א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃ ג שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ ד וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ ה אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ ו וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃ ז וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ ח וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ ט וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃ י וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃ יא יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃ יב כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ יג בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃ יד וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃ טו בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃ טז לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃ יז וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יח וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃ יט וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃ כ וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֤֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ כא וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ כב וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃ כג וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃ כד וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ כה כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃ כו וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃ כז וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כח וְאִ֨ם לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כט וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃ ל וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא (ל֣וֹ) חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃ לא וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃ לב וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃ לג וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לד וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ לה וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃ לו אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ לז אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃ לח אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ לט וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃ מ כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃ מא וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃ מב כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃ מג לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃ מד וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃ מה וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃ מו וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ מז וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃ מח אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃ מט אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃ נ וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃ נא אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃ נב וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃ נג כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃ נד וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃ נה כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני יש לתמוה מהיכא תיתי ללמוד דכל המצות נאמרו בסיני, אי מקרא דאלה המצות הנזכר בסוף בחקותי, א"כ לפי המסקנא ל"ל קרא בהר סיני כאן כיון שמוכח דכללים ופרטים נאמרו בסיני מכח דלא נשנו בערבות מואב. ותו גם לפי המסקנא מנלן דכללי ופרטי דשאר מצות נאמרו בסיני אימא דכללי דשמיטה נאמרו בסיני, וכללי דשאר מצות הם נאמרו בערבות מואב כשנשנו, ומה היקש יש לנו לדמותם להדדי לענין כללים ופרטים. ותו דמ"ש מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה מסיני מנליה, הא אי מקרא דבהר סיני שהוא מיותר כאן אכתי בשאר מצות מנלן לענין כללותיה ופרטיה אי מכח דלא נשנית בערבות מואב א"כ למה אמר בקושיא והלא כל המצות כו' היה לו לומר מה ענין שמיטה אצל הר סיני והא, לא נשנית בערבות מואב וידענו ממילא דנאמרה שמיטה בסיני וקושיא זו הקשה גם מהר"י אבוהב. ונ"ל ליישב הכל דודאי מקשה בתחילה מכח קרא דאלה המצות כו' בהר סיני, וא"ל דיש איזה שינוי בשמיטה, זה אינו דהא קרא דאלה המצות כו' בהר סיני משוה כולם להדדי בלי שינוי באמירתם בהר סיני, ומשני דכיון דלא נשנה שמיטה בערבות מואב מוכח דהכללים ופרטים של שמיטה נאמרו כבר בהר סיני, ממילא מוכח דגם כללים ופרטים של שאר מצות נאמרו בסיני מכח היקש דאלה המצות, אלא שבשאר מצות נאמרו הכללים בשתי פעמים האחת בהר סיני ושנית בערבות מואב, ואי לא כתיב כאן בהר סיני הו"א דהם שוים לשמיטה בענין הר, סיני דוקא דהיינו באמירת הגוף שכולם נאמרו בסיני, והכללים ופרטים לא נאמרו בהר סיני הן בשמיטה הן בשאר מצות אלא דאחר הר סיני נתהוה חילוק ביניהם, דשאר מצות נאמרו כללותיהם ופרטיהם בערבות מואב שנשנו, ושמיטה שלא נשנית לא נאמרו כללותיה בתורה אלא בע"פ נאמרו לו, ע"כ כתב כאן בהר סיני, הכללים ופרטים, ממילא ע"כ בשאר מצות נאמרו הכללים ופרטים בהר סיני וחזרו ונשנו הכללים בערבות מואב אבל לא שמיטה דדי בפעם אחת, ובזה אין היקש דההיקש של אלה המצות לא קאי אלא על הר סיני:
פסוק א:
והרבה מפרשים אמרו כאן דהוא ע"ד המדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, דהיינו שהכל היה בכלל אלה המצות בהר סיני ויצא כאן מן הכלל ללמד לענין שמיטה דאף הכללים ופרטים נאמרו בסיני, ממילא גם הכלל כולו כן הוא. וזה אינו דא"כ ל"ל הוכחה דלא נשנית בערבות מואב כיון דבלאו הכי מוכח דשמיטה נאמרו גם כלליה ופרטיה בהר סיני מכח יתורא דבהר, וממילא שאר מצות ג"כ הכי:
פסוק ב:
שבת לה', לשם ה' פי' לא לשם קיום הארץ כמו שהוא דרך העולם שלא לעבוד האדמה פן תכחש, ומה שסיים כשם שנאמר בשבת בראשית. זהו פירוש על יתור לשון שבת דהיה די לומר ושבתה הארץ לה', אלא דהכתוב מרמז על שבת בראשית שהשנה השביעית תהיה כמו יום, השביעי לקדושה:
פסוק ז:
ולבהמתך ולחיה כו' כלה לחיה. בקמ"ץ כלה, פירוש שכבר נאכל כל מה ששייך לחיה בשדה, אז כלה בפת"ח, והוא ציווי, שאני מצוה לך שתכלה מזון הבהמה מן הבית וליתן את מאכלה לחיה שיהיה הפקר:
פסוק ט:
ביום הכפורים כו', ואין תקיעת ר"ה דוחה שבת ברפ"ד דר"ה אמרינן במשנה ר"ה שחל בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה, ואמרינן מנא הני מילי א"ר לוי כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתיב יום תרועה יהיה לכם, ל"ק הא ביו"ט שחל להיות בשבת הא ביו"ט שחל בחול, אמר רבא אי מדאורייתא למה תוקעין במקדש, ועוד הא לאו מלאכה היא דתקיעה ורדיית הפת חכמה ואינה מלאכה אלא מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו בה שמא יטלטלנו ברה"ר. וראוי לתרץ על ר' לוי וכי לא הרגיש בקושיא זו מ"ט שרי במקדש לפי סברתו והא עלה קאי. עוד יש להקשות מדברי רש"י אלה שהם בספרי דילפינן מכח קרא דבעשור לחודש למעט ר"ה שלא ידחה שבת וכאן אמר מדאורייתא משרי שרי. ותו קשה על ספרי כיון דיש איסור דאורייתא למה תוקעין בב"ד בר"ה בשבת כדרך שמקשה כאן רבא במקדש אמאי שרי. ותו קשה על גמרא דר"ה לרבא דמדאורייתא שרי קושיא דכתוב אחד אומר זכרון תרועה וכו' ונראה לתרץ כל זה דבפרק ר"א דמילה (דף קל"א:) יש פלוגתא בין ר"א לרבנן לענין מכשירין של שופר כגון לקצצו מן המחובר דלר"א שרי ולרבנן אסור ובספרי שהם דברי רש"י דכאן אמרינן שיש דיוק לענין בכל ארצכם דהיינו דביוה"כ יתקעו בכל ארצכם אבל בר"ה לא יתקעו בכל ארצכם, משמע אבל במקצת ארצכם שפיר יתקעו בשבת בר"ה, וס"ל לר' לוי דהיינו במקצת היותר חשוב בארץ שהוא בית המקדש, וע"כ אמר התנא במשנה במקדש היו תוקעין ואחר החורבן התקין ר' יוחנן בן זכאי דבב"ד יהיה לו מעלת המקדש, ומש"ה אמר בספרי בר"ה אין תוקעין אלא בב"ד דהיינו במקום מקדש בזמן היותו קיים ומקשה רבא ע"ז במקדש מ"ט שרי, פי' דקראי סתרי אהדדי דפסוק זכרון תרועה אומר דבשבת לא יהיה אלא זכרון בלבד דהיינו לומר הפסוקים אבל תקיעה בשופר כלל לא, וכתוב אחד אומר דבמקצת ארצכם תוקעין בשופר, אלא אמר רבא דיש חילוק בדבר דלענין תקיעה לחוד שאינה מלאכה מותר בכ"מ מן התורה ואין איסור אלא משום שבות כדרבה, ובזה מחלק במשנה בין מקדש או שאר מדינה דאין שבות במקדש. וכן בב"ד, אבל הדיוק דבכל ארצכם וכן זכרון תרועה דממעט שבת היינו במכשירין שיש שם איסור דאורייתא כגון לקצצו מן המחובר או לטלטל השופר מרשות היחיד לרה"ר בזה לא דחי שבת, כרבנן דר' אליעזר דאין מכשירין דוחה שבת ואפילו במקדש היה כן, דאין מעלה במקדש אלא באיסור שבות לחוד שהוא מדרבנן, ובספרי ס"ל כר' אליעזר דדוחה שבת אפי' במכשירין, והיינו במקדש דוקא, וא"ל א"כ רבא מ"ט לא מוקי ג"כ באיסור תורה וכר"א והיינו במקדש דוקא, הא לא קשיא דבמשנה אומר בהדיא לענין איסור תקיעה לחוד דהא אמר במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה דהיינו אפי' תקיעה לחוד, ובאמת אין איסור תורה בתקיעה לחוד דהיא אינה מלאכה, ע"כ מוקי למשנה בשבות כדרבה. אבל בספרי אמר ואין תקיעת שופר דר"ה דוחה שבת דהיינו מצות תקיעה והשייך לה דהיינו מכשיריה. כנ"ל נכון בס"ד ובזה מתורץ גם מה שהקשה הרמב"ן על רש"י דהא, אין איסור בתקיעה כלל מן התורה. והרא"ם פירש דהכתוב של בעשור לחודש בכל ארצכם, הוה אסמכתא בעלמא, וקשה דהא אמר רבא מדאורייתא שרי משמע דאפילו אסמכתא אין כאן, ותו דלשון רש"י שמפרש הפסוק משמע שמיירי בדין תורה ממש:
פסוק י:
ואיש אל משפחתו תשובו, לרבות את הנרצע. קשה דכבר נתרבה מלשון דרור כמו שפירש רש"י בסמוך, ובשם מהרא"י כתבו דאי מהך לחוד הו"א שלא יהיה דרור אלא בשנה ההיא ואח"כ יחזור לעבדותו קמ"ל איש אל משפחתו, וע"ז קשה דהול"ל לרבות אחר היובל ונ"ל דאי מדרור לחוד הי"א דמ"מ יחוס משפחתו נסתלק ממנו אלא שהוא בן חורין ואין רשות אחרים עליו אבל שם יחוס משפחתו כבר נסתלק דכתיב ועבדו לעולם קמ"ל ואיתא בגמ' פ"ק דקדושין (דף ט"ו) ואיש אל משפחתו תשובו במה הכתיב מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור אם במכרוהו ב"ד כבר אמור, אין הכתוב מדבר אלא בנרצע ב' וג' לפני היובל שהיובל מוציאו, מאי משמע אמר רבה בר רב שילא אמר קרא איש איזה דבר אא באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה. וצ"ל דהך שנוהג באיש ולא באשה אינה דרשה גמורה דא"כלמה לא יליף בקיצור מכח זה דמדבר בנרצע מכח איש ולא אשה, אלא דלאו דרשה גמורה היא, אלא דכיון שיש לפנינו ב' פסוקים, אחד ושבתם איש כו' ואחד ושב אל משפחתו מסתבר טפי לאוקמי קרא דאיש על נרצע וכן מורה לשון הגמרא מאי משמע ולא אמר מאי תלמודא:
פסוק יד:
וכי תמכרו וכו' ת"ל או קנה. צריך טעם ל"ל זה במכירה ובקנין לכתוב בחד ותיתי אידך מיניה וי"ל דודאי אם שניהם עומדים לפניך בלא קרא ידעינן דטוב לעשות רצון ישראל טפי אלא דקרא מזהיר שיש לך קצת להשתדל אחר ישראל אם רוצה לקנות או למכור. והשתא ניחא דאיתא בפרק הזהב (דף נ"א) דאיצטריך רחמנא למכתב אל תונו גבי לוקח וגבי מוכר דאי בלוקח לחוד הו"א דוקא הוא לא יונה כיון דקני דאמרי אינשי זבנת קנית אבל מוכר דקא מוביד דאמרי אינשי זבין אוביד כי יכלו המעות והפסדת החפץ שמכרת קמ"ל. וזה שייך נמי כאן דאי במכירה לחוד הו"א דוקא בזה תהדר אחר ישראל שיש לו טובה בקנייתו אבל לא בקנייה ממנו כי אין לו טובה במה שאתה קונה ממנו ואי בקנייה לחוד הו"א בזה דלפעמים יש זבינא דרמיא על אפיה דהיינו שאין להמקח קופצים הרבה אז קנה קודם, מישראל אבל במכירה לא יהדר אחר ישראל כיון דאין לו קופצים הרבה קא משמע לן אפילו בזה יהדר אחר ישראל כל שאפשר בלי היזק שלך:
פסוק יד:
אל תונו, זו אונאת ממון. בפ' הזהב (דף נח:) איתא ברייתא ולא תונו דהיינו הכתוב אחר זה מיירי באונאת, דברים דאי באונאת ממון הרי כבר אמור אל תונו דהיינו הכתוב כאן, משמע דזה התנא לא בא ללמד אלא על ולא תונו השני דמיירי בדברים, דאילו מה שהראשון מיירי בממון הוא פשוט, והיינו דמסתבר הוא דהא כתיב אחר ממכר או קנה, אלא שבא לתרץ הפעם שנית ל"ל ומוקי ליה על דברים וטרח לאשכוחי מה הן אונאת דברים היה גר כו', אבל בממון לא צריך פירוש. אבל בת"כ אמרו על הך זו אונאת, ממון יכול באונאת דברים כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו הרי אונאת דברים אמור מה אני מקיים אל תונו זו אונאת ממון, וע"ז ודאי קשה על מ"ש יכול אונאת דברים מהיכא תיתי לפרש כן נגד המסתבר ונראה לפרש הת"כ דבא ללמדנו דגדול אונאת דברים דאיתא בהזהב שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון ומש"ה ניחא דודאי א"צ לימוד שיש עבירה באונאת דברים דלא תונו לחוד נכלל בו גם דברים, כי ידוע לכל שיש בוטה כמדקרות חרב, אלא דקמ"ל דהו"א דממון ודברים שוים וא"כ לא היה צריך אלא פעם אחת לא תונו, אלא אינו כן דאל תונו זו אונאת ממון לחוד יכול שנכלל בו גם דברים ממילא יהיו שוים כשהוא אומר שנית אל תונו שיש בו לאו בפני עצמו ממילא צ"ל דהראשון לא נכלל בו אלא ממון לחוד, ומזה תדע שאין שוין אלא אחד גרע מחבירו ומסברא דדברים גרע טפי שלא ניתן להשבון, וא"כ הך קמא לא מיירי אלא בממון לחוד:
פסוק טו:
במספר שנים כו' על האונאה בא להזהיר קשה טובא דלפירש"י בא הכתוב של במספר שנים לפרש מה היא האונאה במכירת קרקע, וכי לא ידענא מה הוא כיון שחייב להחזיר ביובל ודאי בזמן שעד היובל תליא זבינא ונראה דיש נ"מ מזה דאם לוקח ראשון מוכר לשני הו"א שיוכל לומר לו אני מוכר לך לצמיתות ואע"פ שאתה צריך להחזיר למוכר אני אין לי עסק בזה שהחיוב יהיה עליך לקיים המצוה ודוגמא לדבר במוכר בהמה לטבח שיש חיוב על הטבח שהבהמה בידו לתת מתנות כהונה ולא על המוכר ה"נ ביובל מ"מ מותר להונותו קמ"ל, דאפ"ה לא תונו ואתה בכלל החיוב:
פסוק טז:
תרבה מקנתו, תמכרנה ביוקר. קשה למה שינה רש"י לשונו ולא אמר תרבה בדמיה כמ"ש אח"כ גבי מיעוט השנים תמעיט בדמיה, או להיפך היה לו לומר בסיפא תמכרנה בזול. ונ"ל שיש נ"מ לדינא דאיתא בפ' הכונס (דף נ"ח) מפני שפוגם מזיק פירש"י לפי שאדם המשופע בנכסים ותאב לקנות קרקע גדולה קונה אותה כשמוצאה בהרבה יותר מדמיו כו' ממילא כאן כשיש שנים מרובות יכול לקנות ביוקר ולא הוה אונאה דזה הוה כמו קרקע גדולה משא"כ במועט אין דרך להוזיל בכך ע"כ בודאי יש אונאה למוכר אם מוכר בזול:
פסוק כה:
וגאל את ממכר אחיו, ואין הלוקח יכול לעכב ובגואל יש בו פלוגתא בפ"ק דקדושין (דף כא) רבי יהושע אומר רשות בידו ורבי אליעזר אומר חובה ור"י מוכיח מקרא דואיש כי לא יהיה לו גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא דיש לו ואינו רוצה לגאול ור' אליעזר מוכיח מקרא אחר דחובה הוא, וא"כ הא דנקט רש"י אחר זה וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא גואל שיכול לגאול הממכר היינו אליבא דר' אליעזר, אבל כבר מתורץ פסוק זה אליבא דר' יהושע כמו שזכרנו:
פסוק כו:
ואיש כי לא יהיה לו גואל, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים בפ' נשוא מקשה שם רש"י ג"כ קושיא זאת ומוקי לה בגר שאין לו יורשים, וכאן לא שייך בהכי כי כאן מיירי משדה אחוזה וגר אין לו חלק בא"י, כן תירצו הג"א ומהר"ן. וק"ל הא אפשר לגר שיש לו שדה אחוזה כגון שנחלט לו שדהמישראל בבית ערי חומה שלקחו ממנו ולא גאלו המוכר תוך שנה ונחלט לו ואחר כך הניחו הגר לבנו שנולד ביהדותו ושייך שפיר דין, זה שאם מכרו בן הגר לישראל שאין לו גאולה בקרוביו מצד אביו וי"ל דטפי ניחא ליה בישראל ממש כפשוטו שאין לו לגאול:
פסוק כז:
לאיש אשר מכר לו, המוכר הזה שבא לגאלה, אבל אם מכר לוקח זה ללוקח שני אין הגואל הזה מחשב רק עם הלוקח הראשון כדאיתא בערכין (דף ל'):
פסוק כט:
בית מושב עיר חומה, מימות יהושע בן נון, נראה דילפינן לה מדמצינו ביהושע חילוק בין ערי פרזים למוקפין חומה ה"ה חילוק דכאן מאותו חילוק הוא. ועי"ל דיליף מדיש קרי לו וכתיב לא, משמע דאפילו ביש לו אפ"ה אין לו והיינו מדאין לו מימות יהושע:
פסוק מד:
ועבדך ואמתך כו', וא"ת אם כן במה אשתמש. נראה דמן הפסוק מוכח שיש כאן קושיא דהיינו וא"ת כו', דאל"כ קשה למה אמר ועבדך בוי"ו דהיינו שמחובר למעלה ול"ל זה, לכך פירש שיש כאן קושיא ותירוץ:
פסוק מד:
מאת הגוים הם יהיו לך לעבדים. הוקשה לו למה לי מהם לא הו"ל אלא מאת הגוים אשר סביבותיכם תקנו כו', אלא דתרתי קאמר, מאת הגוים אשר סביבותיכם תוכלו לכבוש במלחמה ויהיו בע"כ עבדים, שנית דמהם תקנו לעבדים, ומש"ה גבי התושבים בפסוק שאחר זה לא אמר רק מהם תקנו כי אין שייך שם מלחמה כיון שגרים ביניכם:
פסוק מה:
מהם תקנו, אותם תקנו. בפסוק הקודם יש ג"כ מהם תקנו ושם, לא פירש"י אותם, דשם אינו מוכרח לפרש כן אלא בפשוטו שמותר לקנות מהגוים אשר סביבותיכם בניהם עבד או אמה, אבל כאן דאמר מבני התושבים דאם תפרש מהם כפשוטו דהיינו בניהם של בני התושבים קשה הול"ל בתושבים עצמם שתקנה מהם בניהם, אלא צריך לפרש מהם כמו אותם כלומר בני התושבים עצמם תקנה ובחנם טרח הרא"ם לתרץ בענין אחר: