א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃ ג שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ ד וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ ה אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ ו וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃ ז וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ ח וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ ט וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃ י וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃ יא יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃ יב כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ יג בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃ יד וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃ טו בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃ טז לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃ יז וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יח וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃ יט וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃ כ וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֤֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ כא וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ כב וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃ כג וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃ כד וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ כה כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃ כו וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃ כז וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כח וְאִ֨ם לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ כט וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃ ל וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא (ל֣וֹ) חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃ לא וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃ לב וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃ לג וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לד וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ לה וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃ לו אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ לז אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃ לח אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ לט וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃ מ כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃ מא וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃ מב כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃ מג לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃ מד וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃ מה וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃ מו וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ מז וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃ מח אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃ מט אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃ נ וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃ נא אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃ נב וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃ נג כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃ נד וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃ נה כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
בהר סיני. ברש"י מה ענין שמיטה לה"ס וכו', וברמב"ן והקדמת הר"מ לזרעים בתחילתו, ובשו"ת רד"ך בית כ"א חדר ב' מבאר הענין בהשגות רמב"ן על רש"י אבל מגודל האריכות לא העתקתי, וראיתי דומה לדבריו בס' זכותא דאברהם, שהביא ג"כ הרא"ם שהק' דהא כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית רק בשביל דבר שנתחדש בה ע"ש עוד, ולפענ"ד דהא דכ' רש"י כללותיהן ופרטותיהן נאמרו מסיני, אין הכוונה על תורה שבע"פ, רק ידוע מ"ש הר"מ בהקדמתו לח' פרקים דכל הדברים שיש להם רמז במקרא, הוא בכלל תורה שבע"פ ומה דאין לו רמז כלל הוא בכלל הלמ"מ, ובזבחים (קט"ו: וחגיגה ו':) ר"י סבר דכללות נאמרו בסיני ופרטיות באהל מועד, ור"ע סובר דכו"פ בסיני ונשנו באה"מ ונשתלשו בערבות מואב ע"ש, מבואר דלכ"ע כל התורה נאמרה מיד בסיני וגם בערבות מואב בשלימות, וכמו כן באה"מ מקודם ואף דלא כ' באה"מ רק מצות מיוחדות בס' ויקרא שהוא מאה"מ, וכמו כן מצות מיוחדת בערבות מואב, מ"מ כל התורה כולה נאמרה כאן וכאן ג"פ, ובסוטה (ל"ז:) אין לך מצוה שלא נכרתו עלי' מ"ח בריתות, והיינו בכל מקום מהג' מקומות ע"ש, והא דכ' בקצת מצות במדבר סיני וקצת באה"מ ובמקצת בערבות מואב לטעם הידוע לו ית', ובאמת כל התורה נאמרה בשלימות בהר סיני, וגם נשנית בשלימות באה"מ וכן בערבות - מואב ומ"ש פרטותיהם ודקדוקיהם היינו לר"י ל"נ בסיני רק דרך כלל המצוה, כמו בקרבנות ל"נ רק שיקריבו קרבנות, אבל לא פי' סדר עבודתן, רק באה"מ נתפרשו גם הפרטים מהפשט ונתוח ומשאר עניני עבודה, אבל לר"ע נאמר מיד למשה כל התורה בשלימות בה"ס, אך שלא נכתב רק הכלל בסיני כמו וזבחת עולתיך ושלמיך, ופרט המצוה מהקרבנות תלאה הכ' באמירת אה"מ: ומה דמצינו לפעמים פרשה ונשנית בודאי משום דבר שנתחדש בה, דבתורה לא נכתב אף קוצו של יוד ב"פ, למשל ציצית שנו בפ' שלח, וגם במשנה תורה גדילים תהי' לך בשביל דבר שנתחדש, למישרי כלאים בציצית ושלא תהי' בת שלש, וז"ש רש"י כמו בשמיטה דלא נשנה בערבות מואב בודאי גם הפרטים נאמרו שם, כמו כן כל המצות אף שנשנו בערבות מואב, דאותו חידש ל"נ רק בערבות מואב ולא מקודם מפרט המצוה שלא נאמר בשלימות, ואשמעי' קרא דלא כן הוא רק גם הפרט החידוש נתחדש ג"כ מקודם בסיני וכמו שמיטה, רק שהכתוב בחר קצת מהמצות לכתוב על המקום מערבות מואב והי' לטעם ידוע, וע"ע בהקדמה לרמב"ן לבמדבר: וע"ע בכל"ח כאן אריכות ובפ' דברים אות ג', ולימודי ה' סי' מ"א, ובענין מוסיף אם הוא דבר חדש, ובס' פני מבין כ' עפמ"ש אלו הקרבנו לה"ס ול"נ לנו את התורה דיינו, ותמוה, רק עפמ"ש בתוס' חדשים ריש אבות, משה קיבל תורה מסיני דזכה לקבל התורה מפני שהי' ענו, ולמד מסיני שה' בחר בו, שה"ס הי' נמוך מכל ההרים, ובירושלמי שבת פ"א ה"ג מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולתא, ועי' בערוך הפי' בזה, ועיקר להיות ענו, וז"פ אלו הקריבנו לפני ה"ס למדנו מדת ענוה, ולכן נסמך ה"ס לשמיטה, ועי' פרד"י יתרו (דף קנ"ד.), ובס' תורת הצבי כ' ע"פ ריש צו ביותר צריך זירוז במקום חסרון כיס, ובשמיטה יש חסרון כיס גדול, והזכיר ה"ס שיזכרו הקולות וברקים והפחד ורעדה ויזדרזו בזירוז גדול עי"ל לפמ"ש בפר"ד דרוש כ"ב, שהרשב"א הק' למה נענשו ישראל לגלות הרי הי' להם טענת מודעה דכפה עליהם הר כגיגית, ותי' דלא ניתנה א"י רק בשביל התורה, והוכרחו לגלות מא"י כי זה מגיע רק אם יקיימו התורה ע"ש, הרי דטענת מודעה רק על מנות חובת הגוף, אבל התלוית בקרקע לא חל מודעה דהקרקע דורשת את שלה, וזה שזכר כאן בה"ס שהי' ע"י כפי' ויש טענת מודעה, מכל מקום במצות שמיטה שחובת קרקע מוכרחים אתם לקיים אף אם תרצו לחזור, כי הקרקע עצמה דורשת שתהי' שובתת בשביעית, ועיין בספר בית דוד:
פסוק ב:
כי תבואו וגו' בס' דבש השדה אות ס' הק', ושבתה הארץ שבת לה' מיותר כי תיכף בביאת הארץ עדיין אינו נוהג שמיטה רק אחר שש שנים, וזאת מבואר בפ' שאח"כ, ועוד תיבת ובשנה, וראוי לכ' והשנה, כי ובשנה משמע בתוך השנה, ועוד בתחלה כ' שבת לה' ובסוף שבת שבתון, והקו' ג"כ בכל התורה פעם כ' שבת ופעם שבת שבתון, ועוד פעם כ' תעשה בפתח ופעם תעשה בצירי, רק זה כלל בכ"מ שכ' בפתחשם כ' שבת, ובמקום שכ' בצירי כ' שבת שבתון דוק ותשכח, והפי' דמה שפשוטי עם משיגים בשבת מחמת נשמה יתירה, זאת משיג ת"ח בחול, ובשבת נוסף לו קדושה, וזה שאין לו עבודה בחול ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכשבא שבת מרגיש קדושה כפולה, ולא כן פשוטי עם דאין להם מרגוע רק בשבת, משיגים רק שבת ולא שבת שבתון, וז"פ בכ"מ שכ' תעשה בפתח ע"י עצמו ומדבר בפשוטי עם כ' רק שבת, וכ"מ שנ' תעשה בצירי היינו ע"י אחרים, עי' ברכות (ל"ה:), כ' שבת שבתון, וכאן תיכף בבואם לארץ ושבתה הארץ שבת לה' וקאי על שבת בראשית, שכל א' לא ירגיש רק בחינת שבת, יען כי שש שנים תזרע ותטרוד כל השבוע, אולם ובשנה השביעית שבת שבתון, היינו כל השבתות במשך שנה הז' יהי' לך שבת שבתון, יען שכל השנה קודש ואסור במלאכה, ויהי' לכם פנאי לתורה ותשיגו קדושה גם בחול, ובשבתות יהי' לכם קדושה יתירה: וגם בשבת שהוא פנוי מכל מלאכה עלול יותר להכשל, כי הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט:), ובמשלי (י"ח ט') גם מתרפה במלאכתו אם הוא לבעל משחית, ולכן צוה ה' שגם יש לעסוק בתורה בשבת, ומכש"כ בשנת השמיטה שהמנוחה מעבודה תמשך שנה שלימה, ואדם טומן ידו בצלחת והולך בטל ומה נקל אז להכשל, לכן תכלית השמטה שיקדש השנה לידיעת החכמה מה שקשה להשיג בששה שנות עבודה, וכ' שבת שבתון: ומ"ש שש שנים תזרע, הלא על זה א"צ להזהיר, וברמב"ן כ' שדרך הכ' לומר כן, וי"ל שכ' ביתרו (כ' ז') ש"י תעבוד ויום השביעי תשבות, וכן כמעט בכל מקום שהזהירה על שבת הוסיפה תחלה ששת ימים יש לעבוד, ונכלל ציווי ה' שלא ילך בטל, וכמ"ש בספרי דברים (ט"ו ו') וברכך ה"א יכול יהי' יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה, וכ' המפו' שהוא לחזק שובתי שבת שלא יפחדו שהביטול בשבת יגרום היזק, רק נהפך הוא ששבת מקור הברכה, וכל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין (זהר יתרו צ"ב:), וז"ש ש"י תעבוד וגו' אימתי ימצא די עבודה בכל השבוע רק אם ישמור שבת, וגם בשמטה, לא יפחוד שיגרום לו הפסד בשביתה שנה תמימה, והקדימה התורה שש שנים תזרע, אימתי יהי' לך לזרוע אם בשנה הז' תשבות, עי' בכל זאת בס' הדרש והעיון: ובדברי שאול כ' כמו אדם ששובת בדרך לא למען שביתה רק שינוחו הסוסים שיוכל אח"כ לנסוע מהר, ורק בשבת צריך שביתת מרגוע, וכן כאן דדרך להביר שנה א' כדי שיהי' הארץ שמינה, ונמצא לא תהי' השביעית לשם ה' רק למען אדמה, לזה אמר ושבתה הארץ שבת לה'. ועי' פרד"י תשא (שכ"ב:): ובמטה משה סי' תע"ג כ' רמז לשמיטה ויובל, כי הי' מהיאות שהארץ ג"כ תשבות בשבת, כמו שאדם שובת בשבת, אמנם יסד ה' שלא תשבות, וצוה ה' שאחר ו' שנים תשבות מספר ימים כשבתות שחללה בו' שנים, דבשנה יש נ"ב שבתות, ובו' שנים יש שי"ב, ובהצטרף נ"ב שבתות שבשנת ז' ס"ה שס"ד שלא נחה, ולכן אחר ו' שנים תניח הארץ שנה א' לתקן ימי השבת ע"ש, והנה גם בשנת הז' יגדלו עכ"פ ספיחים בשבת, וג"כ יש נ"ב, וצותה התורה שבז' פעמים של שמטה ביובל נתחללו, ז"פ נ"ב ס"ה שס"ד וזה ענין יובל: ובכלי יקר חקר למצוא. טעם לשמיטה והביא ג' טעמים, ופלא שלא הביא מסנהדרין (ל"ט) מ"ט דשביעית אמר ה' לישראל זרעו וישמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי הוא וכו' וצ"ע - ובמו"נ ח"ג פל"ט נתן טעם לשמיטה כי הוא טובת קרקע דתוסיף כח אח"כ ביתר שאת ע"י שביתתה שנה א', אבל צ"ע אם מטעם זה הי' צריך להיות בסירוגין בכל שנה שדה אחרת שהאדמה לא תשם, וגם למה גלות בא על שמטה באבות פ"ה מ"ט, וגב כ' ושבתה הארץ "שבת לה'" לשם שמים וכמש"ל, ובחינוך מ' פ"ד כ' לקנות מדת נדיבות לתת מרכושו לאחרים ועי"כ יתרגל בותרנות, ובת"כ בחקתי אמרתי לכם שתשמטו שתדעו שהארץ שלי הוא, וכסנהד' (ל"ט.): במצות שמטה אי חובת קרקפתא להפקיר, עי' פרד"י משפטים (דף רמ"ה.) מ"ש בזה הרבה, ובס' המצות מצוה קל"ד שצונו להפקיר כל מה שתצמח הארץ בשנת השמטה, והותר צמיחת קרקעותי' לכל אדם, לכאו' סותר עצמו דמריש דבריו משמע דהוא מצוה אקרקפתא דגברא להפקיר שדהו ואם אינו מפקיר אינן מופקרין, ואח"כ כ' והותר כו' נראה דהוי אפקעיתא דמלכא, וזה פלוג' הב"י ומבי"ט ועי' מהרי"ט ח"א סי' מ"ג, ובס' חמדת ישראל שם כ' דכוונתו כמ"ש רש"י בפסוק ו' דאפי' לעכו"ם מותר וכמ"ש בשפ"ח,דאע"ג דכ' בשביעית שקודש מ"מ מותרין הפירות לעכו"ם באכילה, וזה כוונת הר"מ דהותר אפי' לעכו"ם, אבל מודה דצריך דוקא להפקיר, וכ"כ בס' עטרת חכמים קידושין (נ':) עש"ה, וע"ע באהבת חסד בחי' לנדרים (מ"ב.), ומנ"ח מ' פ"ד צ"א ושכ"ט, וברש"י משפטים (כ"ג י"ט) והא שכ' שש שנים תזרע שדך בל' נוכח וכן קצירך נזירך, ובפסוק י"א ביובל כ' ל' נסתר ולא תקצרו את ספחיה וגו', דבשחיטה דלאח"כ שבה השדה אליו ושייך שדך, ואין כאן רק הפסק זמן, אבל ביובל שנשמטת ממנו ועוברת למי שהי' אחוזתו מכבר ואינו שלו ולא שייך ל' נוכח - וגם יובל רק בזמן שכל השבטים היו בא"י, כמ"ש וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עלי' ולא בזמן שגלו מקצתן (ערכין ל"ב.), לכן כ' בלשון רבים דנאמר לכל קהל ישראל, אבל פ' שמטה נאמר בל' יחיד דאף אם נשאר ישראל א' בא"י. מחויב לשמור שמטה: בכל ימי בית ראשון לא שבתו ישראל בשביעית, רש"י (כ"ו ל"ה), ודהי"ב (ל"ו כ"א), אבל בבית שני שמרו שמטה בנחמי' (י' ל"ב), והלל שתיקן פרוזבל לשמיטת כסף בשביעית פ"י מ"ג, אך לשדה אין היתר רק מפני מסי המלך ארנונא בסנהד' (כ"ו.), ורבי רצה להתיר גם בעבודה וחזר בו עי' ירושלמי תענית פ"ג ה"א: ובמנ"ח נסתפק אי מותר לזרוע ערב ר"ה דשמיטה כמו בערב שבת, או כיון שהציווי שהקרקע תשבות, ע"כ צריך שיוגמר השרשה קודם שתכנס שמטה, וכן כ' דרק על אבות מחויב ולא על התולדות, ובשפתי צדיק אות ד' נסתפק אם יעשה התולדות בשבת שבתוך השביעית, אי נימא מגו דמחייב על תולדות משום שבת יחייב נמי משום שביעית כמו דאמרי' בכמה דוכתי מגו וכו': ובשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' רל"ז נסתפק אי שביעית נוהג ביערות ומדבריות, דדרשינן בקידושין (נ"ז:) ושלח את הצפור החי' על פני השדה לאפוקי ים ומדבר, וה"נ י"ל שדך לא תזרע לאפוקי יער ומדבר ע"ש, והנה במדבר צ"ע דהא לא הי' מקום זרע, ולא שייך בו שום עבודת שדה, אך יער יש להסתפק, ובתהלים (קל"ב ו') בשדי יער, ויחזקאל (כ"א ב') יער בשדה, הרי שגם יער מקרי שדה, ועי' ירושלמי פ"ד ה"ד מבדין בחרשים וגרמם עם הארץ, הרי דשייך דין שביעית ביערות: ובתי"ט שביעית פ"ז מ"ז בענין שביעית בנו"ט כתבתי על הגליון, במג"א סי' תמ"ז סקט"ז כ' דכבוש בהתירא בלע מותר ע"ש בשם ד"מ, ועי' חוות דעת סי' ק"ה סק"ב שתי' בזה קו' תי"ט, דקודם זמן הביעור הוי התירא בלע ומשו"ה כבוש מותר ע"ש, והטעם י"ל דע"י כבושה יוצא רק זיעא בעלמא ואסור רק משום הטמאים ובהתירא ל"ש זה, או דהוי רק טעם קלוש ובהתירא מותר כמו בנ"ט בר נ"ט דהתירא, ועי' בזה בס' שערי שמחה שער ב' סי' י"א - ובתי"ט פ"ט מ"א כ' ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה הפחותה שבמטבעות ע"ש, עי' רמב"ן כאן בפ"ה, ור"מ פ"ח ה"י משמיטה כ' דלאו דוקא חצי איסר, ועי' כפות תמרים סוכה (ל"ט:) תמה יותר, ועמנ"ח מ' שכ"ו שכ"ז, ובס' מנחת סולת מצוה קי"ב הרבה חדשות - ובראב"ע כאן עמ"ש בפרד"י משפטים (קצ"ו:):
פסוק ד:
ובשנה השביעית שבת לה', הטעם דוקא שנה ז' היא שמיטה, עפמ"ש בברכות (ל"ה:) במטותא מנייכו ביומי ניסן ותשרי לא תתחזין קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולו שתא, ואם בטלו מלימוד ב' חדשים ובמשך ו' שנים בטלו י"ב חודש, ומשו"ה שנה הז' קודש לה' ללמוד מה שבטלו י"ב חודש והלשון במטותא הוא בקשה ברחמים, ואי' ג"כ ביומא (ע"ב: וחגיגה ה': סנהד' צ"ד. וע"ז י"ח. - ובב"מ פ"ו:) הלשינו על רבה בר נחמני שמבטל תריסר אלפא גברא מישראל ירח בקייטא וירח בסיתוא ממס, דאינם בביתם ושלוחי המלך לא מצאו אותם בביתם וביקשו המלכות להרגו וברח והי' נע ונד עד שמת, ומשום זה חשש רבא שלא יצאו מבתיהם אז שלא ילשינו עליו ויש בזה סכ"נ ולכן ביקש מהם רחמים:
פסוק ה:
ספיח ערמב"ן אי מה"ת, ועי' ס' ענפי יהודה על ס' והזהיר פ' בהר אריכות בזה, ורמב"ן הביא ירושלמי שביעית פ"ט ה"ו, ומזה יהי' ראי' דאיסור דרבנן הוי בכלל ראוי מה"ת, ועי' בזה בחמד"י ח"א (דף קי"ז.), ובס' מנחת סולת על מנ"ח מצוה פ"ד ע"ש חדשות: ובענין אי שמיטת הארץ נוהגת היום בא"י מה"ת, או אפי' בזמן בית שני מחלוקת בין ראשונים, ועי' יו"ד סי' של"א סי"ט, ובבעל התרומות שער מ"ה באורך, ובחו"מ ר"ס ס"ז ובנו"כ,ובשנת תרמ"ח הי' ויכוח בזה בין גדולי רוסיא אי שביעית נוהגת בזה"ז, והמחמירים סמכו על הר"מ ה' שמיטין פ"ד הכ"ה, שמיטה נוהג בפני בית ושלא בפני בית והמקילין סמכו על ר"מ מלכים פי"א ה"א, המלך משיח עתיד להחזיר מלכות דוד ליושנה כו' ועושין שמיטין כו', הרי דמצות שמיטין ויובלות עתיד להיות רק אחר ביאת משיח, ומ"ש הר"מ שלא בפני הבית פי' קודם שביהמ"ק נבנה ולא אחר שנחרב, והעלו דגם בזה"ז מחויבים אנו לשמור מצות שמיטה בכל האפשרות בלי ערמה כמו בזמן שביעית דאורייתא, כי אין לעשות טצדקאות למיפטר נפשי', וכמנחות (מ"א.), ור"מ פ"ג הי"א מציצית, וע"י שמירות שמיטה יזכני ה' בשמיטין ויובלות דאו' וכמ"ש וצויתי את ברכתי וגו', ובמגלה עמוקות אי' דכ' ששת ימים תעשה מלאכה מעצמה כשתשמרו את השבת, כשבת (ק"נ:) בחסיד שנעשה לו נס ועלה צלף וממנה הי' לו פרנסה, ועמ"ש בטו"ז או"ח סי' ש"ז סקי"ד, ופרד"י שלח (טו ל"ב), זש"ה שש שנים תזרע, ותזכה לאסוף את תבואתי הכל אם תשמור את שנת השביעית, ועי' קידושין (כ'. וערכין ל'.) ותנחומא בהר, ועי' מזה בתומים סי' ס"ז, ופאת השלחן סכ"ט סק"ד ובשו"ת שמן המור ס"ד כ' להשכיר לגוי הכרם, ולהתנות שלא יעבוד בשביעית ואח"כ יפקיר כרמו בפני שלשה רק לשנה השביעית, ובס' שפת הים השיג עליו דאף שכ' באו"ח סי' רמ"ו ס"ג בשביתות בהמתו דרשאי לעשות כן, שם מיירי דמשכיר לצורך חול, אך מחמת דאסור להשכיר שמא יעשה מלאכה בשבת לכן צריך להפקיר, אבל להשכיר לכתחלה רק משום זה דיעשה בה בשבת בהערמה זה ודאי אסור וע"ש במג"א, ועי' שאגת ארי' החדשות סי' ט"ו העלה דשביעית בזה"ז דאו', ובס' תורת יהונתן אות ל"ט שדעת רוב פו' דדרבנן, והרלב"ח בתשו' סי' קמ"ג מובא ב"ב סי' ס"ז כ' דלדעת רוב פוסקים דמדרבנן, ועי' שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב כ' עליו שלא הניח זוית בפוסקים ראשונים ואחרונים, ואומר דאין שום פוסק שיאמר דשביעית בזה"ז דאו', ובטור רס"י של"א כ' בלי חולק דעבודת קרקע בשביעית האידנא דרבנן, וכ"כ בטור הלכות א"י הנדמ"ח סעי' ב', ורמ"א סי' של"א סי"ט: ובס' בית הלוי מהג"ר יושי בער ז"ל מבריסק ג"כ מסיק, דיש לפטור בהטור דשמיטה בזה"ז דרבנן, ואין לסמוך על רז"ה פ' השולח דבזמן שאין יובל נוהג אין שמיטה אף מדרבנן ע"ש ובר"ן, וגם רז"ה לא היקל רק בכספים ובחו"ל, והמתירים הציעו למכור שדות לגוי לב' שנים כדי שתהי' שנה ז' בהבלעה, והמחמירים דחו, כי אף שמותר לקבל כסף השכירות ואין עובר על שביתית שדהו, אבל השכירות אינה מפקעת השדה והפירות מקדושת שביעית: עוד הציעו היתר למסור השדות לגוי בהלואה בתור נכסי צאן ברזל, בשומא של קצבת ממון על אחריות הגוי, והתנאי שיהי' מחויב לשלם אח"כ לישראל בקרקעות אלו דוקא - ומהם שהתירו לצרף שי' רז"ה וסמ"ע סי' ס"ז, וגם היתר ארנונא שהכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית כמש"ל, והמושבות ג"כ משלמים מס להממשלה, והאוסרים דחו שהיתר ארנונא רק במקום סכ"נ עי' תוס' שם, וכ"מ בירושלמי סנהד' פ"ג ה"ו ושביעית פ"ב, ואחרי ויכוחים רבים בעתונים פרסם הג"ר יצחק אלחנן ספקטר ז"ל מקאוונא והסכמת שלשה גאונים היתר הזה: למכור השדות על משך ב' שנים בתנאים שימכרו אח"כ לבעליהן, ועבודת השדות לא יעשו ע"י ישראלים, זולת עניים ביותר יעבדו בשדיהם אצל הגוי, ועל החשש שהמכירה שלא בערכאות כ' הג' מקאוונא של"צ דוקא ע"י ערכאות, וכחת"ס או"ח סי' קי"ג בשטר מכירת חמץ בלי שטעמפל דכשר, אלא כשיתבנו בערכאות ישלם אח"כ המס - וגם יוכל להתנות שיועיל המכר בקנין כסף לבד כחו"מ סי' קצ"ד, ועי' קצה"ח סק"ב, וגם באין אפשר לכתוב שטר בערכאות הוי כליתא קנין שטר, וגם הנתיבות מודה דמהני שיתנה שיקנה בכסף לבד, עמקו"ח סי' תמ"ח בחידושים סק"ח, וקצות ונתיבות בסי' קצ"ח והמקור בראשונים ע"ש: וגם ערערו דאסור למכור לעכו"ם קרקע בא"י משום לא תחנם לא תתן להם חני' בא"י, אך ז"א דכשעושה לטובת עצמו מותר כתוס' ע"ז (כ'.) ד"ה ר"י ורא"ש, ועי' יו"ד סי' קנ"א וחו"מ סי' רמ"ט, וער"ן פ' השולח (ל"ח.) כיון דיש מצוה בשחרור עביד לצורך עצמו, ועפרד"י ח"א (דף קנ"ט.) וח"ב במלואים (דף תל"ט.), וג"כ הביאו שמ"ש הסמ"ע סי' ס"ז שאחר חורבן לא נהגו שמיטת קרקע, ליתא דכולהו תנאי דמס' שביעית אחר החורבן היו, בשביעית פ"י מ"ד רבי התיר ירק במוצאי שביעית מיד, ובפ"ק מו"ק (ג':) ר"ג וב"ד התקינו שיהי' מותרים בעבודת הארץ עד ר"ה, ועוד שם בפ"ג הרבה, ובגיטין(נ"ג:) אפי' נטע בשוגג יעקר, מכל זה נראה דהחמירו בשביעית ומה שהתירו בסנהד' משום ארנונא רק כפי צורך ארנונא, וכפי האונס שיצטרכו לשלם מכיסם אבל להרויח לא התיר, וגם בירושלמי אי' שהי' סכנה בדבר: ובשו"ת משיב דבר סי' ו' מהג' הנצי"ב ז"ל, אודות מסחר אתרוגים בשנת שמיטה אין דעתו נוחה בזה ע"ש, וכ' השתדלתי לשלוח לי אתרוג באופן שאשלם דמי' אחר החג, ותיכף אחר החג צויתי לטגן האתרוג ולאכול בקדושת שביעית, ואח"כ שלחתי המעות ושוב אינו חל קדושת הפירות. כע"ז (ס"ב:) דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית ערש"י ע"ש, אבל יש לדחות דבריו דהתם מיירי ממופקר ולא מהמשומר ודבי ר' ינאי מותרים, והחשש רק בשביל עניים שמקבלין חליפין בשנה ח': ובשו"ת בית שלמה או"ח סי' ל"ו הביא מהגר"ש סלנטר ז"ל בשמיטה הזהיר לקנות אתרוגים רק של גוים, דהכריעו רובם ככולם דיש קנין לגוי בזה"ז להפקיע החיוב, אבל בשדות ישראל חלילה לחפש קולות ע"ש: ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנ"ח כ' למכור השדות בא"י טרם חל שנת השמיטה על שטר מכירה, באם יש הפסד מרובה במה שינהוג קדושת שביעית בהפירות יש להקל, אבל לא באין הפס"מ ע"ש, וע"ע קובץ שערי תורה ח"א סי' י"ט, ובישיעות מלכו יו"ד סי' נ"ג כ' דלמכור הקרקע הוא היתר פשוט, וכל ישראל בחו"ל נוהגים כן לענין מכירת בכורים וחמץ, ובהיות ישראל על אדמתם חלילה להם למכור שהבטיח להם ה' וצויתי את ברכתי לא כן בזה"ז, וגדולי רבינו ספרד התירו למכור, ולעבוד ישראל לא הותרה גם ע"י מכירה, ולא עלה על דעתי לחשוש בזה לאיסור ע"ש איזה תשובות בענין זה, וגם בשו"ת שערי דיעה ח"ב סי' ח' האריך וסיים ע"כ דעתי דאין להחמיר באתרוג שנלקח מגנת הנכרי, וגם בנלקח מגנת ישראל יש לצדד להתיר בשעת הדחק ע"ש, ובירושלמי דמאי פ"ב ה"א קל הקילו בשביעית שהיא מדבריהם, וגם בתשו' אמרי דוד מהגאבד"ק סטאניסלאב ז"ל סי' רכ"א האריך בזה וקיבץ רוב הפוסקים דרק מדרבנן ויש להקל וע"ע בס' טוב עין על ירושלמי יבמות, הביא ירושלמי סנהד' פ"י ה"ה, ופ"ח ה"א מכלאים, שהוא פלוג' אמוראי בזה אי חרישה בשביעית איכא איסור דאורייתא או דרבנן, וע"ע בשעה"מ בהל' שמיטה בזה - וכעת ראיתי שנדפס ס' שלום ירושלים מהה"ג ר' נח אבד"ק בארנוב בשנת תרפ"ד, וגם ס' הלכה מבוררת מהג' ר' טעבלי ראזענטאהל בירושלים בשנת תרנ"ה, ודעתם להחמיר, ע"ש אריכות גדול ובירור הענין בראשונים ואחרונים, ואם באנו לכתוב דבריהם אין אנו מספיקין, ועוד ראיתי כעת אריכות בזה בס' נפלאות מתורת השי"ת פרק פ"ח ע"ש, ושו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קכ"א, ושד"ח ל' כלל קמ"א אות ל"ב הרבה בזה:
פסוק ו:
והיתה שבת, עפרד"י משפטים (דף רכ"ב:):
פסוק ו:
שם) לכם לאכלה עשו"ת זכרון יצחק סי' ע"א ובח"ת שם, שהביא קו' מג"א בהשגותיו על רמב"ן על מצות מ"ע שמנה בסוף מצוה ג', שהק' על הא דיומא (פ"ו:) ב' נשים שקלקלו א' אכלה פגי שביעית כו', פרש"י תאנים שלא בישלו כל צרכן ולכם לאכלה ולא להפסד ולוקה, והק' אף דהוי מ"ע לרמב"ן מ"מ להפסיד הוי לאו הבאה מכלל עשה ואין לוקין, וי"ל דבפסחים (מ"ב.) לר"י אוכל צלי בע"פ לוקה, ואף שמטעם יאכלו בלילה הזה ואמרי' לא ביום והו"ל לאו הבמ"ע, עכ"ז ס"ל דמתחילת הפ' דכ' לאמור ולוקין אף בלאו הבמ"ע, וע"ש ברש"י ותוס', וע"ל ויקרא (ה' כ"ד), ועי' מקור ברכה (דף תתע"ז.) בשם הג"ר יושי בער מבריסק ז"ל:
פסוק ו:
שם) לך ולבהמתך בס' ייטב לך הק' הא אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו כמ"ש בברכות (מ'.), ולמה כ' לך ואח"כ ולבהמתך, ובס' ילקוט הגרשוני תי' עפמ"ש בס' רב טוב שאם יש לבהמה עשב מיוחד לאכילה, ולאדם מאכל מיוחד אז הבהמה קודמת, אבל בנותן לבהמה ממאכל אדם הוא קודם, וכ' הר"מ בפ"ה ה"ה משמיטה פירות המיוחדים למאכל אדם אין מאכילים אותם לבהמה הלכה הבהמה מאלי' תחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותה להחזירה שנא' ולבהמתך ולחיה תהי' כל תבואתה לאכול, א"כ מיירי הפסוק בבהמה האוכלת ממאכל אדם ובזה האדם קודם, ועי' בס' דברי חנוך בזה ובקובץ דרושים חוב' ד' סי' ל"ו הביא בשם אדמו"ר מגור שליט"א וז"ל או אפשר רק במזון שלו אסור אבל שביעית הפקר הוא, וכן י"ל בקו' הראשונים באליעזר עבד אברהם, כי המים לא הי' שלו ובאחר שנותן ל"ש זה, גם י"ל שהגמליםלא היו שלו ל"ש זה, גם י"ל שמקדים לך, כי מאכל אדם אסור ליתן לבהמה, אולם אם נותר ויתקלקל יכול ליתן גם לבהמה מזה, וכ"ה לשון הפסוק משפטים (כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו' ויתרם תאכל, פי' יתרם כשנותר ממאכל אדם עכלה"ק, ועי' מה שהארכתי בזה בדברים חדשים בפרד"י חיי שרה (דף קנ"ו., ומשפטים רמ"ה., ובמלואים שם דף תל"א:), ובשדי חמד ח"י פאת השדה מער' א' אות צ"א אריכות בזה:
פסוק ו:
שם) ולבהמתךָ ברמב"ן בשם ירושלמי חד בר נש וכו', והוא בפ"ט ה"ו, ועי' ס' תוספת יה"כ יומא (פ"ב:), ובס' ברכת אברהם על פסחים (נ"ד.), ושו"ת אמרי דוד סי' ק"נ:
פסוק ח:
וספרת עתש"ו הרשב"א והבאתי בפ' אמור (כ"ג ט"ו), ועמנ"ח מ' ש"ל אות ג'. וכל"ח (דף ק"י.), ובקול אלי' מהגר"א כ' וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והי' לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, כפל הלשון י"ל אם נכתב רק וספרת לך שבע שבתות שנים, הייתי אומר שא"צ רק מנין השמיטות ולא השנים בפ"ע, בהתחלת השמיטה יאמר היום שמיטה אחת ביובל. לכן כ' תשע וארבעים שנים שצריך למנות כל המ"ט שנה כל שנה בפני עצמה. ועדיין הייתי אומר שא"צ למנות שנים רק קודם שבא לשמיטה, אבל אח"כ יאמר היום שמיטה אחת ואח"כ היום שמיטה שני'. לכן כ' שבע שנים שבע פעמים דיחזיר וימנה השנים בפ"ע. ועדיין הייתי אומר שא"צ למנות השמיטות שכבר עברו אלא אותה השמיטה שעומד בה. אבל א"צ לחשוב שמיטות שעברו. לזה כ' תשע וארבעים שנה, פי' כל מ"ט שנים תמנה כל ימי השבע שבתות וצריך למנות השבועות וימים גם אח"כ, לחזור כמה ימים בעומר וכמה שבועות עברו וכמה ימים בשבוע. דמצוה למימני יומא ושבועות, ועי' טור או"ח סי' תפ"ט:
פסוק ט:
בחדש העשירי רש"י ממשמע שנ' ביה"כ וכו'. ובס' לוית חן כ' עפמ"ש רמב"ן אחרי (ט"ז א') דוידבר ה' אל משה דכ' כאן הוא מוקדם לפרשה שלפני' ונכתב מאוחר ע"ש. לכך הוצרך לכתוב אימתי הי' הדיבור של פרשה זו. וא"כ אפשר דנאמרה קודם פ' שנאמר בה אח"כ, וא"י מתי יה"כ לכן הצריך להורות אימתי יה"כ – ובר"ה (ל"ג:) מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה, והגר"א הק' הלא כבר למדנו כמה פרקים מדיני שופר עד ששואל עתה מנין שבשופר הלא מיד בהתחלת המס' הי"ל לשאול, ועוד שהול"ל מנין שתוקעין בשופר. ותי' דשאלה אחרת כוונו בזה. דמקודם אי' פלוג' בענין התרועה אי גנוחי גנח או ילולי יליל, ועל זה בא הברייתא ושאלה מנין שבשופר ר"ל מנין אתה יודע שהיבבא תהי' בשופר. אולי התקיעות בשופר יהי' באיזה קולות שירצה, והא דמתרגם יום תרועה יום יבבא אולי הכוונה שיבכו וילולי בהשתפכות נפשם לפני ה'. וע"ז באה התשובה שנ' והעברתם שופר תרועה היינו שהתרועה היינו היבבא תהי' בשופר. ועי' מהר"ם שיף שבת (קל"ז:). ומנ"ח מ' של"ט:
פסוק י:
שנת החמשים שנה הכפל עי' שפת אמת תרנ"ז, ויתפרש כמו קודש הקדשים שהוא הקדוש מהם, כמלך לעם שנקרא אחד העם המיוחד שבהם (רש"י תולדות כ"ו י'), וכולל כולם. וה"נ שהוא השנה של כל החמשים שנה. וביררו מתוכם שיהי' היובל השנה שלהם כתרומה לשיריים, וכן הוא בשבת קודש דכולל כל שבעה ימי השבוע:
פסוק י:
שם) דרור עמ"ש בפ' מצורע (י"ד ד'):
פסוק יא:
ושבתם ברש"י עי' בשמע שלמה דבר נכון ובמהרש"א עה"ת. וגם אי' בשעת שיהי' "ושבתם איש אל אחוזתו" כשנשוב לא"י אחוזה ישינה. אז "איש אל משפחתו תשובו" יהי' לנו בחזרה בנינו ומשפחתינו שאבדנו בגלות. אשר ירחקו מאתנו ויברחו מעם ישראל ומתורת ישראל. ועי' מנ"ח מ' של"ב. ובס' נוה שלום פי"ב ממחו' וש"ב הגאבד"ק זגערש שליט"א - ובגיטין (ל"ו.) יש מחלוקת לרש"י ל"ה יובל נוהג בבית שני לכו"ע מדלא הי' כל יושביה עליה. ואין שביעית נוהג אלא בזמן שיובל נוהג ובא רבי ודרש וזה דבר השמטה שמוט. דבזמן שאין שמיטת קרקע היינו בזמן שאין השביעית נוהגת, לא נהגה ג"כ שמיטת כספים. וער"מ פי"ב משמיטה. ולר"ת השביעית לענין חרישה וזריעה היתה נוהגת בבית שני אליבא דכו"ע. ובשמיטת קרקע דאמר רבי (בזמן שאי אתה משמט קרקע) היינו יובל. ושמיטת כספים היא דתלי' ביובל ולא שמיטה דחרישה וזריעה. ואפי' יובל ג"כ נוהגת בבית שני. ולא בא רבי לומר אלא דמשנחרב הבית ומשבטלו היובלות אז בטלו גם שמיטת כספים אע"ג שאינה חובת קרקע. עתו"ס ד"ה בזמן, וערכין (ל"ב.) ד"ה מנו. וירושלמי גיטין פ"ד ה"ג:
פסוק יא:
ומספרים שהחוזה מלובלין ז"ל אמר לתלמידו הר"ר הירשלי מזדיטשוב ז"ל, כל זמן שאני חי אינני ירא שתפול ממדרגות ואח"כ מי יודע. והשיב אינני חפץ להיות יותר מרבי. אבל שאל החוזה. אני זקן ואתה אברך – א"כ אתפלל שרבי יחיה לעולם - האם יוכל אדם לחיות לעולם. אמר החוזה - כוונתי שרבי יחי' ק"כ שנה - מקודם אטרח לעולם ועתה תאמר ק"כ שנה, וענה לפי שק"כ שנה הם כנגד ק"כ יובלות מקיום העולם. ויובל נקרא בתורה לעולם. ממילא ק"כ שנה הוא לעולם. לכן משה רבינו חי ק"כ שנה כנגד ק"כ יובלות מקיום העולם כל שנה השפיע על יובל. וממילא על זמן כולו מקיום עולם - ומענין לעולם אי הוא נ' שנה או כל ימי חייו, עי' מה שהארכתי בפרד"י משפטים [קצ"ו:] והוצאתי מכל הש"ס ומדרשים הלשון לעולם ע"ש ציונים הרבה:
פסוק יא:
יובל היא לא תזרעו. מצינו בבריאות העולם שהאדמה הוציא תוצאותי' ביום הששי. הגם שביום ד' כ' תדשא הארץ דשא. (ברא' א' י"ד). אעפ"כ כ' ביום ו' וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ. ואחז"ל מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדה"ר. חולין (ס'.). למה הי' כן. ועי' פרד"י שם (דף ט':). וראיתי בזה דחז"ל אמרו ב' אלפים שנה הי' התורה קודם בריאות העולם. והתחיל החשבון מתורה. ממילא השנה שהי' הבריאה הי' יובל והבריאה מן כ"ה אלול עד א' תשרי ימים אחרונים מיובל. והשי"ת הראה בתחילת הבריאה. שהיובל-שנה יש לו קדושה מיוחדת וגזר שהצמחים לא יצאו מאדמה משום היובל עד יום הששי מבריאה. שהתחילה שנה חדשה שנה פשוטה שמותר כל מלאכות משדה. ואז התחילה האדמה להיות נגמרת:
פסוק יא:
שם) לא תבצרו רש"י כשם שנ' בשביעית כן נא' ביובל וכו'. ובהגדה מעשה נסים הביא מאביו ז"ל דתוס' בר"ה (ט') ד"ה שהרי. הק' למ"ד חורש בשביעית לא לקי אלמא אפי' תולדה דכתיבי אבות דידהו לא מחייב, א"כ איצטריך למיכתב חרישה לאשמעי' דאסורה, ובמו"ק (ג':) והלא זמורה בכלל זריעה, בצירה בכלל קצירה. למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני הולדות הוא דמחייב כו'. וא"כ כאן ביובל כ' זריעה קצירה ובצירה ולא זמורה. וע"כ צ"ל ג"כ למעט שאר תולדות מכח קושיית הש"ס דקצירה בכלל בצירה, וא"כ זמורה נמי שרי דלא כתיבה. לזה כ' רש"י כשם שנ' בשביעית כן ביובל ולמדין זה מזה, וכל מה שאסור בזה אסור בזה ונמצא שני קדושות שוות סמוכים זל"ז. ועמנ"ח מ' של"ג של"ד של"ה:
פסוק יב:
רש"י כ"ז שאתה אוכל וכו'. עי' ירושלמי שביעית פ"ט ה"ג. ובתוס' יה"כ יומא (דפ"ב:) ד"ה ובהאי:
פסוק יג:
תשיבו עי' בכורות (נ"ב:) פלוג' במתנה אי חוזרת ביובל. ובר"מ פי"א הי"ט משמיטה דמתנה כמכר, וברד"ק סוף יהושע (כ"ד ל"ג) כ' דמתנת רבים אינה חוזרת ביובל ע"ש. ולדבריו י"ל שגם מכירת רבים אינה חוזרת ביובל. עי' בזה בס' הדוה"ע:
פסוק יד:
לעמיתךָ אל תונו. רש"י עמיתך קודם. עי' פרד"י משפטים (קצ"ג:) מ"ש בזה. וע"ע בשו"ת חת"ס חו"מ סוס"י קל"ד., ובשואל ומשיב קמא ח"א סי' קכ"ו, בסוכה (ל'.) בהא דקרקע אינה נגזלת. לכאו' לרמב"ן דלאו דלא תונו למעט קרקעות וכדומה, דהרי יש מכללי ופרטי דניהו דאינו בכלל אונאה מ"מ הלאו חל עליהם ג"כ. וכ"כ סמ"ע סי' רכ"ז סקנ"א בשם רש"ל. ולפ"ז י"ל דקרקע לענין גזל דאף שאינה נגזלת אבל הלאו יש בו דגם גזל קרקע אמעט מכלל ופרט, ולפ"ז צ"ב הא דכ' רש"י וא"נ קני הו"ל מהב"ע, וכ' מהרש"א דהיינו ע"י חתיכת לולב מקרקע בא המצוה ובעת ההוא גוזל. והרי גם בהיותו מחובר נהי דקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר. וצ"ל דכל שמוסיף איזה ענין קניה על גזילתו מוסיף גזילה מקרי, וא"כ קודם שנתלש ל"ה נגזלת ולא הוציא כלל מרשותו ועכשיו קני לה עכ"פ והוציאו מרשות נגזל, א"כ זה גופא הוא מהב"ע, אבל בשינוי מעשה ושינוי שם כבר גזלו בעת שחתכו - ובס' מעיני החכמה ב"מ (נ"ו) הק' לרמב"ן יהי' לוקה על אונאות קרקעות כיון דלא ניתן להשבון ויקשה בב"מ (ס"א:) למה לא מקמינן לא תגזול על אונאות קרקע דיש לאו ולא ניתן להשבון. וכן הק' במנ"ח מ' של"ז. והדין דהוי להנל"ע בר"מ פי"ב ה"א ממכירה. ואפ"ל דודאי מה שמיעטה תורה אונאה, ק' בלא"ה הא לא ידע דמחיל ובמה זכה בשל חבירו. ורק י"ל דניחא לשניהם שהוא קרוב לשכר ולהפסד לשניהם. בין שאינה זה את זה או זא"ז יהי' משפט אחד דמה שקנה קנה, וכל אחד נכנס לספק זה ואין שאלה על התורה, אך אם יודע בודאי שאינה את חבירו ויודע שחבירו טועה ודאי אית בי' איסור אונאה, שאדעתא דהכי ל"ה חבירו נותן לו כ"כ אם ידע שיאנה אותו במרמה. כי המתאנה יודע בעצמו שאין כוונתו לאנות לחבירו, ונהי דסבר וקיבל וכ"ז במקרה. אבל שיהי' כוונתו במכוון להטעות לחבירו לא, וא"ש דהי' אונאה מצד עצמו ואפי' לא ידע הוי אונאה מצד עצמו:, משא"כ הקרקרעות נתמעטו מדין אונאה, מיהו הלב יודע אם מתכוון להטעות לחבירו ודאי איכא בל תונו. ול"ש מלקות על הכוונה, לכן נאמר לפי רוב השנים תרבה, שע"י השנים ידע לרבות או למעט. אבל אםמכוון להטעות ועשה כאילו לא ידע, סיים ויראת מאלהיך כי הוא דבר המסור ללב שא"א לברר: וע"ע בס' שארית יעקב בסוגי' דאין נשבעין על הקרקעות שהק' דהוי לאו כולל יותר מעשה, דלאו כולל בין בקרקע בין מטלטלין ועשה דהשבון רק במטלטלין, ועי' שאג"א סי' ע"ז בחמץ שקיבל עליו אחריות דלאו כולל יותר מעשה, ובמקו"ח סי' תל"א דחה דבתמורה א"א לקיים כל העשה בצבור, אבל בחמץ שקע"א אע"ג דאינו בעשה דתשביתו מ"מ ודאי אם השביתו תיקן הלאו דב"י, ודמי לנותר דהוי נל"ע בשריפה אף דנשים פטורות ממ"ע דשריפת קדשים דהוי הזמ"ג דאינו נשרף רק ביום, ולא אישתמיט תנא דנשים ילקו על נותר, א"ו דמתקן הלאו אף שאין מצוון וה"נ דכוותי' - ולפ"ז ה"ה הכא דלאו דאונאה בקרקעות אף דליכא עשה דהשבון, אם מ"מ מחזיר האונאה או מבטל המקח מחמת אונאה ניתק הלאו דמ"מ תיקן הלאו, ומה"ט אין לוקין באונאות קרקעית הגם דליכא עשה השבון, כיון דבמטלטלין איכא עשה דהשבון גם בקרקע אם מחזיר אונאה תיקן את הלאו, וע"ז אין הלאו כולל יותר מעשה דגם בקרקע אפשר לתקן הלאו והוי להנל"ע - ובדברי רמב"ן האריך גם במל"מ פ"ד ה"א ממלוה ולוה, ובאוה"ח כאן, ובקרקעית אף שאין עוברין אלאו לא תונו איש את אחיו שמדבר במטלטלין, אבל עובר על לא תונו איש את עמתו, דקרקע לא גרע מאונאות דברים, ולפ"ז למה לא יהי' במטלטלין ב' לאווי גם אונאות דברים, ויקשה יהי' לוקין על אונאה דלא אתי חד עשה ומנתק ב' לאווי כתמורה ד': דלא יחליפנו ולא ימיר, אבל בתוס' חולין (פ"א.) ד"ה הנח כ', דרק בכל לאווי דסמוכים אמרי' זה וה"נ ב' לאווי אונאות ממון ודברים סמוכין מנתק לתרוויי', ועי' שושנת העמקים כלל ב', ובבעה"ת ופענח רזא כ' דסופי תיבות "איש את עמיתו ויראת" המה שתות, וצ"ע דהא פסוק זה רק על אונאות דברים, וקרא ל"ת איש את אחיו קאי על אונאות ממון וצ"ע - וע"ע בחינוך מ' של"ט דגם לקטנים אסור להונות בדברים, וצ"ע מחו"מ סי', רכ"א ס"א ברמ"א דאין מצווין על אונאות דברים רק ליראי השם, עמיתו דרשי' עם שאתך בתורה ומצות, וקטן ל"ה בר תורה ומצות, וע"ע סוכה (מ"ו:) לא לימא לינוקי יהיבנא ולא יהיב לי' דאתי לאגמורי שקרא, וק' הא מדינא אסור דהוי אונאות דברים, וצ"ע ועמש"ל בקדושים (י"ט י"ד): ועתו"ס ב"מ (ס"א.) ד"ה אלא דאין אונאה לעבדים, ובהגהות הגר"ב פרענקיל הביא רמב"ן הנ"ל דאזהרת לאו גם בקרקע, וכ"כ באס"ז ב"מ (ע"ז:) בשם ר' יונה, ובענין אונאה עמ"ש דודי הגאבד"ק לוטימארסק ז"ל והובא בקובץ דרושים חו"ד סי' ד', ומ"ש בזה הרבה בפרד"י יתרו (קצ"ג:) ע"ש חדשות, וע"ע בס' יראים סי' רנ"ט ובס' סביב ליראיו על היראים והלכה פחות משתות קנה ואינו מחזיר אונאה, שתות קנה ומחזיר אונאה, יתר משתות בטל מקח, ובחינוך מ' של"ז כ' דפחות משתות מותר להונות מפני תקון הישוב שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכ"מ, ועחו"מ סי' רכ"ז ס"ו בזה אי נימא דהלאו קאי גם על פחות משתות אם יש באונאה שו"פ, ועי' בס' משפט שלום שם דברמב"ן כאן מפורש דאסור, ועי' טיב גיטין (דנ"ח.) מ"ש ע"ד הרא"ש בזה, ועי' פנ"י ב"מ (נ"ב.) ברש"י ד"ה יתר, דאף לכתחילה מותר בפחות מכדי אונאה, ועי' תוד"ה אמר, ובקונ' משמרת שלום שם: ובדבר הנמכר בליצטאציע אי שייך בי' אונאה, בשו"ת פני יהושע פו"כ סי' רי"ט העיר בזה, ובמשפט שלום שם סט"ו הביא בזה הרבה, ובליצטאציע שיש קונים עכו"ם וישראל אפשר דגם לגבי ישראל ל"ש אונאה, ועי' נה"מ סי' ק"ט סק"ה בדין נמכר ע"פ שמאים וע"פ ב"ד ליכא משום אונאה, ועי' בשואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' קל"ז שפסק ג"כ דליכא בזה משום אונאה ובב"מ (נ"ו:) דיש אונאה לשכירות דשכירות ליומא ממכר הוא, ועבחו"מ סעיף ל"ה, ורק בשכירות מטלטלין אבל בקרקע ליכא דין אונאה דאין אונאה לקרקעות במכר וה"ה בשכירות, ובס' קהלת יעקב בלשון חכמים אות תק"ו אף דשכירות נכללה בל' מכירה, אבל מכירה בלשון שכירות לא נכללה, ומי שנדר שלא ישכור דירה לפלוני מותר למכור לו דירה, ועש"ך חו"מ סי' שי"ג סק"א, ושל"ד סק"כ דלא נקטינן שכירות ממכר ורק באונאה כן, ועשו"ת מקום שמואל סי' א' בזה: ועי' בס' הדרוש והעיון הרבה בענין אונאה, והביא הא דסעיף ט' דבמכר מחמת דוחקי וזלזל במכירתו א"י לחזור דידע ומחל, דטענת אונאה רק במכר בדרך שרבים מוכרים בלי דחק אז עובר באל תונו, ובשו"ת אבני חפץ סי' מ"א נסתפק אי בקונה מחמת דוחק דהיינו סממני רפואה ג"כ ל"ש אונאה, ולכאו' מה הנפק"מ רק מריטב"א קידושין (ח'.) הובא בקצה"ח בסי' רכ"ז סק"א משמע דיש דין אונאה, וי"ל עפמ"ש בחו"מ סוס"י ר"ה דאנסוהולקנות לא אמרי' אגב אונס גמר וקנה וה"נ כן, וא"ש הלשון וכי תמכרו בל' רבים או קנה בל' יחיד, וע"ע במחנה אפרים ה' מכירה סי' כ"ד דאונאה ל"ש רק בדבר שיש לו שער קבוע אבל אם כל אחד קונה כמו שחפץ ל"ש דין אונאה, ועשו"ת בית יצחק או"ח סי' ק"ח דבאתרוג אפי' בשנה ששכיחים אתרוגים ל"ש דין אונאה כיון דהשער נשתנה בכל שעה ע"ש, וכמו ר"ג דלקח באלף זוז בסוכה (מ"א:), והסברא י"ל דקציצה ע"י דחק ל"ש קציצה דבטלה דעת הלוקח אצל כל אדם, ולכל אדם שוה פחות, וכמ"ש בברכות (ל"ה:) בטלה דעתו אצל כל אדם, (ובפסחים מ"ד. סוכה ד'. שבת צ"א. וקמ"ד: עירובין כ"ח. נזיר ל"ו: ומנחות ע'., וסמ"ע סי' רנ"ט סקי"ד), וזה שייך בדבר שיש לו שער קבוע שיש בזה דעת כל אדם משא"כ שאין לו שער קבוע, וע"ע בב"י סי' ר"ט, ותשובת הרא"ש כלל י"ג, ושו"ת השיב משה סי' ק"ב, וע"ש במשפט שלום וקונ' משמרת שלום אות י"א ובחו"מ ס"ה דבעינן אונאה שי"ב שו"פ, ובפת"ש סקכ"ג דבשותפים בעי שו"פ לכל אחד, א"כ בקהל ג"כ כן, ובאלשך כאן כ' אף דשיעור אונאה כדי שתות מ"מ בשותפים שנתאנו, אם יש אונאה כשיעור שתות לכל השותפים ביחד הוי בגדר אונאה ע"ש, ויש לצדד עוד דהקהל קונים ע"י גזבר, י"ל אפי' פחות משו"פ הוי אונאה ובסעי' ו' דבשליח ואפטרופוס אפי' בכ"ש חוזר, אמנם בזה אי יש לגזבר דין שליח עי' או"ח סי' קנ"ג ס"ט, ועי' ירושלמי תרומות פ"א ה"א וחלה פ"א ה"ה, אי גזבר כבעלים או כאחר, ועמש"ל בפ' אמור: ובשו"ת אבני חפץ סי' כ"א מביא שאדמו"ר מגור שליט"א הק' באלשך הנ"ל, דמה בכך שהמוכרים או הקונים הם ב', אבל אם אונאה הוא שתות ממילא מגיע לכל אחד על חלקו שתות מחלקו והוא כשיעור אונאה, וכ' עפמ"ש בחו"מ סי' קע"ו ס"ה בשותפין שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' ונתעסקו בממון סתם, ופחתו או הותירו השכר או הפחת בשוה, ועסמ"ע ונה"מ שבסחורה שהחלקים מצורפים שאי אפשר לחלק, כגון שור לחרישה שא"א לקבל ריוח עד שימכרו ב' החלקים בזה תמיד השבח ופחת לאמצע, ולפ"ז אם ב' קנו בשש, וא' נתן ה' ואחד א' ומכרוהו בחמש וכל א' נתאנה בחצי, נמצא שלזה שנתן ה' אונאה פחות משתות ולזה שנתן א' אונאה למחצה, וביאר האלשך דאין אנו משגיחים על היחס הפנימי רק ביחס למחיר החפץ והוא שוה לרבים וליחידים, וע"ע שבות יעקב ח"א סי' קס"ו שגם בקהל שייך אונאה: ובתורה תמימה אות צ' העיר אם הי' החפץ שוה לכל אדם ה' וללוקח שוה ששה ומכרו לו בששה, אם אזלי' בתר השווי לכל אדם והוי אונאה בשתות או בתר דידי' אזלינן ול"ה אונאה, ועי' קידושין (ח'.) לדידי שוה לי הרי דבערך השווי אזלי' בתר מקבל החפץ וצ"ע וראיתי בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' ע"א אות מ"א, שהק' מ"ש בסעיף כ"ג בעה"ב המוכר וכו', ובקידושין (כ'.) אם נו"נ בפירות שביעית לסוף מוכר כו', הרי דקרא דכי תמכרו ממכר מיירי בבעל הבית המוכר מחמת דחקו את מטלטליו והא התם כ' אל תונו, והאיך אמרי' דבעה"ב המוכר אין חייב להחזיר אונאה ע"ש, ולרמב"ן וחינוך הנ"ל באין אונאה לקרקעות דרק אימעיטו מהחזרת אונאה אבל בלאו לא תונו עובר, וא"כ גם בבעה"ב המוכר כליו רק להחזיר אונאה אין בו דין אונאה, אבל בלאו עובר גם הבעל הבית המוכר כלי תשמישו וכמו בקרקעות ושטרות והקדשות: ובעניני קנינים, בקרקע יש ד', כסף שטר חזקה וק"ס, ועסמ"ע וט"ז ר"ס ק"צ, ובמקום שכותבין שטר אינו קונה כסף דלא סמכה דעת הלוקח, ופחות משו"פ אינו קנין, ובעכו"ם הר קנין בעירובין (ס"ב.), ועתו"ס קידושין (ג'.) ד"ה ואשה, ובמל"מ פ"ה ה"א מאישות אם קידש בדבר דלדידי' אינו שו"פ ולדידה שו"פ אי אזלי' בתר דידי', וכן יש להסתפק במכירה עי' מנ"ח מ' של"ו - ב', שטר, וצ"ל או בכת"י המוכר או עדים, ובתוס' כתובות (צ"ג.) ד"ה עד דגם בקרקע שייך מי שפרע היכי שקנה בכסף לבד, ובמקום שכותבים שטר דלא סמכי' דעתי' מ"מ קנה לענין מי שפרע, ועתש"ו רע"א סי' קל"ד, ועב"י ר"ס ס"ה, וד"מ ק"צ סק"א, וכ"כ תוס' ב"מ (י"ד.) ד"ה עד, ועפת"ש סי' ר"ד סק"א, וכל זה נעלם מהמנ"ח בקומץ מנחה מ' רל"ו ויש עוד קנין אודייתא שמודה שמכר או נתן הקרקע או המטלטלין, אף דקמי שמי' גלי' שהוא שקר מ"מ אודייתא גופא הוי קנין, וקצה"ח סי' קצ"ד סק"ד מביא מתוס' שהיא רק דרבנן, וגם יש שיטות דרק בשכ"מ ולא בברי: וקנין כסף ר"י סובר דקונה מה"ת, ומשיכה והגבהה ומסירה דכל אלו בכלל משיכהאינו קנין מה"ת רק תקנות חז"ל, וכן חצר דהוא משום יד או שליחות הכל ענף ממשיכה, ואינו קונה מה"ת רק כסף, וחליפין ג"כ מה"ת, הן קנין סודר בכלי, והן חליפין שוה בשוה, ובסי' ר"ג יש דעות בזה אי פרי עושה חליפין שוה בשוה, אך רז"ל עקרו קנין כסף, ויש גם במטלטלין קנין אגב קרקע וחזקה ליתא במטלטלין בקידושין (כ"ב:) וצ"ע בתוס' בכורות (י"ג.) ד"ה מיד, ופסקי תוס' שם אות כ"ה שכ' חזקה שייך במטלטלין וצ"ע - והטעם שמא נשרפו חטך בעלי' מעות א"ק, ואם הי' המטלטלין ברשותו של הלוקח לא נקנה במשיכה אלא בכסף עי' בחינוך, ור"מ פרק ג' הלכה ח' ממכירה, וכ"כ בפנ"י קידושין, אך בנתה"מ סי' קצ"ו סק"א כ' דבכל מקום מהני משיכה ולא פליג עשאו חכמים: ובש"ך סי' קצ"ח סק"ז ור"ב סק"ג כ' דאין חצירו קונה אלא כשהי' כבר חצירו ולא בבאים בב"א, וכ"כ בשטמ"ק ב"מ כ"ו במצא בגל, ותמוה מגיטין (ע"ז:) גיטה וחצירה באין כאחד, וע"ש בקצה"ח ונה"מ ופנ"י קידושין (כ"ז), ומח"א ה' קנין חצר סי' י"ד, וברדב"ז ב' אלפים צ"ז פסק דמהני בב"א גם במכירה, ובספרי פרי יוסף על גיטין הבאתי הרבה חדשות וציונים בזה, וענובי"ת או"ח סי' ס"ג, ושמן רוקח סי' ס"ד, וחת"ס או"ח סי' קט"ז וקי"ז, וע"ע בפרד"י ח"ב בדף (ל'.) הבאתי ג"כ הרבה ציונים בענין זה, ואיני רוצה להכפיל הדברים, והרוצה יעיין שם ויתבררו לו כל הדברים:
פסוק טו:
במספר ערש"י ובס' זרע יצחק עירובין (פ"ט מ"א):
פסוק טז:
מקנתו ערש"י וגור ארי' ומהרש"א עה"ת מ"ש בדבריו:
פסוק יז:
ולא תונו איש את עמיתו, בשפתי צדיק אות י"ז נסתפק אם אמר חפץ זה שאני מוכר לך יודע אני ששוה כך וכך, דאין בו אונאה כי מחל, ואם גם בהסכום שאמר ששוה נתאנה בפחות משתות אם שייך אונאה, כי הטעם דעד שתות קנה דמחל, אבל כאן בס"ה יותר משתות יוכל להיות שמקפיד, ואולי י"ל להיפך דמה בסתם ב"א אמרי' שמחל, מכל שכן מי שגילה דעתו שמוחל מרצונו, ואולי תלוי במה שמסופק בש"ע אם מותר להונות פחות משתות כשיודע השיווי ובח"א מהרש"א ב"מ (נ"ט.) כ' רק באונאות דברים דכ' עמיתו בענין שיהי' ירא שמים, אבל באינו כן מצוה להונהו, אב כממון דכ' אחיו גם בעל עבירה בכלל ע"ש. ובבכורות (י"ג.) מפורש דגם בממון כ' עמתך, וגם הא שכ' דמצוה להונהו, לא ראיתי בשום מקום רק שמותר, ועי' בזה בס' מנחת סולת על החינוך מ' ס"ג בזה הרבה ובספרו קב זהב (דף כ'): וראיתי פשט בהפסוק כאן "ולא תונו איש את עמיתו", שהוא ירא שמים "כי אני ה"א" אני יודע מה שבלבכם אם באמת ירא אלקים אתה - וגם ע' מתחלף עם א', וכמו שהי' כתב לא תונו איש את אמתו האמת של עצמו - וכאן כ' עמתו ובפי"ד אל תונו איש את אחיו, מקודם יזהר מלהונות איש אחר איש אמת, וכאן הזהירה תורה אף להונות "עמיתו" חבירו שהוא ג"כ גנב ואיש כזב כמוהו, וגם שהונה אותו מכבר, ויוכל להיות לו היתר, ג"כ להונות בחזרה, אפ"ה אסור להונות, ומסיים ויראת מאלקיך, הגם שמחבירו אין לו מורא שהרי הוא אינה אותו פעם אחרת, אבל אתה מחויב להתירא מהשי"ת, כי אני ה' אלקיכם, ה' שלכם, ואחשוב הן עמו וכן עמך, עי' בזה בבינה לעתים דרוש ס"ח: ובמלא העומר כ' דבכל ר"ה קצובין כמה ירויח בכל השנה מזונותיו בביצה (ט"ז.), אם הרויח משקרות וגזלות הונו ג"כ יאבד ע"י חלאים או צרות אחרות, ואמרה תורה ולא תונו לא תרצו לרכוש הון ע"י אונאה לפי, ויראת מאלקיך, תירא ממדת הדין שישלח עליך דברים וצרות שתאבד בחזרה המעות שאינם ישרים ואמתים: ובשם הגה"ק ר' נתן אדלר ז"ל ראיתי דחז"ל סיפרו שמואל קנה אצל גוי כד זהב במקום כד ברזל ושלם ד' זהובים והבליע אותו בחשבון זהב אחד, ופלא ששמואל רמה לגוי וגם גזל מאתו זהב א', וגם למה סיפרו לנו חז"ל זאת, רק הכוונה להיפך, דסיפרו גודל צדקתו, שראה שיש לו למכור כד זהב ושוה הרבה וחפץ רק ד' זהובים, ולא ידע שמואל אם הגוי אינו יודע שהוא של זהב וחושב שהוא של ברזל, והחוב עליו לגלות האמת כדי שלא להונות אותו, או שהגוי יודע שהוא זהב ורק שהיא גניבה, וא"כ מצוה לקנות במעות מעט להציל הגנבה ולטרוח למצוא בעה"ב מהכד, ונתן שמואל לעצמו עצה ונתן לו עוד זהב א' יותר מאשר רצה, ומבליע הוא, אם נותן יותר מהמגיע, אבל לא יאמר לו בפירוש, כמ"ש בסוכה (ל"ט.) מבליע דמי אתרוג בלולב. ויראה אם יחזיר בחזרה הזוז, סימן שהוא איש כשר, ואינויודע שכד של זהב, ואח"כ יחזיר לו שמואל המותר ששוה באמת, ואם לא יחזיר. הזוז סימן שהוא גנב, והכד הוא גנבה ומצוה להציל עבור ממון מעט כדי להחזיר לבעל הבית האמתי, וספרו חז"ל שהי' שמואל נזהר בדיני אונאה אפי' לגוי, ובסמ"ג לאווין קנ"ב חמור גזל גוי מגזל ישראל מפני חילול השם, והוא מתוספתא ב"ק פ"י, ועש"ך חו"מ ר"ס של"ז ישראל פועל בכרמו של גוי אסור לאכול בשעת עבודה, בעת בשל ישראל מותר, ובאר הגולה חו"מ סי' שמ"ח ואני כותב זאת לדורות, שראיתי שבטעות גוים לא הצליחו, וירדו נכסיהן לטמיון, ורבים שקדשו השם והחזירו טעות גוים גדלו והעשירו, ובס' חסידים תתרע"ד כ' ג"כ כן, ובפהמ"ש לר"מ כלים פי"ב מ"ז:
פסוק יח:
חקתי בבעה"ט וסמך לי' וכו' לשם פועלם, ולפרש הת"כ בא שדורש ליתן שמירה ועשי' ע"ש, כי החוקים אין שייך לומר שעושה אותן בלי צווי ה', הואיל שאין השכל מחייב לעשות ועושה רק שה' צוה, אבל משפטים שהשכל מחייבן י"ל שעושה ע"פ שכלו, ע"כ הזהיר ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם דכל שאינו בשמירה אינו בעשי', ועי' בס' מגדנות אליעזר, ובפסוק י"ט, ע"ש בדף ח':
פסוק כ:
מה נאכל וגו' עי' כל"י ובס' שער בת רבים, ובנועם אלימלך הביא מאחיו הר"ר זושא ז"ל אם יהי' לכם בטחון ולח תאמרו "מה נאכל", יחול הברכה מעצמה, אבל כשתאמרו מה נאכל, אז אהי' מוכרח לצוות שיהי' ברכה אצליכם, ובשפת אמת תרל"ז ביאר דבריו דמה קו' מה נאכל, מאן דיהיב חיי יהיב מזונא, אך אם יהי' קיום בנ"י ע"פ נס ואין כל הדורות ראוין לנסים לכן יאמרו מה נאכל, והתירוץ שיהי' בדרך ברכה, וברכה היא קצת בטבע, אך צריכין לידע כי הנסים וטבעם הכל אחד, ובאמת אין נס גדול ונפלא כמו הטבע שהוא הגדול שבנפלאות המושגים לנו, וכשזו האמונה מתברר לבנ"י אין עסק להיות ניזן ע"פ הנם, רק וכי תאמרו כו' אז וצויתי, ונס ל' הרמה נהגה מתרוממת מטבע, וכ"כ מהר"ל כמו שיש סדר להטבע, כן יש סדר לנסים, ומיוחד לבנ"י, והדורות שנעשה להם הנסים הי' להם אמונה והי' שוה להם הטבע והנסים ובהגהות מצפה איתן ברכות (ל"ה:) ביומי ניסן פרש"י ימי הקציר, משמע אף קודם פסח וכן מפורש ברש"י בהר, ותמה בשו"ת שב יעקב סי' ס"א דעיקר ימי הקציר ל"ה עד שבועות דכ' בי' וחג הקציר, ופסח לא נקרא רק חג האביב דתבואה נתמלאה בו, אבל עדיין לא הגיע זמן הקציר, וי"ל עפמ"ש בתוס' חדשים רפ"ד דבכורות, דיש נ"מ בין זמן קציר חטים לשעורים, דבחטים הוי בשבועות דאז מקריבים ב' לחם מחטים של חדש, אבל שעורים זמנו קדים מניסן, ואכתי ק' הא דאמר רבא לא תיתי קמאי ביומי ניסן שהן ימי קציר ואמאי סגי ביומי ניסן לחוד, הא ל"ה עדיין קציר חטים רק של שעורים, וא"כ ע"כ הוצרכו להשהות בביתם גם אחר ניסן עד כלות קציר חטים, וי"ל דימי ניסן דקאמר לאו חודש ניסן בלבד אלא תקופת ניסן שבו זמן קציר של תבואה, וכן אי' בפדר"א פ"ח בפ' זרע וקציר כו', זרע על תקופת תשרי קציר זה תקופת ניסן, וכן בב"מ (ק"ז.) מתבאר דזמן זרע לקציר נמשך לא פחות משני חדשים, ואע"ג דלר"י התם מונה זרע מחשון וזמן קציר מאייר, נר' דקיי"ל כר"ש הגם דר"י ור"ש הלכה כר"י, שא"ה דבתוספתא דתענית אי' דכמה תנאי סבירא ליה כר"ש:
פסוק כא:
וצויתי את ברכתי, בדברי שאול, ושואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' נ"ג, די"ל ע"פ זהר וט"ז סי' תר"ע, דברכה ל"ש על ריקן, ובאפוקי יהודה בדרוש מי מריבה כ' דדוקא בברכת הנביא ולא בברכת ה', ונעלם ממנו כי ברמב"ן תרומה (כ"ה כ"ג) כ' כזהר ואף בברכת ה', והביא ראי' משלחן, וז"ש הן לא נזרע דאף ספיחים נאסר, ומה נאכל דלא חל ברכה על ריקן ואין, ולז"א וצויתי את ברכתי בשנה הששית, ועפרד"י לך (צ'.) ובפ' תרומה רע"ו: ומלואים תכ"ב:): ואדמו"ר מגור שליט"א כ' בזה והובא בקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"ו, וז"ל לכאו' צ"ב דברי מד"ר ריש ויקרא גבורי כח בשומרי שבועות כו' כרמיי' בייר ויהיב ארנונא ושתיק, והרי הברכה מקדמת לבוא, הגם י"ל דדברי המדרש קאי בזמן שאין חיוב בשמיטה רק מדרבנן ואז ליכא וצויתי את ברכתי ושפיר הוי גבורי כח (איברא ראיתי בחי' הרי"מ גיטין ל"ו: בתד"ה ותיקון, הוכיח דגם בדרבנן הי' וצויתי, אבל ראייתו אינה מכרחת, די"ל על שנה, א' אפשר לעמוד, ותוס' איירי ביובל סמוך לשמיטה שהם ב' שנים וע"ז שפיר א"י לעמוד, וע"ש מילתא דתמיהא מה שרצה לחדש דגם בימי מלכות הורדס היו פטורין מדאורייתא בשביעית), אולם לי נראהעפמ"ש בת"כ בפסוק וצויתי א"ב בשנה הששית אין לי אלא ששית, בה' בד' בג' בב' כו' מנין ת"ל בשנה כו', לכן נראה שכל השנים היו בשפע (עד שנשאר תבואה בשנה ששית על שלש השנים) והרשעים אמרו מקרה היא ולא ברכה בזכות שביעית, אבל גבורי כח הבינו זה, אבל לא הי' ברכה מקדמת בערב שביעית טפי משאר השנים עכלה"ק:
פסוק כא:
שם) ועשת כמו ועשהת שאין דרך הה"א לבוא באמצע התיבה, ובר"ה (י"ג.) א"ת לשלש אלא לשליש עי' תו"ת ומקור ברוך דף קע"ז:
פסוק כג:
לצמיתות רש"י ליתן לאו על חזרת שדות ביובל והוא מת"כ, ורמב"ן בסה"מ מ' רכ"ז השיג ע"ז דע"כ אין משמעות זה באזהרה הזאת, לפי שהוא על המוכר ולא על הלוקח וע"ש במג"א, וערש"י ר"ה (ט':) יובל הוא אע"פ שלא שמטו כו' משמע קצת דמצוה עליו רמיא ועי' עירובין (כ"ח:) וברש"י, ובשו"ת תורת מרדכי סי' ר"מ אריכות בזה ובר"מ פרק י"א ה"א משמיטה א"י אינה נמכרת לצמיתות ואם מכר שניהם עוברין בלא תעשה ואין מעשיהן מועילין השדה חוזרת ביובל, ועי' רמב"ן הטעם משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עבד לא מהני, וכ"כ בס' המצות לא תעשה רכ"ז, וע"ש ברמב"ן ומגלת אסתר ובלב שמח אריכות, ובחינוך מ' של"ט כ' גם כן שלא יתנו מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואע"פ שהיובל מפקיע בע"כ, שאי אפשר להתנות נגד התורה, אף על פי כן עברו בלאו והטעם דכ"מ דא"ר וכו', ולקי דעבר אמימרא דרחמנא בתמורה (ה'.), ורמב"ן פי' לא תמכור למי שיחזק בה לעולם דהיינו עכו"ם, אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה העכו"ם להחזירה מותר לו ועמל"מ שם, ומה שהק' רמב"ן על ר"מ דלדעתו אמאי לא נזכר זה בפלוג' אביי ורבא. בתמורה, יש לומר דהר"מ לשיטתו דאין לוקין על זה דהוי בגדר לאו שאין בו מעשה, היכי דלא הועילו מעשיו ואין זה ענין כלל למחלוקת אביי ורבא, דהכא כ"ע מודים דאין להם כח למכור, רק דאעפ"כ הזהירה תורה בלאו על המוכר לחלוטין, וא"כ לכ"ע עובר בלאו ואינו לוקה, ועי' בחמדת ישראל קונ' נר מצוה אות ס"ב שכ' דאפי' המוכר לעכו"ם לחלוטין ג"כ ל"מ המכירה, כיון דאינו שלו ולא יוכל למכרו לחלוטין, דאם הוי אמרי' דהטעם דמכירה ל"מ מצד אעל"מ הי' מקום לומר המוכר לעכו"ם דהמכירה קיימת כיון דהלוקח אינו עושה איסור ל"ש אעל"מ, כמ"ש בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ד, ועי' בפרד"י יתרו (דף קנ"ב.) ובשפתי צדיק חקר בן המוכר לאביו לצמיתות אי עובר, כי כשיכלו שנות אביו יורש הבן ולא עבר אמימרא דרחמנא, וכן במכר לבני, כיון דכשמת בנו יורשו אף בלא מכירתו והי' של בן, א"כ לא הי' מכירתו רק עד מיתתו ולא לצמיתות ע"ש בזה:
פסוק כג:
גרים ותושבים וק' אם גרים אינם תושבים (וכרש"י ח"ש כ"ג ד') ועי' פנים יפות בזה, והר"י ביעזונסקי כתב לי דבעה"ב שהשכיר ביתו לאחר כשאומר לו אינך שלך למכרו, כוונתו למעט בזכות השוכר שאם לא ישלם השכירות ישוב הבית לבעליו, אבל כוונת ה' לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ הזאת, למען ישאר כל אחד באחוזתו, וכיחזקאל (מ"ו י"ח) למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו, וכרש"י פסוק כ"ה דאין רשאי למכור אלא מדוחק, ואפ"ה לא ימכרנה כולה וישייר שדה לעצמו, וז"ש כי גרים אתם כוונתי למען תהי' בה תושבים ולא תפרידו אחוזתם - עי"ל עפמ"ש בברכות (ל"ה:) כי לה' הארץ ומלואה, וכ' והארץ נתן לבנ"א כאן קודם ברכה וכו', וז"ש גרים ותושבים אם תחשבו עצמכם בה כגרים, וכמ"ש בחו"ה ענין הגרות בעוה"ז אזי אתם תושבים עמדי, דגם אני כביכול פה כגר מי רואני ומי יודעני, ואעפ"כ באמת אני תושב ומקומו של עולם, ובתהלים (ל"ט י"ג) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי כשיודעין האמת דבקין באלוקי אמת, אבל כשתחזיקו עצמכם לתושבים, א"כ הנכם כקודם ברכה, שאין אתם מכירין למי הארץ אז תדעו כי לה' הארץ ומלואה ואינכם רק גרים, ועי' סדורו של שבת שורש ה' ח"א ענף א' אות י"ד:
פסוק כד:
גאולה תתנו לארץ כי ימוך אחיך הסמיכות דאי' בסנהד' (צ"ז.) אין משיח ב"ד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, גאולה תתנו לארץ יהי' אז כשיהי' כי ימוך אחיך, וגם ראיתי שטן מקטרג דאין ישראל ראוים לגאולה, דכ' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעי' א' כ"ז), ובנ"י אין נותנים צדקה כראוי, אבל כשכלה פרוטה מן הכיס, ואין להם מה ליתן, אזיל לי' הקטרוג:
פסוק כה:
כי ימוך אחיך רש"י מת"כ אין רשאי למכור שדהו אלא מתיך דוחק עוני, וער"מ פ"ה הי"ב מדעות לא ימכור שדה ויקנה בית, ולא ימכורבית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו, ונו"כ לא גילו מקורו, ובאמת הוא בת"כ, והוא הוסיף עוד בית ומטלטלין, שגבי מטלטלין נחשב בית כשדה כמו בית לגבי שדה, ועתו"ס ב"מ (ס"ו:) ד"ה ואי, שאין אדם רגיל למכור קרקעותי' כלל, וצ"ע מקידושין (נ"ט.) זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמני מילתא, וצ"ל אע"פ שאין רגילות למכור כלל קרקע, אך שא"ה שהי' כוונת המכירה לתכלית תקון המדות ולשכך כעם וחימה ועי' בתורה תמימה - והמוכר שדה אחוזתו הדין ב' שנים ראשונים יהי' ביד הלוקח ואינו יכול המוכר לגאול, וגם תנאי ל"מ כיון דשניהם אסורים אין בידם למחול עמנ"ח מ' של"ט, ודעת החינוך דאינו גואל פחות מב' שנים גם בשדה מקנה, ובמנ"ח נסתפק בשדה שהמוכר גואל אם צריך קנין שיקנה השדה לחזרה, כי באמת השדה מכירה עד יובל, רק התורה נתנה רשות להמוכר דיכול לחזור ולקנות בע"כ של הלוקח וצריך קנין, או אותו כסף שנותן לו בחזרה בזה קונה, וכ' עוד דפשוט אצלו בשדה היוצאת ביובל ודאי אפקעתא דמלכא וא"צ האדון קנין אך בגאולה מסתפק כנ"ל ע"ש, ומה שפשוט בעיניו אין זה פשוט כ"כ ויש בזה אריכות דברים, ועמ"ש בזה בשו"ת תורת מרדכי סי' ר"מ - וע"ע בחו"מ סי' ר"ז ס"ז, וסמ"ע סקי"א, ונה"מ סק"ו, ובנוב"י תנינא יו"ד סי' ע"ה דא"צ קנין מחדש, ועי' בהדו"ע חילוק בין בתי עיר חומה לשדה אחוזה, ובמל"מ פי"א ה"ז משמיטין נסתפק אי יכול הלוקח לחפור בורות כי אין לו רק קנין פירות בזמן שיובל נוהג, והביא ירושלמי דא"י לחפור ולקלקל גוף השדה, ונעלם המל"מ מהקצה"ח, סי' רנ"ג סק"ז, ויש בזה הענין אריכות גדול בס' דברי שמואל על הסוגיא דברירה בהפתיחה עש"ה: ובאוה"ח הביא מרמב"ם דמוכר לס' שנים אינו יוצא ביובל, והוא בר"מ פי"א ה"ב משמיטין, ומקורו מש"כ ב"מ (ע"ט.) דמוכר לס' שנה אינה יוצאת ביובל דיצאה זו אע"פ שאין יובל אינה נצמתת, ובאוה"ח הביא דהר"מ לא הראה מקורו, ובמל"מ הראה מב"מ שם, ועי' מנ"ח מ' תל"ט, וע"ש בזה בשפ"צ אות ט"ז, ובתורת צבי, ושו"ת עני בן פחמא חו"מ סי' ז' - ודיני מוכר בית בתוך עיר המוקף חומה בא"י אם רוצה גואל הבית מיד, ויש לו רשות לפדות כל י"ב חודש, ואינו גורע מן הדמים, וריבות כזה התירה התורה עי' ערכין (ל"א.) ובתוס', ואין הקרובים פודין, לא כשדה אחוזה, ואם הי' המוכר אנוס ול"ה יכול לפדות כ' במנ"ח דמ"מ נחלטת, וראי' דהי' איצטריך הלל לתקן שיהי' חולש מעות (ערכין ל"א:) כי בראשונה הי' נטמן יום י"ב חודש כו', ואי באונס אינו נחלט ל"צ התקנה כי זה אונס אך אפשר כיון דאונס ביום אחרון אינו אונס, דהו"ל זמן קודם לפדות, וראי' זה מביא אגודה עיו"ד סי' רל"ב ברמ"א וט"ז סקכ"ט, ועי' בזה בקצה"ח סי' נ"ה סק"א, וחת"ס חו"מ סי' מ"ב וכתובות (ד"ג.), ואמרי הצבי ב"ק (דכ"ג.) אות ט"ז ושו"ת משיב שלום סי' כ"ח - עכ"פ נראה שאם הי' אונס מתחלה עד סוף הוי אונס, ועמג"א סי' ק"ח סקי"א דאף ביום האחרון הוי אונס עש"ה שדחה ראיות אגודה, ועי' במנ"ח ש"מ בזה וכ"ז בבתי עיר חומה של ישראל, אבל בשל לוים, במ"ח ערים שנתנו להם אינו נחלט הבית רק פודה תמיד בערכין ל"ג, ור"מ פי"ג ה"ז, ומבואר שם דפודים שדה אחוזה פחות מב' שנים, ואינו מבואר הדין אם בערי חומה יוצא ביובל, דבשדה אחוזה או בתי חצרים דהתורה יפה כחם, ולא גרע מישראל דיוצא ביובל ויש להם יפוי כח דגואלין שדות מיד, אבל בע"ח דל"ש בישראל דין יובל כלל, דתוך השנה גואל וא"י ביובל ולאחר השנה נחלט וא"י ביובל, והתורה יפה כח לוים דאינו נחלט ויכולים לגואלו תמיד, אבל ביובל מנין לנו שתצא כיון דאין יובל נוהג כלל בבע"ח, ולא נמצא זה בש"ס ור"מ, אך ברש"י פסוק ל"ג ואם לא גאלה יצאה ביובל ואינו נחלט לסוף שנה, מבואר דיוצא ביובל ועמנ"ח שם, ועמ"ש בפרד"י תרומה (רס"ב:):
פסוק כה:
ומכר מאחוזתו, בתו"כ ורש"י מאחוזתו ולא כולה למדה תורה ד"א שישייר מה לעצמו ועמ"ש בזה בפרד"י תשא (דף שמ"ז.), וע"ע בשו"ת בנין דוד לשארי הגאבד"ק אוהל שליט"א סי' מ"א, ובחמדת אפרים או"ח סי' ז', ואהל מועד סי' כ' - וכתב לי הרה"ח ר' אלטר חיים בוימגארטן נ"י מלאדז, חתן הרה"צ אדמו"ר מאלכסנדר שליט"א, הא שאומרים בבהמ"ז ועל שלחן זה שאכלנו "עליו" בכל הסידורים, ובסידור יעב"ץ ז"ל יש גירסא שאכלנו "מעליו", ורוב העולם אומרים שאכלנו "עליו", ואדמו"ר מאלכסנדר שליט"א אומר "מעליו" ולהבדיל בה"ח אבותיו הרה"ק זצ"ל ג"כ אמרו כן, וצריכים אנו להבין מה החילוק בין "עליו" ובין "מעליו" וי"ל עפמ"ש במד"ר תרומה פל"ד ארשב"י ג' כתרים הם: כתר מלכותוכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן הכתוב בו זר זהב. כתר כהונה זה המזבח. וכתר תורה זה הארון דכ' בו ועשית עליו זר זהב, ומפני מה בכולן כ' ועשית לו, ובארון כ' ועשיה עליו, ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן ע"ש, ואי' בספ"ק דהפסוק ועשית שלחן ועשית לו זר זהב סביב. רמז לג' ברכות של בהמ"ז מן התורה, ממה שכ' בשלחן וצפית אותו זהב טהור, ר"ל אם תרצה לעשות שמירה שלא יחסר ממך המזון הזהר בברכות שהן "זה"ב" ר"ת "זן הארץ בונה" ירושלים, ולפ"ז לא שייך לומר על שלחן זה שאכלנו עליו שהוא מעלת ארון כתר תורה, ולא שלחן שהוא כתר מלכות – אמנם למ"ש רש"י במדבר (כ"ז כ') עה"פ ונתת מהודך "עליו", ולא כל הודך והוא מב"ב (ע"ה:), וכן בפ' שלח (ט"ו כ"א) מראשית עריסותכם תתנו לה' תרומה, ופרש"י והוא מספרי מראשית מקצתה ולא כולה, ובפ' תבא (כ"ו ב') מראשית כל פרי וברש"י ולא כל ראשית. והוא ממנחות (פ"ד:), וכן מרש"י כאן, ופ' בחקתי (כ"ז כ"ח) מכל אשר לו מאדם ובהמה דרשינן בערכין (כ"ח.), מכל אשר לו ולא כל אשר לו, מאדם ולא כל אדם, מבהמה ולא כל בהמה וכו', נראה מזה דאות "מ'" מורה על חלק מעט מהמרובה, לפ"ז אם מקיימים מ"ע בהמ"ז ועושים להשלחן שלו זר זה"ב, כמאמר הכתוב ועשית לו זר זהב סביב, לא שייך לומר "עליו" המרומז לכתר תורה, ומדויק הלשון "מעליו" דהיינו חלק זעיר מעליו:
פסוק כו:
ואיש כי לא יהי' לו גואל, איש שיש לו גואלים ומשפחה עשירים הוא מקולל שיסמך עליהם, אבל כשאין לו על מי לסמוך אז והשיגה ידו בעצמו למה שצריך, ובשפ"צ אות כ"א דמי שלא יהי' לו קריב לגאול, יעזור לו ה' שישיג ידו ושמע כן מהחי' הרי"מ ז"ל, כל מאפיל יש לו אור מוכן להאיר לו מהאפילה, דייק מכתובות (ל"ג:) אלמלי נגדוהו לחמ"ו הוי פלחי כו', ע"כ כשלא הי' יכולים לעמוד ע"כ לא נגדוהו, וכ"א יתאמץ בהבטחת הכתוב והשיגה ידו ומצא גאולתו, וע"ש בשפ"צ איזה חקירות בענין אין גואל לחצאין: ואדמו"ר מגור שליט"א אמר והובא דבריו בקובץ דרושים חוב' ד' סי' ל"ו וז"ל במדרש כי ימיך אחיך עשיר ורש נפגשו כו' עושה כולם ה', מי שעשה זה עני וזה עשיר יכול לעשות זה עשיר וכו' מיושב לי בלשון זה קו' המפו' אמ"ש הרא"ש בקידושין ותוס' פ"ק דכתובות דתיבת כל היא על יותר מב', והק' עליו מפסוק זה, ולמ"ש במד"ר איירי בד' ענינים שמקודם עשה זה עשיר וזה עני הרי ב' דברים, אח"כ עשה להיפך א"כ הם ד' עינים ושפיר שייך לשון כולם עכ"ל. ובענין זה כל אי שייך במספר שנים, הארכתי בזה בפרד"י ח"א (דף ר"מ: ובח"ב דף ל"ג. נ"ב. קל"ח, ורצ"א). ע"ש דברים חדשים בעזה"י – ויש פתגם: אף ועמוס, וביגון כמוס, פניתי לעזרה אל אח וגואל, אז נתכחתי כי לפני עמוס לא חי עוד הושע ויואל. כט) ימים עי' פרד"י חיי שרה (דף קס"ב.) מה שהבאתי בזה, ועמנ"ח מ' שנ"א. ובשפתי צדיק הרבה חקירות ומהאריכות לא העתקתי קח אותם משם, והטעם למה בבית מושב עיר חומה כשלא פודה בשנה ראשונה יחליט לצמיתות, ובבתי חצרים אשר אין להם חומה הקני' רק עד יובל, לפי שבעיר גדולה מושב עיר חומה בחומר טוב וקיים. ובעה"ב יש לו הרבה טרחה ועבודה, יש לו כח למכור עבודתו לצמיתות, אבל בתי חצרים מכפרים שנבנה רק לצורך שעה ולא על זמן רב, ונאמר "על שדה הארץ יחשב" ודינם כשדה שלא לבעה"ב, שלא הי' עבודתו ועמלה בארץ ולכן והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כן שמעתי – וכן אי' בס' משך חכמה, שערי חומה היו ערי מבצרים שהי' חומה להציל משונא בעת מלחמה, והיושבים היו נצרכים להיות ידועים להם כל הדרכים הנסתרים, המחילות מכל הצדדים. וגם היו צריכים להיות כל אחד להכיר חבריו וכל אנשי העיר, כדי שידעו להסתיר עצמם משונא בעת נפילתו עליהם. ואם הי' שבתים המכורים היו מחוזרים לבעה"ב הראשונים ביובל, נמצא כשימכרו בתים הרבה והיו באו במקומם בעה"ב חדשים, זרים שלא ידעו מסודות המבצרים, הי' הכל בסכנה בעת מלחמה, ונתנה התורה זמן שנה לקנות בחזרה, ואז נעשה מוחלט לקונה, כדי שלא יהי' בנקל כל כך למכור בתיהם, ולהיות יושבים קבועים לשמור הערים – וראיתי בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד. דשמחה לאדם כשהוא דר בתוך שלו:
פסוק לא:
על שדה עי' מה שהבאתי בפרד"י פקודי (דף שפ"א): לג ויצא ממכר בית, ראב"ע כפ"א רפה בל' ישמעאל, וכ"כ ברד"ק ריש יהושע (א' א'), ופירוש על זה תמצא בס' הקובץ על הרמב"ם הל' תענית פ"ה ה"א ע"ש היטב:
פסוק לא:
שם) ברמב"ן לפנים בישראל כשאדם מכר שדהוהי' הקרוב קודם, והי' דנים לו דין קדימה כמו בבר מיצרא כו', ועשו"ת אבני נזר יו"ד ח"ב סי' תנ"ט שנסתפק אי גאולת קרובים להיות השדה של הגואל, או להחזיר השדה לבעלים, ובגאולת עבד עברי קיי"ל לשחרור, ומרמב"ן שהביא ראי' מירמי' ובועז, ואם גאולת קרובים לעצמם הלא ק"ו הוא אם מכרה לאחר בא הקרוב וגואל לעצמו, כ"ש בתחלה שהקרוב גורם להקני', אלא ודאי גאולת קרובים שתחזיר השדה למוכר ע"ש, ובסי' ת"ס הביא ר' בחיי וז"ל הדין זה דרך רחמנות במוכר שדהו מפני דוחק ועוני, שיוכל לגאול אותו לזמן קצוב. הוא בעצמו אם השיג ידו ומצא כדי גאולתו, או אחד מקרובים כדי שישוב לאחוזתו קודם היובל, ואם לא מצאה ידו ואין לו גואל קרוב שיוכל לגאול, אז יצטרך להמתין עד היובל ויצא ביובל בחנם ושב לאחוזתו עכ"ל, מפורש דגאולת קרובים שתחזיר למוכר, והאברבנאל כ' וז"ל אבל קודם היובל יוכל גואלו הקרוב אליו, ר"ל א' מקרובים שיהי' עשיר לגאול גאולתו ויפרע לקונה מה שנתן בעד האחוזה ההוא ויוציאנה מתח"י להושיבה אל המוכר עכ"ל, אך במהרי"ט קידושין כ"א סד"ה בכל גאולה תתנו בשדה אחוזה הוא תחת הגואל עד היובל, הרי הדבר שנוי במחלוקת ע"ש היטב:
פסוק לד:
מגרש מקום חלוק ופנוי חוץ לעיר לנוי, ומגרש לערים (במדבר ל"ה ב'), מגרש לו סביב (יחזקאל מ"ה ב'), ופרש"י שאין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם או זריעה, והוא מערכין (כ"א.), ועי' בס' ערך חיים (דף כ"ט:) - ובס' המצות ל"ת רכ"ח שלא לשנות מגרשי לוים כו': מדלא הזכיר מגרשי ישראל משמע דגירסתו בסוף ערכין (ל"ג:) אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה כמו שהגיה הבה"ז, ובש"ך חו"מ סי' קנ"ה סקי"ב כ' דהילקוט הביא ב' הלשונות במשנה שם והוכיח דלשון א' עיקר מב"ב (כ"ד.) וכ' דאשתמיט לי' גמ' זו, ובשטמ"ק שם הביא ב' הגירסות ע"ש ובימי הש"ך ל"ה שטמ"ק נדפס, ואמנם בה' שמיטה פי"ג ה"ה פסק הר"מ וכן בשאר ערי ישראל ועמל"מ, וזה נעלם מהתפא"י ערכין פ"ט אות נ"ה שכ', ובב"ב גרסי' דלר"א עושין שדה מגרש וכן משמע מר"מ שלא הזכיר כלל ערי ישראל, וע"ש בהגהות מהגר"ח העללער נ"י, וע"ע בחת"ס חו"מ סי' צ"ז דלא נתפשט שטמ"ק בימיו:
פסוק לה:
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו לשון "עמך" בא לרמז כי סבת התמוטטות ידו בא עמך כלומר בסבתך, בהתחרותך ובהשגתך את גבולו, ועל כן מתובתך להחזיק בו, ולשון "עם" בסמיכות לשם "יד" להוכחת עזר סבובי לטובת זולתו, כלו' שהי' ידו עמך לטובתך כמו אל תשת ידך עם רשע, וכאן המובן להיפך לחסדו להמיטו - וגם צדקה גדולה הוא אם תושע לו בעת שגם אתה בשפל המדרגה ומטה ידו "עמך", וז"פ אשרי משכיל אל דל ביום רעה (תהלים מ"א ב') בעת שגם הנותן עצמו ביום רעה, ובסוכה (מ"ח.) גדולה גמ"ח יותר מצדקה. בצדקה בפעם ראשון נותן נדבה הגונה ואח"כ פחות, ובגמ"ח להיפך בפעם שני' כשהחזיר בראשונה יען לו אח"כ גמ"ח גדול, וז"פ "גדולה" גמ"ח, אצל גמ"ח הנתינה בכל פעם גדולה להיפך מצדקה – וגם קודם נכתב מצות שמיטה ויובל, כדי להיות לו בטחון שה' יתן מאכלו אף בשנה שאינו צומח, וא"כ יוכל איש להשתמש במדת בטחון ויאמר לו שמסתמא יעזור ה' לך. ואמר הכ' אשרי משכיל אל דל, אתה תהי' לך בטחון, אבל בנוגע לעני תהי' "משכיל" ונאור שאין לו אמונה כל כך, ולהיות עזר לו ולא לבטוח על השי"ת, ועמ"ש בזה לנכון בפרד"י תרומה דף (רס"ג:) – ובקהלת (ט' י') כל אשר תמצא ידך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול וגו', ישנם אנשים גבירים שאינם נותנים בחייהם צדקה כערכם, ורק קודם מותם מניחים סכום מסוים בתור קרן קיימת, ומהריוחים יחלקו בכל שנה לעניים. וראינו כי אלו הקרנות בהיותם ממון שאין לו תובעים, מתכלכלים בלי חשבון ודעת וחכמה כהמליונים של הבארון הירש, ואין לאיש, מלבד הפקידים, הנאה מהם, יעץ החכם מכל אדם: כל אשר תמצא לעשות בכחך בעודך בחיים עשה, וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו וחי אחיך עמך, בעוד שגם אתה תהי' בחיים ותראה פרי בעמלך:
פסוק לה:
שם) גר ותושב עי' בס' משך חכמה, אם לוית ממונך בעת שהי' גוי, והי' אז מותר ליקח ממנו רבית, אבל כעת שגייר עצמו והוא ישראל, אסור ליקח ממנו רבית, להכי כ' גר ותושב ועמ"ש לעיל:
פסוק לה:
שם) ברש"י תושב שלא לעבור ע"ז עי' בתיבת גמא בצד"ל הק' דהלכה כחכמים בע"ז (ס"ד:) דבעי שיקבל ז' מצות. ומה שתי' זה להחיותו, צ"ע דכאן מיירי להחיותו, דרבית מותר ליקח אף מתושב שקיבל ז' מצות עט"ז יו"ד סי' קנ"ט סק"א, וי"ל אף שמצוה להחיות רשאי ליקח רבית כל שאינו בכלל אחיך, אבל אם אינו מצווה להחיותכמומר אף שבכלל אחיך הוא מותר להלותו ברבית, כיון שאין מצוה להחיותו כ"ש דמותר ליקח ממנו רבית, ועבד כנעני אסור ליקח ממנו רבית דבכלל אחיך הוא, עי' ב"ק (פ"ז. וסנהד' פ"ו.) ע"ש, ועי' יו"ד סי' קכ"ד ס"ב, ופמ"ג באשל תרצ"ה סקי"א בשלוח מנות לע"כ, וע"ע ב"מ (ע"א.) ובתוס' שם (קי"א:) ד"ה מגדף, ובס' מיני תרגומא האריך בזה:
פסוק לו:
ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך, באבות פ"ג מ"ב אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בולעו, ובמקום שאפשר להסתיר בפני המלכות בודאי יפגע בחיי רעהו, ואמר ויראת מאלהיך, ואין מקום להסתיר ממנו, וממילא לא תפגע בחיי זולתך, וחי אחיך עמך וההמשך רבית לחי אחיך, כ' בס' נחל איתן ע"פ חז"ל כל המלוה ברבית אינו עומד לתחיית המתים, וכשם שנפרעין ממלוה כך נפרעין מלוה, וז"ש אל תקח מאתו נשך, ואז וחי אחיך עמך שתחיו לעתיד אתה ואחיך, משא"כ אם תקח נשך אז שניכם אינכם עומדים לתחי', והמד' הנ"ל היא בתנחומא משפטים ט', ופדר"א סו"פ ל"ג, ועתו"ס סוטה (ה'.) ד"ה כל, וב"מ (ע':) ד"ה תשיך, ובהגהות הגרצ"ח, וכתב באלשך, במלוה ברבית חיים של המלוה ולוה לא בשוה, המלוה יחפץ שהימים יעברו מהרה שהריוח יהי' מהר, והלוה רוצה שיהי' הימים ממושכים הרבה, במלוה יום לשנה תחשב והלוה שנה ליום, וזה לא תקח ממנו נשך אז "וחי אחיך עמך" אז חיי המלוה ולוה יהי' שווים, ויהי' יום יום ושנה שנה:
פסוק לו:
שם) רמב"ן מצ"ע להחיותו שנצטוונו על פק"נ וכו', ב' שהי' מהלכין וביד א' קיתון כו' עי' ב"מ ס"ב., ועי' ס' בית יהודה אות י"ד, וחמד"י ח"א (דף י"ד.) אריכות, והביא ר"מ פ"א הי"ד מרוצח, דעת הגה"מ וירושלמי דבספק סכנה חייב להחמיר עצמו כדי להציל חבירו, ועי' חו"מ סי' תכ"ו ובפת"ש, ובשו"ת הרדב"ז סי' תרכ"ה וקומץ מנחה מ' רצ"ו, וכתבתי בזה הרבה חדשות בפרד"י ח"א (דף ס"ה.), ובגר תושב מצוון אנו להחיותו כמו ישראל, ועפרד"י וישלח (דף רנ"ד:) ובחמד"י (דף ק"ג ע"ג), וחת"ס יו"ד סי' רי"ג בהא דגר קטן כשהטבילו רבו יכול למחות כשהגדיל, ז"ד אם אביו ואמו לא גיירו עצמם לא הוי לו זכות גמור, אבל כשאבותיו מגיירים עמו הוי זכות גמור לו שלא ישאר עכו"ם לחודי בלי אבותיו, ובכה"ג מודה ר"י דגם בהגדילו א"י למחות וע"ש מ"ש להסביר הדבר - ובהמאסף מירושלים תרס"ח סי' ז' נסתפק אם הב' שמהלכים בדרך הם אב ובנו או אם ובנה וביד הבן קיתון מים, ולמ"ד כיבוד משל בן אי אמרי' ג"כ חייך קודמין, או כיון דהבן מחויב מצד כיבוד להאכילו משלו לא אמרי' חייך קודמין, ובני הרה"ח ר' דוד נ"י אמר דק' על גמ' דבקידושין (כ'.) כל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו, ותוס' הק' די להיות כאדונו וי"ל דאם אין לו אלא כר אחד מחויב ליתן לעבד, וק' דחייך קודמין, והמהרי"ט מחלק בין וחי אחיך דשניהם מצוון כל אחד להחיות חבירו ומה חזית כו', משא"ה בעבד יש לו חיוב על האדון, והאדון אין לו חיוב על העבד ע"ש, והמהר"ם שיף מחלק בין הטבה לחיות, דבחיות הוא קודם ובהטבה עבד קודם, א"כ לפ"ז הבן פטור ליתן לאביו בקיתון למהר"ם שיף דבחיות הוא קודם, ולהמהרי"ט ה"נ כל אחד מצוה להחיות את חבירו ממילא האב קודם, ועפרד"י משפטים (דף קצ"ו.) דבר נכון בזה: ובגמ' שם עד שבא ר"ע ולימד חייך קודמין, החידושי הרי"מ ז"ל אמר רק ר"ע יכול לומר זה, כמ"ש בברכות (ס"א:) כל ימי הייתי מצטער על פ' זה מתי יבוא לידי ואקימנו, דכל ימיו חכה לתת חייו על קידוש השם, ורק הוא יכול לומר חייך קודמין, שלא הי' צריך חיותו עבור עצמו ולטובת עצמו, אבל אותם שחי לשם הנאה ותענוג אין לו רשות לומר שחייו קודמין לחיי חבירו - ובדברי שאול כ', כאן כ' וחי בצירי ולעיל בפסוק ל"ה כ' וחי בפתח וגם לא כ' עמך, וי"ל כי לעיל הכוונה שיחי' עמו ואצלו ומחזיק בו, ועז"א וחי בפתח שמורה על הסמיכות, אבל כאן לענין נשך אמר שלא תקח מאתו כי חי אחיו עמו ונוטל חיותו, כלשון הש"ס חייתו בכך ולכך אמר בצירי - וע"ע בס' יראים סי' רע"ב, ומ"ש בדבריו בס' מנחת סולת על החינוך מ' ס"ח, ובקובץ דרושים חו"ד סי' ד' מדודי הגאבד"ק לוטימארסק ז"ל, ובשו"ת אמרי דוד סי' ר"ו: והחי' הרי"מ ז"ל נסתפק אם יש ביד א' קיתון מים שאינו צריך לו, ויש ב' צמאים שאם ישתו שניהם ימיתו שניהם, וא' ישתה א' יחיה, נראה לכאו' שצריך לחלק לשניהם דלא שייך טעם דחייך קודמין ובשפתי צדיק אות ל"ה נסתפק אי יהי' א' אוהב וא' שונא אי שייך כי היכי דניכף ליצרי', כב"מ (ל"ב.) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כי היכי דליכוף ליצרי', אף שבפריקה מצוה יותר משום צער בע"ח דאורייתא, מ"מ משום כפיית היצר יקדים טעינה, כן י"ל כאן שענין כפיית היצר צריך היא בעצמו וממילא שייך חייך קודמין לחיי חבירך: ואדמו"ר מגור שליט"א כ' על זה וז"ל כפי המדומה רק בפריקה וטעינה אמרה תורהזאת להקדים, ולא מצינו בשאר מילי שיהי' הקדמה לשונא מטעם זה עכ"ל, וגם חקר בשפ"צ באות ל"ד במצוה, אם יש לו כזית מצה ויש ב' אנשים שצריכים מצה, אם יתן לאחד יקיים המצוה כתיקונה, ואם יתן לשניהם יהי' לכל אחד חצי שיעור, שנסתפקו האחרונים אי שייך קצת מצוה בחצי שיעור ע"ש, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י פקודי (דף שע"ט.), וע"ע מ"ש לעיל בפ' אחרי (י"ח ה'):
פסוק לז:
את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך, כשתתן צדקה או גמ"ח תתן בסבר פנים יפות, ולא "לנשוך" אותו עם דברים חדים וקשים אשר ידקור אותו כחרב - ויש אנשים שמתרצין עצמם שמוכרחים ליקח רבית לפי שהם בעלי הוצאות גדולות לפרנסה, להכי כ' תורה ובמרבית לא תתן אכליך, לא תרבה בהוצאות גדולות על אכליך והוצאת הבית ממילא לא תצרך ליקח נשך - ועוד ראיתי דבמשפטים (כ"ג ח') ושחד לא תקח, וקשה למה לא כתב ג"כ שלא יתן שוחד כמו שכתב על הדיין המקבל, וכמו שאסור ללוה ליתן רבית עי' ב"מ (ע"ה:), וי"ל דבכוונה נשמטה זה, דאם הי' איסור מפורש על הניתן, הי' צד אחד משתדל ליתן בחשבו, שהצד שכנגדו לא יתן מפני שאסור, אבל כשאין איסור מפורש יחשוב, כי כמו שהוא נותן כך אפשר שכנגדו ג"כ יתן מאחר שאין איסור, ועל פי זה ישתקע ענין נתינת שוחד: ועוד שמעתי דדרך מלוה ברבית שמקמץ אוכל מפיו שחושב שבהמעות הזה יוכל להרויח בו רבית, וזה פי' ובמרבית לא תתן אכליך - ובב"מ (ע"ג.) כל מי שיש מעות ומלוה שלא ברבית עליו הכ' אומר כספו לא נתן בנשך וכו' עושה אלה לא ימוט לעולם, למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, והא קא חזינן דלא מוזפו ברבית ומתמוטטין, אר"א הללו מתמוטטין ועולין והללו אין עולין, ועי' בשב שמעתתא בהקדמה שהק', דרואין הרבה שלא יזפו ברבית וג"כ מתמוטטין ולא יעלו עוד למעלה, ורק המד' אמר על משפיל אף מרומם (ש"א ב' ו') שהשי"ת ישפיל לאחד באותו זמן ירומם לשני יקח ממון מאחד ויתן להשני, (ונקראים נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה, ומעות נקראו זוזים שזזים מזה לזה), אבל הלוקח רבית, מעותיו יאבדו על לעולם שגם שני לא ישיג, אבל אצל יורדים הגם שיאבדו מעות, ישיגו לכה"פ אחרים, וזה תי' גמ' הללו מתמוטטין ועולין אותם שלא ילוו ברבית. ואף דלפעמים יתמוטטו וירדו למטה עכ"פ יעלו אחרים במקומם, והללו מתמוטטין ואין עולין, מלוה ברבית כשיתמוטטו לא יעלה שום איש במקומם, ורק המעות כלה ונאבד על לעולם ולא יהנו אחרים מזה: ושם ב"מ (ע"ה:) לוה עובר בלא תשיך וכו' וברמב"ן דברים (כ"ג כ') דלכן כ' תורה אזהרה מיוחדת ללוה שאם רצה ליזק נכסיו רשאי, וסד"א שאם רוצה ליתן רבית ג"כ רשאי וקמ"ל דאסור, ועי' בס' הדוה"ע שהק' דהא אין רשאי להזיק נכסיו ועובר בבל תשחית כר"מ פ"ו ה"י ממלכים, ועי' קידושין (ל"ד:), וי"ל הפשט דרשאי למחול על הזיקו, ועי' חינוך מ' תקע"ב שכ"כ - ובשפ"צ אות ל"ו הביא מהחי' הרי"מ ז"ל דהו"א מי שצריך המעות עבור עצמו לצורך פרנסתו, והלכה דחייך קודמין לחיי חבירך, כשאין מחויב ע"פ ד"ת להלוותו, הוי ס"ד שמותר להלותו ברבית, דהו"א איסור רבית רק למי שיש לו מעות חוץ לצורך פרנסתו מצוה להלות בלא רבית משא"כ כנ"ל, לכך כ' אם תלוה רשות כשלא תהי' מחייב להלותו מ"מ אסור משום נשך: ואדמו"ר מגור שליט"א הביא משם הר"ר משה וואליער ז"ל, שאמר החי' הרי"מ ז"ל להוספה בזה, כי הי' סד"א טעם איסור רבית כשיש מצות להלוות מטעם מה אני בחנם, אסור לקבל שכר ע"ז משא"כ כשאין מצוה: וראיתי בקובץ דרושים חו"ג סי' ל"ח שהה"צ ר' אלטער ע"מ איגר שליט"א מלובלין, רצה לתקן הפרצה בעוה"ר בעון החמור רבית מי שיש לו רק מגע ומשא בעולם העסק, ומעט מזעיר שיזכרו לעשות היתר עיסקא, ויש סרסרים לעבירה הזאת, וגם העוסקים בבאנקים מי ירהיב בנפשו לדרוש היתר עיסקא וגם החרדים נכשלים בזה, ורצה לזכות הרבים בתקנה קבוע "שכל איש יכתוב בכתב ידו פעם א' אצל הרב דמתא, שכל עסקים שיעשה מעיד על עצמו שהוא על אופן עסקא ע"פ תקנות חז"ל, אף אם ישכח או שלא יוכל לדבר מזה בפירוש יהי' על צד הית"ע" ובתקנה זו יהי' מפורש שכל מי שיזכור ויהי' ביכולת. לעשות הית"ע לא יסמוך על הית"ע הכללית, ויועיל עכ"פ להשוכחים והאנוסים, וכעין עירוב תבשילין המועיל בעד השוכחים באונס ומכ"ש כאן שיחתום עצמו, וגם הבאנקין יתנו פעם א' מכתב כזה ע"ש שהאריך בזה והג' ר'אלי' קלאצקין ז"ל הסכים לזה, ועשו"ת מהרש"ם ח"א סי' כ' כ' היתר בבאנק שנתמעט איסור רבית כשיש איזה שותפות של עכו"ם, ועי' שואל ומשיב קמא ח"ג סל"א, ושו"ת מהרא"י הלוי ח"ב סנ"ד, וכיון דבזה"ז הסקארב נוטל חלק בראש לא לבד בריוח אך גם בקרן – והגר"מ אריק ז"ל כ' שלדעתו טוב יותר שיעשו כן פ"א בשנה, כי על כל ימי חייו ברוב הימים ישכח הדבר, ועי' בתשובותיו אמרי יושר ח"א סי' קפ"ט, וטוב יותר שיעשה זה בעשי"ת כי אז הזמן מוכשר לזה – ובחוברת ה' נדפס קונטרס הלכה למעשה בזה מהרבה רבנים מסימן ל"ה והלאה, והביאו צ"צ החדש יו"ד סי' פ"ח שחוכך להחמיר שלא יועיל אפי' תנאי מפורש שמקבל בעסקא אם לא ליכתב ויחתם. והביא מכתובות (נ"ו.) טעמא בכתבה לי' אבל בע"פ לא, וע"ע שם בחוברת ז' סי' נ"ח וס', ומגודל אריכות לא העתקתי: ובס' אהבת דוד בקונ' הספקות ח"ב נדפס תשובה מדודי הגאבד"ק לאסק ז"ל בשם צמיחת דודאים, בענין הבאנקין, ורבים סמכו עצמם ללמוד זכות ותלו בדברי רש"י הנז' במרדכי פא"נ דלא אסרה התורה רק רבית הבא מיד לוה למלוה, ואשלד"ע והאריך בזה ומביא שו"ת חינוך ב"י בסי' ס"ג, שדוחה דברי המתירין רבית ע"י שליח, ויש ללמוד זכות להבאנקין דהוי רק אבק רבית, ובא"ר אין הלוה עובר רק משים לפני עור כרמ"א סי' ק"ס, וכיון דהבאנקין חשידי לזה א"ע בלפ"ע, וע"ע בכתב סופר סי' פ"ה, בתשו' הרי בשמים סי' קט"ו, תשו' ברכת חיים סי' ס"א, שו"מ קמא ח"ג סל"א, ותשו' תרשיש שהם סי' ל"ד ל"ה ל"ו, ע"ש בדבריהם יש מחמירין ויש מקילין ודודי ז"ל סיים שם דאין להחמיר בזה והמיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב: ובאוסף מכתבים סי' ל"ט מאדמו"ר מגור שליט"א הביא לשון ת"כ כאן מצות רבית, וכן בילקוט כאן המקבל עליו עול מצות רבית לכאורה הול"ל עבירת רבית. אילם הרמז על דור השפל שא"א לקיים בשלימות למנוע מרבית יש עצה, מצוה לשמוע דברי חכמים ולעשות היתר עיסקא בכל הלואה, וזה נקרא עול מצות רבית עכ"ל – וביו"ד סי' ק"ס סכ"ב מותר ללות ברבית משום פקוח נפש, ותמה הטו"ז דמה הוצרך להשמיענו, דהלא כל התורה נדחית מפני פק"נ חוץ מג"ע וע"ז ושפ"ד, והרב ר' משה קנאהל נ"י האבד"ק מיקוליטשין כתב לי, משום דאי' שם בש"ע סעיף ב' דאיסור רבית חמור ככופר באלקי ישראל, וע"כ שלא תחשיב דהוי אבזרייהו דע"ז ואינו נדחה מפני פק"נ ע"כ הוצרך להשמיעני דבפק"נ מותר:
פסוק לח:
לתת לכם, עי' בעה"ת ובש"ס ווילנא בהגהות ר"צ ברלין כתובות (ק"י:) כל הדר בחו"ל וכו', וכ"ה בזה"ק יתרו (דע"ט. בהר ק"ט. ופנחס רכ"ה.) אבל ראיתי בס' המצות שמביא גירסא בש"ס כל היוצא מא"י לחו"ל, וכ"ה באבות דר"נ פ"ו, ות"כ בהר, ועי' תשב"ץ סי' תקס"ב, ושו"ת הרשב"א ח"א סי' קל"ד. ור"מ פ"ה הי"ב ממלכים - ועי' בהפלאה כתובות שם חידש דכל אונס אינה טענה אלא כשהעיכוב מחמת אונס. אבל אם אינו רוצה לעשות אין טענת אונס בטענה שאם הי' רוצה הי' אונס ע"ש, וא"כ כיון שאינו עולה לא"י משום חן מקומו וארצו ולא משום פחד, ואונס סכנות הדרך אינו אונם ועון הוא בידו ע"ש, וכ"כ שם (בדף ג'.) בתד"ה וסברה, ובתשובותיו גבעת פנחס סי' ב', ועי' חלקת יואב קמא או"ח סי' כ"ה בזה – ושם בהפלאה הק' אהא דכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקי וכו', דמשמע דדומה בלבד אבל באמת אין לו אלקי, ובחו"ל דומה כמי שאין לו אלקי אבל באמת יש לו, וא"כ עדיף בחו"ל מ"א. וכ' דבאמת המקבל עליו עול תורה ומצות יש לו אלקי והפורק אין לו. אמנם מעלת א"י גדולה כ"כ שכל הדר בה אפי' אין בידו תורה ומצות דומה כמו שיש לו אלקי, ובחו"ל אפי' מקבל עליו עולה תורה ומצות דומה כמי שאי"ל אלקי ע"ש, וערבי נחל פ' תולדות, ובפרד"י ח"ב (דף ל"ט) בקונ' בכורי דוד מבני הרה"ח שיחי': ואנכי אמרתי בזה דבפסחים (קי"ג.) ג' מנוחלי עוה"ב הדר בא"י, ומגדל בניו לת"ח, והמבדיל על היין, וכאן בכתו' ק"י כל המהלך ד"א בא"י מובטח שהוא בן עוה"ב. א"כ כל הדר בא"י יש לו בטח עוה"ב אבל בחו"ל הכל לפי זכותו. והא דכל ישראל יש להם חלעה"ב קאי על עה"ב אחר תחה"מ כמ"ש הרע"ב, ובחלק אי' דגם חסידי אוה"ע יש להם חלק עה"ב, (ע"ש בדף צ'. בלעם אין לו חלעה"ב. ובפהמ"ש לר"מ וז"ל וזכר בלעם והוא אינו מישראל, לפי שחסידי אומות יש להן חלק לעוה"ב. ובלעם מרשעי עכו"ם), ויצא מזה דכל הדר בא"י יש לו חלעה"ב אף שאינו צדיק מ"מ המקום קדושה גורם לו לעה"ב, אבל בחו"ל תלוי לפי צדקתו, ואם רשע אין לו עה"ב, וא"כ שוה לעכו"ם דאם יש לו זכות זוכה מעה"ב, וז"שכל הדר בחו"ל דומה כמי שאי"ל אלקי, דהיינו שדומה לעכו"ם שאין לו אלקי, ומחסידי אוה"ע זוכה בעה"ב, אבל בא"י אף שאין לו זכותים יש לו עה"ב, אבל עדיין ק' הלשון דומה בדר בא"י, וכה"ק ברי"ף בעין יעקב, ונראה לי דה' רחמים ואלקים דין. ובמד' ורש"י ריש בראשית דמתחלה עלה בלבו לברוא במדה"ד ואח"כ שיתף מדת הרחמים, וכאן אי' דומה כמי שיש לו אלקי והוא מדת הדין. וביבמות (קכ"א:) ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה שנ' וסביביו נשערה מאד, (תהלים נ' ג'), ויצא מזה דכל העולם במה"ר ועם צדיקים במדה"ד, וז"ש כל הדר בא"י אפי' אינו צדיק דומה כמי שיש לו אלקי, דהיינו צדיק שנידן במה"ד שהוא בשם אלקי, אבל בחו"ל לפי זכותו. עוד נראה לי דעוד ק' למה אמרו בלשון אלקי ולא אלקים, ורק דאי' דאין ה' מייחד שמו בשם פרטי רק על צדיקים כמ"ש אלקי אברהם וכו' (ויצא כח י"ג) וז"ש כל הדר בא"י ואפי' אינו צדיק דומה כמי שיש לו אלקי. דהיינו שדומה לצדיק שה' מייחד שמו אליו בלשון יחיד, ובס' שמע שלמה פ' שמות פי' בזה מחז"ל במכילתא. דיתרו אמר למשה קבל עליך שבן הראשון יהי' לע"ז ותמוה, (ועמ"ש בפרד"י שמות כ"ג.) וי"ל דיתרו פחד שמא יקח משה אשתו ובניו ויברח כמו שעשה יעקב ללבן, לכן השביע אותו שישאר אצלו עכ"פ בן אחד ובו יתנחם, וז"פ כי כשישאר אותו בחו"ל הוי כעובד ע"ז כנ"ל, וע"ע רדב"ז ב' אלפים קס"ח. ובפרקי דר"א פ"ח אפי' צדיקים וחכמים בחו"ל ורועה צאן ובקר בא"י, אין מעברין השנה אלא ע"י רועה צאן ובקר, אפי' נביאים בחו"ל והדיוטים בא"י מעברין בא"י, ובשו"ת מהריט"ץ סי' כ"ה על הר"מ הנ"ל שכ' כל היוצא לחו"ל כעע"ז, ושינה מל' גמ' שכל הדר, אלא כוונתו להפוך בזכות הדרים בחו"ל דמה יהי' על ישראל ועל רבנן הדרים בחו"ל, וזה כוונת גמ' אל ידור ר"ל לא יצא לדור מי שדר מכבר בא"י ומולדתו שם, וע' בס' שארית יעקב פ' תזריע, ובספרו שמע יעקב פ' חיי שרה מה שהאריך בזה לענין הלכה, וע"ע בכל בו סי' קס"ז, ובמד' תלפיות ענף א"י ה' קדש אותנו, והתורה כמו שטר כתובה, וכפיית הר סיני כגיגית כחופה, וא"י היא בכתובה, ואסור לאדם לדור עם אשתו בלא כתובה, לכן הדר בחו"ל דומה כמי שאי"ל אלוקי - ובפרד"א פי"ג אבני א"י כבדים מאבני חו"ל, ובזה הי' מבחינים חסידים הראשונים אם באו לגבול א"י, ובענינים אלו כתבתי קונטרס מיוחד בשם בונה ירושלים השי"ת יזכני להוציא לאורה:
פסוק לט:
וכי ימוך וגו' לא תעבוד בו עבודת עבד, עמנ"ח מ' שד"מ, ובת"כ שלא יטול לפניך כלים במרחץ וכ"כ במכילתא משפטים, ובס' הדרוש ועיון הק' מעירובין (כ"ז:) מובילנא מאני' לבי מסותא. ובב"מ (מ"א:) והפשט שמי שמלמד אותו שמיעה זו ועושה לו שירות כתלמוד לרבו יחשוב אותו כרבו, עי' הגהות רצ"ח, ולפמ"ש בכתובות (צ"ו) שאין התלמוד רשאי לעשות לרבו רק מלאכות שעבד עברי עושה לרבו, והבאת כלים למרחץ אין ע"ע עושה לרבו גם התלמוד אין רשאי לעשות לרבו. ורק א"ש דבכתובות שם אי' רק במקום שאין מכירין אותו התלמוד, יש לחוש שיאמרו שהוא עבד כנעני אבל. במקום שמכירין מותר, וע"ע ברכת אהרן מאמר מ"ה וקע"ז בענין שימוש ת"ח, ובשבת (קי"ד:) ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, וי"ל ברצותו להפליג מעלת האיש שיתרץ לו הענין החמור הלז, אמר כי מאן דמתרגם הא שמתתא ידע כי ת"ח אמתי הוא, ולכן בעצמו יוביל בגדיו אחריו לבית המרחץ, למען לנקותם מכל רבב כדי שיהי' טהורים ונקיים כיאות לבגדי ת"ח:
פסוק מא:
ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ובמשפטים (כ"א ג') כ' ויצאה אשתו "עמו" ולא נזכרו בניו, דהק' חז"ל וכי מי הכניס אשתו ובניו שיצאו עתה, הא קנה רק אותו לבדו, ומזה ראי' שקונה ע"ע מחויב במזונות אשתו ובניו, לפי שנתרחקו עתה מבעלה ואביהם וצריך האדון לפרנסם, אבל ודאי שאין האדון מחויב יותר מאביהם, והדין באה"ע סי' ע"א ס"א דרק מחויב לפרנס בניו עד ו' שנים ממילא האדון ג"כ כן, וא"ש במשפטים איירי כשעבד יוצא בשש, ממילא הבנים שהי' לו בעת המכירה הי' יותר משש שנים, ואין לאדון לפרנסם עוד קודם יציאת העבד, להכי כ' רק אשתו שאותה מחויב לזון תמיד, אבל הבנים יצאו עוד מקודם, אבל כאן איירי ביובל שבא קודם שש שנים מרש"י פסוק ז', יוכל להיות שאיזה מבנים עוד לא שלמו ו' שנים והאדון מחויב ליתן להם מזונות כ' אשתו ובניו שיצאו בניו לחירות, כ"כ בתורת משה פ' משפטים:
פסוק מב:
לא ימכרו, בפנים יפות כ' שמדעת העבד יכול למוכרו לאחר, עמ"ש בדבריו בס' מנחת סולת על החינוך מצוה מ"ב ומ"ה, שהאריך בזה:
פסוק מו:
לעולם בהם תעבודו עי' מנ"ח מ' שמ"ח, עבד כנעני או שפחה יכולים למכור עצמם לישראל, ושפחה בטבילה ועבד אף במילה, וחייב במצות כאשה, וכן גוי יכול למכור בניו ובנותיו לעבדים ולשפחות, ואפי' בניו ובנותיו הגדולים יכולים למכור, ער"מ פ"ט ה"ב מעבדים והכ"מ לא הראה מקורו, וגם לא ביאר אם האם ג"כ יכולה למכור בניה, ובקומץ מנחה שם כ' דמשכחת שיהי' איש א' חצי ישראל וחצי עכו"ם, כגון ב' הי' להם עבד גוי ושיחרר א' חציו ונתגייר והו"ל חצי עבד גוי וחצי ישראל, ואח"כ שיחררו רבו השני והו"ל חצי ישראל וחצי גוי, ויל"ע איך יעשה בשבת דגוי ששבת חייב מיתה וחצי ישראל חייב לשבות, וא"כ אם לא יעשה שום מלאכה יתחייב מיתה מצד גוי ואם יעשה מלאכה יתחייב מצד ישראל וגם אי צריך לעשות קרבן פסח דמצד ישראל חייב, ומצד גוי לא יוכל לאכול פסח דכ' כל בן נכר לא יאכל בו, ואי"ל דיאכל, ועשה בפסח דוחה לל"ת, אך עשה דישראל לא דחי ל"ת דמצד גוי, ועי' טורי אבן חגיגה (ב':) דמסופק בזה דאפשר דכיון דהוא בגוף אחד שרי, ואפ"ל. דאעדל"ת שבמיתה, ובב"נ אזהרתן מיתתן, וגם י"ל להר"ן יומא פיה"כ דאיסור נבלה חמור מאיסור שבת, דמשום נבלה חייב על כל כזית וכזית ואיסורים הרבה חמור מאיסור א' חמור, ושיעורין לא נתנו לב"נ ומצד חלק גוי עובר על כל משהו והעשה לא קיים רק בכזית, והוא דבר חדש:
פסוק מו:
שם) בסוטה (ג'.) רי"א רשות ורע"א חובה, וכן בקינא את אשתו, ובלא יטמא בכהנים, ובתוס' הק' ממכות (כ"ג.) תרי"ג נאמרו מסיני, ולר"י בצרי ג', ולר"ע טפו להו ג', ובהקדמת ידי משה על מד"ר הביא מהגר"ד אפענהיים ז"ל דאזלו לשיטתי' במשנה מנחות (כ"ח.) ציצית בד' כנפות אי הוי חדא מצוה או ד' מצות: ובשבת (ד'.) וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, ובתוס'. הק' מגיטין (מ"א:) בחצי עבד וחצי ב"ח כופין לרבו ומשחררו הא המשחרר עובר בעשה, ותי' שאני פו"ר דהיא מצוה רבה, והרשב"א תי' דבח"ע ליכא מצוה לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו, וכההוא אמתא שרבים נכשלים בה כפוהו לשחררה, ובטורי אבן ריש חגיגה ד"ה לישא מסביר כיון שהוא חצי ב"ח ועובד את עצמו יומו, א"כ אין בו העשה לעולם ב"ת, לכן אף בצד עבדות אין עשה דאי אפשר לקיים לב"ת, ועי' קצה"ח סי' קע"א - ותמהו המפו' מגיטין (ל"ח.) בהאי אתתא שזכר הרשב"א דאמרי' אי לאו דמשחרר בעשה הוי כופין לשחררה, ומקשה בגמ' ממעשה דאשה ח"ש וחב"ח וכפו לרבה לשחררה, ולרשב"א מה קו' שא"ה דליכא מצוה כלל, ובכל"ח מביא בשם הגה"ק מטשעכאנאווי ז"ל תי', וכ"כ בחת"ס שבת עפמ"ש בב"מ (ע"ג:), דאפי' בישראל גמור אם אינו נוהג כשורה מותר לעבוד בו לעולם, והאשה ח"ע וחב"ח לא התנהגה כשורה, הי' גם בצד החירות העשה לב"ת, וכ"כ בתו"ת אות ר"מ, ובכל"ח מהסס בזה שא"כ יצא מזה דבר חדש דבאינו נוהג כשורה אין כופין לרבו, ובמשנה סתם קאמר ח"ע וחב"ח כופין לרבו, וכ' ע"פ האבודרהם וכל בו הידועים, דאשה פטורה ממ"ע שהז"ג שמשועבדת לבעלה, וא"כ חצי עבד וחב"ח שאינו מתנהג כשורה ומותר לעבוד בו, מ"מ ל"ש העשה לב"ת כיון שע"י זה שחב"ח מחויב במ"ע שהז"ג מצד חירות, וא"כ בזמן המצוה א"י לעבוד עמו אפי' ביום של רבו, דאי' בגיטין (מ"ב.) דלענין איסורא לא קאמרי', וא"כ במ"ע וחב"ח מחויב בק"ש ותפילין אפי' ביום של רבו, וא"כ גם בזמן של רבו א"י לעבוד בו, ולא תתקיים לב"ת כיון דאיכא זמנים שא"י לעבוד ושפיר כופין לשחררו, וזה דוקא בח"ע וחב"ח, אבל בחצי' שפחה וחב"ח דאפי' אם נעשים ב"ח גמורה פטירה ממ"ע שהז"ג בכל הנשים, ול"ש דבטל העשה משום זה, רק מצד שא"י לעבוד עמה מצד החירות, שפיר היכי דאינה מתנהגת כשורה דמותר לעביד בה שוב איכא עשה לב"ת, ועשו"ת בית שלמה אי"ח סי' י"ז: ובשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' קנ"א כ', דלא שייך לב"ת רק היכי דשייך והתנחלתם אותם לבניהם אחריהם לרשת אחוזה, והיינו עבד דראוי לוולדות שבנ"י יהי' עבד עולם לבנ"י אחרי', ואין לחלק בין סריסים ואיילינית ממין הראוי שיולידו לאדון. משא"כ ח"ע שלא משכחת וולדות לאדון ממילא לא שייך לרשת אחוזה יל"ש נמי לב"ת, וא"כ בח"ש וחב"ח דמהרה יבנה בהמ"ק ויכול למיסרה לע"ע, ויהי' הוולדות שלו שייך שפיר לב"ת ושפיר מדמה ש"ס שפחה גמורה לזה ע"ש עוד - וע"ע בשו"ת עטרת חכמים אה"ע סי' ל"א דרשב"א כ' למשנה ב' וכל זמן שלא שיחרר אין לו שיעבוד, אבל למשנה א' שעובד יום א' כו' שייך לב"ח,ובאמתא ל"ש פו"ר, ואין כופין כמ"ש תוס' דמב"י ד"ה יום, ושייך לב"ת אף בחצי ב"ח, וכ"כ בתפא"י שם, וע"ע בברית יעקב סי' ל"ט, פמ"ג או"ח סי' קמ"ג בא"א סק"א, חת"ס גיטין ל"ח, שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קס"ז, כתב סופר או"ח סי' ס"ב, לימודי ה' סי' ב', אמרי בינה בגיטין (מ"א.), ס' זכרון שמואל שם, שו"ת ארץ צבי חו"מ סי' י"ח, שו"ת אבני צדק או"ח סי' ק"ח, שואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' כ"ג, ותירוש ויצהר סי' ל"ב ול"ג אריכות גדול: ובס' יראים סי' ר"פ כ' דעשה לב"ת קאי על עבד מז' אומות, וכוונתו הוא דוקא מז' אומות, והגאבד"ק אזרקוב שליט"א הקשה דא"כ לישנו בגמ' (ברכות (מ"ח:) וגיטין (ל"ח:) דמעשה דר"א הי' משאר אומות, דג"כ מקרי ע"כ וכרמב"ם פ"ט ה"ג מעבדים, וגם קשה איך משכחת עבד מז' אומות, ממנ"פ אי עשה תשובה דמותר לקיימו עי' סוטה (ל"ה:), הא הוי כישראל ואינו נמכר, ואי לא עשה תשובה אסור גם לקיימו, וער"מ פ"ו ה"א ממלכים וצ"ע:
פסוק מו:
שם) ובאחיכם איש באחיו לא תרדה בו בפרך, קשה הכפל באחיכם איש באחד, אבל זה הצער היותר גדול שאח ירד באחיו בפרך, כמו שברזל המכה בברזל קולו יותר גדול מהמכה בדבר אחר, כי את אחיו הוא מכה כמ"ש במדרש, ועי' מקרא מפורש ומ"ש לקמן בבחקתי (כ"ו י"ז):
פסוק מז:
או לעקר משפחת גר אחרי ימכר גאולה תהי' לו, וברש"י זה הנמכר לעכו"ם עצמו, ועי' כלי יקר שהק' וכי ס"ד שיגאלנו קודם שהוא נמכר וכו', אכן באמת בא להורות בתיבת "אחרי" דבר גדול וכמ"ש בת"כ פ"ח, בא ואמר הריני נמכר יכול הזקק לו ת"ל אחרי נמכר, דאם בא לומר דהגאולה תהי' אחרי נמכר פשיטא שאין פדיון אלא לאחר השיעבוד, אלא לא אתי למימר אלא השלילה והוא אחרי נמכר הוזקק לו, ולא קודם שנמכר דילמא מרמה, וראיתי בברכי יוסף יו"ד סי' רנ"ז סק"ו שהעלה ג"כ כן, והביא דאם יאמר אדם לקרובו הנני אמכר עצמי לעכו"ם אם לא תתן לי כדי דמי דאח"כ תפדה אותי בעל כרחך, אין נזקקין לו שנ' אחרי ימכר, ואף דמלשון הק"א נראה דשמא ירמה אותו, אך הברכ"י העלה דאפי' רואין בעליל דלא ברמאות הולך וסובר באמת, אפ"ה אין נזקקין מפשטא דקרא אחרי נמכר ולא קודם, ואף דהיא לאו רמאי מ"מ חוששין לאינך דיעשו כן יום יום ע"ש באריכות:
פסוק מז:
רמב"ן חבור כאח וכו' והוא משולל הבנה, ובקובץ דרושים חוברת ו' סי' ל"א כ' שט"ס וצ"ל בוחר באח, וכוונתו דלכך נקט הכתוב דהארמאי היא משפחת גר דאם אין לו משפחה עמנו, מאין יבוא שיקנה לו את הישראל לעבד, בהיותם בארצות שונות ומפורדים זה מזה, רק תושב ממשפחתו אשר יושב עמנו הוא בוחר לו את אחיו הישראלי אשר מך עמו, ומכיר אותו שימכור עצמו לעבד למשפחתו הארמאי שבארץ אחרת, והיא המקרב הרחוקים והממוצע שבממכר זה ודיבר הכ' בהוה, וע"ש בסי' ל"ב עוד ג' פירושים, ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק מט:
דודו יש הבדל בין דוד ובין אחי אב, דוד לא בא רק על אחי אביו מאב, ושם אחי האב כולל בין מן האב בין מן האם, תוה"מ סי' צ"ו ואילת השחר סי' תקל"ה:
פסוק נא:
רבותּ בשנים בקידושין (כ':) וכי יש שנים מרובות וכו', וברש"י וכי אפשר להיותן מרובות על שש, ותמוה דשש לא שייך בע"ע הנמכר לעכו"ם עי' ברש"ש, ובתו"ת כ' דט"ס והמלה שש הוא ר"ת "שארי שנים" דק' לו מ"ש רבות בשנים דמשמע שיהי' ריבה בשנים, וכי אפשר להיות מרובות על שארי שנים או מועטות, ועי' ערכין (ל':) שכ' רש"י כן, ועי' במקור ברוך מבוא פכ"ז סי' כ"א:
פסוק נה:
כי לי בנ"י עבדים עי' בס' גן רוה, ופני מבין, ובתוספות ברכה כ' דבראה (י"ד א') בנים אתם לה' אלקיכם, ובב"ב (י'.) בזמן שעושים רצונו של מקום נקראים בנים ובאין עושין רש"מ נקראין עבדים, ולכאו' הסברא הפוכה כי הבן לעולם בנו אף אם רע, לא יוכל היחש להשתנות, ולא כן העבד כשאינו עובד לפי הרצון של בעה"ב איזהו עבד היא, וי"ל למ"ש במנחות (מ"א.) דיש מצות אע"פ שמבטלין אותת בכל זאת אינם נקראים עוברים על המצות כגון בציצית רק בבגד של ד' כנפות, אבל מי שאין לו בגד כזה אינו מחויב לעשות לו בגד כזה כדי להתחייב בציצית, וזה אם משתדל עשות לו בגד כזה נקרא עושה רש"מ, ודומה לבן שמשתדל לעשות רצון אביו אף במקום שאפשר לו להפטר, אבל זה שאינו משתדל להביא עצמו לידי חיוב, נקרא עבד שדרכו לעשות רק חובתו אבל אינו משתדל לעשות רצון רבו בדבר הפטור ע"פ חובת עבד וא"ש: ובאבות פ"ג מי"ד חביבין ישראל שנקראו בנים שנ' בני בכורי ישראל (שמות ד' כ"ב),(ועי' תפא"י) וחיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים שנ' בנים אתם, וצ"ב מה נתוסף בראי' שני', וגם הל' חיבה יתירה, וי"ל דבלשון בנ"א כשמדבר עם צעיר לימים כי חביב לו קורא בלשון חיבה "בני" אע"פ שזר לו (יהושע ז' י"ט), יהושע אמר לעכן בני שים כבוד לה', ושאול אמר לדוד הקולך זה בני דוד (ש"א כ"ד ט"ז), ברוך אתה בני דוד (שם כ"ו כ"ה), וחזקי' קרא לכהנים ולוים בנים (דהי"ב כ"ט י"א), ותהלים (ב' ז'), ומשלי (ג' א') כמה פעמים, וקהלת (י"ב י"ב) - וברכות (ל"ד:) קרי ריב"ז לר' חנינא תלמידו בנו, ובעירובין (י"ג., גיטין ס"ז., סנהד' ל"ה.,) וירושלמי ברכות פ"ב ה"א ע"ש, ולא כן אם שואלים לאחד בן מי זה, האיש והוא השיב בן פלוני משמעות בן ממש, בש"א (י"ז נ"ח) בן מי אתה ויאמר בן עבדך ישי, והלשון בני בכורי ישראל אמר ה' בעצמו, ואין ראי' שחשוב אותם כבן ממש ורק לשון חיבה, אבל בנים אתם אמר משה, ואם אחד קורא לאיש בן פלוני הוא בן ממש, וז"ש חביבין ישראל שקרא להם ה' בני וחיבה יתירה מקריאת משה: ומצינו ג"כ לשון הרגיל בגמ' בן עוה"ב, כמו בשבת (קנ"ג.) מהספידו ש"א ניכר אם בן עה"ב, ומגילה (כ"ח:) כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא בן עה"ב, וכן בתענית (כ"ב. וכתובות קי"א.) ועוד, ורמז בזה אע"פ שכל ישראל יש להן חלעה"ב סנהד' (צ'.), אך אלה שמובא זכותם לעה"ב ביחוד, הם באים לעה"ב באהבה וחביבות מיוחדה, ועתו"ס כתובות (ק"ג:) שבאותם שאמרו מזומן לחיי עה"ב, הכוונה שבאים לעה"ב בלא דין ויסורין:
פסוק נה:
שם) אסור להשכיר יותר מג' שנים דיצא מכלל שכיר לכלל עבד, כמ"ש בראה (ט"ו י"ח) כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים, ועש"ך חו"מ סי' של"ג סקי"ז, ורביד הזהב נסתפק בהא דחוזר באמצע יום היינו לנוח, אבל להשכיר עצמו לבעה"ב לא, או יכול לומר זה נוח לי ואצל הראשון קשה לי, ועי' מהרי"ט ח"ב סי' מ"ז במלמד שחוזר לנוח אבל להשתכר לא ועמ"ש בפרד"י משפטים (קצ"ב:) בזה, ובב"ק (קט"ז:) פועל יכול לחזור אפי' בחצי יום דכ' כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים, וכ"פ בחו"מ סי' של"ג ס"ג, ובחות יאיר סי' קי"ג כ' דש"צ שהשכיר אינו יכול לחזור, דרק אמרו בפועל אבל ש"צ דמלאכתו מלאכת שמים לא הוי בכלל עבד לעבדים, ועי' שבות יעקב ח"א סי' ו' בזה ובס' מגן גבורים סי' נ"ה סק"ה כ' לפמ"ש בחו"מ סי' קע"ו סט"ו דשיתוף א"י לחלוק באמצע הזמן שקצב, ובסמ"ע סקמ"ד דלא דמי לפועל דשם עבד עלי' ולא שיתוף, ולפ"ז בש"צ שגם הוא צריך לאותה עבודה לשמוע קדיש וקדושה והוי כמו שיתוף, ובשואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' ס"ד כ' בפועל בבנין ביהכ"נ לא יוכל לחזור באמצע, דבדבר שבקדושה ל"ש עבד לעבדים, עי' בכל זה בהדרש והעיון, ובחות יאיר סי' ק"ו כ' דלי בנ"י עבדים ולא על"ע, ל"ש רק באיש ולא באשה דאינה מוזהרת כ"כ במצות, וממ"ע שהז"ג פטורות, וא"כ ע"י שתשכיר עצמה לאחרים לא תתבטל כ"כ מעבודת המקום: