פסוק א:בהר סיני - קודם שהוקם אהל מועד.
פסוק ב:ושבתה - לשון ביטול.
פסוק ג:ואספת - שלא תפקיר.
פסוק י:ושבתם איש [אל אחזתו] - לירושתו. כמו שמפורש לפנינו שהמוכר שדה חוזר לו בחנם ביובל.
פסוק י:ואיש אל משפחתו - עבד עברי חוזר חפשי ביובל.
פסוק יא:נזריה - גידולי ענבים שנשרו לא תבצרו. וכן ספיחים בתבואה.
פסוק יב:מן השדה תאכלו - ולא מן הנאסף אל הבית שאסור לאוספו.
פסוק טז:כי מספר תבואת - שעד היובל הוא מוכר לך ולא גוף הקרקע.
פסוק כא:לשלש השנים - לפי הפשט: זריעת ששית תפרנס ששית ושביעית. ושמיני יזרעו ויאכלו מתבואת ששית עד תחלת תשיעית, שיתפרנסו מתבואה הנזרעת בשמינית.
פסוק כד:גאולה תתנו לארץ - אם ירצה המוכר לפדותה לפני היובל.
פסוק כז:והשיב את העודף - מן השנים עד היובל, שלא אכל עדיין.
פסוק כז:העודף - המעדיף תדע על שנים שאכל כבר.
פסוק לג:ואשר יגאל מן הלוים - כמו שנאמר: גאולת עולם תהיה ללוים, והוא ירצה לגאול ואין לו במה לגאול.
פסוק לג:ויצא ממכר בית וגו' - כלומר: תשוב לו בחנם.
פסוק לד:ושדה מגרש - כמפורש באלה מסעי.
פסוק לט:עבדת עבד - לרדותו בפרך כעבד כנען.
פסוק מז:או לעקר - שנעקר מזה המלכות רחוק מארצכם, לא תושב ולא גר ולא גוי ואזרח.