פסוק א:בהר סיני. אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו כי הדבור בהר סיני ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבור׳ תקיא הארץ אותם כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ והזכיר בתחלה פי׳ השבתות:
פסוק ב:ושבתה הארץ שבת לה׳. מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו:
פסוק ב:וטעם שבת לה׳. כיום השבת וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה:
פסוק ג:את תבואתה. שב אל הארץ הנזכרת בפסוק הראשון:
פסוק ד:שבת שבתון. פירשתיו:
פסוק ה:ספיח. ידוע שהוא מגזרת ספחני נא גם נזירך ידוע שהוא מגזרת נזיר:
פסוק ה:שנת שבתון. הטעם כי שנת שבתון היא לארץ והטעם שהארץ אינה ברשותך בשנה הזאת:
פסוק ו:והיתה שבת הארץ. הטעם כל מה שהוציאה מעצמה:
פסוק ו:וטעם לכם. לכל העולם:
פסוק ו:וטעם לך. שיש רשות לבעל האדמה לאכול הספיחים:
פסוק ז:ולבהמתך. שהיא ברשותך:
פסוק ז:ולחיה. שאיננה ברשותך:
פסוק ט:והעברת שופר תרועה. יש מחלוקת אם נברא העולם בניסן או בתשרי ואין צורך להאריך כי מעתיקי הדת תקנו לנו בתפלות ראש השנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון והנה ראינו תקיעת שופר בשנת היובל בתשרי בתחלת השנה ועוד בפרשת הקהל את העם לקרוא בתורה בחג הסוכות וכתוב למען ישמעו ולמען ילמדו ולא יתכן להיות אחר חצי השנה (ועוד וחג האסיף בצאת השנה וכן תקופת השנה) (במ״ט אינו) והעד הנאמן שנת השבת שכתוב לא תזרעו ובמרחשון יחלו בארץ ישראל לזרוע ואם היתה תחלת השנה מניסן הנה לא יקצרו אשר זרעו בשנה הששית ולא יזרעו כי הנה שנת השמטה היא ואחר שלא יקצרו זרע שנה ששית לא יזרעו פעמים והכתוב אמר לא תזרעו בשנה השביעית לבדה ויהודה הפרסי אמר כי ישראל היו מונים בחשבון השמש ואילו היה זה נכון הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור כי חכמי הודו מוסיפים על רביע היום חומש שעה ותלמי וחביריו אומרים כי יחסר חלק משלש מאות ביום והוא קרוב ממהלך העבור והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש ואחרי׳ מאה ועשר ואחרי׳ מאה ושלשים גם מאה ושמונים כי יש מי שהיא שנתו להשלמת המזלות מנקודה נראית ויש מנקודת הגלגל הנטוי לימין ולשמאל ואנחנו צריכים לקבלה ועוד כי פירוש חדש יכחיש הפרסי והצדוקים אומרים שהדת על שנת הלבנה. דע כי אין ללבנה שנה כלל רק בקשו המחשבים מספר חדשים קרובים לשנת החמה ומצאום י״ב כאשר אין לחמה חדש והמחשבים בקשו מספר לחדש שיהיה נחלק קרוב לחדש מימות חדשי הלבנה על כי חדשינו הם ללבנה ושנותינו ישובו בסוף לשנות החמה על כן העתיקו חז״ל כי לעולם היה בית דין עושה שבעה עבורים בכל מחזור הלכה למשה מסיני אף על פי שהיו קובעים בכל חדש על פי ראיית הלבנה וסוד המחזור ידוע מחכמת המזלות:
פסוק ט:וטעם תעבירו. שיתקעו שופר בכל המזלות:
פסוק י:וקדשתם את שנת החמשים. בעבודת הארץ וכל יושביה:
פסוק י:דרור. ידועה שהוא כמו חפשי וכדרור לעוף עוף קטן מנגן כשהוא ברשותו ואם הוא ברשות אדם לא יאכל עד שימות:
פסוק י:יובל. כמו שלוח וחז״ל אמרו שפירוש יובל כבש והראיה שופרות היובלים ונקראה השנה בשם השופר:
פסוק י:וטעם תהיה לכם. לישראל לבדם:
פסוק י:ושבתם איש אל אחזתו. כאשר יפרש כי בשנת היובל תשוב הארץ הנמכרת לבעליה:
פסוק י:ואיש אל משפחתו. העבד הנמכר לישראל:
פסוק יא:יובל היא. אחר שהיא שנת יובל לא תזרעו:
פסוק יב:קדש תהיה לכם. כי היא מפורש׳ בינות השנים:
פסוק יב:מן השדה תאכלו. מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כלכם ככתוב בשנת השמטה:
פסוק יג:בשנת היובל הזאת. טעמו בתחלת השנה:
פסוק יד:או קנה. שם הפעל ויחסר מקום קניתם קנה וכן זכור את יום השבת ורבים כמוהם:
פסוק יד:וטעם תמכרו. לשון רבים על פי עדים. וכן טעם אל תונו. רק כמספר שנים:
פסוק טז:תרבה מקנתו. הפך תמעיט:
פסוק יז:וטעם אל תונו איש את עמיתו. אזהרה למוכר כי הראשון לקונה:
פסוק יז:כי אני ה׳ אלהיכם. ואחר שאני אלהיכם אפרע משניהם מאשר יונה עמיתו. ואם תעשו חקותי תתן הארץ פריה וטעם להזכיר זה בעבור מספר תבואות:
פסוק כ:אמרו הצדוקים כי תבואתנו ראיה כי תחלת השנה מניסן ואין זו ראיה כי יתכן להיות פירוש תבואתנו מה שתוציא הארץ מעצמה ואם אמרו לא תקרא תבואה כי אם ספיח הנה לנגדם מן השדה תאכלו את תבואתה ועוד יודיענו איך יעשו בשנת היובל כי לא יזרעו בששית ובשביעית ובשמינית רק יזרעו בתשיעית ויקצרו בעשירית ולמה לא הזכיר הכתוב זה כי אמר לשלש השנים לבדם והנכון בעיני שפירוש ועשת את התבואה שאתן ברכה בששית שיספיק ויוסיף עוד שנה ובשנת היובל יהיו שלש שנים בלא תוספות:
פסוק כא:ומלת ועשת זרה כמו משרת את המלך כי בעבור התחברות שני תוי״ן חסרו האחד להקל על הלשון:
פסוק כב:ישן. שב על מן וטעמו כעצם וכן מן הכפרת תעשו את הכרובים:
פסוק כג:לצמיתות. כמו כריתות והתי״ו שרש מגזרת יצמיתם ה׳ אלהינו:
פסוק כג:כי לי הארץ. זה טעם נכבד וכן אמר משה בתפלתו ה׳ מעון אתה היית לנו אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא:
פסוק כד:ארץ אחוזתכם. שירשתם בארץ כנען גם בארץ האמורי:
פסוק כה:ימוך. מהפעלים השניים הנראים ונח נעלם ביניהם וטעמו כמו דל ואביון:
פסוק כה:הקרוב אליו. ממשפחתו:
פסוק כז:וחשב. מהבנין הכבד הדגוש:
פסוק כח:ויצא. הממכר. והנה שם תחת תאר השם ורבים כמוהו ואחר שהזכיר בית מושב ידענו כי ומכר מאחזתו שדה או כרם:
פסוק כט:עיר חומה. עיר מוקפת:
פסוק כט:ימים. שנה עד שוב הימים מקור וחום וקיץ וחורף כאשר היו כי סבתם שוב השמש למקומה והנה אנחנו צריכים לקבלה על שנה תמימה אם לחמה אם ללבנה ואם מעוברת:
פסוק לא:על שדה הארץ יחשב. כמו ויבואו האנשים על הנשים ופי׳ עם:
פסוק לא:גאולה תהיה לו. לכל בית ובית כמו בנות צעדה עלי שור וכמו על בניה כי איננו:
פסוק לג:ובעבור שאמר גאלת עולם אמר ואשר יגאל והטעם כמו יקנה ויש אומרים אפילו אם היה הגואל לוי. וי״ו ויצא כפ״א רפה בלשון ישמעאל. בית או עיר המשפט אחד:
פסוק לה:ומטה ידו. מגזרת לא ימוט והמ״ם שרש וכמוהו אם אמרתי מטה רגלי:
פסוק לה:עמך. שאתה חייב לנמצא עמך שאתה רואה:
פסוק לה:והחזקת בו. הפך ומטה ידו שלא יפול:
פסוק לה:גר ותושב. ואם הוא מארצך או גר ותושב
פסוק לו:נשך ותרבית. מפורש בדברי הקבלה. תי״ו תרבית נוסף כמו תרמית והוא מגזרת רב רק הוא מהפעלים שהלמ״ד שלהם נח נעלם כמו תכלית שנאה ואחר כן פי׳ הנשך והתרבית גם מ״ם מרבית נוסף כמו מ״ם ואבן משכית:
פסוק לח:וטעם אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. שהייתם גרים והנה נתתי לכם אחוזה והטעם דבק עם גר ותושב וחי עמך גם עם כל הפרשה הנזכרת בעבור גאלת הארץ. והזכיר פרשת ומטה ידו עמך בעבור שיזכיר הישראלי שיהיה לו צורך רב עד שימכור עצמו שיצא ביובל והנה כל פרשת הסדר דבקה:
פסוק לט:ונמכר לך. הוא מעצמו או גנב ממך ומכרוהו בבית דין:
פסוק מא:הוא ובניו עמו. זה שהעתיקו חכמים ועבדו לעולם:
פסוק מב:וטעם כי עבדי הם. כי אני קניתים מבית עבדים:
פסוק מג:תרדה בו. כטעם ממשלה:
פסוק מג:בפרך. כדברי המתרגם ארמית:
פסוק מד:מאת הגוים אשר סביבותיכם. כעמון ומואב ואדום וארם:
פסוק מה:וגם מבני התושבים. הדרים בארץ כנען שהיא ארצכם והם מהגוים הנזכרים או מצרים וכל עם חוץ משבעת הגוים כי הכתוב הזהיר עליהם לא תחיה כל נשמה והנה אסור אפילו להאכילם ויתכן שחז״ל אמרו עבד כנעני על הגר הגר בארץ כנען ואיננו כנעני בייחוסו או הם ידעו להוציא זה הדבר לאמתו כי דעתינו נקלה כנגד דעתם:
פסוק מו:והתנחלתם. מבנין התפעל וכמוהו והתאויתם לכם:
פסוק מו:לעולם בהם תעבודו. מותרים רק כאשר מצאנו חז״ל שאמרו כי היא מצוה קבלנוה:
פסוק מו:וטעם ובאחיכם בני ישראל. שתעשה הפרש בין אחיך ובין הנכרי:
פסוק מז:או לעקר. כמו שרש והטעם ששב לדת ישראל והוא ממשפחת גר ואין ריע לו רק הוא כמו מלת ושרשך הפך וכן ואת סוסיהם תעקד:
פסוק מט:או השיגה ידו. שמצא אבדה או ירש ממון מת ממשפחתו. והזכיר בתחלה האח והמשפחה כי הוא הדבר הנמצא ברוב:
פסוק נ:קנהו. בה״א ובלא ה״א שוה:
פסוק נ:המכרו. שם הפעל מבנין נפעל והשנים שיעמוד עמו כימי שכיר יהיה:
פסוק נא:וי״ו ואם מעט נשאר בשנים. כפ״א רפה בל׳ ישמעאל והטעם בין היות השנים הנשארות רבות או מועטות:
פסוק נא:לפיהן ישיב גאלתו. על כסף מקנתו כן יחשב לו:
פסוק נג:כשכיר שנה. להוסיף לא ירדנו בפרך לעיניך לא נעזוב הגר לרדות בו בפרך:
פסוק נד:ואם לא יגאל באלה. בשנים הנשארות ליובל ויש אומרים על ידי אלה הנזכרים:
פסוק נה:כי לי בני ישראל. טעם שתודיעו כן הגר הקונה העבד הישראלי:
