א וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃ ה וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃ ו וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ח וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ט וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃ י עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יג וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ יז וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יח וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יט וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ כ וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃ כא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ כב וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כג וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃ כד כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כה וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כו בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃ כז וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃ כח וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃ כט וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל׃ ל וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ לא וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ז:
רש"י ד"ה נבוב לחת. דומה שרש"י הופך כאן את הסדר המקובל אצלו, שכן בדרך כלל הוא מקדים את ביאור ההקשר ומאחר את ביאור המלה בצירוף הוכחתו מן המקרא, וכאן להיפך. וצריך לבדוק. (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ח)
פסוק ז:
וראה דברי הסברו של רש"י למעלה (כז, ח) באשר לביטוי זה, ושם הם בלי ראיה מן המקרא ובכלל מנוסחים באורח שונה. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ו)
פסוק ח:
רש"י ד"ה במראת הצובאת, ...והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה וכו'. דומה שהקב"ה לימד כאן את משה שלא תמיד האפשרות להשתמש בכלי־במכשיר לרעה היא הפוסלת אותו והופכת אותו למתועב, אבל עצם השימוש הוא הקובע. (פ' ויקהל־ פקודי תשמ"ח)
פסוק ח:
עצם הבאת נדבות על ידי הנשים היתה לכאורה צריכה להיות פרובלמטית (בעייתית), גם לגבי זהב העגל וגם כאן, שהרי מה שקנתה אישה, קנה בעלה, אבל לא ראיתי מי שיעיר לזה. וצריך לומר שמדובר בנכסים שהכניסו הנשים לבעליהן עם נשואיהן (נכסי מלוג, שהם בשימוש הבעל רק ל"פירות", אבל אינו יכול להוציאם מרשותה). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט) הערת ר' גרשון באס שי': ראה ר"ע ספורנו שכתב שעם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאים מהן. וראה גם "פנים יפות" (למעלה לה, כב) שכתב: ויבואו האנשים על הנשים וגו'. ...קיימא לן דאין אשה יכולה למכור בלא רשות בעלה, וכן אין איש יכול למכור תכשיטי אשתו, לכך צריכים להביאו שניהם, כדאיתא באבן העזר (סימן פה ו־פח), ...אלא שעיקר ההקדש היה מן הנשים שהתכשיטין קנוין להן בחיי בעליהן, אלא שצריך גם כן רשות הבעל, ...והיינו דכתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (לה, כה), היינו שהקדישו מעשה ידיהן אף־על־גב דמעשה ידיהן לבעל, היינו מדרבנן, שתיקנו מעשה ידיהן תחת מזונות (כתובות נח ע"ב), אבל באותה שעה עדיין לא היה התקנה. ובספר "יקרא דאורייתא" (עמ' תקכד) הביאו בשם האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת" (רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל) שכיון שבמדבר הבעל לא היה צריך לפרנס את אשתו, שהרי ירד המן, אם־כן מעשה ידיה נשארו שלה ושפיר יכלה להביאו למשכן.
פסוק ט:
"ויעש את החצר" וגו'. לכאורה צריך ביטוי זה עיון, שהרי אין עושים את החצר, אלא היא נעשית על ידי עשיית העמודים והקלעים מסביב לשטח נתון, וכפי שנאמר בהמשך הפסוק - "קלעי החצר שש משזר" וגו', אך אם זאת הכוונה של "ויעש", צריך לקרוא את כל הפרשה עד סופה כאילו בנשימה אחת. (פ' ויקהל־פקודי תשס"א)
פסוק יח:
"ועשרים אמה ארך וקומה ברחב חמש אמות". הו"ו שב"ועשרים" מיותרת לכאורה. וראה מה שכתבתי למעלה (לז, ג). (פ' ויקהל־פקודי תשס"א)
פסוק כב:
רש"י ד"ה ובצלאל בן אורי וגו', ...אמר לו בצלאל, מנהג העולם לעשות תחילה בית וכו'. משום מה יש ברש"י סטיה מלשון הגמרא בברכות (נה ע"א) אף־על־פי שהלשון שם מובן יותר. לפי נוסחו של רש"י הדו־שיח כאן חסר וצריך להשלימו; משה מצווה את בצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן. בצלאל משיב: מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך לשים בו כלים. אמר לו (משה?): כך שמעתי מפי הקב"ה. ושוב - אמר לו משה: בצל אל היית כי בוודאי כך ציוה לי הקב"ה וכן עשֵה את המשכן תחילה ואחר כך עשֵה את הכלים. כלומר אמנם כך הבנתי מפי הקב"ה, שיש להתחיל בכלים, אבל כעת, משהסבת את תשומת לבי למנהג העולם, דומה שכך היתה הכוונה האלהית מתחילה, לעשות המשכן תחילה ואחר כך הכלים. וראה אצל ר' אברהם ברלינר שגרס ברש"י: "אמר לו: כך שמעת מפי הקב"ה?" והם דברי בצלאל, ששאל את משה אחרי שאמר לו: מנהג העולם וכו'. ובדפו"ר דו־שיח זה אינו. (פ' ויקהל תשל"ו)
פסוק כב:
ולא ידעתי, מה מקום יש לוויכוח זה בין משה רבנו ע"ה ובין בצלאל, שהרי הכינו גם את הכלים וגם את חלקי המשכן עצמו, ורק משהקים משה את המשכן, הכניסו בו את הכלים, מן הסתם כשכל הכיסויים למעלה כבר היו, ומחסן ארעי לא היה, ואין כל דרך אחרת. ועוד: מאוד מסתבר שכל העבודות - הן הכלים הן האהל - נעשו בו־זמנית, ומה גם שכאשר האהל כבר היה מוכן היה משה רבנו ע"ה מקימו ומפרקו יום יום בימי המלואים (ולא מסופר שם, אם הכניס בו כל יום את הכלים או לאו), וממילא היה צריך להיות מקום איחסון כלשהו להם. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"א, תשנ"ז) וראה הסברו של הגרא"י קוק בספרו "עין איה" למסכת ברכות (ח"ב עמ' 125 אות כט).
פסוק כב:
ועתה קשה לי לשון הוויכוח - בצלאל טוען בשם מנהג העולם, ואילו משה תולה בצל אל, בשמיעה מפיו ית'. (פ' פקודי תש"ס) וראה מש"כ למעלה (לה, יא).
פסוק כב:
ודברי "אור החיים" הק' למעלה (לו, ח - "הגם שהעושים רבים הם, אף על פי כן היתה המלאכה נעשית כאילו עשאה אדם אחד") טובים גם לכאן, מבחינת הפיקוח הכללי על כל הנעשה, שכן בפרק זה בא רק בתחילתו "ויעשו" - לשון רבים, ואחר כך תמיד "ויעש" - לשון יחיד. (פ' פקודי תשנ"ד)
פסוק כה:
ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" ישנה השוואה נפלאה בין מעשה בראשית ומעשה המשכן, וכה דבריו: בא וראה כמה חביב המשכן שהוא כנגד ברייתו של עולם. כיצד? ביום הראשון: "בראשית... את השמים" וכתיב "נוטה שמים כיריעה", וכנגדן במשכן "ועשית יריעות עזים". בשני: "יהי רקיע... ויהי מבדיל" וכנגדו במשכן "והבדילה הפרכת לכם". בשלישי: "יקוו המים" וכנגדו "ועשית כיור" ששם המים מכונסים. ברביעי: "יהי מאורות" וכנגדו "ועשית מנורת זהב". בחמישי: "ישרצו המים ועוף יעופף" וכנגדו "והיו הכרובים פורשי כנפים". בששי: נברא אדם וכנגדו "הקרב אליך את אהרן אחיך". בשביעי: "ויכלו" וכנגדו "ותכל". ולשם כתיב "ויברך אלהים" וכנגדו "ויברך אותם משה". לשם כתיב "ויקדש אותו" וכנגדו "וימשח אותו" וכו'. (פ' ויקהל־פקודי תשל"ט)
פסוק כה:
והוסף לכך דברי רש"י לויקרא (ב, יג ד"ה מלח ברית), שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ובניסוך המים בחג. (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ח)
פסוק כו:
רש"י ד"ה לשש מאות אלף וגו', כך היו ישראל וכו'. וכדי ליישב את השאלה הידועה, מדוע יש כאן חשבון מדויק, מה שאינו כן ביתר החומרים שנודבו, אמר לי ר' יהודה גרינשפן שי', כי הכסף נתרם בחובה, כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה, וביניהם חשדנים וקמצנים, מה שאינו ביתר החומרים שניתנו מתוך נדבת הלב, ותורמיהם לא ביקשו חשבונות ודו"חות. כך אמר לי וקרא לזה תירוץ סוציו־אקונומי. ולעניות דעתי התשובה פשוטה הרבה יותר, והיא - בחומר שאפשר לשוקלו, אפשר לחשב כמויות מדויקות ואף לפקח ולבקר, מה שקשה יותר בחומרים כמו תכלת וארגמן וכו', ואפילו זהב שמשמש לעשיית כלים רבים ואף ציפויים. (פ' פקודי תש"ס)