פסוק ח:ויעש את הכיור נחושת במראות הצובאות, אלו הנשים שהיו חפצות לבא לאהל מועד לשמוע ד"ת או להתפלל, כמו שתרגם דאתיין לצלאה והיו מתביישין שלא יראו אותם האנשים מה עשו עשו מראות וע"י אותם מראות היו רואין כל מה שבפנים. ורצו לעשותם מברזל הנדיי שמראה דבר הקטן גדול וכאשר ראו שאין שום ברזל נשמע בנדבה וגם ידעו שהברזל הוא שנאוי להקב"ה כמו שנבאר סוף הפרשה, עשו אותם מנחושת קלל. ולא עשאום מזכוכית לפי שישבר בנסיעתם וחנייתם, ופירוש הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד, החפצות שחפצו, תרגום יחפוץ וצבי, וכן בדניאל ודי הוה צבי הוה קטל, זהו אשר צבאו פתח אהל מועד שרצו לבא, או להתפלל כמו שתרגם אונקלוס, או לשמו ד"ת מפי משה, או כמו שאמר החכם ר' אברהם ן' עזרא ז"ל, כי הנשים האלה שהתנדבו המראות היו פרושות וסרו מתאוות העולם והיו עובדות השי"ת ונתנו מראותיהם נדבה. ומה שאמר אשר צבאו כי היו באות להתפלל ולשמוע כמו שתרגם אונקלוס. הכיור היה נתון בין אהל מועד ובין המזבח והיה מפסיק עליהם שלא יראי, לזה עשה משה הכיור מאותן המראות כדי שממנו יראו כל מה שבפנים. ולפי המדרש פירוש צובאות שהעמידו צבאות ע"י, וע"י שרתה השכינה על ישראל, שאין השכינה שורה פחות מס' רבוא וע"י נתרבו שנאמר יצאו כל צבאות ה', קרא אותם צבאות ה' לפי ששרתה עליהם שכינה, כמו שכתב רש"י ז"ל והוא מהמדרש, ז"ל, בנות ישראל היו בידם מראות שרואות בהם כשהם מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה משה רואה ומואס בהם מפני שעשויין ליצה"ר, א"ל הקב"ה קבל שאלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים שהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך והיו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילין אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות בעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר תחת התפוח עוררתיך וגו' ע"כ. והקשה רבינו בחיי ז"ל למה לא דרשו כן בכומז כמו שדרשו במראות והיה לו למשה רבינו למאוס בו יותר, והוא ז"ל תירץ כי שם נתערבה כל הנדבה וכאן נעשה כלי מיוחד. עוד י"ל ששם נתך אבל כאן נשאר כמו שהוא בעין לזה מאס בהם, ואפשר שהניחם כמו שהם כדי שכשתראה עצמה שם תשתוקק לבעלה אולי יבא לזכרונה להתפלל עליו לה' שיתן לה זרע הגון, ששם מקום התפלה, לזה אמר פתח אהל מועד אף כי לא היה נתון פתח אה"מ אלא בין אה"מ ובין המזבח:
פסוק ח:וכתב רקנאטי ז"ל צריך הכהן לראות בשעת זריקת הדם האיש והאשה המתכפרים בקרבן ובעבור שאסור להסתכל לכן עשו הכיור במראות הצובאות, כי כשהכהן מקריב קרבן נשים מסתכל בכיור ורואה בו פרצוף אשה המביאה הקרבן:
פסוק ט:ויעש את החצר לפאת נגב תימנה מאה באמה עמודיהם עשרים ואדניהם עשרים נחושת, ולפאת צפון מאה באמה עמודיהם עשרים ואדניהם עשרים נחושת, הפסוק כולו מיותר שהיל"ל וכן לפאת צפון, אבל בא לומר שצריך לעשות לשם כל מקום ומקום, וכן נאמר פ' תרומה ששם הוא הצווי ועשית את הקרשים למשכן לפאת נגב תימנה עשרים קרש וארבעים אדני כסף וגו', ולצלע המשכן לפאת צפון עשרים קרש וארבעיה אדנים כסף וגו', ולא אמר וכן לפאת צפון לכוונה הנזכרת:
פסוק כ:וכל היתדות למשכן ולחצר סביב נחושת, בא לומר אע"פ שדרך היתדות לעשותם מברזל אך הברזל הוא שנאוי לפני המקום שהוא זיונו של עשו והוא כלי מלחמתו ומתגאה בו ונאמר ואת עשו שנאתי, את לרבות כלי זיונו שהוא חרבו, כמ"ש על פסוק ותקח צפורה צור ולא סכין ע"ש, לזה בא לומר דלא מבעיא היתדות של המשכן אלא אפילו של החצר היו נחושת:
פסוק כ:גימטריאות
תנופת זהב לה', תנ"ו פ"ת לעניים ונחשב לכם כאלו נתתם זהב לה':
פסוק כ:אשר נמצא אתו עצי שטים, ס"ת ראוי"ם, כלומר ראוים לתת לנדבה:
פסוק כ:בידיה טוו ויביאו מטוה, ר"ת למפרע מוטב שהביאו מהמוטב:
פסוק כ:לב בידיה טוו. ר"ת למפרע טבל, שהיו טובלות לעשות בטהרה ולא בטומאה, וכן בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת, ר"ת בטומאה, ר"ל טבלו מפני הטומאה:
פסוק כ:שמן למאור בשמים. אם אתה נותן שמן להאיר, בשמים כלומר יושב בשמים יאיר נשמתך שנאמר נר ה' נשמת אדם:
פסוק כ:למאור. למה אור וכי הקב"ה צריך אור:
פסוק כ:לעשות. לעשת כתיב לומר שהם לא עשו אלא בסייעתא דשמיא:
פסוק כ:אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, לומר לפי שעשו עצמן כבהמה זכו להיות חכמים ונבונים, וכה"א אדם ובהמה וכו':
פסוק כ:נדבה בבקר בבקר. כל המביא נדבה בעולם הזה זוכה להביאה לעולם הבא שנקרא בקר שנאמר נפשי לה' משומרים לבקר:
פסוק כ:איש איש ממלאכתו. הקב"ה שנקרא איש סייע במלאכה:
פסוק כ:והותר. אותיות תורה שהיו עוסקים בתורה תחילה והנותר מהיום היו עוסקים במלאכת המשכן, מכאן שאין מבטלין ת"ת אפילו לבנין בה"מ:
פסוק כ:ופניהם איש אל אחיו, ס"ת שלום, רמז על המלאכים שנאמר עושה שלום במרומיו:
פסוק כ:כרכבו. גימ' רמ"ח כנגד איבריו של אדם שהמזבח מכפר עליהם:
פסוק כ:במראות הצובאות. לפי שעל הכיור היה מצוייר עליו מעשה מרכבה ולזה נקרא כיור לשון ציור וכיור:
פסוק כא:אלה פקודי המשכן משכן העדות. מה שהתחיל באלה ואמר המשכן משכן ב"פ, יובן באותו מאמר שמביא הזוהר פ' פנחס דחד חכים שאל תלת בעיין וחד מנהון דאמרין דיתבני מקדש אחרא והא לא הוו למבני אלא תרין זמנין בית ראשון ובית שני בית שלישי ובית רביעי לא תשכח באורייתא וכתיב גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון כו' והרשע לא רצה לשמוע נעשה גל של עצמות, וא"ר אבא מלה דא דשאל ההוא רשע אנא שאילנא לאליהו, אמר דבמתיבתא אסתדרו קמי קב"ה דכד נפקו ישראל ממצרים בעא קב"ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא ובעא למבני לון ביתא קדישא ולנחתא ליה מגו שמי רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבו קדישא כגוונא דדיוקנא דלעילא הה"ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך באן אתר מכון לשבתך פעלת ה' ההוא דפעלת אנת ה' ולא אחרא, מכון לשבתך פעלת דא בית ראשון מקדש ה' כוננו ידין דא בית שני, ותרווייהו אומנותא דקב"ה אינון. ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו ואכנס לון קב"ה לבנייהו בארעא ואוליפו עובדיהון וביתא אתבני על ידא דבר נש ובג"כ לא אתקיים, ושלמה הוה ידע דעובדא דבר נש לא אתקיים ועל דא אמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו דהא לית ביה קיומא. ביומי דעזרא גרם חטאה ואצטריכו אינון למבני, ולא הוה ביה קיומא, ועד כאן בניינא קדמאה דקב"ה לא הוה בעלמא דכתיב בונה ירושלים ה' הוא ולא אחרת, ובנינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל ע"כ. לזה אמר אלה כלומר בשביל אלה שאמרו אלה אלהיך ישראל, פקודי כמו וביום פקדי ונתמשכן ב"פ ע"י אדם שנעשה בנין משכן שאין לו עמידה והוא כמו פקדון שאינו קבוע, א"כ אלה פקודי שנפקד עליהם עון אלה לזה היה כמו משכון, משכן העד"ת גימ' עם ב' מלות נשים ע"ז, כלומר בית שני שנתמשכן היה בעון שנשאו נשים עוע"ז. עוד משכן משכן שנתמשכן הבית ונתמשכנו הם גם כן כי היו בני חורין ממה"מ ובעון אלה נתמשכנו, אלה פסל את הראשונים שהיו עתידין ליבנות ולא אתבניאו בעון אלה:
פסוק כא:עוד בזוהר אלה פקודי המשכן, ת"ח בההיא שעתא דעבידתא דמשכנא אתעביד הוה סטרא אחרא אזיל ושט ולא יכיל לאסטאה, ולא הוה אשכח עילא על מהימנותא דאומנין עד דקב"ה כפיף ליה לקמיה דמשה דאיהו עביד אומנותא דמהימנותא בעל כרחיה וסליק ממהימנותא דילהון לגבי כולא ורזא דא דכתיב אלה פקודי המשכן, אלה כד"א גם אלה תשכחנה, וכתיב אשר פקד על פי משה דתמן אתמנו ואתפקיד עד דאתעביד חושבנא דבי משכנא קמי משה וישראל כלהו ע"כ, א"כ אלה פקודי המשכן לפי זה הוא, אלה שהוא סטרא אחרא פקודי אתמני ואתפקד עד דאתעביד חושבנא, עשה פירוש פקודי לשון מנוי:
פסוק כא:עוד בזוהר באתרא אחרא דאיתא חושבנא לית תמן ברכתא ועל דא אצטריך לצלותא דמשה דישרי עליה ברכאן דכתיב ויברך אותם משה, פתח ואמר קום לך צרפתה הנה צויתי שם אשה לכלכלך וכו', מה כתיב ותאמר חי ה' אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח והא הכא מדידו הוה בההוא קמחא דהא הוה בר ממלא כף מלא כף הוא מדידו דיליה ואתחזי דלא שריין ביה ברכאן הואיל וקאים במדה וכתיב כד הקמח לא כלתה כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו, וכי אם ההוא קמחא דקיימא במדידו דהוה מלא כף לא פסק מיניה ברכאן בגין מלה דאליהו דכתיב כד הקמח לא תכלה וכתיב כד הקמח לא כלתה, משכן העדות אע"ג דקיימא בחושבנא הואיל ואתפקד על ידא דמשה כ"ש וכ"ש דשריין ביה ברכאן. ועל דא כתיב אלה פקודי המשכן אשר פקד על פי משה, אע"ג דאית ביה חושבנא דאתמר פקודי הואיל ואתפקד על פי משה לברכאן קאי, על פי משה אתתקן ואתפקד בכולא, בגין דאתמר למשה פקד פקדתי אתכם שתי פקידות פקידה אחת דאיהו קול דאפיק לההוא דבור ועביד ליה פקידה לאפקא מן גלותא והשתא פקידה אחרא לאמשכא קדושה וברכאן מעילא לתתא ע"כ:
פסוק כא:ודע והבן שהמשכן נסע ונסתלק ז' סלוקין, אמר נעשה במדבר במשכן שעשה משה מאהל יריעות, אחר כך באו לגלגל י"ד שנה והוקם שם שלש מאות ושבעים שנה חסר אחד כן מצאתי כתוב, אחר ג' סלוקין באו לנוב, אח"כ באו לגבעון הרי חמש סלוקין והוקם בנוב ובגבעון נ"ז שנה, אח"כ באו לירושלים ונבנה ב"פ, א' ע"י שלמה ואחד ע"י עזרא, הרי ז' סלוקין. כנגדו ז' סלוקין שמסתלקת הנשמה כשיורדת לבא לזה העולם לשכון בגוף החומרי. וזה נגלה לי בחלום ליל שבת שופטים שנת השנ"ז ליצירה, ראיתי בחלומי נשאלה שאלה בישיבה, הנשמה היא רוחנית בתכלית הדקות והיא חלק אלוה ממעל איך אפשר שתזדווג בגוף נגוף בעל חומר וצורה, ומה שייכות יש לה שתעמוד שם בו זמן קצוב ולמה, והשיב המשיב שזהו סוד ואלה המלכים אשר מלכו וגו', שיש ז' מדרגות זו למטה מזו וכל אשר יש לה עביות יותר ממה שלמעלה ממנה מסתלקת הנשמה ויורדת לשכון באותה מדרגה עד שתקבל העביות של אותה מדרגה, אח"כ אמר וימת בלע וימלוך תחתיו, המיתה היא הירידה שיורדת מאותה מדרגה ומולכת במדרגה שלמטה ממנה, ואחר שנתלבשה וקבלה העביות של אותה מדרגה יורדת למטה ממנה, והירידה שיורדת שהיא נקראת מיתה כמ"ש היא נקראת סוד הגלגול כאז"ל, והמלוכה שמולכת נקראת סוד העבור, וכן יורדת מבלע ליובב ומיובב לחושם ומחושם להדד וכן עד מדרגה אחרונה שהיא הדר, שאחר שקבלה העביות של שבעה מדרגות יכולה לקבל החומריות של הגוף שהוא הדר שיכולה לדור שם על ידי בחירה ורצון ע"י רחמים ודין שהם נקראים יצה"ט ויצה"ר, זהו קיץ וחורף יום ולילה, זהו בת מטרד שהיא טרודה שם, בת מי זהב ע"י רחמים ודין על ידי זכר ונקבה, ועל אלו ז' מדרגות נאמר וז' עדנין יחלפון עלוהי ויושבת בזה הגוף עד עדנים שהם שבעים שנה, וכל עשר שנים עולה במעלה, עשר שנים ראשונים שהן סוף העביות והעכירות עיר פרא אדם יולד, ועשר שנים יתחייב במצות, ועשר שלישיים יהיה במדרגת אדם, ועשר רביעיים בן מ' לבינה ועולם ומזכך חומרו עד הדרגה שביעית, וכל זה הוא עד שתקנה פרצוף ותהיה לעצמה, ואחר שקנתה פרצוף עולה על דרך ז' המדרגות דרך מסעיה ועולה ופושטת פרצוף אחד ומתלבשת בפרצוף אחר יותר זך, וכן עד מדרגה ז' שיכולה לעמוד לפני בוראו, זהו מה שראיתי, ולא נאמר למה אלו השמות יובב חושם הדד גו'. וכן גם כן במשכן היה ז' סלוקין כמ"ש, והראשון יותר זך שהיה מיריעות והיה ע"י בצלאל והיה בן י"ב שנה, אח"כ נבנה בנין ואהל ואח"כ נעשה כולו בנין בכותל ותקרה ונבנה מאליו שנאמר אבן שלמה מסע נבנה, אח"כ נעשה ע"י עזרא שנבנה בתכלית העביות, שנבנה בצער גדול שנאמר ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים וחצים וגו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ולזה היה ע"י עזרה עזר ה', וחסרו ה' דברים וכתבו עליהם שטנה לבטל הבנין, רמז למדרגה אחרונה שבנסיעת הנשמה שהיא בתכלית העביות והחומר:
פסוק כא:ובמדרש תנחומא פירש הז' עדנין בענין אחר ז"ל, באותה שעה מתחלפין עליו ז' עולמות, עולם ראשון דומה למלך שהכל שואלים בשלומו ומחבקים ומנשקים אותו כשהוא בן שנה עולם ב' דומה לחזיר שהוא שוגה באשפות כך הולד שוגה בצואה. כשהוא בן שנתים עולם ג' דומה לגדי שהוא מרקד לכאן ולכאן במרעה כך התינוק מתענג לפני אביו ואמו מרקד לכאן ולכאן והכל שמחים בו. כשהוא בן ה' שנים עולם רביעי דומה לסוס, כשם שהסוס רץ ומשתבח כך הנער משתבח בבחרותו ובעלומיו. כשיגיע לפרקו כשהוא בן י"ח עולם ה' דומה לחמור שנותנים עליו אוכף כך בני אדם נותנים עליו אוכפו אשה ומוליד בנים ובנות וחוזר והולך לכאן ולכאן להביא מזון לפרנס בניו ובנותיו ונותנים עליו משא והוא מעומס מבנים ובנות. כשהוא בן מ' שנה עולם ששי הוא דומה לכלב שהוא מרקד לכאן ולכאן נוטל מזה ונותן לזה ואינו מתבייש. כשהוא בן שבעים עולם ז' דומה לקוף שנשתנה צורתו ודמותו מכל הבריות ע"כ זהו בזקני עמי הארץ שנאמר עליהם וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם וחכמתם מתוספת בהם, שנאמר עוד ינובון בשיבה וגו', ועולים במעלת הסולם עד למעלת המלאכים והשרפים שהן יותר מהמלאכים שנאסר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה וכתיב שרפים עומדים וגו':
פסוק כא:ודע והבן שהאומנים היו ארבעה וכל אחד עשה כפי מדרגתו, כל איש חכם לב העושים במלאכה עשו בבחינת העשייה, ואהליאב עשה בבחינת היצירה, ובצלאל בבחינת הבריאה, ומשה בבחינת האצילות כפי הכוונה, כמו שכתבתי בפרשת ויקהל, וכן וכל חכם לב עשו בבחינת הגוף, ואהליאב בבחינת הנפש, ובצלאל בבחינת הרוח, ומשה בבחינת הנשמה, עליהם אמר הנביא כל הנקרא בשמי, זה משה שקרא שם על כל דבר ודבר וחתמו בשם ה, שלזה יש י"ח פסוקים כאשר צוה ה' את משה, שנתן חיות לכל דבר ודבר בה' שהוא ממית ומחיה לכל, שנאמר ואתה מחיה את כולם, ולכבודי בראתיו זה בצלאל שלא נברא אלא לעשות המשכן ועשאו בבחינת הבריאה, יצרתיו זה אהליאב שעשאו בבחינת היצירה, אף עשיתיו זה כל איש חכם לב שעשאו בבחינת העשיה, עשיה גימ' שכינה, וכן ובצלאל בן אורי בן חור "עשה "את "כל "אשר "צוה "ה' "את "משה ר"ת בגימ' הבריאה יתרי שהיא הנשמה, אהליאב בן אחיסמך גימ' רמה עם ה' מלות, צרף עמו ה"ס שהוא היה למטה דן שהוא אמצע הכנוי עולה בגימ' יציר, ושאר כל חכם לב היו בבחינת העשיה שהיא שכינה כמו שאמרתי, לזה נקראו חכם לב כי לב הוא השכינה שנאמר ויתעצב אל לבו, זאת אשיב אל לבי, צור לבבי, והיא נקראת צור, הנני עומד לפניך על הצור, א"כ מכאן מבואר שהיה המשכן כנגד כל העולמות כולם, לזה אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ר"ת בגי' אבי"ע ע"ה, לזה אמר בתוכם ולא אמר בתוכו, הזהירם שיעשוהו ויזהרו בעשייתו בארבע בחינות שהם אצילות בריאה יצירה עשיה, ר"ת אבי"ע. ואתו אהליאב, פירש מה היתה מלאכתו ואמר חרש וחשב ורוקם, לפי שהיה בבחינת היצירה והציור, אבל בצלאל לא פירש מלאכתו לפי שהיתה דקה מן הדקה שהיא בחינת הבריאה שהיא בחינת הרוח, וכן בריאה גימ' רוח, ואע"פ שכל אחד עשה בחינתו כפי קבלת נשמתו עכ"ז בעשיית אותה בחינה היה לו בה כללות הג' בחינות של אבי"ע אלא שלא היה גובר וגומר אלא אותה בחינה כפי קבלת נשמתו, כי נשמתו של משה רבינו ע"ה היתה מן האצילות א"כ ודאי שבחינת האצילות גוברת וגומרת, וכן בצלאל היתה מן הבריאה גומרת, וכן אהליאב היתה מן היצירה בחינת היצירה גוברת, עכ"ז היה עם כל אחד ואחד הג' בחינות, לזה אמר כאן שלשה דברים חרש וחושב ורוקם מלבד בחינתו שהן ארבעה, לזה אמר ד' דברים שאמר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש, ומשה על הכל שהיה בכונתו נותן חיות ונשמה באותו דבר כמו שאמרנו, וכן בזוהר ז"ל ע"י דבצלאל איהו עביד אומנותא ומשה אתקין כולא לבתר, משה ובצלאל כחדא הוו משה לעילא בצלאל תחותיה סיומא דגופא כגופא ע"כ:
פסוק כד:ויהי זהב התנופה. אחר שנעשה בו המשכן ובית המקדש לזה אמר העשוי למלאכה זו מלאכת המשכן, בכל מלאכת הקדש זה בית המקדש, אחר כן היה לו לזהב הויה ורוממות ועלוי, זהו ויהי זהב התנופה תרגום תנופה ארמותא. ובזוהר אמר כל זהב העשוי שנעשה בו העגל שנאמר אשר עשה אהרן למלאכת הקודש בא זהב של מלאכת הקודש וכפרה עליו. עוד כל הזהב העשוי הנעשה מאליו, לפי שא"א ע"י בני אדם להלביש על העץ כמו על הקרשים ועל המשכן ועל המזבח אלא על ידי מסמרים וברזל לא נזכר לא במשכן ולא במקדש, כי בארון אז"ל שעשה ג' ארונות כו', אמר וירקעו את פחי הזהב וגו', אבל בשאר צפויים לא נאמר כיצד ציפו, לזה אמר העשוי שנעשה מאליו, וכן אמר בזוהר ז"ל ת"ח בשעתא דכולהו אומנין שרו למעבד אומנותא ההוא עובדא ממש דשראן איהי אשלימא מגרמה אינון שראן ואיהי אשלימא עבידתא, וכד אתבני בי מקדשא כל עבידתא דאתעביד איהי מגרמא אתעבידא אומנין שראן ועבידתא אתחזיאה לון למעבד ואתרשימא קמייהו ואשתלמת איהי מגרמה והא אוקמוה דכתיב והבית בהבנותו וגו' כאשר יבנוה לא כתיב אלא בהבנותו דאיהו אשתלים מגרמה ע"כ. הרי בפירוש שהמשכן וביה"מ נעשו מאליהן, אמר העשוי למלאכה שהוא המשכן, בכל מלאכת הקדש זה ביה"מ:
פסוק כד:עוד אמר בזוהר שהקב"ה נסתכל בזהב שנעשה למשכן וכפר להם על הזהב שהביאו לעגל, ויהיה פירוש הפסוק כן כל הזהב העשוי למלאכה שהיא מלאכת העגל בכל מלאכת הקודש כשנעשה ממנו מלאכת הקודש, ויהי זהב התנופה כתרגומו ארמותא, לזה נתרומם ונתעלה זה הזהב על זהב העגל ונתכפר להם:
פסוק כד:עוד כל הזהב. לפי שהזהב לא נתפרש בפרשת ויקהל כמה זהב הביאו שאמר שם כל נדיב לב וגו' הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה', ולא פירש כמה הביאו וכאן לא פירש במה הוציאו אותו כמו שפירש הכסף שאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים ופירש במה הוציאוהו שאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש וגו', ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים, לזה אמר כל הזהב כל זהב העולם לא היה מספיק למלאכה אחת כמו הכפורת שהיה עוביה טפח ואמה וחצי רחבה ואמתים וחצי ארכה, זהו למלאכה, כ"ש בכל מלאכת הקודש שהם שאר מלאכות כגון הארון והקרשים והמזבח ושאר הכלים כל מלאכת הקודש הכל היה מזהב, כי הזהב שהביאו היה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל לבד והשאר מאין בא, לזה אמר ויהי שהיה לו הויה וברכה וגדולה ורוממות כי לזה נברא, ולזה יש רביע על זהב התנופה להורות שנתעלה ונתברך, ואינו דבק עם תשע ועשרים ככר, ולפי שהמביא זהב מרים ידו לומר שהביא דבר חשוב מה שאין כן במביא כסף או נחושת, לזה קצר בזהב והאריך בכסף ובנחושת, לומר שהן חביבין לפני הקב"ה יותר מן המביא זהב, ובאו השקלים והככרים של הכסף בכיון שהככרים הם מאה והשקלים הם אלף ות"ש חמשה ושבעים, שבע מאות חמשה ושבעים גימ' תשע"ה, והאלף בזה הוא עשר הרי מאה ועשר שהם סוד היחוד באי"ק, מה שאין כן בזהב שהעני מיחד ה' תמיד, וכן עני במ"ק אחד. עוד בזוהר כל הזהב העשוי, מעת שנתנו ישראל הזהב לא נחשב להם שנתנו זהב אלא כאלו נתנו כלי עשוי, ז"ל, כל הזהב העשוי מההיא שעתא דיהבו ליה ישראל והוה עשוי ואתקן מקדמת דנא:
פסוק כה:וכסף פקודי העדה. אע"פ שממנו נודע מנין ישראל ובמקום שיש מנין עין הרע שולטת בו, כאן שהוא מסטרא דימינא ומסטרא דימינא אתיין כל ברכאן לעלמא ועל דא אתמני כהנא דאיהו מסטרא דימינא לברכא, כן פירש בזוהר. א"כ פירוש הפסוק וכסף הואיל והוא כסף שהכסף הוא בימין, אע"פ שהוא פקודי העדה, ועוד שזה המנין היה מתוך חבה שאצל הקב"ה שנאמר עליו מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וגו', כ"ש שמנין ישראל ידוע לפני הקב"ה, אלא מתוך חבה מונה אותם בכל שעה, ודבר שיש בו חבה לא יש בו עין הרע, ויהיה פירוש כסף כמו נכספה וגם כלתה נפשי שהוא לשון השתוקקות וחבה, ולזה וכסף פקודי העדה, ועוד שלא בא מנין על מנין כמו שאמר פרשת תשא שהיו נותנים מחצית השקל וכשהיו מונין לא היו מונים החצאים אלא השקלים שלמים, זהו אומר בקע לגלגולת מחצית השקל בשקל הקודש לכל העובר, פירוש עובר יותר שהוא יותר מן הפקודים שנותנים חצי ומונין שלם, ועוד שנעשו מהם האדנים שהם יסוד המשכן, זהו ויהי מחת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש וגו', א"כ מכל אלו הבחינות לא יש עין הרע: