תנ"ך על הפרק - שמות לח - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

שמות לח

88 / 929
היום

הפרק

מַעֲשֵׂה מִזְבֵּחַ הָעוֹלָה, הַכִּיּוֹר וְהֶחָצֵר, פִּקּוּדֵי הַמִּשְׁכָּן

וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל׃וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויעש למזבח מכבר וגו׳ תחת כרכבו וגו׳. משמע שלא עשאו בפ״ע ואח״כ הלביש את המזבח בו. אלא מתחלה עשה המזבח בזה האופן. שעשה לו בליטת נחשת תחת הכרכב עד חצי המזבח ובאותה בליטה עשה מכבר ומעשה רשת. והבין בצלאל בחכמתו שלאו דוקא אמר משה ונתת אותה תחת כרכב המזבח מלמטה. דמשמע שיעשו בפ״ע ואחר כך ליתן על המזבח. אלא שהוא ל״ד ולא בא אלא ללמד של״ד ממנו כמו קרנותיו. ומזה יש להביא ראיה שפירוש מכבר ומעשה רשת אינו מן הצד אלא מלמעלה כדי שיקבל בנקבים הגדולים הגחלים כמש״כ לעיל בשם ת״י. דאי נימא שהי׳ מן הצד א״כ לא שייך לומר שהוא כמו מכבר ומעשה רשת אלא כשהיה בתלוש ואח״כ חיברו אבל אי הי׳ מחובר מעיקרו האיך הוא מעשה רשת. והרי מעולם לא היו בו נקבים מפולשים אלא כמש״כ שהנקבים היו מלמעלה למטה כמו כברה והיה למעלה הנקבים גדולים כמו רשת ולמטה ככברה כדי שיפלו הניצוצות של אש לארץ. וכ״ז לא היה צורך למזבח שעשה שלמה שהיה גדול ורחב ידים. משא״כ אל משה: ויבא את הבדים וגו׳. כמבואר בפ׳ הצווי והובא את בדיו. ונתבאר שם שהיה המצוה במזבח החיצון שיהא בצלאל מביא את הבדים בטבעות כמו בארון הקודש וביאר הכתוב שהביא על צלעות המזבח. היינו שהבדים יצאו משני צדי המזבח באופן שיהא ראוי למשא. ובפ׳ תרומה נתבאר הענין בטעם: במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד. ע׳ פרש״י ורמב״ן. והרמב״ן הוסיף להסביר מדוע בחרו לעשות במראותיהן כיור וכנו משום מי סוטה. וצ״ל שכבר נאמרה וידעו פ׳ סוטה. ועדיין ק׳ כפל לשון אשר צבאו. ומה מקרא חסר הצובאת פתח א״מ. ונראה ע״פ מאמרם בברכות הני נשי במאי זכיין באתנויי גברייהו בי מדרשא. ובפ׳ בלק עה״פ כנחלים נטיו נתבאר יותר זכות הנשים להביא התלמידים ללימודן ע״י שהן מספיקות אותם. וע״כ בזכות מרים ירד הבאר. שהוא מקוה טהרה המביא לידי קדושה כמו נשים שמביאין את אחרים לידי קדושת תורה ועבודה ומשום זה אמרו במו״ק דכ״ח דלמה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר מה פרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. ופרה אין בה קדושה אלא טהרה שמביאה לידי קדושה כך מרים הצדקת הי׳ צדקתה להביא אחרים לת״ת. ולמדה את אחרות לידי כך. ועי׳ ס׳ ויקרא ז׳ י״ט מש״כ שם. ע״כ בחרו את הכיור וכנו שמביאין לידי קדושת עבודה. ועוד יש הוספה בכיור וכנו שהביאו גם לידי קדושת התורה. שהרי משה רבינו שהיה נכנס בא״מ לא לבש בגדי כהונה כידוע בתענית ד״ח. ומ״מ היה מחויב ברחיצה כמבואר להלן מ׳ ל״א ורחצו משה ואהרן ממנו. וכמש״כ לעיל ל׳ כ״א שהבא לאהל מועד אפי׳ בלי צורך עבודה טעון קידוש יו״ר כדתנן בכלים פ״א. ומשה רבינו כשנכנס לא״מ תדיר הוא רק לת״ת שהיה אור המנורה מועיל שם כמש״כ לעיל בכ״מ. מש״ה אותן הנשים שזכו במצוה זו לאתנויי אינשי בי מדרשא זכו לעצמן לעשות במראותיהן כיור וכנו. ונמצא פי׳ במראות הצבאת. הנשים הללו שכנו עצמן במעשיהן להקרא בשם הצובאות. ומפרש המקרא את מי הצביאו אשר צבאו פתח א״מ. התלמידים שצבאו תמיד פתח א״מ. שהרי הי׳ ישיבה לפני אהל משה עד שלא הוקם המשכן שנקרא אהל מועד. או לפני המשכן אח״כ. והמה הנשים סייעו שיצבאו ע״פ שהכינו כ״צ. מש״ה נקראו הנשים צובאות: ולכתף השנית מזה ומזה. כבר נתבאר לעיל ס״פ תרומה: וחשוקיהם כסף. היינו באמצע. ועוד היה וצפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף כל עמודי החצר. ביארנו לעיל שהיה שני אופני חשוקיהם. באמצע וצפוי ראשיהם. ולמד בצלאל מדכתיב כל עמודי החצר לעיל והוא מיותר. אלא שנכלל בזה עוד אופן חשוק מה שלא למדנו מדכתיב וחשוקיהם כסף. והיינו דמפרש המקרא דצפוי ראשיהם היה בכלל מצות מחושקים כסף כל עמודי החצר דנאמר בצווי: מעשה רקם תכלת וגו׳. בכל מקום כתיב המינים במה נעשה. ואח״כ אופן המעשה. וכן כתיב בצווי שער החצר. וכאן במעשה כתיב להיפך. (וכן להלן ל״ט כ״ב. ויבואר שם) נראה שבא ללמד שהחכים בצלאל לעשות אופן הרקימה בתפארת יותר ממעשה ההיכל אע״ג שקדוש יותר. וכן הי׳ בבהמ״ק שהיה שער נקנור מופלא מאד יותר משער ההיכל. והוא משום דבתחלת הכניסה יש לעשות כן ועיין מש״כ לעיל כ״ז ט״ז: אלה פקודי. היינו מה שכתוב להלן כל הזהב וגו׳ הי׳ פקודי וגו׳: משכן העדות. הוא מיותר. ומכ״ש כאן שאינו מדבר בתכלית המשכן. אלא במנין הוצאות מלאכת המשכן. ומזה יצא דרש ברבה שבא משה ושאל מהקב״ה מה נעשה בנותר. והשיב כל מה שאתה יכול הטל על משכן העדת. והמדרש הוא פלא לפי הנראה שכונת משכן העדות הוא הארון שעמד בקה״ק. והרי כבר הי׳ עשוי כ״צ. וא״א להוסיף על עוביו עוד זהב. אלא נראה פי׳ משכן העדות הוא ארון עץ שעשה משה מתחלה ואח״כ עמד באהל משה ובו הי׳ מונח פרשיות ש״ת עד שנגמרה והובא בסוף לקדה״ק כדאי׳ בב״ב ספ״א. והנה מתחלה צוה הקב״ה לעשות ארון עץ דוקא וביארנו במקומו בס׳ דברים י׳ שבא הכונה ללמדם על עמלה של תלמוד שניתן בכח לוחות שניות. שזה דרכה ש״ת לבא מתחלה בעוני. אמנם אחר היגיעה ועמלה ש״ת הרי יש שני דרכים. א׳ מי שאינו מוסיף לקח בחידוש ופלפול ומגיע לתכלית יגיעתו במהרה ומה שנדרש להוראה מדמי מילתא למילתא. וזה הכח בא מכח הארון שבקדה״ק. שבמעט זמן ניתן לשם הלוחות השניות עצמן ובא לתכלית גדולתו. אבל הדרך הב׳ הוא מי שמוסיף לקח ופלפול ואינו מגיע לתכלית הוראה מהר עד שיגע עוד הרבה. אמנם כשבא לתכליתו הרי הוא מוסיף כבוד וגדולה וזה הכח בא על ידי פרשיות שכתב משה והיו מונחין אצלו. ומש״ה היו עוד בארון עץ עד שלבסוף אמר הקב״ה להטיל עליהם זהב כל שאפשר ללמד שאין קץ וגבול לכבודו. ולפי זה הדרוש יהי׳ משמעות המקרא שאנו עומדים בו אלה פקודי המשכן. הידוע עד כה. ועוד הראה חשבון כמה העלה על משכן העדות שהוא הארון של אהל משה אשר הוא במעלה רמה וגבוה שקדושתו וגדולתו א״צ לגבול המקום של קדה״ק דוקא. ולא גבול של צמצום זהב שהוא משל לכבוד: עבודת הלוים. באשר הרבה נשאר מנדבות שעברו. וגם אח״כ אחר מלאכת המשכן נפלו נדבות מישראל לבדק הבית ולכליו. והכל נמסר ליד הלוים ביד איתמר. כמו שהיה בימי עזרא ח׳ ואבדילה משרי הכהנים וגו׳ ואומרה להם אתם קודש לה׳ והכלים קודש וגו׳. והיה חובה על הלוים לקבל בחשבון ובמשקל ולמסור לאותם שבא מכחם ג״כ במשקל וככתוב שם ואשקלה להם וגו׳ ונבוא לירושל׳ וגו׳ וביום הרביעי נשקל הכסף והכלים וגו׳ וזה פי׳ עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳: ובצלאל וגו׳. לא בא הכתוב כאן לספר כי בצלאל ואהליאב היו ראשי האומנים שהרי כבר ידענו. וגם אין כאן מקום לזה. אלא המקראות הללו שייך להחשבון באשר משה הראה חשבון צדק מכ״ד דהיינו שנכנס לידו זהב חמשים ככר כרשום בפנקס נדבת כ״א. והראה כי הוציא על מלאכת המשכן תשע ועשרים ככר וגו׳ והמותר הניח לפניהם. ומסר לאיתמר והלוים. ועדיין היה מקום לחשוד מי יאמר כי כך וכך יצא על המלאכה. ואולי נשאר ביד הבע״מ ודבק מאום. ע״כ הקדים הכתוב כי בצלאל ואהליאב עשו את כל אשר צוה וגו׳ דאע״ג שרבו האומנים שעשו מכ״מ הכל לקחו מיד בצלאל ואהליאב בחשבון מצומצם כמה נצרך לכל דבר. ובצלאל ואהליאב ודאי לא נחשדו אחר שקרא ה׳ אותם בשם. (וכ״ז דלא כהרמב״ן לעיל כ״ח ה׳. ע״ש): חרש וחשב ורקם וגו׳. לעיל ל״ה ל״ה יש פסיק בין חרש ובין וחשב. וביארנו דוחשב לא קאי אלא על הרקימה ולא על מלאכת חרש. משא״כ לענין החשבון אין הפסק דמשמעו כאן דגם אהליאב ידע לחשוב צורך כל מין למלאכתו בלי יתרון. באופן שלא היה מקום לחשוד את האומנים בדברים השייך למלאכת חרש ורקם: העשוי למלאכה. לאפוקי מה שנותר מהרשום בפנקס הנדבות. הרי היה מונח ונמסר במשקל יפה לאיתמר והלוים כמש״כ: בכל מלאכת הקדש. משום שלא נתפרש יפה במקרא החשבון מן הזהב העשוי למלאכה כמו מן הכסף. שנתפרש יפה ככר לאדן. והיו הכל יכולים לשקול ולראות שכן הוא. משא״כ זהב לא נתפרש. ועדות ראשי האומנים לא היה אלא בצלאל לבדו. שהרי אהליאב לא היה יודע במעשה זהב וכסף ונחשת מש״ה לא היה עדות בצלאל מהני כ״כ. ואם היה אפשר להראות לכל יותר טוב. כדאי׳ בקידושין דס״ו ב׳ דבמקום שאין נאמנות כ״כ אומרים שלח ואחוי. מש״ה נתפרש בכסף ובנחשת יפה שנעשה בהם אלו ואלו הכלים. ושקלו כל כלי בפ״ע וראו החשבון משא״כ זהב אע״ג שלא היה אלא עד א׳ מכ״מ לא ניתן לשקול כל כלי באשר היה מלאכת הקודש ואין כבוד לשקול הארון והשלחן והמנורה ומזבח הפנימי. ע״כ לא ניתן חשבון פרטי גם על צפוי הקרשים. אחר שלא היו יכולים לעמוד על תמצית החשבון. וההכרח היה לסמוך על עדות של בצלאל שלא דבק מאום ביד האומנים משא״כ בכסף ונחשת נתפרש יפה על מה הוציאו זה הסך. והיה אפשר לחקור ולעמוד על האמת: ונחשת התנופה. לא כתיב התרומה כלשון המקרא בנדבות כל מרים תרומת כסף ונחשת כי כבר ביארנו שהיה תרומה ממעות המסחור. ומטבעות הוא מנחשת פשוט. וקודם שנמסר ליד משה הושלך כל המורם להתוך נחשת. ונעשה נחשת טוב. וע׳ מש״כ לעיל כ״ז ג׳. ואחר שנעשה נחשת קלל נקרא התנופה ומזה הנחשת נעשה חשבון כמה הוציאו. והנה לא נעשה חשבון מכסף התרומה משום שנשאר כל התרומה בשלימות וכמש״כ לעיל ל״ה ה׳:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך