תנ"ך על הפרק - שמות לח - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות לח

88 / 929
היום

הפרק

מַעֲשֵׂה מִזְבֵּחַ הָעוֹלָה, הַכִּיּוֹר וְהֶחָצֵר, פִּקּוּדֵי הַמִּשְׁכָּן

וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל׃וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אלה פקודי הזכיר בכאן מנין הכלים ומספר הכסף. להודיענו שצריך האדם לצאת ידי שמים וידי הבריות. כאומרו והייתם נקיים מה' ומישראל. ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים. לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן שהכל היה במספר. ומי היה הסופר. אותו שנאמר בו בכל ביתי נאמן הוא. וזהו אשר פוקד על פי משה הנאמן. ומי היה הנאמן ביד איתמר. ומי היה עושה המלאכה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. שהיה איש שלם שעמד בצלאל ונבחר לעבודה זו משנברא העולם. מן הגדולים אשר בארץ בן אורי בן חור למטה יהודה. ולהורות שחכמתו לא היתה מיד אדם אלא ברוח נבואיי. אמר עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ולא אשר צוה אותו משה. כי ראתה עינו מה שלא ראה משה כמוזכר בדבריהם זכרונם לברכה. ולפי שטובים השנים מן האחד. אמר ואתו אהליאב. איש חכם ראוי לשרות שכינה בישראל על ידו. כשמו כן הוא אהליאב. אהל אב ראוי להיות נעשת על ידו. באופן שא"א ליפול חסרון לא במלאכה ולא בחשד אלו האנשים. ולכן אמר אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה. והוא עם כל קדושתו ומעלתו רצה לתת חשבון מכל הדברים שבאו לידו מן הקטון עד הגדול. בענין שלא יאמרו ישראל כמו שהיו אומרים שמשם נתעשר. כמוזכר בדבריהם על פסוק והביטו אחרי משה. עד שאמרו בואלה שמות רבה שכשהתחיל לתת חשבון באומרו כל הזהב כ"ט ככר וז' מאות ושלשים. וכסף ק' ככר וט' שקל. ואמר שהוציא הכסף בק' אדנים והיו יתרים תשעה שקל מן הכסף. ולא היה נזכר במה הוציא אותם והיו פניו מוריקות. והיו ישראל מסתכלים זה בזה. ואולי היו אומרים משל הדיוט מי שעוסק בדבש וכו'. עד שהאיר הקב"ה את עיניו ופנה למעלה שראה אותם בעמודים. והיינו דכתיב ואת האלף וז' המאות וחמשה וע' עשה ווים לעמודים. כלומר כבר מצאנו האבידה שלא היינו מוצאים מאלו השקלים. ואז שמחו כל ישראל וראו כי נאמן משה לנביא ה'. וכל זה להורות דת ודין לעוסקים בצרכי ישראל. שראוי להם לתת חשבון אמיתי ומדוייק לצאת ידי שמים וידי הבריות. ולא יאמרו מה לנו לזה כי הש"י יודע האמת. כי הכתוב אמר אל אלהים ה' הוא יודע וישראל ידע. ואמר אלה פקודי המשכן משכן. להורות שהיו ב' משכנין. משכן של מעלה ומשכן של מטה. כאומרם מקדש ה' כוננו ידיך. ובמשכן של מטה נתחזק משכן של מעלה. שנאמר הוקם המשכן סתם. ורז"ל אמרו המשכן משכן. שנתמשכן ב' פעמים. רמז לחרבן השני בתים. אשר פוקד ע"פ משה. שנפקד ונחסר ונהרס ע"פ התורה שלא נתעסקו בה ישראל. שנאמר על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי. וכן אמרו ותשלך אמת ארצה מיד מלכות הרשעה עשתה והצליחה. דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש. כי אע"פ שישראל עוסקים בתורה אין מכבדין אותה. ולכן בפסוק הזה רמז מה שאחז"ל ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא. וכן רגילין בשעה שמוציאין ס"ת מן ההיכל מיד יוצאים רובם למלאכתם או לדבר לשון הרע. וזהו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. והוא מונח בתיבה. ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה. אבל זאת רעה שנייה שעושים ישראל בשעת קריאת התורה. שהדין הוא שיש להם לשמוע לדברי החזן שהוא קורא בספר. ולכוין לדבריו. לראות הדברים שאומר אם קיימו אותם או בטלו אותם. לשוב בתשובה. ויש להם לכוין בדבריו כיום מ"ת שהיה יושב בהר שהוא כמו תיבה ואומר אנכי ה' לא יהיה לך. כמי שקורא בספר וכל העם תחת ההר שומעים ומכוונים. והם אין עושים כן אלא כולם מספרים אלו עם אלו בדברי מהתלות ותעתועים ובדברי המלאכות חדשים גם ישנים. ואותן שאין עושין כן קורין בחומשין בקולי קולות. והרי אמרו תרי קלי לא משתמעי. ועל זה אמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. זאת רעה שלישית הנהוגה בינינו בעונותינו. שעומד ס"ת פתוח ביום שבת ואין רוצים לעלות ולראות את פני האדון ה'. ומזלזלים בכבוד התורה בעבור כבודם. ואומרים איני רוצה לעלות אלא שלישי או שביעי. ואם אני עולה מי יעלה אחרי. בענין שנשאר הספר פתוח ביום השבת בתיבה ולא קם ולא זע איש מהם. ועל זה נאמר ובוזי יקלו. ואולי חשבו שהיא מצוה הכתובה בספר עזרא ולא בספר המצות. דכתיב ובפתחו עמדו כל העם. ולכן עומדים במקומן ואין רוצין לילך לקרות בתורה. ושגגה היא בידם שאין פירושו אלא שתקו ולא ענו עוד. ועל זה נאמר ולא הלכו בה שאין רוצים לנענע עצמם ממקומם לילך לקרות בעבור כבוד התורה. ועל זה נאמר משכן משכן. שנתמשכן ב' פעמים ונחסר ונפקד על פי התורה שאין עוסקים בה ואין מכבדין אותה. וזהו אשר פוקד על פי משה ולכן צריך לנו להתחזק בתורה ולכבדה ולעסוק בה. בענין שבזה נקים סוכת דוד הנופלת. ולהסיר זה המשכון מתחת יד אויבינו שהיא רמוסה ושכוחה בעונותינו. כי בעבור התורה גדר אבניו נהרסה. ובעבור זכות התורה עתידה לחזור ליישובה בזה הגלות. דכתיב זכרו תורת משה עבדי. ומה כתיב בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא בזכות התורה. וזהו המשכן משכן שנתמשכן ב' פעמים. ועתיד הש"י לפקוד נויהו ולהחזירו ליושנו ע"פ התורה. וזהו אשר פוקד על פי משה: ואמר משכן העדות. על התורה שנקראת עדות דכתיב עדות ה' נאמנה. והמשכן הוא מושב לארון העדות. וכן נקרא משכן העדות לפי שהוא עדות לישראל שהקב"ה כפר להם על מעשה העגל ורצה להשרות שכינתו ביניהם. אע"פ שחטאו חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. צוה לעשות משכן בזהב וכסף ונחשת לכפר עונם וזהו משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות. לפי שהמשכן עדות למשכן של מעלה. וכל הדברים שנעשו במשכן של מטה נעשו במשכן של מעלה. במשכן של מטה כתיב עצי שטים עומדים. ולמעלה כתיב שרפים עומדים. למטה כתיב והיו הכרובים פורשי כנפים. ולמעלה כתיב שש כנפים לאחד. למעלה כתיב ואת הככבים. ולמטה כתיב ועשית קרסי נחשת חמשים. שהקרסים היו נראין במשכן כככבים בשמים. למעלה כתיב נוטה שמים כיריעה. ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן. וכן בדברים רבים דומים זה לזה. באופן שמשכן של מטה הוא עדות למשכן של מעלה. לפי שהוא כנגד עולם העליון. וזהו המשכן משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות לפי שהוא עדות לבריאת העולם הזה. וכל הדברים שנבראו בעולם. כנגדם נצטוו במשכן כמו שפירשתי למעלה בפסוק ה' אהבתי מעון ביתך. לפי שהוא שקול כנגד בריאת עולמך. בבריאת העולם כתיב יהי אור. ובמשכן כתיב ועשית מנורה. וכן בכל הימים כתיב דוגמא זה לזה. הלא היא כתובה בפרשת ויקחו לי תרומה. וכן בבריאת שמים וארץ כתיב ויכולו השמים והארץ ובמשכן כתיב ותכל. בבריאת שמים וארץ כתיב ויברך אותם אלהים. ובמשכן כתיב ויברך אותם משה. הרי לך שהמשכן הוא עדות ודוגמא לזה העולם. ולכן כתיב המשכן משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות. לפי שזה המשכן שעשה משה ע"ה הוא עדות למשכן שעשה שלמה. כמו שאמרו וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן הכלים כתבנית אלו תעשו אותם. ולכן שלמה המלך ע"ה עשה במקדש כל הדברים שהיו במשכן. לפי שהיה המשכן רמז ועדות למשכן שלמה. וזהו המשכן משכן העדות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך