א וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃ ה וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃ ו וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ח וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ט וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃ י עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יג וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ יז וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יח וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יט וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ כ וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃ כא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ כב וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כג וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃ כד כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כה וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כו בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃ כז וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃ כח וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃ כט וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל׃ ל וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ לא וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק כא:
משכן העדות, עדות לישראל כו'. המפרשים מקשים בזה למה לא היו הלוחות עדות בזה ודוחקים לתרץ. ואין כאן קושיא כלל, דשם עדות מורה על בירור הדבר שיהיה מוכח לעין כל אפי' שאין סומכין על השמיעה לחוד, וזהו ע"י המשכן שהכל ראו שהשכינה שורה שם כי שכן הענן שם, אבל נתינת לוחות אינו מורה על בירור הדבר לעיני האומות, וזה מבואר במדרש דאיתא שם כיון שהלך משה לבקש רחמים מיד סלח להם אמר משה אני מפוייס שמחלת להם אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם א"ל הקב"ה הריני משרה שכינתי ביניהם ומכירין שמחלתי להם לכך נאמר משכן העדות כו' הרי מבואר כדברינו:
פסוק כב:
ובצלאל וגו' עשה את כל וכו', אפילו דברים שלא אמר לו רבו כו'. רבו הקושיות בזה היאך לא אמר משה באמת כמאמרו יתברך ותו הא באמת נאמר בפרשת תרומה תחילה כלים אלא שבפרשת תשא נאמר משכן תחילה ותו דבפרשת ויקהל אמר משה לכל עדת ישראל משכן תחילה, ותו כפל לשון שזכר רש"י אמר לו, ונ"ל דמשה לא נכשל ח"ו בזה אלא הבין האמת בדבריו יתברך במה שאמר בפרשת תרומה כלים תחילה לא היתה כוונתו יתברך על סדר עשייתן רק זכר שם התכלית במשכן שיעשה כלים ויניח שם, ובפרשת תשא אמר שם עיקר הסדר וע"כ אמר שם בלשון זה ראה קראתי בשם בצלאל וגו', ועוד אמר שם ועשו את כל, אשר צויתיך את אהל מועד וכו' ר"ל בזה תראה חכמתו של בצלאל במה שידע הוא לעשות המשכן תחילה אע"פ שאתה תאמר לו כסדר הנזכר בפרשת תרומה כלים תחילה. ובכוונה מכוונת צוה השי"ת למשה שיאמר הסדר הנזכר בפרשת תרומה כדי שירגיש בקושיא בזה ויבין הענין כי שם מדבר מן התכלית לא מסדר העשייה ועל, ידי זה יתפרסם חכמתו, וע"כ אמר ראה, קראתי בשם פירוש שתראה שהוא הגון, וע"כ אמר ועשו את כל אשר צויתיך פירוש שידעו עיקר הציווי כפי אשר אני מצוה אותך, וכן עשה משה ואמר לו כלים תחילה והקשה לו בצלאל הא מנהג העולם כו' השיב לו משה כך שמעתי ר"ל כל מה שאמרתי לך ומה שאתה מקשה עלי ודעתך לעשות המשכן תחילה הכל שמעתי מפי הקב"ה כמו שזכרתי שרמז לו הקב"ה שע"י קושייתו של בצלאל והבנת הענין לאמתו תתברר חכמתו, וכן יהיה באמת ואח"כ אמר לו משה פעם שנית בפירוש בצל אל היית וכך צוה לי השי"ת בודאי כמו בדעתך וע"כ עשה משה שני מאמרים מזה דאם לא עשה אלא מאמר אחד הו"א מ"ש תחילה כך שמעתי פירושו כמו שאמרתי כלים תחילה אלא שאתה בצל אל היית על כן עשה שני מאמרים מזה להורות שמ"ש תחילה כך שמעתי פירושו כמו שאתה מקשה לי כן שמעתי וכמו שזכרנו נמצא שמ"ש תחילה כך שמעתי הוא ממש כפי מה שאמר אח"כ, בצל אל היית אלא שתחילה אמרו דרך רמז ואח"כ אמרו בפירוש, וע"כ עשה תחילה מאמר מיוחד לפי שהוא לבדו כולל תשובה מספקת אלא שצריך אח"כ פירוש וזה לא היה מובן אם היה אומר הכל בפעם אחת דהו"א שאין כאן פירוש, זהו דרך נכון מאוד בדברי רש"י בס"ד, ובפרק הרואה (דף נ"ה) איתא בהדיא שהלך משה והפך וא"ל עשה ארון כו' משמע כדברי דמשה הפך בכונה:
פסוק כד:
ככר, ששים מנה מנה של קדש כפול היה. דאל"כ קשו קראי אהדדי דכתיב בקע לגלגולת כו' ואת האלף ושבע המאות כו' נמצא דנכללו כל השקלים של ישראל למאת ככר ונשאר אלף ושבע מאות וע"ה שקלים והלא לפי חשבון השקלים הם מאתים ואחד ככר וי"א מנה שהרי הככר ששים מנה והמנה כ"ה שקלים שהמנה ק' דינרין והק' דינרין הם כ"ה שקלים שהם כ"ה סלעים וכל סלע ד' דינרים נמצא שהככר אלף ת"ק שקלים והש' אלף שקלים העולים מת"ר אלף חצאי שקלים הם ד' ככרים והאלף ושבע מאות וע"ה שעולים מן ג' אלפים ותק"ן הם ככר אחד ורע"ה שקלים והרע"ה שקלים הם י"א מנה כל אחד מן כ"ה שקלים. וא"ת והא מנה של חול הוא של כ"ה שקלים, נמצא הכפל נ' סלעים ולמה כתב רש"י ששים שקלים, תירצו בגמרא שהחכמים הוסיפו על המדות והמנה של נ' נעשה ששים. ובפ"ק דבכורות (דף ה') איתא ששאל הגמון את ריב"ז בגבוי כסף אתה מוצא מאתים ואחד ככר ואחת עשרה מנה דכתיב בקע לגלגולת כו' ובנתינת הכסף אתה מוצא מאת ככר דכתיב ויהי מאת ככר הכסף לצקת א"ל מנה של קודש כפול היה הוי בה רב אחאי מאי קשיא ליה ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' הני לצקת ואינך בי גזא ומשני כתיב קרא אחרינא דלא כתיב לצקת וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' ומקשינן ודאמר ליה מנה של קודש כפול היה מנא ליה אילימא מיניה (מהאי גופיה שהרי כיון דאלף ושבע מאות וע"ה הנך הו"ל לקרא למימני בהו לככר וי"א מנה ולא מנאן אלא בפרוטרוט ולא עשה מהן כלל לחשוב בככר ש"מ כפול היה) ודילמא כללי חשיב כו' פרטי זוטא לא קחשיב, פירוש מאה ככרין חשיב אבל לא לחשוב ככר אחד אלא אמר רב חסדא מהכא דכתיב גבי יחזקאל והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם פי' והיינו ששים שקלים והא דלא מנינהו בבת אחת לפי שאלומשקלים היו במקדש כמ"ש התוס' שם. וכתבו התוס' שם על הא, דמקשה מנליה דמנה של קודש כפול פירוש יש לי לדקדק דבר זה מתוך מה אמרה מלבד קושיא זו עכ"ל, פירוש דקשה להו הא כבר יש הוכחה לזו מתוך קושיית ההגמון דקראי סתרי אהדדי ע"כ כתבו דתלמודא מהדר להוכחה זו מלבד קושיית ההגמון, והקשה הרא"ם דאמאי הוכיח מכח שלא מינה אלא בפרוטרוט שזה נדחה בגמרא ולא מייתי קרא דויחזקאל דהוא מסקנת הגמרא ולק"מ דהא באמת א"צ הוכחה כאן כלל דהא מוכח מכח קושיית ההגמון, אלא שהתלמוד רוצה להוכיח בלאו הכי כמ"ש התוס' אלא רש"י כתב כאן האמת למה לא מנה בפרוטרוט ולא משגחינן בדחיית הגמרא כיון דעכ"פ מוכח בלאו הכי כן:
פסוק כו:
לשש מאות אלף וגו' כך היו ישראל. הרא"ם האריך לפרש למה הוצרך רש"י לכתוב דבר זה דפשיטא הוא, ונראה דרש"י הוקשה לו אקרא ל"ל לשש מאות אלף כו' כיון דכתב כבר מחצית השקל לכל העובר על הפקודים ממילא נדע סך זה כמה היו ישראל. ותירץ דאי לאו האי קרא ה"א דלא היה אלא המנה של חול והאי מנין דמאת ככר לא היה אלא לעובר על הפקודים בזמן ההוא וא"כ לא סתרי קראי אהדדי ע"כ אמר הכתוב לשש מאות אלף וא"כ יש סתירה וע"כ לומר דמנה של קודש כפול היה, ועדיין קשה ל"ל לשש מאות כו' הרי כתיב לכל העובר על הפקודים וא"כ ידענו שהם ת"ר אלף דהא נזכר כן בהדיא בפרשת במדבר. לזה תירץ דכאן לא היה שום מנין אלא הכתוב מעיד לנו שהיו כן וא"כ מה זה שאמר לכל העובר על הפקודים דהא לא היה אז מנין לזה אמר שמרמז על הפקודים שנזכר אחר הקמת המשכן, וכך נתכוין לשון רש"י שכתב כך ישראל פירוש לפי האמת אבל בלא מנין אלא שהמנין הוא אח"כ, וע"ז אמר כאן עובר על הפקודים כנ"ל נכון לשון רש"י דתחילה אמר כך היו ישראל פירוש לפי האמת בלא מנין ואח"כ אמר כך עלה מנינם הוא פירוש על לכל העובר על הפקודים: