וסמך וספרת לך שבע שבתות שנים. לפי שהוא מעין השמיטה. ודין השמטה והיובל אחד הוא. במנוחת הארץ ובשילוח העבדים חפשים. כאומרו ושבתם איש אל אחוזתו. ואמר ג"כ לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה. ואמר וספרת לך להנאתך ולטובתך. וכבר רמזתי למעלה בזה כי בענין המצות אמר לך ולכם. ולקחתם לכם. להורות כי שאר הספירות אין אדם סופר לעצמו אלא לאחרים ולבניו ולאשתו או לקרוביו או לנכרים. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. וכן יצבור ולא ידע מי אוספם. אבל מי שהוא סופר לעבודת השי"ת ולצדקה ולספירת העומר ולספירת השמיטה ולספירת היובל. הוא לעצמו ולא לאחרים. כי כל הקניינים נשארים בזה העולם אבודים. אבל קנין התורה והמצוה הוא קונה לעצמו. כאומרו והלך לפניך צדקך לתועלתך. וכבוד ה' יאספך. ולא כמו שנאמר בקנייני העולם הזה יצבור ולא ידע מי אוספם. וכן כל מספרי העולם הזה ושררותיו הם הבל. ועליהם נאמר איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים. אבל בזאת הספירה שהיא של מצוה וספרת לך לעצמך. כאומרו קנה שם טוב קנו לעצמו קנה לו ד"ת וכו':
ואמר והיו לך ימי שבע שבתות השנים. לרמוז כי סגולת המצוה היא רבה. ואע"פ שהאדם הולך רצוא ושוב להרויח ממון בעולם הזה. אם מוציא מעשרותיו ומחלק ממנו לצדקה. הקב"ה נותן ברכה והצלחה בכל ממונו כאלו הוא כולו צדקה. בענין שבזה הם נפדים ממות. ולשוד ולכפן ישחקו. כאומרם ז"ל מאי ואנכי אפדם בממונם. ולכן אמר בכאן וספרת לך שבע שבתות שנים. שהם שבע שנים של שמיטות שהם של מצוה. כי אלו הז' הם שלך ולתועלתך לפי שהם של מצוה. אבל שאר השנים הם לקנייניך ולרכושך ולבניך ולבנותיך. ואני מבשרך שלא שבעת שנות השמיטה לבד תספור לך ולנפשך. אלא כל מ"ט שנים יהיו חשובים לך ולתועלתך כאלו כולם של מצוה. וזהו והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. שאל"כ מניינא אתא לאשמועינן. ולזה הזהיר בכאן על ענין האונאה. כלומר היאך יהיה הכל שלך. כשתזהר באונאה בכל קניינך. וזהו וכי תמכרו ממכר או קנו אל תונו איש את אחיו. אלא הוי נותן ונושא באמונה בענין שתשמרו מצותי וישבתם לבטח:
וכי תאמרו מה נאכל וצויתי את ברכתי לכם. ענין השמטה והיובל יש להם סודות עמוקים ודברים שהם כבשונו של עולם. ולפי הנגלה הוא שורש כל התורה כולה ויסוד העולם כולו. כי העולם א"א להתקיים אלא עניים עם עשירים. ובענין השמיטה והיובל רצה השי"ת שיהיו שוים עניים ועשירים. כדכתיב לך ולעבדך וכתיב ואכלו אביוני עמך. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס ענינו. כי אין לו מה לאכול ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים וחייו תלויים לו מנגד. ובבקר יאמר מי יתן ערב מפחד לבבו ועניותו. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד. בענין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו. ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו ב' שנים רצופים קדושות. באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים. אחר שאין זורעים וקוצרים ואומר מה אוכל ומה אשתה. כדי שידע ויזכר צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ובדאגה. ואחר שהעשיר בשנים או בשלשה שנים נושא עיניו לשמים. ואומר מה אעשה לאנשי ביתי כי אין לי לזרוע ולקצור. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים מדוחק עניות. באופן שכשהעשיר יראה עצמו בעושרו. יזכור הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל. ויאמר אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי. והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה. ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם פורש אין להם. בענין שבזה יזכור העני וירחם עליו. וז"ש בכאן וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים. בענין שזהו יסוד התורה והעולם. כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה:
ולפי הנסתר בסוד השמיטה והיובל תלוים סודות התורה כולה ומעשה בראשית. כי כמו שהעולם נברא בו' ימים ובשביעי שבת. כן צוה בכאן שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וכן היובל שנת החמישים הוא סוף שבעה שמיטות. והוא שבת הגדול והוא שופר הגדול. ולכן צוה והעברת שופר תרועה. כי הוא סימן שילוח עבדים לחפשי. ולכן אמר וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ וגו'. והוא רמז לחמשים שערי בינה. וכנגדם נזכרה בתורה יציאת מצרים חמשים פעמים. לפי שאז יצאו ישראל לחירות. ולכן ניתנה התורה שהיא סוד חמשים שערי בינה בשופר. כדי להמשיך השכינה למטה. כאומרו ה' בקול שופר. ובמשוך היובל שהוא קול ארוך הוא סימן לסילוק השכינה. המה יעלו בהר. ולכן אנו אומרים ביום הכיפורים אחר נעילה ה' הוא האלהים שבעה פעמים. לעלות השכינה מספירה לספירה ומרקיע לרקיע עד שבעה רקיעים. ואז תוקעים בשופר סימן לסילוק שכינה. כמו שנאמר ביום הכיפורים תעבירו שופר. ולכן היובל הוא סימן שופר גדול שהוא בבינה כמו שרמזתי. והשמיטה היא שמיטת הארץ הקדושה. שהיא כנסת ישראל הנקראת ארץ החיים. ולכן רצה השם שניתן כבוד לארץ ישראל כמו שכתבתי למעלה ושנתן מנוחה לארץ. וזאת המנוחה אינה לארץ אלא לישראל. לפי שהיא נקראת כנסת ישראל. וצוה בה מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו. ואמר ובשביעית יצא לחפשי חנם בענין שכל זה לתועלתינו. ובשאין ישראל שומרין השמיטה מיד גולין. כאומרו אז תרצה הארץ את שבתותיה. והדין נותן זה כי אחר שהש"י נתן מצות השמיטה לישראל לשיהיו חפשים. והם לא רצו אלא להיות עבדים וגולין. העונש הראוי להם הוא להיות עבדים לעבדים. אחר שהשי"ת אמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. והם לא רצו לשלח העבדים חפשים ולשמור השמטת הארץ. שהיא לכבוד ישראל שנקראו ארץ חפץ. ראוי שילכו מגוי אל גוי בקלון מתמיד וחרפה רצופה. ולכן אמר בשמירת השמטה והיובל וישבתם על הארץ לבטח. וכן וישבתם לבטח בארצכם. בענין שבזה תהיו קיימים בכבודכם וכל העולם מכבדים לכם. ולכן דרשו דור הולך ודור בא אלו אומות העולם. והארץ לעולם עומדת אלו ישראל שנקראו ארץ חפץ. ולכן אמר וישבתם על הארץ לבטח. בענין ששמיטת הארץ היא קיום העולם וקיום ישראל והיא המורה על חדוש העולם ועל ייחוד השם. כי ישראל נאחזים בשם ה' בסוד השביעיות כולם. וכן שמיטת הארץ היא בשביעית. ולכן תקנו אתה אחד ושמך אחד וכו'. כי השם אחד וישראל אחד כשהם בארץ. כאומרם כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ואחר שלא רצו לשמור השמיטה. אמר והארץ תעזב מהם. בענין שילכו חוצה לארץ בלא אלוה ובלא ייחוד ובלא ברכה. ובשמרם השמיטה כאלו שמרו כל התורה כולה:
ולכן אמר בכאן וכי תאמרו מה נאכל וצויתי את ברכתי לכם. לא אמר ונתתי אלא וצויתי. כי אין בו אלא זירוז. ואין זירוז אלא בשמיטה. והיא מקום הצוואה והזירוז. והיא נקראת ברכה כי שם מקום הברכות כולם. וזהו ששכר מצוה מצוה. בשכר שתשמרו השמיטה שהיא נקראת ברכה. וצויתי את ברכתי לכם. והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואחר שכל זה הסוד תלוי בשמיטת הארץ. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. כי הארץ היא שלי ולא של אחר. ועוד רמז כי לי הארץ. שהארץ כלולה באומרו ברוך כבוד השם ממקומו. ולכן כמו שראוי לחלוק לי כבוד. כן ראוי לחלוק כבוד לארץ. וזהו שחזר לומר ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. כי טעם גאולה כטעם חופש. ולפי שהשמיטה היא עיקר כל הטובות וכל הרעות. דרשו סמיכות הפרשיות ואמרו לא חזר בו מוכר מטלטליו דכתיב וכי תמכרו ממכר וגו'. לא חזר בו סוף מוכר את ביתו דכתיב כי ימוך ומכר מאחוזתו. לא חזר בו סוף מוכר את עצמו דכתיב ונמכר לך וגו'. וכן דרשו בכאן שהיא אזהרה לעשו הרשע כשיהיו ישראל בידו. שלא יכביד עליהם עול הגלות. וזהו לא יעבוד בו עבודת עבד. כי עבדי הם ולכן לא תרדה בו בפרך. כי לא יהיה בידך לעד לעולם. כי עת קצוב יש לו לצאת. כאומרו אני ה' בעתה אחישנה. וזהו עד שנת היובל יעבוד עמך ואח"כ ויצא מעמך:
וכן רמזו למטה ונמכר לגר תושב וגו'. אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו. זה הקב"ה דכתיב למען אחי ורעי. או דודו או בן דודו יגאלנו. זה הקב"ה דכתיב דודי לי ואני לו. או משאר בשרו. זה הקב"ה דכתיב לבני ישראל עם קרובו. וכן דרשו בזוהר באמור אל הכהנים כי אם לשארו הקרוב אליו. אלו ישראל דכתיב עם קרובו. ולאחותו הבתולה. כמה דאת אמר אחותי רעיתי. אשר לא היתה לאיש. שלא רצתה להדבק בעשו שנקרא איש שדה. לה יטמא. כמה דאת אמר מי זה בא מאדום וגו'. פורה דרכתי לבדי וגו' וכל מלבושי אגאלתי. או השיגה ידו בתשובה ונגאל. וחשב עם קונהו משנת המכרו לו. זהו לשלם לו את הגזילה אשר גזלם והמסים והארנוניות. כמו שדרשו באומרו אשכר ישיבו. ואם לא יגאל באלה. בתשובה ובמעשים טובים ויצא בשנת היובל. שהוא בעת הידוע לו יתברך:
