזהו יובל היא כי שם יובל הכל ושם תהא דירתם דירת קבע, וזהו לשון דרור, והרי"ש כפולה לקביעות הדירה. וכתב רבינו בחיי ז"ל על דרך הקבלה, יובל הוא מלשון ועל יובל ישלח שרשיו, וירמוז כי כל הדורות יובלו אל הסבה הראשונה, ולכך נקרא שם היובל בשם דרור כי היא היובל אשר שם שרשי הדורות והנביאים כולם, כי משם נאצלו בבריאת עולם שנאמר בראשית ברא אלהים, והיא הבינה ושם תשובתה, כי כל אחת מן השבע פועלת ז' אלפים, והנה הם מ"ט, וכשיושלמו לעולם מ"ט יהיה תהו ובהו וישוב הכל ליובל כמו שנאצל משם והבן זה ע"כ. וכתב עוד והסתכל בכתוב הנמרץ שבמזמור שיר ליום השבת הרומז מה יהיה אחר השבת והוא צדיק כתמר יפרח, וכתיב יפרח בימיו צדיק ורוב שלום, וגם זה רמוז בפסוק ויכלו, אחר שהזכיר ויברך אלהים את יום השביעי חתם הפרשה במלת לעשות, כלומר לעשות פעולות ולקרוא הדורות מראש. ומפני זה הזכיר בפרשת השמיטה במצותה שדך כרמך נזיריך קצירך, כעין שלך, ולא הזכיר כן ביובל, אלא ספיחה נזירה, לפי שהן שלה ואין לך בהם כלום, וכבר כתבתי זה בסדר אלה המשפטים, ומזה אמר לאשר לו אחוזת הארץ ולא אמר נחלת הארץ, כי ענין נחלה הוא מה שהוא נוחל מאחר, אבל אמר אחוזה שהוא לשון מורה על הבעלים הראשונים העקריים, וזהו שכתוב כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וזה מבואר ע"כ:
פסוק יד:
וכי תמכרו ממכר וכו', אמר הואיל ותשובת הנשמות למקום שנאצלו משם א"כ צריך שיזהר במדותיו כדי שתוכל לשוב שם, כמו שארז"ל דרך רמז תנה לו כמו שנתנה לך, ארז"ל וכי תמכרו ממכר שאם יש לו למכור או לקנות יהיה מישראל כדי שיחיה אחיך עמך ובא להזהירו על תקון המדות וקודם הזהיר על הגזל שאין לו תקון אלא בחזרתו שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, לא אמר והשיב את הגזלה לבד אלא אמר אשר גזל, כלומר שמה שגזל מקודם חזר עתה להשיבה, וזהו וכי תמכרו לא תחשוב שמכרת חפצים או כלים או סחורה לא, מכרת אלא עצמך, עצמך מכור, קרי ביה תמכרו, יבא להזהיר המוכר שלא יונהו, או קנה כתיב בא להזהיר הלוקח שלא יאנה המוכר, ולזה קנה כתיב, לומר שאם הונהו הוא קנה ואתה מכור לו נעשה הוא לוקח ואתה מוכר, שאם מכר איזה דבר מחמת דוחקו אמר הקב"ה לא די שאני דחקתי אותו למרק עונו אלא אתה ג"כ, אני אעשה שתדחק אתה ותהיה אתה מוכר והוא קונה כדי להשיב לו מה שהונהו, או בעוה"ז או ע"י גלגול, ופירוש אל תונו איש את אחיו שלא יונה הראשון שהוא אחיו של שני, שבסבת מה שעשה ראשון בא להיות שני, ולזה אמר אחיו ולא אמר רעהו או עמיתו כמו שאמר אחר כך ולא תונו איש את עמיתו, וכן התחיל ואמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' לא אמר אחיך. ותמצא פסוק זה מתחיל בוא"ו ומסיים בוא"ו לומר שאתה ואחיך כולכם אחד, וכן המלות של פסוק זה הם י"ג מלות כמנין אחד, ועוד תמצא ממכר בגימ' ש' שהוא שם מצפ"ץ, לומר שהשם הוא עד על הממכר, ולזה נרמז בפסוק אח"ד, וזהו במספר שנים וגו', שהקב"ה יודע גלגולו לאחר כמה שנים, זהו במספר שני תבואות ימכר לך תבואת כתיב, כלומר תבא אתה שסופך לבא ולהחזיר לו גזלו, ומה שאמר במספר שנים אחר היובל אין הכוונה על יובל הגדול אלא על מספר שנות האדם שנופל בהם מספר, שכל חמשים שנה נקרא יובל:
פסוק יז:
ולא תונו איש את עמיתו. הזהיר על הונאת דברים, ולזה לא אמר אחיך כמו שאמר בהונאת ממון, ששם הוא מונה עצמו כמ"ש הוא בעצמו להחזיר לו הונאתו, והשני נקרא אח, אבל בהונאת דברים נפרעים ממנו בעוה"ז, לזה הזהיר כאן ואמר ויראת מאלהיך ועשיתם את חקותי וגו' ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וגו'. אמר פריה ולא אמר פרי, לומר כי כשבראתיה לא בראתיה אלא בשבילכם שנאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, וצויתיה להוציא פרי בלא חרישה ובלא זריעה, כי הפרי שמוציאה עתה ע"י חרישה וזריעה אינה פריה אלא פרי שזורע האדם שמשליך שם הזרע וע"י חרישה, וכתיב רוב תבואות בכח שור, ומה שזורע עד שמוציאה על ידי יגיעה לפי שחטא ונאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם, אבל אם אתם תעשו ותשמרו מצותי שהן מצות עשה, ומצות לא תעשה, ונתנה הארץ פריה, הפרי שצויתי לה להוציא בלא זריעה ובלא חרישה, ראיה לזה שאין אתם חורשים בשנה השביעית ולא זורעין והיא מוציאה פירות. וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה. אילו לא אמרתם מה נאכל היתה הארץ נותנת את הפירות המופקדים בידה כמו שאמר ונתנה הארץ פריה, אבל לפי שאמרתם מה נאכל ולא היה לכם בטחון בי ונעשיתם קטני אמנה, וצויתי את ברכתי, ועשת, לא אמר ונתנה הארץ פריה, אותו הפרי המופקד בידה לא תתן לפי שאתם קטני אמנה מפני שאמרתם מה נאכל, אלא וצויתי את ברכתי ועשת, תעשה תבואה אחרת, ולא אמר גם כן ועשת פרי אלא התבואה, כי פרי הוא דבר גמור שנאכל כמו שהוא, כמו שארז"ל עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות שנאמר יהי פסת בר, שהוא לחם גמור כמו הפירות שאינם צריכים לא אפיה ולא בשול אלא נאכלים כמות שהם חיים, אותו לחם נקרא פרי, על זה אמר ונתנה, הארץ פריה, אבל הלחם של זה הזמן אינו נאכל עד שיטחן וירקד וילוש ויאפה איננו קרוי פרי, לזה ועשת את התבואה שסופה לבא להיותה לחם, ואמר התבואה בה' הידיעה כלומר תבואה הבאה לידי לחם, כי יש תבואה שאינה באה להיות לחם כגון שהתליעה, אבל זו תבא להיותה לחם לג' שנים שלא תתליע, ומ"ש לשלש השנים בה' הידיעה, כאן רמז שלא תהא התבואה של ארץ ישראל נשמרת משנה לשנה שלא תרקב, אלא שנה בשנה, כדי שיהיה תמיד בכל שנה ושנה עיניהם ולבם תלויים בהשי"ת, כמו המן שהיה דבר יום ביומו, לפי שארץ ישראל נאמר בה עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה שאינה תחת ממשלת השרים, לזה אמר אלו השלש שנים לבד וצויתי את ברכתי, משא"כ בשאר השנים כדי שתמיד תהיו בטוחים בי, ולא תאמרו הואיל ונשלחה הברכה לשלש שנים שתהא תמיד הולכת עד ד' או עד ה', לזה אמר וזרעתם את השנה השמינית עד בוא תבואתה של שמינית שהוא בחג האסיף שהוא ראש השנה של תשיעית לבד תאכלו ישן שהם ג' שנים לבד, וכל זה כדי לזכותם שיהיו תמיד אדוקים בו כמ"ש:
פסוק כג:
והארץ לא תמכר לצמיתות בא לומר שאע"פ שנגזר גלגול כארז"ל על האדם עכ"ז לא יהיה גלגולו לכליון חרוץ, כי לי הארץ כי לא נברא לבטלה כי הוא כלול ביציר כפיו, כי שם היו כל הנבראים כלולים והקב"ה אם לא חזר בו מביא עליו יסורין עד שיחזור ולא יצטרך לגלגול עוד, והארץ לא תמכר, הארץ נקרא גוף, וכן ארז"ל בראשית ברא אלהים את השמים זו נשמה ואת הארץ זה הגוף, השמים גימ' נשמה, הארץ במ"ק גוף, וכן ארז"ל יקרא אל שמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף שמרכיבם זה על זה ודן אותם, א"כ והארץ לא תמכר לצמיתות, בא לומר שכל אותם הגופים שנתגלגלה בהם הנשמה לא יהיו לבטלה, כי לא יש גוף שלא נעשה בו מצוה ונהנית ממנו הנשמה ונעשה לה מלבוש, א"כ בתחיית המתים יקומו כל הגופים, כי הנשמה נותנת כח והארה בהם, כמדליק נר מנר, כי לא תהו בראן, זהו כי לי הארץ, כי גרים אתם מצד הגוף, שהגוף משולל מנשמה שאין לה גשמות, עכ"ז הואיל וקבלה הנאה ממנו כמ"ש, לא תמכר לצמיתות לבטלה ולכליון, לצמיתות לשון כריתה כמו שנאמר יצמיתם ה' וגו'. ותושבים אתם עמדי מצד הנשמה שהיא דומה להקב"ה בה' דברים, מה הקב"ה מלא את כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף, מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה כן, מה הקב"ה זן את כל העולם אף הנשמה כן, מה הקב"ה טהור אף הנשמה טהורה, מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף הנשמה כן, כדאיתא בברכות פרקא קמא, א"כ בערך זה אתה תושבים. עוד ותושבים אתם עמדי כמו שאמר רשב"י ע"ה בזוהר פרשת שלח לך (קנ"ט) שהקב"ה יש לו ג' עולמות דאיהו גנוז בגוון, עלמא קדמאה וכו' עיין במקומו, כגוונא דא בצלם אלהים עשה את האדם כדין אית ליה ג' עלמין וכו', ומסיים ת"ח ודאי על דא כתיב בנים אתם לה', ואילין אינון בצלם אלהים ואילין ירתין ירותא עילאה כגונא דיליה, ע"כ לעניננו:
פסוק כד:
ובכל ארץ אחוזתכם וגו', בא לומר הקשר והאחוזה שיש לגוף עם הנשמה שבאה לו לגוף גאולה כלומר הארה מנשמה ע"י הרוח שהן ג' עולמות נפש רוח נשמה והנשמה נותנת הארה ברוח והרוח בנפש אחר שכלה הבשר, זהו ועצמותיך יחליץ, זהו ובכל ארץ שהוא הגוף אחזתכם כתיב, שיש לה אחיזה וקשר למעלה עם הנשמה, וזהו גאולה תתנו לארץ, ואומר הקב"ה לנשמה ולרוח שיביאו גאולה לארץ שהוא הגוף, על דרך מה שארז"ל כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שהוא האדם שהוא עולם קטן ששפתותיו דובבות בקבר, גאולה גאלה כתיב כד"א קרבה אל נפשי גאלה, גם הוא צווי לכל מי ששמע שמועה מפי חכם שיאמר על שמו, זהו גאלה, תתנו גאולה לארץ:
פסוק כה:
כי ימוך אחיך וגו'. כאן רמז שמי שיש לו שום מצוה ירושה, כגון שלא יבנו בהכ"נ כי אם הוא וזרעו, או שלא יביא ערבה של מצוה כי אם הוא וזרעו, וכן איזו מצוה משאר מצות, כמו שיש בצובה שלא יעשה מצה שמורה כי אם איש אחד והיא לו ירושה מאבותיו, והולך ומביא שבלים מעידן קצירה וטוחנן ע"י ברחים של יד ואופן ע"י אנשים הרבה ששוכרן ומחלק לכל הקהל שש מצות לכל אחד, וכן הדם של הבדלה, אינו יכול למכור זכותו לאחר, כי כבר זכו זרעותיו וזרע זרעותיו עד סוף כל הדורות, ומי שקונה ממנו אין לו זכות, לזה אמר כי ימוך היל"ל כי ימך אמר ימוך לאחריה שהאחר הקונה נעשה מך ויצטרך למכרה לו ע"י גלגול, כמ"ש אם לא יהיה לו גואל ולא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו ובא גואלו הם זרעותיו וגאל את ממכר אחיו שיבטלו המקח, או השיגה ידו ונגאל ומצא כדי גאולתו וחשב את שני ממכרו, שאותם שנים שקנה הוא לש"ש נתכוון, אבל מכאן ואילך הואיל ומצדו אין לו שום זכות והשיב את העודף וגו'. וכי ימוך. אחיך ומכר מאחזתו וגו', זה שנעשה מך על ידי בעילת איסור ומכר מאחוזתו שע"י אותה בעילה נמכרה זוגתו שהלכה והיתה לאיש אחר שהקדימו ברחמים. ובזוהר פרשת לך לך (דף צ"א:) ז"ל תאנא ברזא דמתניתא כל אינון דאתו בגלגולא דנשמתין יכלין לאקדמא ברחמי זווגא דילהון, ועל דא אתערו חבריא אין נושאים נשים במועד אבל מקדשים שמא יקדמנו אחר ברחמים, ושפיר קאמרי, אחר דייקא, ועל כן קשיין זווגן קמי דקב"ה, ועל כל פנים כי ישרים דרכי ה'. רבי יהודה שלח ליה לרבי אלעזר אמר הא רזא דמלא ידענא אינון דאתו בגלגולא דנשמתין מאן אתר להו זווגא, שלח ליה כתיב מה נעשה להם לנותרים לנשים וגו', וכתיב לכו וחטפתם לכם, פרשתא דבני בנימין אוכח ועל האי תנינא שמא יקדמנו אחר ברחמים, וכי אותו אחר אין לו בת זוג, אבל תשכח דא כגון בר נש דנסיב בת זוגיה ולא הוה ליה מנה בנין וייתי אחוהי וייבם יתה ותליד ליה מנה בר האי בר הוא מיתא דהדרת נשמתיה לעלמא דא הוא אחר דאין לו בת זוג אלא אמיה, ודא הוא שמא יקדמנו אחר ברחמים, דיכיל לאקדמא אחרא למסב אתתיה ברחמים ובצלותא, אע"ג דאמינא לך דיכיל לאקדמא ברחמי לא יכיל אלא אם הוא בעלה חייבא והוא זכאה ע"כ. ומצאתי כתוב על סוד שמא יקדמנו אחר ברחמים בזה הלשון, צריך שתדע כי זה נקרא אחר בגלגול לתקון, בפעם ראשונה בא עם בת זוגו בגלגולו אין בת זוגו מגולגלת עמו, וכשבא בשלישית דהיינו ברחמים שהוא סודו ש' שלישית, ברחמים שנתקן וברח ממנו הדין שהוא יצחק שסודו ר"ח ובחר מים, שהוא ברחמים, בחר מים, והגביר החסד, ש' שלישית הכריע ונתרחבו המים זהו ברחמים, רחב מים, והגביר מים על הדין, ברחמים חרב מים, חרב ביתו של זה שבעל בעילת איסור ונטלה זוגתו ממנו ונתנה לזה בחסד שהוא מים, וכן גלגול כחז"ל גימ' חסד, שע"י גלגולו שנתקן נתנה לו לזה האחר, ונקרא אחר לפי ששנה מעשיו הראשונים ונעשה אחר שאינו אותו שהיה אלא אחר, זהו הן כל אלה יפעל אל, פעמים שלש עם, ר"ת פשע, כלומר זה שפשע וחטא בביאת איסור ועבר על פועל אל שהוא הרחמים, עם גבר בגי' אישה, שאשתו נתנה לזה שהגביר החסד, שלזה נעשה הגלגול כדי שיתקנו שחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, זהו עם גבר למפרע, ר' ראשון, ב' שני, ג' שלישי, ולכן מקדשין אפילו ביום ט' באב, כי מאחר שקדשה לו נעשית לו קודש, ולאחר שקדשה אע"פ שחטא היא שלו, וזהו רשע וטוב לו, שלקח זוגתו שנקראת טוב שנאמר לא טוב היות האדם לבדו, מכלל כשהוא עם זוגתו שהוא טוב והבן ע"כ. א"כ יש שני מיני אחר, יש אחר שבא ע"י יבם, ויש אחר שבא בגלגול כחז"ל ונתקן, זה שבא ע"י היבם נאמר כי ימוך אחיך, שנעשה מך ע"י אותה ביאה של איסור, ומכר מאחוזתו שנמכרה זוגתו, למה לזה שבא גואלו הקרוב שהוא היבם שבא על ידו, וגאל את ממכר אחיו שהיא זוגתו שהלכה ממנו בחטאו הוא יקחנה ויגאלנה. ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו, זהו האחר השני שבא בשלישי ונתקן, ומצא כדי בגימ' זיווג עם המוה"כ, גאולתו שצריך שיהיה לו אשה להשלים גלגולו, זהו גאולתו כדעת חז"ל, וחשב את שני, שאם עשה תשובה יחשוב לו זה שלקח זוגתו, והשיב את העודף שישיב לו אשתו שלא נתגלגלה עמו. ואם לא תמצא ידו די השיב לו, שאינה ראויה לו או שלא עשה תשובה כהוגן, והיה ממכרו שהיא זוגתו עד שנת וגו' ביד זה האחר שקנה אותה ברחמים, עד שנת היובל, עד שיתגלגל כאבנא בקוספיתא, עד שיחזור ליובלו ותובל לו כחז"ל, זהו ושב לאחוזתו:
פסוק כט:
ואיש כי ימכור בית מושב עיר אומה. שמתה אשתו ראשונה, שמתה בעונו כמו שאמרו חז"ל בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, וכן אמרו מי שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כוונו ז"ל לומר שעל עונות גדולים מתה כמו בית המקדש שנחרב על עונותיהם של ישראל, בית מושב שהיא עיקר וישוב הבית, עיר חומה שהאשה היא כמו חומה שמשמרת העיר מלבא לה האויב, כן האשה שומרת האיש מלחטוא, כמו שאמר רבי חייא דיין שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא, וכן אמרו ארז"ל שרוי בלא אשה שרוי בלא חומה שנאמר נקבה תסובב גבר, והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו, שאם מתמם מעשיו והולך בתום ועשה תשובה יזמין לו הקב"ה זיווג יותר טוב מהראשון, שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, או היא בעצמה תחזור אליו, זהו ימים תהיה גאולתו, כפי הימים כן תהיה גאולתו ומגלגלין עמו עד שנה, ואם לא יגאל שלא שב בתשובה ולא תקן מעשיו, וקם הבית לקונה אותו יבא אחר שאין לו זווג ויקח אותה ברחמים:
פסוק לא:
ובתי החצרים אשר אין להם חומה, זה שמתה אשתו לא יעלה על דעתו לפטור עצמו באי זו אשה שתהיה, כי צריך שיתפלל לה' שיזמין לו זוגתו שנבראת עמו, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא, שמם אדם, אדם עם נקבתו נקרא אדם ואם לאו אינו אדם, לזה לא יחשוב שאיזו אשה שתבא תמלא מקום אשתו, כי זאת חיצונה כמו החצר שהוא חוץ לבית, על שדה הארץ. האשה נקרא שדה, אבל זו היא שדה הארץ תחשב לא שדה אדם, ואם לא יעשה תשובה ויתפלל להקב"ה, וביובל יצא, יצא לבקשה ולטרוח עליה טורח גדול עד שימצאנה:
פסוק לה:
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וגו'. חמר עמך וכן אמר וחי אחיך עמך, לומר שאם הוא בטובה אתה עמו וחי אחיך עמך, ואם הוא ברעה אתה עמו ומטה ידו עמך, לזה והחזקת בו, והענין הוא כמו שארז"ל כתיב אפס כי לא יהיה בך אביון וכתיב כי לא יחדל אביון אלא כשאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים וכשאין אתם עושין רצונו של מקום האביונים בכם, אם כן זה שמטה ידו ודאי שאין אתם עושים רצונו של מקום, א"כ האביונות הוא בך כמו שהוא בו, אלא שהקב"ה או למרק עונותיו או לנסיון הביאו לזו המדה, אם כן ומטה ידו עמך, עמך הוא ההתמוטטות כי ישראל הם נפש אחת, לזה והחזקת בו וחי אחיך עמך, שאם הוא חי אתה חי, זהו עמך, עוד עמך. עמך אתה עושה, כמו שאמרו ז"ל יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני העני עושה עם בעה"ב יותר שנאמר שם האיש אשר עשיתי עמו, אני עשיתי עמו יותר ממה שעשה הוא עמי, כי בסבתי נעשה מן הנותנים ולא מן הלוקחים, והחזיק בגלגל שלא יחזור זהו והחזקת בו:
פסוק לה:
עוד וכי ימוך אחיך ומטה ידו, רמז שאם עשה שום עון או שעבר שום עבירה ואתה יש לך כח ויכולת למחות בו וליסר, לזה אמר אחיך, כלומר שהוא כבוש תחת ידיך כמו האח עמך, כשעושה אותה עבירה כאילו אתה והוא עושין אותה, זהו עמך, לפי שישראל הם ערבים זה לזה, והחזקת בו שתיסרהו בחזקה ותשיבהו ממכשול עונו, גר כלומר אחר שהיה גר שיצא לחוץ יהיה תושב ויחזור לישובו, וחי עמך שיחיה על ידך:
פסוק לו:
אל תקח מאתו. לא אמר ממנו אלא מאתו, ממי שאתו, מי הוא אלהיך, זהו ויראת מאלהיך, מדיינך שלא יהפוך הגלגל ותהיה אתה בדין והוא ברחמים, זהו מאלהיך שהוא דיין עליך, וחי אחיך שיהיה הוא ברחמים עמך, שתהיה טפלה לו:
פסוק לו:
אל תקח מאתו נשך, כשאתה מיסרו אל תייסרנו בפנים זועפות כאילו אתה נושך אותו בנשך ותרבית, שלא יהיה ברבים, כי אז לא יקבל ויעשה במזיד ואתה מחטיאו, כמו שאמרו הוכח תוכיח יכול אתה מוכיחו ופניו נכלמים ת"ל ולא תשא עליו חטא, זהו את כספך הכיסופין וההלבנות שאתה מלבינו ומכסיף את פניו לא יהיה בנשך, בפנים זועפות כמ"ש ובמרבית שלא תרבה עליו דברים, אני ה' אשר הוצאתי אתכם, וכמה הכעסות הכעסתם אותי ולא נתכעסתי עליכם אלא אדרבה אני מיעד לכם בנתינת הארץ להיות לכם לאלהים לדיין, לא עתה אלא לעתיד:
פסוק לו:
עוד יש רמז באלו הפרשיות על משכן שילה ועל חרבן בית ראשון ועל חרבן בית שני, כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ולא כל אחוזתו, זה משכן שילה שנחרב על עונותיהם של ישראל, ולז"א מאחוזתו שלא היה בנין שלם כי היה בית בלא תקרה, ובא גואלו וגאל את ממכר אחיו, זה דוד שהוא גואל קרוב שבנה יסודות בהמ"ק והכין כל הצריך לבנינו, ונשלם הבנין ע"י שלמה בנו, גאלו זה דוד גואל האחרון, הקרוב זה שלמה, גאלו הקרב וגאל גימ' זה שלמה, וגאל את ממכר אחיו שחזר ונבנה. פרשה שניה ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה זה בית ראשון, איש זה הקדוש ברוך הוא שנאמר ה' איש מלחמה, כי ימכור בית מושב זה בית המקדש ראשון שהיה ישובו של עולם, וגם היה מיושב יותר מבית שני שחסר חמשה דברים, והראשון היא חסרון השכינה, א"כ אינו בית מושב כמו הראשון, עיר חומה, שהיה הקב"ה לה חומה שנאמר ואני אהיה לה חומת אש וגו', והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו אלו הם שבעים שנה שישב חרב, זהו ימים תהיה גאולתו שלא ישב הרבה חרב, ובתי החצרים הן הבמות שהיו מקריבים בהם אחר החרבן, על שדה הארץ יחשב שנחרבו. פרשה ג' וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, רמז כאן על בית. שני שנתמוטטו ישראל בימי יונים שנכנסו למקדש ופרצו בו פרצות, עד שהאיר הקב"ה עיניהם של בית חשמונאים והחזיק בידיהם והרגום, וכן והחזקת בו גימטריא הם חשמונאי ובניו:
פסוק לז:
את כספך לא תתן לו בנשך. וסמיך ליה אני ה', יאמר אתה חושב שהכסף והאוכל שלך, ולזה אמר כספך, לא כמו שאמר נשך כסף נשך אוכל, לזה אמר לא תחשוב שהוא כספך, לי הכסף ולי הזהב, לזה סמך אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ונתתי את חן העם בעיני מצרים וכל אחד ואחד מישראל הוציא תשעים חמורים טעונים כסף וזהב:
פסוק לז:
או יאמר את כספך לא תתן לו בנשך. שאם אתה לוקח ממנו נשך ורבית, סוף שכספך יכלה ולוקחים אותו העניים שנאמר מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו, לזה אמר את כספך לא תתן לו בנשך, רוצה לומר בשביל הנשך ובשביל הרבית לא תתן אכלך, לפי שסוף סוף לא יהיה לך חונן, אתה חושב שאתה לוקח ממנו, אינו כן אלא אתה נותן לו, ולזה לא אמר את כספך לא תתן בנשך אלא אמר לא תתן לו, לו אתה נותן ואתה חושב שאתה לוקח כמו שארז"ל נקראו נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה. עוד אמר אני ה' לומר שתלמדו ממני שעשיתי עמכם כמה טובות ולא לקחתי מכם לא נשך ולא רבית. עוד אני ה', לומר אתה לוקח הרבית כדי להרויח, אתה לא תקח ובטח בי שאני הוצאתיך מארץ מצרים ונתתי לך ארץ כנען להיות לכם לאלהים, כדי שתשאל ממני כל צרכך ולא אחסרך דבר, כמו הפטרון שאינו מחסר לעבדיו שום דבר:
פסוק לט:
וכי ימוך אחיך ונמכר לך, ע"י עון שעשה כגון שגנב ואין לו ונמכר בגניבתו, או עשה שום עון עד שנגזר עליו עניות ומכר עצמו מחמת דוחקו, לא תהיה כמו שנאמר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ותאמר הואיל וחטא והקב"ה מסרו בידי על חטאו אעבוד בו כרצונו, לזה אמר לא תעבוד בו עבודת עבד, אם הקב"ה מסרו בידך הוא כשכיר שנה וגו', ויצא מעמך ושב שיעשה תשובה, ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו, כי ישראל הם כולם משורש אחד ומעיקר אחד ואין בהם פרוד, ולפי שחטא נגזר עליו שנמכר כדי שישוב למשפחתו ואל אחוזת אבותיו, ר"ל לשרשו:
פסוק לט:
עוד וכי ימוך אחיך, רמז על עשו שנקרא אח שנאמר הלא אח עשו ליעקב, וכן אמר משה כה אמר אחיך ישראל, אמר כי ימוך אחיך שנתמסכן בעונותיו, ונמכר לך כמו שנאמר והיה כאשר תריד ופרקת וגו' לא תעבד בו עבודת עבד, אם אני קצפתי מעט לא תהיה אתה עוזר לרעה ותכביד עולך עליו, זהו אומרו עבודת עבד היל"ל לא תעבוד בו כעבד, ואמר עבודת עבד לומר שלא חכביד עולך עליו ותדע שהוא אדון ואינו עבד אע"פ שנמכר, כי צורם מכרם וה הסגירם לא לשם עבדות מכרם לא תעבד בו עבודת, עבדת כתיב, תרגום עשית עבדת, כלומר אתה לא בראת ולא עמלת בו ולח גדלתו כי עבדי הם, אני הוא שעשיתים ובראתים לעבודתי, אשר הוצאתי אותם, פירש"י ז"ל שטרי קודם, הכונה לומר אע"פ שנגזר עליהם עבדות עבודתי קודם:
פסוק מ:
כשכיר כתושב. אם תתנהג עמו כשכיר תהיה אתה בעל הבית והוא שכיר, ואם לאו כתושב, הוא יהיה עיקר ואתה שכיר לו. עד שנת היובל שהוא שנת הגאולה יעבוד עמך, לא אמר לך אלא עמך שאתה והוא שוים. לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, תירא ותפחד ממה שעשה במצרים שרדו בהם בפרך:
פסוק מב:
כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני הוצאתי אותם מתחת ממשלת השרים שהם עבדי, זהו שנאמר במקום אחר מבית עבדים כדי שלא יהיו עבדים לעבדים אלא עבדי, כ"ש אתה שאתה ב"ו וגם אתה עבד לי שאתה מכללם, כי לעבודתי הוצאתים לא לעבדך והם מכורים לי, לא ימכרו ממכרת עבד, ולזה אמר לא ימכרו ממכרת, מכירה אחר מכירה, ולא אמר לא ימכרו לעבד או לעבדות אלא אמר ממכרת עבד, ממכרת מעבד שהוא בשר ודם ואמר עבד בקמ"ץ שהוא עבד חלוט, אבל מכירה למרק עונו ימכר, לזה כשמברך ברוך שלא עשני עבד יאמר בקמ"ץ תחת העי"ן, כי לפעמים נמכר בעונו לא לחלוטין, אם כן ממכרת עבד, מעבד שלא יחשוב כשמכרוהו ב"ד עם גנב או אם מכר עצמו שקנה מבשר ודם, המוכר הוא הקב"ה ועל מנת כן מכרם שיהיה כשכיר שנה בשנה:
פסוק מז:
וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך ונמכר לגר תושב עמך או לעקר וגו', לומר שאם נגזר עליהם מרוב עונותיהם שישתעבדו בשבעים אומות והשיגה ידם ונשתעבדו בהם, עמך, אתה ג"כ עמהם, וכן יד גר ותושב בגימ' המה השבעים אומות, או לעקר או אם נמכר לעקור ישראל שהם משפחת גר שהוא אברהם אבינו שהיה גר, כמו שאירע בימי המן שנמכרו להשמיד להרוג ולאבד, לא יעלה על דעתך לומר שאחר שנמכרו ביד האומות שאין להם גאולה ח"ו, שנאמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, לכלתם כתיב הואיל וכלתו שהיא השכינה עמהם, אפילו יהיו משועבדים תחת יד כל האומות הוא גואלם שנאמר כי גואלם חזק והראיה מהמן שנמכרו ואחרי נמכר גאולה תהיה לו, אחד מאחיו, שהוא מרדכי היתה הגאולה ע"י והיה אחד, כ"ש גאולה העתידה שתהיה ע"י משיח בן דוד, או בנו, זהו או דודו או בן דודו, או דודו היינו דוד, או משאר בשרו שהוא משה רבינו, שגם על ידו תהי הגאולה שנאמר עליו בשגם הוא בשר, זהו משאר בשרו, ואומר מה שהיה הוא שיהיה, ר"ת משה, או השיגה ידו שעשה תשובה והחיש הקץ, כמו שארז"ל זכו אחישנה. ותמצא ד' גאולות כאן יגאלנו יגאלנו יגאלנו ונגאל, כנגד ד' גליות, ולזה אמר ג"פ יגאלנו כנגד ג' גליות שנגאלו ע"י הצדיקים שבהם, גלות מצרים ע"י משה, גלות בבל ע"י עזרא גלות עילם ע"י מרדכי, גלות רביעי שהוא תלוי אם זכו אם לא זכו, לזה נאמר ונגאל איך שיהיה:
פסוק נ:
וחשב עם קונהו. שיחשוב להם הקב"ה להכשדים כמה ארנוניות לקחו מישראל וישיבו הכל, וכן ארז"ל מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו לא נאמר אלא ישיבו מלמד שכל מה שנתן יעקב לעשו אחיו עתיד להחזירו, וכן הוא אומר תחת הנחושת אביא זהב וגו', ויחשוב העבודה שנשתעבדו בישראל ויתנו להם, זהו שאמר כימי שכיר יהיה עמו, כשכיר שנה בשנה יהיה וגו':
פסוק נא:
אם עוד רבות בשנים, שלא זכו להחיש עד שהגיע העת שנאמר בעתה אחישנה, ואם מעט נשאר בשנים שהחישו הקץ שנאמר אחישנה, כפי שניו ישיב את גאולתו, אם באה הגאולה מצדם שעשו תשובה או ע"י הצדיקים שבהם, לזה אמר גאולתו, ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל, הוא יובל הגדול שנאמר למעני למעני אעשה, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, אם עושים רצוני עבדי הם ואם אינם עושים רצוני עבדים לאחרים, לזה אמר עבדים עבדי. אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כלומר מארץ מצרים התניתי עמם כן, והיכן התנה עמם שאמר למשה אהיה אשר אהיה, ארז"ל אהיה עמהם בצרה זו אהיה וכו', הרי שמארץ מצרים התנה עמהם שאם לא יעשו רצוני ישתעבדו לשאר מלכיות, א"כ עבדים עבדי, אני ה' אלהיכם כפי מעשיכם אני דן אתכם. אם צריכין רחמים אני ה', ואם צריכין דין אלהיכם. ד' פעמים נזכרו ישראל בשם עבדים, כאן אמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי, ולעיל פרשת וכי ימוך אחיך אמר כי עבדי הם לא אמר בני ישראל, לא ימכרו ממכרת עבד, ד"פ עבד, אפשר שכיון כאן למה שאמר הזוהר בפרשת בלק (דף קצ"ה) ז"ל דוד מלכא שוי גרמיה בד' אורחין, שוי גרמיה בהדי מסכני, שוי גרמיה בהדי חסידים, שוי גרמיה בהדי עבדים, שוי גרמיה בהדי אינון דמסרי נפשייהו על קדושת השם, ואמר לקמיה דכל מאן דאלין ארבע יסדר קמי מריה ועביד גרמיה ברעותא כדקא יאות בתקונא דא לא תהדר צלותיה בריקניא, בקדמיתא יעביד נפשיה עבד, לסדרא שבחא קמי מאריה ולזמרא קמיה, ודא בתושבחן דקמי צלותא, ולבתר עבד תנינא, לבתר דצלי צלותא דעמידה איהו עבד צלותא דמאריה, ולבתר עבד תליתאה לבתר דצלי כל צלותיה ואזיל ליה, וע"ד תלת זמנין עבד גרמיה עבד בצלותא דא, עבד דכתיב הושע עבדך, שמח נפש עבדך, תנה עוזך לעבדך, הא תלת זמנין אצטריך לשואה גרמיה עבד, לבתר לשואה גרמיה גו אינין דמסרי נפשייהו על קדושת ה', והיינו ביחודא דשמע ישראל דכל מאן דשוי הכי רעותיה בהאי קרא אתחשיב ליה כאילו מסר נפשיה על קדושת שמיה, לבתר לשואה גרמיה עני דזמנא דעאל ודפיק דשין דרומי מרומים כד אמר אמת ויציב וסמיך גאולה לתפלה למהוי בצלותא דעמידה תביר לבא עניא ומסכנא ולשואה רעותיה לאתכללא גו מסכני בחבירו דלבא במאיכו דנפשא, לבתר לשואה גרמיה גו חסידים בשומע תפלה לפרשא חטאוי, דהכי איצטריך יחיד בשומע תפלה בגין לאתדבקא בימינא דפשוטה לקבלא לאינון דחייבין, וכדין אקרי חסיד, הא ד' אלין כדקא יאות, מאן כליל לכל הני ההוא דקא איצטריך לכללא לון והאי איהו עבד דאכליל לכל שאר, תלת עבדין אינון בתלת דוכתין וכולהו חד ועליהו כתיב הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו', בין עובד לעבד אינון אחרנין בין עבד קדמאה לעבד תנינא אית ליה לממסר נפשיה על יחודא דקדושת שמיה ולשואה גרמיה עני ומסכנא בצלותא דעמידה ולשואה גרמיה גו חסידיה בשומע תפלה, עבד תליתאה בתר דסיים וסדר כלא. תנן בההיא שעתא דסדר בר נש כל הני סדורין ארבע ברעו דלבא קב"ה נייחא קמיה ופרים ימיניה עליה בההיא עבד תליתאה וקרא עליה ואמר ליה עבדי אתה, דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ודאי צלותא דהאי בר נש לא יהדר בריקניא לעלמין ע"כ. אם כן לזה נזכר ארבע פעמים עבד בפרשה כי עבדי הם כשאומר פסוקי דזמרה, לא ימכרו ממכרת עבד כשקורא קריאת שמע ועושה עצמו כאילו מסר נפשו על קדוש השם, כי לי בני ישראל עבדים כשאומר תפלת העמידה ושואל צרכיו כעבד ששואל פרס מרבו, עבדי הם שהשלים התפלה ועושה נפילת אפים, ועל זה רמזו ז"ל בגמרא שלש ראשונות כעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות כעבד ששואל פרס מרבו, אחרונות כעבד שקבל פרס מרבו ומשבחו, הרי ג"פ עבד, ועבד דפסוקי דזמרה לא נזכר כאן: