א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃ ג שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ ד וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ ה אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ ו וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃ ז וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ ח וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ ט וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃ י וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃ יא יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃ יב כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ יג בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃ יד וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃ טו בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃ טז לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃ יז וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יח וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃ יט וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃ כ וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֤֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ כא וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ כב וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃ כג וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃ כד וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ כה כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃ כו וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃ כז וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כח וְאִ֨ם לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כט וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃ ל וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא (ל֣וֹ) חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃ לא וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃ לב וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃ לג וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לד וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ לה וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃ לו אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ לז אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃ לח אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ לט וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃ מ כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃ מא וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃ מב כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃ מג לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃ מד וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃ מה וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃ מו וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ מז וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃ מח אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃ מט אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃ נ וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃ נא אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃ נב וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃ נג כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃ נד וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃ נה כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה בהר סיני, ...אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני (תורת כהנים) וכו'. כאן מכריע רש"י לגבי הזמן בו נאמרו מצוות התורה. והנה מחלוקת דומה במסכת גיטין (ס ע"א) בין רבי יוחנן משום רבי בנאה ובין רבי שמעון בן לקיש, אם תורה מגילה מגילה ניתנה או חתומה, כלומר מתי נכתבה התורה. ומן הראוי להבהיר: אין חולק על כך שכללי התורה נאמרו בסיני, אבל נחלקו לגבי הפרטים. כמו כן אין חולק על כך שהתורה לא נכתבה מתחילתה ועד סופה בסיני. כלומר ברור הדבר שמשה לא כתב על חטא העגל בטרם ארע, וגם לא על חטא המרגלים או מי מריבה, כל הדיון הוא אם הדברים נכתבו מיד לאחר התרחשותם או שמא מאוחר יותר. (פ' בהר בחקתי תשס"ב)
פסוק א:
רשב"ם ד"ה בהר סיני, קודם שהוקם אוהל מועד. ע"כ. לפי רש"י, הסיבה שהוזכר "הר סיני" בפסוקנו היא ללמד - "מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". וכפי שמסביר רש"י בהמשך דבריו: "לימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם, כללותיהן ודקדוקיהן". רשב"ם חולק על רש"י ומבאר באופן אחר (ראה דבריו בהרחבה בפירושו לבמדבר א, א). לדבריו ה' דיבר עם משה הן בהר סיני הן לאחר שנסעו ישראל מהר סיני וחנו במדבר. התורה מפרטת אלו מצוות נאמרו בסיני ואלו מצוות נאמרו מאוחר יותר, באוהל מועד. הדברים שנזכרים בפרקנו ובזה שלאחריו (ראה רשב"ם להלן כו, מו) נאמרו בהר סיני. (פ' בהר תשמ"ח)
פסוק א:
וראה דברי "אור החיים" הק' לשאלה, למה נאמר "בהר סיני" דווקא בהקשר למצוות שביעית - "כי מחמת הר סיני, פירוש מה שקיבלו בו, היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה' את הארץ". (פ' בהר בחקתי תשס"א)
פסוק ב:
"...ושבתה הארץ שבת לה'". לא ברור לי, מה מוסיפות מילים אלו על פסוקים ג-ד. (פ' בהר בחקתי תשס"א) וראה "אור החיים" הק' על אתר שסמך הכתוב למתנת הארץ ("כי תבאו אל הארץ") שיור לה' בארץ ("ושבתה הארץ שבת לה'"), לאמור: מתחילה לא ניתנה הארץ לישראל בבעלות גמורה, אלא גרים אנחנו כאן בארץ. הבעלות האלהית על הארץ היא לא רק בשנה השביעית, אלא בכל שש השנים. הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה "תורת כהנים", שם לומדים מתוספת זו בדרך של 'כלל ופרט וכלל'.
פסוק ב:
רש"י ד"ה שבת לה', לשם ה' וכו'. ראה דברי "שפתי חכמים" (אות ב). (פ' בהר תשנ"א)
פסוק ט:
רש"י ד"ה ביום הכפורים, ...תקיעת עשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית־דין בלבד (על־פי "תורת כהנים"). ע"כ. יש כאן הסמכת דין דרבנן - אי תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת - בדרשה מן התורה, ודומה שבצורה זו זה נדיר. (פ' בהר תשנ"א) וראה רמב"ן על אתר שלפי מסקנת הגמרא (ראש השנה כט ע"ב) איסור התקיעה בראש השנה שחל להיות בשבת, הוא רק מדרבנן "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים", והדיוק מהפסוק הוא אסמכתא בעלמא. מכל מקום בא רש"י ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום, שנאמר: "תעבירו שופר בכל ארצכם". לאמור: כל יחיד ויחיד חייב לשמוע תקיעה זו ואינה נעשית בבית־דין בלבד.
פסוק י:
רש"י ד"ה ושבתם איש אל אחזתו, שהשדות חוזרות לבעליהן. ע"כ. כלומר אין כאן מצוה על בעלי השדות הראשונים שיחזרו לשדותיהם, אלא השדות חוזרות לבעליהן מיד הלקוחות. לאמור: אם הלוקח אינו מחזירה, הרי הוא עובר בלאו של "והארץ לא תמכר לצמיתֻת" (פסוק כג). דומה שזוהי כוונת רא"ם ו"גור אריה" על אתר. וראה רשב"ם על אתר שלכאורה אינו רואה כאן כל בעיה אלא מדגיש שעיסקה זו - החזרה - נעשית חינם אין כסף. (פ' בהר תשמ"ח)
פסוק י:
וראה גם ד"ה והארץ לא תמכר בפסוק כג. (פ' בהר תשנ"ב)
פסוק י:
רש"י ד"ה ואיש אל משפחתו תשבו, לרבות את הנרצע (קידושין טו ע"א). ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות ת). (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)
פסוק יא:
רש"י ד"ה יובל הוא וגו', מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "וקדשתם" וכו'. כלומר אף־על־פי שיש כאן קדושה, אין כאן תוספת לפניה ואחריה, כמו בשבת וביום הכיפורים ובשביעית. וראה "שפתי חכמים" (אות א). (פ' בהר תשמ"ט)
פסוק יא:
רשב"ם ד"ה נזריה, גידולי ענבים שנשרו, לא תבצרו, וכן ספיחים בתבואה. ע"כ. ברור שרשב"ם חולק על פירושו של רש"י לגבי "נזריה". לפי רש"י המילה "ספיחים" מתארת תבואה שגדלה בהיתר בלי טיפול אנושי בשנת השמיטה. ענבי נזיר לעומת זאת, הם ענבים שאנשים שמרו בכרם בצורה בלתי חוקית בשנת השמיטה. לפי הסבר זה אין משותף בין ענבי נזיר וספיחים. דומה שרשב"ם מודה לרש"י בהבנת "ספיח קצירך", אלא שלשיטתו, כשם שספיחים הם תבואה שגדלה בשנת השמיטה בלי שמישהו טיפל בה, כך ענבי נזיר הם ענבים שגדלו בשנת השמיטה מבלי שמישהו טיפח את הכרם. רק תמוה שאינו אומר דבריו כבר למעלה, לפסוק ה. (פ' בהר תשמ"ח)
פסוק יב:
רשב"ם ד"ה מן השדה תאכלו, ולא מן הנאסף אל הבית, שאסור לאוספו. ע"כ. זהו פשוטו של מקרא, אבל לפי חז"ל כל עוד יש בשדה, רשאי אדם לאכול מן השמור לו בבית, כמבואר ברש"י. (פ' בהר תשמ"ח)
פסוק יד:
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". לשון רבים ולשון יחיד משמשים כאן בערבוביה, ובמיוחד קשה הרישא, וראה ראב"ע על אתר, אך אין תשובתו - "על פי עדים" - משכנעת. וראה אונקלוס המתרגם כל הפסוק ללשון יחיד, ולעומתו יונתן בן עוזיאל המתרגם את כולו ללשון רבים: וארום תזבנון זביני לתגריכון, כלומר ודאי לא כראב"ע. (פ' בהר תשמ"ו)
פסוק יד:
ועוד: לכאורה היה צריך לצפות לצורה: "תקנו", ולא - "קנה". (פ' בהר תשס"ה) וראה "דעת מקרא" שכתב שהשימוש במקור במקום פועל נטוי בא לשם הבלטת ההפך ממה שנאמר לפניו ("וכי תמכרו ממכר לעמיתך").
פסוק יד:
רש"י ד"ה וכי תמכרו וגו', לפי פשוטו כמשמעו. ע"כ. כלומר יש להבין את הכתוב כפשוטו, אלא שמלבד פשוטו יש בו גם דרשה. (פ' בהר בחקתי תשנ"ו)
פסוק יד:
שם. ...ומניין שאם באת לקנות, קנה מישראל חברך? וכו'. מלבד האיסור של "אל תונו", יש כאן שתי מצוות: האחת - כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך. והשניה - אם באת לקנות, קנה מישראל חברך. ומעניין שאין כאן זכר לעניין גאולת קרקע מידיו של גוי. (פ' בהר בחקתי תשס"ו)
פסוק יד:
רש"י ד"ה אל תונו, זו אונאת ממון. ואילו להלן (פסוק יז, ד"ה ולא תונו איש את עמיתו) מוסיף רש"י: כאן הזהיר על אונאת דברים. ונשאלת השאלה, על מה מבוססות קביעות אלה? ולמה לא איסור אונאת דברים תחילה? ואמר לי על כך ר' יהודה גרינשפן שי', בפסוקנו מדובר בקניה ומכירה, מה גם שמדובר באחים, הם מכירים זה את זה ופחות שייך אצלם עניין אונאת דברים. אם יש אצלם אונאה, הרי זו אונאת ממון. מה שאינו בהכרח אצל עמיתים, כלומר כל אחד אחר. (פ' בהר תשס"ג) על כך הוסיף הרב איתן שנדורפי שי': לפי פשוטו של מקרא שני הפסוקים עוסקים באונאת ממון, וכיון שהפסוק השני מיותר דורשים שהשני עוסק באונאת דברים. ועוד: כיון שבפסוק השני (יז) נאמר "ויראת מאלהיך" משמע שמדובר בדבר המסור ללב וזו אונאת דברים.
פסוק טו:
רש"י ד"ה במספר שנים אחר היובל תקנה, ...על האונאה בא להזהיר... דעו כמה שנים וכו'. כלומר קביעת מחיר הקרקע תהיה בהתאם למספר התבואות שיעלו מן הקרקע עד שנת היובל. ומשום ששבע שנות השמיטה שבתקופת ארבעים ותשע השנים שבין יובל ליובל אינן נחשבות לשנות תבואה, שהרי לא יזרעו בהן, והספיחים שיעלו בשדה אינם ברשותו של הקונה, והם הפקר, לכן חייב המוכר לנכות את שבע השנים הללו מן המחיר (המספר הרב ביותר של שנות תבואה העומדות למכירה הוא ארבעים ושתיים, אם אמנם נמכרה השדה מיד לאחר שנת היובל הקודמת). ואמנם "אין אונאה בקרקעות" (כתובות צט ע"ב), שכן מחירן של קרקעות אינו קבוע בשוק כמו מחירם של מטלטלים, אלא שהמוכר מאחוזת נחלתו, מוכר את הקרקע בהתאם למספר התבואות שיעלו ממנה עד שנת היובל, כאמור, והתבואות יהיו למטלטלים עם תלישתן מן הקרקע, לכן יש מקום לאונאה במכירת התבואות בהתחשב בחשבון הסופי. (פ' בהר תשנ"ז)
פסוק יז:
"ולא תונו איש את עמיתו". עתה נזכרתי בביאורו החסידי של רבי צבי הירש מרימנוב לפסוקנו: קשה, הלא כבר הזהיר הכתוב למעלה (פסוק יד): "אל תונו איש את אחיו", ותרתי למה לן? אלא בירורן של דברים כך הוא: יש מעשים שנדמים לו לאדם כמצוות ולאמיתו של דבר הם מעשי היצר הרע, שאוחז את עיניו של אדם ומלביש את העבירה בבגדי בד, בגדי קודש; לכן באה התורה הקדושה ומזהירה אותנו, להשגיח על המידות, הדק היטב, ולשמור על כל תנועה קטנה וקלה שאנו עושים, כאילו לשם מצוה ולשם שמים, שתהא נעשית אמת לאמיתה; וזה שאמר הכתוב "ולא תונו איש את עמיתו" אל תקרי "עמיתו" אלא "אמיתו" (באל"ף), כלומר שלא יונה ולא ירמה איש את האמת שלו. ובמילים אחרות אמר הקוצקאי: "אל תונו איש את עמיתו", הרי זוהי מצוה מפורשת שבתורה; ואילו מידת חסידות היא לפנים משורת הדין, כלומר 'אל תונה את עצמך!'. (פ' בהר בחקתי תשנ"ו) וראה מש"כ למעלה (בפסוק יד).
פסוק יז:
רש"י ד"ה ולא תונו איש את עמיתו, ...ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו וכו'. וקצת קשה, שהרי דברים אלה - עד סוף הדיבור - כבר נאמרו למעלה (יט, יד) בפרשת קדושים, ושם מבואר שבהשאת עצה שאינה הוגנת עוברים על "לפני עור לא תתן מכשול". (פ' בהר תשנ"ה) וראה "משכיל לדוד" ו"באר בשדה" המחלקים בין העצה שאינה הוגנת המדוברת כאן לזו המדוברת אצל "לפני עור לא תתן מכשול" (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק יח:
רש"י ד"ה וישבתם על הארץ לבטח, שבעוון שמיטה ישראל גולים וכו'. וראה רש"י להלן (כו, לה). (פ' בהר בחקתי תשס"ב)
פסוק יט:
רש"י ד"ה ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה, שלא תדאגו משנת בצורת. ד"ה ואכלתם לשבע, אף בתוך המעים תהא בו ברכה. ע"כ. דברי רש"י בד"ה הראשון עוסקים בצד הפסיכולוגי, שהרי במציאות כבר עסק פסוק יח - "וישבתם על הארץ לבטח". ובאשר למילה "בו" שבד"ה השני, ודאי שהיא מוסבת על "פריה". ובאשר לשאלה, למה רש"י מבאר תחילה את הסיפא של הכתוב, ראה "שפתי חכמים" (אות ל). ולי נראה שרש"י מבקש להעמיד את הפסוק כולו על עניין השובע, ועל כן כולל את כולו בד"ה הראשון. (פ' בהר בחקתי תשמ"ט, תשנ"ז, תשנ"ח)
פסוק כ:
"...מה נאכל בשנה השביעת" וגו'. ולא ידעתי, למה אין שאלה לגבי השמינית - לעניין מחציתה הראשונה, כשם שהשאלה לגבי השביעית אינה אלא לגבי המחצית השנייה, וכפי שאמנם מבטיח הכתוב. אדרבה לכאורה סוף שנת אי־עשיית עבודת הקרקע קשה מתחילתה. ועוד: לפי רש"י בפסוק הבא השנה השמינית כולה - עד סוכות של תשיעית - היא תקופה של אי־אספקת מזון, ולא רק לגבי המחצית השנייה. (פ' בהר תשנ"ה) וראה רמב"ן על אתר שהמקרא כמו מסורס ושעורו: וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל בשנה השמינית.
פסוק כ:
רש"י ד"ה את תבואתנו, כגון יין ופירות האילן וספיחין וכו'. דומה שרש"י מבקש ליישב שאלה אפשרית - איזו תבואה יש ("תבואתנו") כשאין זורעים? והתשובה היא - יין ופירות האילן. ומעניין שרש"י מכנה כאן יין ופירות האילן בשם תבואה, אף כי אינם מן הדגניים, וצריך לבדוק, אם יש לזה אח ורע, ולכאורה זה קשה, ואם כפי "שפתי חכמים" (אות נ), שרש"י מפרש כך מפני שאלה אינם צריכים זריעה מדי שנה, הרי יהיה זה פירוש פורמליסטי מאוד, שכן ברור, כי דאגתם של אומרי "מה נאכל" היא בראש ובראשונה ללחם ולא ליין. (פ' בהר בחקתי תשמ"ח, תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': באשר לכינוי תבואה עבור יין ופירות האילן ראה למעלה (כה, ג) וכן בספר במדבר (יח, ל).
פסוק כ:
ומדברי רש"י בריש הפסוק הבא נראה שהמילה "תבואתנו" מכוונת לתבואה ממש, שכן התאריכים שנוקט, אין להם משמעות אלא לזו, והרי זה כאילו סותר כאן את הנאמר קודם. (פ' בהר בחקתי תשס"ב)
פסוק כא:
רש"י ד"ה לשלש השנים, ...שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן. ד"ה עד השנה התשיעת. עד חג הסוכות של תשיעית וכו'. רש"י סובר, כי שלוש השנים נמנות מן השישית, כלומר ו-ח, ולפיכך התשיעית אינה בכלל זה. וממילא קשה, למה צריך רש"י לדחוק עצמו ולהעמיד - בדיבור הראשון - את השנה השמינית על מחצית השנה: ויקצרו בניסן. ואינו אומר "שמינית כולה", כנאמר בפסוק כב - "עד השנה התשיעת" - היינו בתשרי שהוא עת האסיף? אלא שפסוק כא הוא תשובת ה' לשואלים "מה נאכל בשנה השביעת?" כלומר: הרי נצטרך לחלק את היבול של השנה השישית כך שיספיק לאכילה לשישית, לשביעית ולפחות עד הקציר של השנה השמינית, וכן לזריעה של השמינית, אם כן מה נאכל? ותשובת ה': "וצויתי את ברכתי... לשלש השנים" - תבוא הברכה ביבול של השנה השישית, ותיווכחו שיש בו סיפק עד הקציר של השנה השמינית. ולא זו בלבד אלא: "וזרעתם את השנה השמינִת" ביבול של השנה השישית, שראיתם אותו מספיק עד ניסן בשנה השמינית תבא הברכה ותאכלו ממנו "עד השנה התשיעית" - עד זמן האסיף, ולא תצטרכו לאכול מן החדש מיד עם הקצרו, כפי שחשבתם. (פ' בהר בחקתי תשמ"ג)
פסוק כא:
וראה "שפתי חכמים" (אות ס). (פ' בהר תשמ"ח)
פסוק כא:
ומה שאמר בדיבור הראשון: שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן - קשה, כי בדרך כלל זורעים קצת לפני כן ועל כל פנים אין קוצרים בניסן אלא שעורה, אבל לא חיטה. (פ' בהר תשנ"ה)
פסוק כג:
"...כי לי הארץ". מסתבר שהכוונה כאן דווקא לארץ ישראל שדיני שמיטין ויובלות חלים בה; וזה שנאמר כאן "הארץ" ולא 'כל הארץ', אין בזה ח"ו משום הגבלת שלטונו יתברך, אלא זה פשוט משום שמוּשׂא ענייננו הוא אותו החלק של עולמו של הקב"ה, שדיני שמיטין ויובלות חלים בו, ובהקשר זה אין מקום לומר "כל". (פ' בהר תשנ"ב)
פסוק כג:
אך אולי משמעו של הכתוב אכן: 'כל הארץ', אלא שבהקשר מצוה זו שניתנה לישראל העולים "לארץ" בה"א־הידיעה, מובן שהיא תקויים בארץ ישראל דווקא. (פ' בהר תשנ"ז)
פסוק כג:
ובאשר לדברי ר"ע ספורנו בד"ה כי לי הארץ, הגליל הוא ארץ ה', שאלני גיסי ר' מרדכי (מוטל) שפרונג ז"ל, מה בא לומר, ולא ידעתי תשובה, ואף לא מצאתי כזאת במהדורת הרב זאב גוטליב (של מוסד הרב קוק). (פ' בהר תשנ"ח)
פסוק כג:
והנה מצאתי תשובה בחומש "תורת חיים" המפנה (ראה הערה 17) לפסוק ב דלעיל, שם הוא אומר בד"ה כי תבאו אל הארץ, אל גליל הגויים, ומוער שם (בהערה 3): ראה ישעיה (ח, כג), ולאפוקי עבר הירדן כדאיתא ב"תורת כהנים". וברש"י שם פירש: גליל הגוים - היא כל ארץ ישראל, שהיתה גוללת אליה כל הגוים, שהכל מתאוין לה ובאין לה לסחורה. (פ' בהר תש"ס)
פסוק כג:
"והארץ לא תמכר לִצמתֻת...". לא ידעתי, מה מקומו של פסוק זה כאן ולא למעלה, בפרשת שיבת הקרקע לידי בעליה ביובל. ואולי יש לשאול בדיוק להיפך - מה עניינם של הפסוקים יט-כב באמצע ענייני היובל, שהרי פרשתו נמשכת מכאן ואילך. (פ' בהר בחקתי תשנ"ו)
פסוק כה:
רש"י ד"ה וגאל את ממכר אחיו, ואין הלוקח יכול לעכב. ע"כ. ומסתבר שהשדה נשאר בידי הגואל עד היובל, וכל היתרון שבזה הוא, שהשדה נשאר "במשפחה". (פ' בהר תש"ס)
פסוק כה:
רש"י ד"ה כי ימוך אחיך ומכר, מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני (תורת כהנים). ע"כ. חובת כל אדם לעסוק בחקלאות מזכירה לי קצת (להבדיל) מה שהיה מקובל בעליית הנוער עד בערך אמצע שנות הת"ש: לאלץ כל צעיר ללכת לקיבוץ ולעסוק שם בחקלאות. השאלה היא - מה תוקפה של דרשה זו ב"תורת כהנים", האם מדובר באיסור גמור או שמא בעצה טובה. (פ' בהר תשמ"ט) וראה רלב"ג על אתר שכתב: לימדה תורה דרך ארץ, שאין ראוי למכור אחוזתו אם לא יביאהו לזה הכרח. וזה כי קנין קרקעותיו הוא יותר קיים משאר הקניינים אשר יהיו מחירו. וראה רמב"ם הלכות שמיטה ויובל (יא, ג).
פסוק כה:
רש"י ד"ה מאחזתו, ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ - שישייר שדה לעצמו (תורת כהנים). ע"כ. היה ראוי לבדוק, מהי מידת תקיפותן של מידות דרך ארץ מן הסוג הזה כיום, ואם חדלו מלחייב - אימתי, כיצד. ולכאורה זה נושא ל"בית ועד לחכמים" של מחותני ר' מאיר ברכפלד שי'. (פ' בהר תשנ"ה)
פסוק כז:
"והשיב את העֹדף לאיש אשר מכר לו ושב לאחֻזתו". כך מבואר הדין שבפסוקנו במשנה בערכין (פ"ט, מ"ב): בעל שדה שמכר את שדהו לראובן במאה זוז, וראובן מכר את השדה לשמעון במאתיים זוז - כשבא בעל השדה לגאול את שדהו מיד שמעון, אינו מחשב אלא עם הלוקח הראשון (ראובן), כפי ששילם הוא במחיר השדה, כגון אם מכר את שדהו עשר שנים לפני שנת היובל, ובא לפדותה לאחר שלוש שנים - הואיל ולפי חשבון הדמים ששילם לו ראובן, יוצא שמחיר התבואות של כל שנה הוא עשרה זוזים, אין הוא נותן לשמעון אלא שבעים זוז בעד שבע השנים שנשארו עד היובל, שנאמר "לאיש אשר מכר לו", היינו ללוקח הראשון. ואם מכר בעל השדה לראובן במאתיים זוז, וראובן מכר לשמעון במאה זוז - כשבא בעל השדה לגאול את שדהו משמעון, אינו מחשב אלא עם שמעון לפי הסכום ששילם לראובן, שנאמר "והשיב את העדף לאיש" - היינו לאדון שהוא עתה בעל השדה (שמעון). כלומר לעתים מחשב ומשיב את העודף לאיש, היינו למי שהוא עתה בעל השדה, ולעתים לאשר מכר לו בתחילה. והולכים לקולא לטובת המוכר. (פ' שלח תשס"ב, מלון גולדן טוליפ, ים המלח תשס"ה)
פסוק כז:
"ושב לאחֻזתו". וכן הוא בפסוק הבא, וכך גם בפסוק מא. ומשום מה בכל אלה אין רש"י מעיר כמו למעלה (בפסוק י). (פ' בהר תשנ"א)
פסוק כז:
רש"י ד"ה וחשב את שני ממכרו, ...אכלת אותה שלוש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר וכו'. דרך החישוב שבכאן ובכל המקרים הדומים כגון עבד עברי הבא לפדות עצמו, היא "פרימיטיבית" לפי מושגינו, כי היא מתעלמת מחישובים של עלות ההון וכדומה. ושוב יש לשאול, מה מידת תקיפותן של נוסחאות תשלום אלה היום? (פ' בהר תשנ"ה)
פסוק כז:
וקצת תמוה שרש"י מתעלם לא רק מאינפלציה (והרי ידע שערכו של כסף אינו קבוע לנצח), אלא גם ממציאות פשוטה - כשאדם קונה שדה לא לגדל בו פירות אלא, למשל, לרעות בו צאנו. (פ' בהר בחקתי תשס"ב)
פסוק כט:
"בית מושב עיר חומה... ימים תהיה גאֻלתו". תופעה זו של דביקותו המיוחדת של עובד האדמה באדמתו לעומת העירוני, דומה שהיא מושרשת בטבעו של האדם מאז ומקדם, ויש לה כאן מעין לגיטימציה. ודומה שלא בכדי נקראת דווקא נחלת הקרקע החקלאית "אחוזה", דהיינו דבר האחוז היטב בבעליו, או להיפך, שהבעלים אחוז בו היטב (השווה בראשית כב, יג - "נאחז בסבך בקרניו"), וכדאי לבדוק לשון אחוזה במקרא ודברי מפרשים בעניינו.
פסוק כט:
ועוד: מדובר כאן בבית־מושב, דהיינו בבית־מגורים בתוך עיר מוקפת חומה, התיבה השנייה ברצף זה של ארבעה שמות מסבירה את הראשונה, ודומה שצירוף זה - "בית מושב" הוא יחידאי, והוא בא למעט מבנה שאינו מיועד למגורים. ברם, לא ראיתי הערה בנדון. ובקשר להערת "שפתי חכמים" (אות ה) שבתחילה הוקפה ורק אחר כך יושבה, לא ידעתי מניין לו זה, ויותר מזה - מניין ידעו כובשי הארץ, מה קדם למה, יישובה של העיר או הקפתה בחומה.
פסוק כט:
ולכאורה צריך הסבר מה שרש"י מביא בשם "תורת כהנים", שמדובר בעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כלומר מדוע לא יוחל דין זה גם על בתי־מושב חומה בערים שנבנו אחרי הכיבוש. (פ' בהר תשמ"ח, תשמ"ט) וראה חזקוני על אתר שכיוון שהעיר מוקפת חומה, ברור הוא שבעל הבית לא יעמיד את קרקע ביתו לזריעה לעולם, והקב"ה לא גזר להחזיר ביובל אלא קרקע שחיות האדם תלויה בה, אבל בית דירה אין בו בית מיחוש כל כך.
פסוק כט:
רש"י ד"ה ימים, ימי שנה שלימה קרוים "ימים". וכן "תשב הנערה אתנו ימים" (בראשית כד, נה). ע"כ. ואילו שם מוכיח רש"י (ד"ה ימים) מכאן, כלומר מוכיח את הבלתי מבואר מן הבלתי מבואר, אלא אם כן נאמר שהוספתו שם - שכך נותנים לבתולה זמן יב חודש וכו' - היא המבארת. ברם, על זה יקשה המשך הכתוב שם - "או עשור". וכבר ראינו מעין זה וצ"ע. (פ' בהר תשמ"ח)
פסוק ל:
רש"י ד"ה לא יצא ביובל, אמר רב ספרא, אם פגע בו יובל בתוך שנתו, לא יצא. ע"כ. דומה שניסוח זה מוציא את הכתוב מפשוטו, שהרי בוודאי אין רב ספרא בא לומר, שביובל - כלומר אחרים שנים - אכן יוצא, ורק אם היובל מגיע בתוך השנה הראשונה, אינו יוצא. ומוטב היה לנסח: גם אם פגע בו וכו', דהיינו כל פגיעת היובל אינה פועלת. (פ' בהר בחקתי תשנ"ו)
פסוק לא:
"ובתי החצרים... על שדה הארץ יחשב... וביֹּבל יֵצא". תמוה המעבר מלשון רבים: "ובתי החצרים" ללשון יחיד: "יחשב... תהיה לו". (פ' בהר תשס"ג) וראה "דעת מקרא" על אתר שכתב: "יחשב" לשון יחיד, אף־על־פי שהנושא רבים, והכוונה: כל אחד מבתי החצרים.
פסוק לא:
רש"י ד"ה ובתי החצרים, ...ויש הרבה בספר יהושע "הערים וחצריהם" (יהושע יג, כח), "בחצריהם ובטירתם" (בראשית כה, טז). ע"כ. לשון רש"י תמוה. אם אמנם יש הרבה בספר יהושע, למה מביא משם רק דוגמא אחת, ואחר־כך (ולא לפני כן!) דוגמא מספר בראשית. בדקתי ואכן יש בספר יהושע הרבה, ולכן גם תמוה, למה בחר רש"י דווקא בצורה "חצריהם" ולא באחד מן הרבים שבהם בא "בחצריהן", כיאה ביחס ל"ערים". (פ' בהר בחקתי תשנ"ו) לשאלות אלו נדרש ר' דוד אריה קליין בספרו "דיוקי רש"י" וכתב: יש לתמוה שרש"י אינו מביא את הפעם הראשונה של "הרבה בספר יהושע" שהיא "הערים וחצריהן" (שם, כג), וגם מוסיף אחר כך פסוק מבראשית. נראה לעניות דעתי ש"חצריהן" בנו"ן סופית, פירושו החצרים של הערים (וזה אינו הנדון שלנו, לכן רש"י לא הביא פסוק זה), אבל "חצריהם" במ"ם סופית, פירושו החצרים של אנשי השבט, היינו עיירות פתוחות, כפי שפירש רש"י. רש"י מביא דווקא מספר יהושע מפני שהגדר של עיר מוקפת חומה בהלכה הוא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. וכיוון שהגדר של עיר מוקפת חומה נקבע על־פי מה שהיה מוקף כבר על ידי הגויים בשעה שבאו בני ישראל לארץ ישראל בימות יהושע ולא על ידי מה שבני ישראל או גויים הקיפו אחר כך, לכן מביא רש"י את הפסוק מספר בראשית המדבר על עיירות שאינן מוקפות חומה ("חצריהם") וכרכים ("טירותם") של הגויים.
פסוק לב:
רש"י ד"ה גאלת עולם, ...אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים וכו' (ערכין לג ע"ב). אם אכן מותר להם למכור משטח זה אשר אף הוא חולק ליחידות בשעת כיבוש הארץ, הרי שצריך לבאר את הנאמר בפסוק לד - "ושדה מגרש עריהם לא ימכר" באורח אחר, ואכן מפרש רש"י (תורת כהנים) שם: "מכר גזבר". כלומר מכירה שאינה חוזרת לבעליה הראשונים ביובל היא האסורה. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)
פסוק לג:
רש"י ד"ה ויצא... ביבל, ...כשאר בתי ערי חומה של ישראל (לשון שאר, משום שגם ערי הלויים מוקפות חומה היו). ו"גאולה" זו לשון מכירה. ע"כ. עצם נחיצות הביאור מובנת, אך מוטב היה לבאר: לשון קניין, שהרי אין המילה "מן" ("ואשר יגאל מן הלוים") מתאימה למכירה אלא לקניה. וצריך לומר כי "ואשר יגאל מן הלוים" פירושו - אשר מי מן הלוים מוכרו, או מעין זה (ומן הלוים אשר יגאלם ימכור). ו"אשר יגאל מן הלוים" מדבר במקרה שלוי מכר אדמתו ללוי, ועתה המוכר בא לגאול אותה. (פ' בהר בחקתי תשס"ו) וראה "ספר הזכרון" שמצא נוסחה מדוייקת ובה כתוב: וגאולה זו לשון קנייה.
פסוק לג:
"...הִוא אחזתם". ולא ידעתי, על מה מוסבת תיבת "הוא". (פ' בהר בחקתי תשנ"ו) וראה "דעת מקרא" שכתוב "הִוא" אגב גררא בהשפעת המילה "אחזתם" שהיא נקבה.
פסוק לד:
"ושדה מגרש עריהם לא ימכר" וגו'. נראה מכאן שגבולות ערי הלויים הם סטטיים. כלומר גבולות אלו מוצבים בקצה הגבול של כל אחד מן השבטים, לאמור: על כל אחד מן השבטים היה להפריש רצועה ברוחב אלפיים אמה (ראה רש"י לפסוק לב) לאורך כל גבול נחלתו ובה התיישבו הלויים. או שמא הפרישו רצועה זו סביב השטח המיושב ומשהתרחבה העיר, התרחבה הרצועה, וזה יותר קשה לקבל. (בוקר ל"ג בעומר, פ' בהר בחקתי תשנ"ו)
פסוק לה:
רש"י ד"ה גר ותושב, אף אם הוא (כלומר אחיך שברישא של הכתוב) גר או תושב; ואיזהו תושב? כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות. ע"כ. זה קשה: וכי תושב זה בכלל אחיך הוא? (פ' בהר תשמ"ו) ובספר "שם עולם" מבואר כי פסוקנו מדבר בדרך 'לא זו אף זו'. לא רק על אחיך אתה מצווה, אלא אף על גר צדק. ולא רק גר צדק אלא אפילו גר תושב. וראה בבא מציעא (סד ע"ב).
פסוק לו:
רש"י ד"ה נשך ותרבית, חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין. ע"כ. אין רש"י מבאר לשם מה השינוי בלשון. וראה דברי תוספות (ד"ה למה, בבא מציעא ס ע"ב) שכתב: כיון שהוצרך שני לאוין, אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר. ור' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" כתב: נשך ותרבית אינם שני עניינים נבדלים כי אם הכל אחד. בכל נשך יש תרבית, ובכל תרבית יש נשך, רק לגבי הלווה קרוי נשך, כי אחריתו כנחש ישוך לשלם מה שלא לקח (יותר על מה שלקח) וזה גופא קרוי לגבי המלוה תרבית, כי מרבה הונו במה שלא נתן. (פ' בהר בחקתי תשס"ב)
פסוק לו:
וראה רמב"ן על אתר המבחין בין נשך לתרבית. לדבריו נשך הוא, שהמלוה מלוה מאה שקלים על מנת שיתן לו עבור הריבית שלו חמישה שקלים בכל שנה (ריבית זו נקראת נשך מפני שמבצבצת ועולה כנחש). וריבית היא, שמלוה עד זמן מסויים, בו צריך הלווה לפרוע את הקרן ולהוסיף עליה חמישה שקלים ריבית. (פ' בהר בחקתי תשס"ד)
פסוק מא:
רש"י ד"ה הוא ובניו עמו, אמר רבי שמעון וכו' (קידושין כב ע"א). והנה כבר הביא רש"י גמרא זו בפרשת העבדים בספר שמות (כא, ג). אך אין זה נדיר שרש"י חוזר על מובאות. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)
פסוק מא:
רש"י ד"ה ואל אחזת אבתיו, אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך. ע"כ. המדובר בעברי שמכר עצמו משום דוחקו, ועכשיו הוא משתחרר, ועליו מצווה התורה שאין לזלזלו על התפרנסו בדרך זו. לדיבור זה ראוי לתת פירסום רב - התורה מצווה לכבד אפילו עברי שמכר עצמו משום דוחקו וקל וחומר את אלה המתפרנסים בדרך ישרה. (פ' בחקתי תשמ"ח)
פסוק מא:
ולכאורה גם אפשר לפרש שלא כרש"י ולהבין "אחזת אבתיו" כפשוטו - אל נחלת אבותיו שאותה מכר מן הסתם קודם שמכר עצמו מחמת דוחקו. ומכל מקום ראוי להבין, למה רש"י דחק עצמו לפירושו. (פ' בהר תשמ"ט)
פסוק מא:
ובאשר לפירושה של מילת אחוזה, ראה "שפתי חכמים" (אות ס). וראה מה שכתבתי למעלה (פסוק י). (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)
פסוק מג:
רש"י ד"ה לא תרדה בו בפרך, ...הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר: ויראת. ע"כ. ומעניין שכאן מסיים רש"י בתיבה "ויראת", ושלא כלמעלה (בפסוק לו), ודומני שכך גם ביתר המקומות, שם מקפיד רש"י להדגיש את שם ה' בהקשר זה. (פ' בהר תש"ס) ואכן בדפוס רומי גם כאן הגירסא היא: "ויראת מאלהיך".
פסוק מד:
רש"י ד"ה ועבדך ואמתך אשר יהיו לך, אם תאמר, אם כן במה אשתמש? בעבדי איני מושל, באומות איני נוחל וכו'. מן הראוי להתבונן במחשבות אלה שחז"ל ("תורת כהנים") מיחסים להם ליוצאי מצרים אחרי עבדות שנמשכה דורות. כלום יש ללמוד מזה שלדעתם זה המצב הרצוי שאליו יש לשאוף? או שמא אין זה כי אם תגובה נורמלית של עם עבדים שיצא לחירות, ועתה "הגיע תורו" להיות שליט על אחרים? ואמנם מן הכתוב "לעֹלם בהם תעבֹדו" (פסוק מו) משמע כאפשרות הראשונה. גם דברי "תורת כהנים" יוצאים מן ההנחה שמן הראוי הוא, שאדם יהודי ישתמש בשירותיו של עבד, והרי זה מן הדברים שלא קל לקבלם בימינו. שאלה זו העסיקה אותי כבר בפרשת העבדים שבספר שמות (כא, ב). וראה מה שכתבתי שם. (פ' בהר בחקתי תשמ"ז)
פסוק מה:
רש"י ד"ה וגם מבני התושבים, שבאו מסביבותיכם לישא נשים וכו' הבן הולך אחר האב. ע"כ. כלומר לא רק מן האומות שמחוץ לארץ ישראל מותר לקנות עבדים, אלא אף מאלה שנולדו בארץ לאבות שהם 'תיירים', בנים אלה מותר להחיות ולקנותם לעבדים (ראה קידושין סז ע"ב). (פ' בהר בחקתי תשמ"ז)
פסוק מה:
רש"י ד"ה מהם תקנו, אותם תקנו. ע"כ. מסתבר שרש"י בא לומר, שאין כוונת הכתוב ב"מהם" שהם המוכרים, כי אם: חלק מהם, אותם (אף כי לא כולם) תקנו. ובעל "שפתי חכמים" (אות ע) מאריך. (פ' בהר בחקתי תשנ"ו)
פסוק מו:
רש"י ד"ה איש באחיו, להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו וכו'. השווה דברים (יז, טו) - "מקרב אחיך תשים עליך מלך", והנשיא בקל וחומר. אבל ההקבלה "בעמיו־במשרתיו" קשה לי. כלום נשיא אמור לשלוט בעם יותר מן המלך? (פ' בהר בחקתי תשמ"ז) וראה מש"כ למעלה (ד, כב) באשר להבדל שבין נשיא למלך.
פסוק מז:
"לעקר". רש"י, על־פי קידושין (כ ע"ב), מבאר: להיות לה שמש ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים. אבל לפי רמב"ן: קרא עבודת כוכבים "עקר" בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה. ולפי רשב"ם: שנעקר מזה המלכות רחוק מארצכם, לא תושב ולא גר ולא גוי ואזרח. (פ' בהר תשנ"א)
פסוק מח:
רש"י ד"ה גאולה תהיה לו, מיד, אל תניחהו שיטמע. ד"ה עד שנת היבל, ...שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה, "ויצא בשנת היֹבל" (פסוק נד) וכו'. כלומר יש כאן דין מיוחד לעברי המוכר עצמו, שאינו יוצא בשש, אלא בגאולת עצמו או קרובים על ידי פדיון, ואם לא נגאל - יוצא ביובל. לא משום שהנוכרי חייב במצוות יובל, אלא שמתחילה דעתו של הנוכרי היתה שהעבד יעבוד רק עד היובל, שכן יודע הוא שעבד עברי אינו עבד עולם. (פ' בהר תשמ"ח)
פסוק נ:
רש"י ד"ה עד שנת היבל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל... ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר וכו'. בוודאי שמדובר במצב זה, אך אם כן, למה הגוי יקנה ישראלי עד היובל ולא לשש שנים? וכמובן שה"שאלה" היא על הכתוב עצמו ולא על רש"י. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)
פסוק נד:
"ויצא בשנת היבל". לפי תוספות במסכת קידושין (טז ע"א ד"ה בעובד כוכבים) הפרשה מדברת כשאין הגויים תחת ידנו וצריך להודיעם את הדינים האלה אשר יקבלום. כלומר יהודי הנמכר לגוי צריך לדאוג שדרישותיו מהאדון יתקיימו. (תש"ד)
פסוק נה:
רש"י ד"ה אני ה' אלהיכם, כל המשעבדן מלמטה, כאילו משעבדן מלמעלה. ע"כ. כלומר למה הוצרך הכתוב לומר עתה שה' הוא אלהינו? אלא מאחר שה' הוא אלהינו, הרי מי שמשעבד עבד מישראל, הרי הוא משעבד כביכול בו יתברך. כך מבואר ב"קרבן אהרן". (פ' בהר בחקתי תש"ן)