א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃ ג שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ ד וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ ה אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ ו וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃ ז וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ ח וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ ט וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃ י וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃ יא יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃ יב כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ יג בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃ יד וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃ טו בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃ טז לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃ יז וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יח וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃ יט וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃ כ וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֤֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ כא וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ כב וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃ כג וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃ כד וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ כה כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃ כו וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃ כז וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כח וְאִ֨ם לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כט וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃ ל וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא (ל֣וֹ) חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃ לא וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃ לב וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃ לג וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לד וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ לה וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃ לו אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ לז אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃ לח אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ לט וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃ מ כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃ מא וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃ מב כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃ מג לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃ מד וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃ מה וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃ מו וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ מז וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃ מח אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃ מט אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃ נ וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃ נא אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃ נב וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃ נג כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃ נד וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃ נה כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. איתא במדרש והביאו רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות כן היינו כי פשוט טעם שמיטה כדי שיהיו פנוים לעסוק בתורה ואמרו בגמ' דמסכת ברכות דרשב"י סובר דאין לעסוק בחרישה וזריעה כלל רק יעסוק בתורה ומלאכתו נעשה ע"י אחרים ור"י חולק ואמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם ועיין שם בתוס' כי מי שהוא צדיק גמור ודאי דיועיל צדקתו ומלאכתו נעשית ע"י אחרים אבל בינונים אין מלאכתן נעשה ע"י אחרים ולכך הרבה עשו כרשב"י ולא הועילו כי רובם בינונים והנה אם מלאכתו נעשה ע"י אחרים אינו צריך לשמיטה דבכל עת יכול לעסוק בתורה ובמעמד הר סיני וקודם חטא העגל היו כולם צדיקים גמורים אשרי העם שככה לו וזכו כולם לנבואה כנודע בכל הספרים וא"כ אז ודאי מלאכתן נעשה ע"י אחרים ולא היו צריכין לשמיטה וזהו השאלה מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכן הקשה הגמרא על פ' יבמים ופ' נחלות וכן קשה על פרשת אמור אל הכהנים ופרשת נזיר שלא יטמא למת הא לא מייתי אלו לא חטאו ומתרץ שם בגמרא דעל תנאי וכן כאן שייך תירוץ זה דעל תנאי רק שהיה מקום לומר כאן בשמיטה דלא נאמר על תנאי רק באמת לא נאמר רק לאחר חטא העגל ולכך פרט הכתוב בהר סיני לומר שנאמרה בסיני והיינו על תנאי כן א"כ למדין מזה לכל התורה בכללה שכולם נאמרו בסיני כללותיה ופרטותיה לא נעדר דבר:
פסוק ב:
ושבתה הארץ שבת לה'. ענין שמיטה הוא כי ודאי שבת הוא יום שביעי אמנם הארץ לא תשבות בשבת כי האדם זורע בה קודם שבת והוא מוכרח בטבע להוציא זרע ואין זה מהשביתה שמוכרח בטבע אמנם בשמיטה שיש להוסיף מחול על הקודש ומאלול אין זורעין א"כ אף שמעלה הארץ ספיחים הרי זה ברצון ולא בהכרח וזהו שביתה וכבר נודע מה שאמרו כי א"י נקרא ארץ צבי שהמועט מחזיק את המרובה וגם שממהר לבשל הפירות והיא היא ותליא זה בזה כי ארץ גשמי לא יהיה מועט מחזיק את המרובה וצריך להיות ארץ רוחני והוא אינו בכלל הקללה ולכך ממהר לבשל ולהיות כי ממהר לבשל יתכן שפיר אם סמוך להשביעית יפסקו מלזרוע שוב לא תוציא צמחה בשביעית כי מה שנזרע כבר מיהרה להוציא קודם שביעית אבל בשאר ארצות אף אם יזרעו זמן מוקדם לשביעית מ"מ צריכה הארץ להוציא צמחה בשביעית ואין כאן שביתה וזהו שדייק אל הארץ אשר ה' נותן לך והיינו ארץ צבי ושבתה הארץ שבת לה' כי בזו תשבות שבתון כי לא תוציא צמחה בהכרח והנה בששה שנים אשר העיבורים משלימים שנת לבנה עם החמה הוא בכל שנה נ"ב שבועות והוא ששה פעמים נ"ב שבתות הוא שי"ב שבתות ובכל שנה א' וז' דפסח וא' דעצרת וא' דראש השנה ויה"כ וא' דסוכות ושמיני עצרת שבששה שנים הוא ששה פעמים שבעה עולה מ"ב אם נצרפם לשי"ב עולה שנ"ד והוא מנין שנות לבנה והוא שנת השמטה להשלים כל שבתות השנה שנים שלא שבתה הארץ ג"כ כמו האדם שהוציאה הארץ צמח בע"כ תשבות בשנת השמטה וכל יום ויום נחשב נגד שבת מששה שנים והנה יום נקרא שנה כי שנה מל' שונה כי חמה שונה במקומו מאשר יצאה ומקפת את כדור שונה הארץ בתשלום שנה ממערב למזרח וזה סיבת רצונו אבל היא מקפת בכל יום את כדור הארץ ממזרח למערב כמו בשנה ולכך אף יום נקרא שנה ואין הבדל רק זה מהלך רצוני וזה מהלך הכרחי ובריאת האדם הכל בהכרחי בע"כ אתה נולד ולכך אדם נידון מהלך הכרחי ולכך אמרו אדם נידון בכל יום כי הוא כמו ר"ה אבל הארץ לצביונה נברא וההשפעה בה ממשטרי השמים ולכך כתיב עיני ה' בה מראשית השנה כי אז השנה כפי מהלך רצוני ולכך השבת לנו לבני אדם הוא בימים ויום השביעי הוא קודש אבל שבת הארץ הוא בשנים ולכך שנה השביעית תשבות גם ענין שבת הוא כי בו שבת ה' ממלאכתו ואמרו במדרש ויכולו השמים אל תקרא ויכולו אלא ויכלו כי שמים וארץ היו מתרחבים עד שבת ואז עמדו ויש להבין בארץ שהיא כדורית איך שייך בו ריחוב אבל יתכן שהוא על הוצאות פירות וכח שהיה מתרבה והולך עד שבת לאין תכלית וא"כ היה מלבד ששבת הקב"ה אף הארץ שבתה כי הארץ שבתה מלהתרחב ולהוציא תולדות ולכך שבתון יהיה לארץ וזהו ענין ב' שמיטות וגם בחטא קין נאמר כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ והתפלל קין ועשה תשובה ויתן ה' לקין אות ודרשו חז"ל במדרש אות ו' היינו כי נתכפר קין ואמירת ה' בלי תצמיח הארץ ולא יראה סימן ברכה בעמלו הונח לשביעית ולכך שנת שביעית לתיקון חטא קין וזה אות ו' כי ששה יעבוד ובשביעי ישבות ולכך שבעתים יוקם קין כי כהנ"ל תיקון לחטאו הוא השביעי ולכך אמרו במדרש כי שמע אדם הראשון מקין שעשה תשובה ונתכפר פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת והוא הענין כי בקבלתו שביתה בז נתכפר לו כמ"ש והנה ידוע מה שכתב ידידי' אלכסנדרי' שהוא נקרא פילון היהודי כי מספר ז' הוא מספר קדוש כי הקדמונים כללו הענין בעשר וכאמרם עשר ספירות ואלף ראש לכולם הוא מקור המספר ב' מוליד כי ב' פעמים ב' הם ד' ג' מוליד כי ג' פעמים ג' הם ט' ד' נולד מכפלת ב' פעמים ב' הם ד' ה' מוליד ב' פעמים ה' הם יוד ו' נולד מכפלת ב' פעמים ג' הם ו' ח' נולד מכפלת ב' פעמים ד' הם ח' ט' נולד מכפלת ג' פעמים ג' הם ט' יוד נולד מכפלת ב' פעמים ה' הם יו"ד ז' אינו נולד ואינו מוליד ולכך ז' יהיה שבת שבתון לא תזרע כי הוא קודש מובדל כמ"ש במקום אחר דקודש פי' מובדל:
פסוק ד:
ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. וביאור הענין שבת לה' שלא יזרע ולא יעבוד עבודת אדמה ושבת שבתון יהיה לארץ פי' שלא יאסוף פירות הנצמחים לארץ לביתו למשומר רק יהיו הפירות הפקר לכל ויד כל אדם ובהמה שווים בו ויש להבין מה ענין זה לשביתת הארץ ומה נ"מ לארץ אם הפירות יהיו לאיש פרטי או לכל איש ואיש עד שיפול עליו לשון שביתה אמנם הענין הוא בשני בחינות כי אמרו המשמר שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים ופירושו הוא כי שכר שאר המצות הוא לאיש ההוא בלבד המשמר המצוה אבל במצות שבת שכר שבת לכל ישראל כי בשבת כוללים כל ישראל כאיש אחד ולכך אומרים בשבת מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וזהו אמרם כי שבת לא נתגלה לעובדי כוכבים ומזלות כי יודעים העובדי כוכבים ומזלות כי רבים מהם לא יקיימו ומעט הם אצלם שיקיימו וא"כ מה להם לקבל התורה בשביל מעוטי דמעוטי אבל אלו נתגלה להם שכר שבת שכולם שותפים בו אפשר שיהיו חומדים לקבל התורה ולכך לא נתגלה להם שכר שבת וזהו מאמר חז"ל שהנחיל הקדוש ב"ה אותנו מתנה טובה בשותפות כי שכר מצוה אינה מתנה טובה שהוא חלף עבודתו אבל שאזכה לשכר במה שלא עמלתי בו זהו מתנה טובה והנה בדבר שאדם לבדו נהנה באותו דבר ולא אדם אחר אז הוא עושה לו גדר ומיצר וגבול סביב לבל יבואו בו זרים אבל דבר שהכל שווים בו למה לו גבול וגדר ולכך שבת שכולם זוכים לשכרו בשותפות הוא נחלה בלי מצרים ויד הכל שוים בו אדם ובהמה אבל תוספת הענין כך הוא כי אמרו אין לך עשב שאין לו כוכב מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל ויש להבין הכאה זו מה טיבה דמשמע דמוציאה בע"כ הלא לכך נקרא ארץ שרצתה לעשות רצון קונה כמאמר ה' וכל טבע הבריאה לשמור טבעו כחפצו וזהו טבע הארץ להוציא צמחה אמנם מבואר במדרש דהארץ אינה רוצה להוציא צמחים לרשעים ולגזלנים וכמאמרם חצופה א"י שמוציאה פירות לעובדי כוכבים ומזלות רק המזל מכריע אותה לבל ישונה הטבע כמאמר חז"ל עולם כמנהגו נוהג ולפ"ז דאין הארץ מוציאה ברצון רק בהכרח אין זו שביתה כי מה שנעשה בהכרח היא עבודה קשה ואינו בגדר שביתה ולכן כל ששה שנים הכל היא עבודה לארץ אבל בשביעית שהכל הפקר ועניים ועשירים בו ולא ימלט שיש בהן צדיקים הראוים לכך וא"כ הארץ מוציאה את הספיחים בשמחה כדי להיות מוכן לפני עובדי ה' ונוסף שיהיה למאכל בהמה אשר בזכותה יש הגנה כמבואר במדרש אדם ובהמה תושיע ה' בזכות בהמה יורד מטר אף שהדור רשעים א"כ הרי מוציאה ברצון ויש לה נייחא בהוצאת הספיחים בשביעית ואינה צריכה הכאה כלל מכוכבי ומשטרי השמים וזה שנת שבתון לארץ בהוצאת הספיחים כי בו שבתה שביתה מוחלטת והבן:
פסוק ה:
ונאמר ספיחת היובל הנה מלבד מה שכתבתי כמ"ש חז"ל דבשביעית העולם חרב אין הכוונה באלף השביעי כי איך יתקיים הפסוק לאלפים דור וגם לא יושלם סיבוב כוכבי שמים אבל בשביעית היה שבת לארץ אבל בכל הגלגלים וכוכבי שמים לא היה רק בנין אלפים שנה וזהו יובל ואז שמטה ויובל כחדא וזהו מאמר רב קטינא תרין חרב שמטה ויובל הנה עוד הענין של שמטה ויובל ג"כ כי שבע מצות נצטוו בני נח כנגד ז' כוכבי לכת ועיקר מצוה כולל הכל יחוד ה' וזהו שבת קודש לה' אמנם כל כוכב כולל ז' פעמים ז' הרי מ"ט ועם הכולל הרי נ' והם בי"ב מזלות י"ב פעמים נ' הרי שש מאות והי"ב מזלות בעצמן עם הכולל הרי י"ג הרי הכל תרי"ג וזהו שורש המצות תרי"ג ולכך היה מתן תורה אחר ספירת שבעה פעמים שבעה כי הוא עיקר ומקור התורה כמש"ל ומזה הושרשה התורה ולכך ניתנה התורה בחמשים לספירה וכן תספרו למנין יובל למנין מתן תורה בשנים כמו בימים כמש"ל ההבדל בין ימים לשנים ואז תהיה דרור כי במ"ת חירות מכל ואמר הכתוב והיו לך שבע שבתות השנים מ"ט שנים כבר עמד רש"י בזה דמה בא ללמדנו אבל נראה לפרש כי ידוע דכל מספר שמיטות ויובלות מונין מתשרי וא"כ לדעת ר' יהושע דבניסן נברא העולם הוי הס"ד לומר דמניסן מונין השנים א"כ בבא ניסן בא שנת החמישים ועדיין לשמיטה שמיטה הז' ולכך הוציא הכתוב מכלל זה ואמר דלא כן הוא כי היא רק מ"ט שנים ובא ללמדנו דאף דבניסן נברא העולם מ"מ מונין השנים מתשרי כמו שכתב רש"י במסכת ר"ה בהדיא דשנים מונין מתשרי אף שבניסן נברא העולם וזה נלמד מהך קרא ולהיות כי עיקר מתן תורה היה לוחות שניות כי לוחות ראשונות נשתברו לכך מתחיל היובל מיום הכפורים שאז נתנו לוחות שניות ולכך ביה"כ דנאמר בו סלחתי כדברך נאמר בו תעבירו שופר כי כך היה במ"ת במשוך היובל וגו' ולהיות כי שנת מ"ט שמטה ושנת נ' יובל לא נשאר רק מ"ח שנים בגימטריא יובל וזהו יובל תהיה לכם יובל היא שנת החמישים תהיה לכם כי יש להבין איך יהיה שנת החמישים זכר למ"ת הא התורה ניתנה ביום נ"א לספירה כי ביום ה' יצאו ממצרים ובשבת ניתנה תורה אמנם הטעם כמו שכתב בעשרה מאמרות כי יום אחד הוסיף משה מדעתו והענין כי לא החלו לספור רק ביום ג' למילתם בסוד יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ובערב פסח מלו ולכך בששה עשר בניסן מנו אבל הערב רב לא מלו רק בט"ו בניסן בצאתם ממצרים וא"כ החלו למנות ביום ג' שהוא י"ז ניסן וכלו חמשים בז' בסיון וזה הוסיף משה מדעתו כי קיבל הערב רב וזהו שנת החמישים תהיה לכם דייקא:
פסוק יג:
בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. בא למדנו שלא תאמר שמטת יובל כשמטת כספים בשביעית דק"ל סוף שביעית משמטתו כך ביובל ולזה קאמר הכתוב דלא כן הוא בשנת היובל הזאת תשובו ולא בסופו והבן: