א וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃ ה וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃ ו וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ח וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ט וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃ י עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יג וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ יז וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יח וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יט וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ כ וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃ כא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ כב וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כג וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃ כד כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כה וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כו בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃ כז וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃ כח וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃ כט וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל׃ ל וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ לא וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק ח:
במראות וכו׳ והיה מואס וכו׳ וא״ת מפני מה לא מאס הכומז דפשיטא דמאיס טפי ממראות וי״ל דכומז אולי הביאוהו לכפרה לפי שכשחטאו בעגל לא בע״ז בלבד חטאו אלא אף בג״ע וכדאיתא להדיא במדרש רבה על פ׳ ויקומו לצחק ומייתי ראיה מקרא בא אלי העבד וכו׳ לצחק בי והילכך אף על גב דמאיסי כיון דלכפרה אתו קיבלם משה אבל המראות שהביאו אחר כך לא רצה לקבלם הואיל ומאיסי מאחר שכבר יש להם הכפרה בכומז ובש״ח תירץ דגבי כומז כתיב שהביאו גם כן זהב אחר חח ונזם וטבעת בהדיה והתיכן ביחד ובטל כומז ביניהם אבל הכא לא הביאו שום נחשת יותר רק מראות ואחר המחילה תמהני איך שכח הכתוב שהביאו רש״י עצמו כאן ונחושת התנופה שבעים ככר וכו׳ וא״כ ה״נ היה יכול להתיך המראות עם שאר הנחשת. ועוד תירץ דכומז היה לבטל היצר כלו׳ כדי למעט שלא יוכל לבא לידי זימה אבל על ידי המראות באים לידי זימה עכ״ל וכמדומה שרצה הרב לדמות כומז זה של הנשים למאי דתנן הרחלים יוצאות כבולות שכובלים האליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן זכרים ולא דמי כלל דהכא מי מעכב בידיהם להסיר הכומז ואדרבא הכומז פשיטא דלנוי היה דומיא דמאן דמפרש דפוס של דדין דודאי לנוי הוא ה״נ מאן דמפ׳ דפוס של בית הרחם הוי נמי לנוי לכך נראה כדכתיבנא:
פסוק כא:
פיר״שי זכרונו לברכה בפרשה זו נמנו וכו׳ דק״ל אמאי כתיב אלה ולא כתיב ואלה דמוסיף על הראשונים ומשני דלא שייך כאן תוספת שהרי זהו עצמו האמור למעלה אלא דהכא אתא לתת חשבון על הכל:
פסוק כא:
המשכן משכן ב״פ וכו׳ אף על גב דלית הכא אלא חד משכן יתירא לדרשה דחד מיבעי ליה לגופיה י״ל דה׳ דהמשכן לאתויי עוד אחר דל חד לגופיה אייתרו ליה תרי לדרשה. והטעם שבא הרמז זה בכאן היינו כדאיתא במד׳ שלא הוצרך משה לתת החשבון הזה אלא לפי שידע שהיו חושדין אותו וז״ל והביטו אחרי משה לגנאי חמו פרקיה חמו קדליה אכיל הוא מיהודאי וכו׳ וחבירו משיבו ריקה אדם ששלט על מלאכ׳ המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר כיון ששמע משה כך א״ל חייכם כשהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר אלה פקודי המשכן ע״כ ולכך רמז להם כאן אצל אלה פקודי לו׳ שבשביל עון כזה יתמשכן המקדש בב׳ חרבנין במקדש ראשון דכתיב ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וכו׳ ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה׳ וכו׳ וה״נ עון לה״ר דכתיב מגורי אל חרב היו עמי ומפרשים רבותינו ז״ל שדוקרים זה את זה בחרבות שבפיהם וכן מקדש שני אמור רבנן דבעון זה חרב:
פסוק כא:
משכן העדות עדות וכו׳ דאילו מנתינת לוחות אחרונות אין זו עדות גמורה וברורה על הסליחה דהוה אפ׳ למיסק אדעתייהו דאדרבא הוה לדונם טפי שאם לא היה חוזר ונותן להם הלוחות מכיון שנשברו בטל צווי לא תעשה לך פסל ונמצא שאינם חייבים ועוד שלא יאמרו הותרה הרצועה להבא מכיון שיצאו אבל לא שויתר להם לכך הוצרך לעדות המשכן שזו עדות ברורה והרא״ם זכרונו לברכה כתב בענין אחר ע״ע ומ״ש רש״י ל׳ ויתור לפי שלא היתה מחילה לגמרי אלא ויתור לפי שעה שלא לכלותם אבל אמר וביום פקדי וכו׳:
פסוק כב:
ובצלאל וכו׳ אפילו דברים וכו׳ ק״ט דהא קראי מוכחי להדיא איפכא דהא בפרשת תרומה כתיב תחלה ארון וכלים ואחר כך משכן ובצווי משה לישראל דפ׳ ויקהל כתוב את המשכן תחלה ואחר כך כלים והרי זה להיפך ממש ממאי דכתב רש״י ותמהני מהרא״ם ז״ל שלא השגיח כלום בזה. ועיינתי בש״ס בפרק הרואה ששם מקור דבר זה וראיתי שם שהתו׳ ז״ל הרגישו דבפ׳ תרומה כתיב ארון תחלה ותירצו דמ״מ בפרש׳ תשא כתיב את המשכן תחלה והתם נמי הוא ציווי השם יתברך ע״ש ולעד״ן אין בדבריהם ז״ל אחר המחילה רבה כדי להעלות ארוכה חדא דס״ס תיקשי קראי אהדדי דהיכי צוה הקדוש ברוך הוא פעם המשכן תחלה ופעם הכלים תחלה ותו שהם ז״ל לא העירו כלום על הקו׳ השנית דבציווי משה כתיב בהדיא משכן תחלה וה״ז ממש איפכא ממאי דאמור רבנן. וראיתי להרב של״ה בדרוש ויקהל שהרגיש לגמרי בקושיותי הנז׳ אבל מה שתירץ הוא דחוק טובא עד אין חקר ע״ע. ולע״דן ליישב הכל עפ״י מאי דאמור רבנן יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. הרי דמעשה המשכן היה כעין מעשה שמים וארץ בצירוף אתוון וטעמא רבא איכא לפי מאי דאית במד׳ על פסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן להקים המשכן אין כתיב כאן אלא את מה הוקם עמו עולם שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת ומשהוקם המשכן נתבסס העולם ע״כ והנה במעשה שמים וארץ איתא בזוהר פ׳ בראשית וכן באותיות ר״ע דעאלו אתוון למפרע בסדר תשר״ק שה״ס בתחלה עלה במחשבה לבראות העולם במדה״ד ולבסוף וכו׳ וה״ס החותם שידוע החותם צריך להיות מהופך כדי שאחר כך יבא ביושר כשחותם בו ונ״ל דהיינו דבס״ת בראשית ברא אלהים נרמז אמת חותמו של הקדוש ברוך הוא אבל הוא מהופך הא״מ וזה מטעם שכתבתי. ולכך כשהקדוש ברוך הוא צוה למשה על מעשה המשכן ורצה לומר לו שיעשוהו מצירופי שמות כמו בבריאת העולם ולכך הראהו לו מהופך דהיינו כלים דהיינו כלים תחלה כדי שבפועל יעשה איפכא כפועל החותם וכדאמרן ולהודיעו זה הדר בפרשת תשא ואמר לו בסדר הישר משכן תחלה ומשה כשצוה לישראל לא היה יודע שבצלאל יודע לצרף וכו׳ ולכך א״ל כסדר הישר כפי מה שהו״ל להיות באמת והיה מכוין להודיע אח״כ לבצלאל ביחוד סוד החותם כדלעיל ובצלאל שכבר היה יודע הסוד והיה יודע בחכמתו הנפלאה שמעשה המשכן הו״ל להיות כמו מעשה שמים וארץ ע״י החותם כנזכר לעיל. א״ל משה רבינו הא ודאי פשיטא לי שדבריך אמורים על סדר החותם וא״כ לפי דבריך שהקדמת המשכן א״כ באמת צריך לעשות בפועל הכלים תחלה וזה א״א שמנהגו של עולם וכו׳ אז תמה משה מאד על חכמתו שהיה יודע סוד החותם ולכך אמר ליה בצל אל היית כי בודאי כך צווה לי הקדוש ברוך הוא. ודוק כי הוא בעיני כפתור ופרח. ושוב מצאתי קצת כעין זה בפי׳ יואל משה בס׳ עשרה מאמרות במחק״ד ח״א פ״ג אלא שכתב שמשה לא הבין הסוד ובצלאל גילה לו וכו׳ ע״ש ולע״דן טפי כדכתיבנא: