פסוק א:בהר סיני כל מקום שנאמר בהר סיני, בו בהר נאמר קודם רדתו בתשרי. וגם פרשה זו נאמרה ממחרת מתן עשרת הדברות. ומה שנכתבו פרשיות הללו כאן בספר תו״כ היינו טעמא, משום דאית בהו מצות שמיטים ויובלות דשייכי בהו כהנים. כדכתיב והעברת שופר תרועה וגו׳ וכתיב ובני אהרן יתקעו וגו', ואית בהו מצות חרמים שהם לכהנים, וערכים שהכהנים מעריכין. כאן פירש״י, לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב כו', כלומר אחר שנאמר כאן פרשת עבד עברי ונשנית היא במשנה תורה בפרשת ראה, וזו שמטת קרקעות לא נשנית שם. למדנו - בעל כרחינו - שכללותיה ופרטותיה נאמרו מסיני - א״כ בהר סיני דהכא קרא יתירה הוא, אלא בא ולמד כאן - על כל דבור ודבור שנדבר למשה - כגון שאר מצוות וכל עניני שמיטות ואפילו פרשת עבד עברי - שמסיני היו כללותיהם ופרטותיהם ודקדוקיהם וחזרו ונשנו בערבות מואב - כמו שמצינו פרשת עבד עברי שנא׳ כאן ונשנית בערבות מואב.
פסוק ב:כי תבאו לאחר ירושה וישיבה כדכתיב כרמך, שדך, כשיהיה כל אחד מכיר את שלו.
פסוק ב:ושבתה הארץ לשון בטול. יכול מלחפור בורות שיחין ומערות תלמוד לומר, שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור.
פסוק ב:שבת לה' סימן שהקרקע שלי שהיא שובתת לשמי.
פסוק ב:שבת לה' פרש״י לשם ה׳ כלומר לא תהא כוונתך להובירה כדי לטייבה אלא כדי לעשות מצות הקב״ה.
פסוק ג:שש שנים וגו׳ אין מוקדם ומאוחר, פרשה זו נאמרה קודם שש שנים תזרע את ארצך שבפרשת משפטים, ונשנית להלן בשביל לזיתך.
פסוק ה:ואת ענבי נזירך הם הענבים הבאים בלא עמל ובלא טורח כמו הספיח בדגן, וראיה לדבר, לא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה ותרגומו ית שבקהא הנעזבים מלהזמר.
פסוק ה:שנת שבתון יהיה לארץ אינה ברשותך באותה שנה.
פסוק ו:והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כל מה שתוציא מעצמה.
פסוק ו:לכם לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ונסכים.
פסוק ח:וספרת לך שבע שבתת שנים לפי שאין כאן אלא ספירה אחת והיא בב״ד אין צריך לברך, אבל עומר דכתיב ביה שתי ספירות אחת בפרשת אמור ואחת בפרשת ראה אחת לב״ד ואחת לצבור, צריך לברך.
פסוק ט:תעבירו שופר בכל ארצכם יתקעו בכל המסילות.
פסוק י:שנת החמשים שנה וקראתם דרור כמו שמצינו בלויים מבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד.
פסוק י:לכל ישביה כיון שגלו אפי׳ מקצת השבטים בטלו יובלות.
פסוק יא:יובל היא לשון שלוח כמו יובילוה רגליה, מי יובילני עיר מצור ביום ההוא יובל שי.
פסוק יא:לכם לישראל לבדכם.
פסוק יא:יובל היא שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר, אלא לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמישים שנה, שיכול בכניסתה תהא מקודשת מראש השנה, וביציאתה תהא מושכת והולכת עד יוה״כ שכן מוסיפים מחול על הקודש, ת״ל יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם, אין קדושתה אלא עד ראש השנה.
פסוק יב:מן השדה תאכלו מה שהשדה מוציאה מעצמה שלא יראה עצמו כבעל הבית לאסוף תבואתו אל הבית.
פסוק יד:וכי תמכרו ממכר לרבות דבר המטלטל. ומניין שאין אונאה לקרקעות ת״ל או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד כגון מטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות.
פסוק יד:אל תונו איש את אחיו למכור אחוזת קרקע יותר משוויה לפי שהיא חוזרת ביובל אבל אם אינה חוזרת ביובל אין בה אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות.
פסוק יח:ועשיתם את חקתי מצות התלויות בארץ הנהוגות בשביעית וביובל.
פסוק יח:ואת משפטי כגון אל תונו איש את אחיו.
פסוק יח:וישבתם על הארץ לבטח בשכר שמור מצותי ולא תיראו להיות גולים ממנה.
פסוק יט:וישבתם לבטח עליה כי הארץ תתן כחה לכם ולא יאכלוהו אויביכם כענין שנאמר ועלה מדין ועמלק, אבל בימי רעב יגלו לבקש מזונות.
פסוק כא:לשלש השנים לשביעית, ליובל ולמוצאי יובל.
פסוק כג:לא תמכר לצמתת לשון כריתה והבדלה כמו יצמיתם ה'
פסוק כג:לצמתת בחיר״ק וחברו לצמיתות סימנו כי לי הארץ.
פסוק כד:גאלה תתנו לארץ שלא תהא מכירתא אלא משכנתא.
פסוק כה:וגאל את ממכר אחיו מיד, אבל במוכר הוא אומר וחשב את שני ממכרו לפי שסתם מוכר אינו יכול לפדות עד זמן מרובה.
פסוק כו:והשיגה ידו ומצא אבידה או ירש ירושה, אבל אינו לוה וגואל.
פסוק כו:כדי גאלתו אבל אינו גואל לחצאין ליתן לו מעותיו בעין רעה זוז אחר זוז.
פסוק כט:בית מושב עיר חומה כיון שהעיר מוקפת חומה אין קרקע הבית עומד לזריעה לעולם והקב״ה לא גזר להחזיר ביובל רק בקרקע שחיות האדם תלויה בו. ד״א סתם הקונה בית בעיר חומה לעולם הוא קונה כי בבית אחרים אין אדם עשוי להתישב יפה ולעשות בו שום בנין לפיכך כתב בו לא יצא ביובל, אבל שדה ובתי החצרים שאדם רגיל ליקח באריסות ובחכירות כתוב בו ויצא ביובל.
פסוק כט:שנת ממכרו ולא של מנין עולם.
פסוק כט:ימים שנה, כלומר עד שוב ימי השמש למקומם.
פסוק ל:שנה תמימה ואם נתעברה השנה נתעברה לו.
פסוק ל:בעיר אשר לא חמה לו קרי, לפי שהוא מוסב אשדה שהיתה היא בעת חומתה. ושדה לשון זכר כדכתיב והיה השדה בצאתו ביובל.
פסוק ל:לא חמה לצמיתת בפת״ח וחברו סימנו לקנה אתו.
פסוק לא:ובתי החצרים לפי שפעמים אדם עושה אותה שדה לפיכך על שדה הארץ יחשב להיותם כשדה היינו גאלה תהיה לו וביובל יצא.
פסוק לב:גאלת עולם תהיה ללוים אעפ״י שהן מוקפות חומה אינן נמכרות לצמיתות לפי שאין להם אחוזה אחרת אלא הערים ומגרשיהם, כדכתיב בפרשת מסעי והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם.
פסוק לג:ואשר יגאל מן הלוים נקט ליה קרא לשון גאולה ולא לשון קניה, לפי שכל מה שהלויים מוכרים משל ישראל הוא ולא משלהם שהרי אין להם חלק בארץ נמצא שכל הלוקח מהם כאלו גואלו הוא שהרי מתחלה היתה שלו.
פסוק לג:ויצא ממכר בית מה שפירש״י הרי זו מצוה אחרת היינו לפירוש שני, אבל לפירוש ראשון כולה חדא מילתא היא.
פסוק לג:הוא אחזתם לשון זכר בשורק וכן כי אחוזת עולם הוא להם.
פסוק לה:והחזקת בו יכול אפילו מפסידו לתרבות רעה ת״ל וחי עמך.
פסוק לו:אל תקח מאתו נשך ותרבית פרשה זו נשנית בשביל ובמרבית לא תתן אכלך, כלומר ארבע קבין בחמשה.
פסוק לז:את כספך ולא כספו של כנעני. וכן אמרו רז״ל כנעני שמנה את ישראל סנטר על מעותיו מותר לישראל אחר ללוות ממנו ברבית.
פסוק לח:אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בהיותכם שם גרים.
פסוק מ:כשכיר כתושב יהיה עמך שניהם שכירים אלא ששכיר הוא שכיר יום, ותושב הוא שכיר שנה וכשם ששכיר יום אי אתה יכול לשעבדו עבודה קשה בעיניו, שהרי יחזור בו מיד דפועל חוזר בו אפי׳ בחצי היום כך תושב לא תעבוד בו עבודת פרך ולא יהא חלוק בינו ובין השכיר.
פסוק מ:עד שנת היבליעבד עמך למעלה וקראתם דרור, משתעי בשמכרוהו בי״ד וכאן משתעי במוכר עצמו מפני דוחקו.
פסוק מא:הוא ובניו עמו סתם נמכר בניו עניים ומכר גם הם לעבודה לדעתם.
פסוק מא:ושב אל משפחתו למעלה במכרוהו בי״ד וכאן במוכר עצמו מפני דוחקו.
פסוק מג:לא תרדה בו שנה בו לפי שעון זה מצוי.
פסוק מז:או לעקר חלוף הוא של תושב, נעקר מעמך ומארצך שמושבו חוץ לארץ.
פסוק נ:משנת המכרו לו עד שנת היובל ללמדך שאינו יוצא בשש.
פסוק נד:ואם לא יגאל באלה בשנים הנותרות או בקרובים או הנזכרים ברחוקים.
פסוק נד:ויצא בשנת היבל אבל אינו נגאל בשש.
פסוק נד:הוא ובניו עמו יציאתו גורמת לבניו חירות שלא ילמדו מחוקות הגוי.
פסוק נה:כי לי בני ישראל עבדים למעלה דכתיב כי עבדי הם משתעי בנמכר לישראל אחיו, אבל אם נמכר לכנעני שהוא מאומה אחרת סד״א אין לחוש קמ״ל.
