א וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃ ב וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ ג אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃ ד וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃ ה וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ ו וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃ ז וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ ח וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃ ט וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה׃ י וְרָאָ֤ה כָל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָהֳלֽוֹ׃ יא וְדִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ יב וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃ יג וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃ יד וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃ טו וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃ טז וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלֵ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ יז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃ יח וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃ יט וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃ כ וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃ כא וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃ כב וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃ כג וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
וידבר ה' אל משה לך עלה. לפי שאמר לך רד עתה שהתפלל ושם נפשו עליהם אמר לך עלה, עלוי הוא לך:
פסוק א:
אתה והעם. לא אמר אתה ועמך כמו שאמר לך רד כי שחת עמך, אלא אתה והעם כדי שיראו הנסים והנפלאות שאני עושה עם בני, אבל לא יראו את הארץ למה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב ואמרתי לזרעך מי שהם מזרעו לא ערב רב, וכאן רמז לו למשה שהוא ג"כ לא יכנס באומרו לזרעך, כי היל"ל לזרעך אתננה ואמר לאמר לזרעך ולא לך, למה אמר לאמר אם יש שבועה איך אמר לאמר משמע אמירה לבד, אלא אמר אע"פ שאתה מזרעם כל עוד שתתקיים השבועה בזרעך בערכך היא אמירה, והיכן מצינו שנשבע, אלא הן הן שבועה. שכן מצינו במבול שאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח ארז"ל היכן נשבע שאמר ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול ומדלאו לאו שבועה הן הן שבועה, לאברהם נאמר וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. עוד נאמר לו שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, הרי ב"פ הן הן, פעם ג' נאמר לו ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי, לא אמר אתן אלא נתתי כבר נתתי, בב"פ שאמרתי לזרעך אתן והן הן שבועה, לזה אמר נתתי כבר נתונה היא לזרעך, א"כ הרי שבועה לאברהם, ליצחק ג"כ נאמר לזרעך אתן את כל הארצות והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, הרי אמר שבועה בפירוש, ליעקב כשיצא מבית אביו, נאמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה שקפל כל ארץ ישראל תחתיו ואמר לו לזרעך אתננה, ובבאו לפדן ארם נאמר לו זאת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אתן את הארץ, הרי ליעקב הן הן:
פסוק ב:
ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי. אם הוא יגרש, המלאך למה. אלא אמר להם שלא יקשה עליהם סלוק שכינתו, כמו שאמר אח"כ כי עם קשה עורף פן אכלך בדבר, כלומר לטובתם הוא ושלוחו כמותו. וז"א ושלחתי וגרשתי אע"פ שהוא המגרש על פי שליחותי הוא המגרש:
פסוק ב:
עוד יראה על כפל הענין והשנוי שאמר לך נחה את העם הנה מלאכי ילך, וחזר ואמר לך עלה מזה אתה והעם וגו' ושלחתי לפניך מלאך וגו', שלמעלה א"ל על ענין זה הדור שינהיגם במדבר, כי עתידים כולם למות במדבר, לזה אמר ועתה כלומר מה שהוא לצורך עתה, אבל לעתיד לבא יהיה לך עילוי גדול שתביאם ותכניסם לארץ, כמו שאמרו ז"ל על פסוק ויתא ראשי עם, למה מת משה רבינו במדבר כדי לנחם מתי חוצה לארץ שלא יאמרו אין להם תחיה ועתיד להביאם ולהכניסם הרועה עם צאנו, א"כ זהו אומרו לך עלה מזה, מזה יהיה לך עליה אתה והעם אשר העלית מא"מ, כמו שהעליתם כן אתה עתיד להכניסם אל הארץ אשר נשבעתי, ושלחתי לפניך מלאך לא אמר מלאכי שהוא מן הנפרדים אלא מלאך שהוא מלאך הברית מלאך הגואל שהיא שמחת עולם על ראשם, וגרשתי את הכנעני האמורי וגו', שהם ז' עממין ולא אלו לבד אלא אל ארץ זבת חלב ודבש, ויהיה פירוש אל ארץ כאלו אמר ולארץ זבת חלב ודבש וגו', ולפי פירוש זה נראה בלתי מסודר כי היל"ל עלה מזה אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' ארץ זבת חלב וגו' ושלחתי לפניך וגו' כי לא אעלה בקרבך וגו'. ולפי זה הדרך כי לא אעלה בקרבך חוזר למעלה, למה שאמר ועתה, למה שאני עתה:
פסוק ב:
ואמר הנה מלאכי ילך לפניך כי לא אעלה בקרבך פן אכלך שלא תחול מה"ד עליכם, וכן אכלך גימ' ע"א שהן סנהדרי גדולה:
פסוק ד:
וישמע משה את הדבר הרע של סילוק שכינה ויתאבלו, ולא שתו איש עדיו, כאדם העומד לפני מלך כדי שיהיו מצויינין לפניו, ומאמר שהכבוד נסתלק ההדור למה, שתו איש עדיו עליו, ר"ת גימ' אמ"ת, שהצדיקו עליהם את הדין ואמרו בדין ובאמת דן אותן וסלק שכינתו מביניהם:
פסוק ה:
ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף. הכוונה לומר כשראו שערב רב הסירו העדי שלהם שנאמר וישמע העם, וכל מקום שנאמר עם הם ערב רב, ונאמר ולא שתו איש עדיו עליו, היה להם לישראל גם כן להסיר עדים מעליהם, כי אם חושבים שלא חטאו, הם ג"כ חטאו שלא מחו בידם, לזה אמר אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף שאינם רוצים להטות עורף ולפשפש על מעשיהם, ולהודיעם כי הם היו סבה לסילוק השכינה ולטובתם היתה, כי רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך, כי אינם כמו שאר העם כי אתם ראיתם והשגתם מה שלא ראו ומה שלא השיגו הם, והב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, לז"א הורד עדיך מעליך ואדעה, מלשון וידע אלהים, שהוא מלשון רחמנות כדי שארחם עליך. וכן אמרו בתנחומא ואדעה מה אעשה לך, אנא יהב לכון יום הכפורים ויכפר עליכם,, כי כל, עוד שהעדי עליך לא תכנע וסילוק השכינה לא עשתה בכם פעולה:
פסוק ו:
ויתנצלו בני ישראל את עדים וגו'. כתב רבינו חננאל ז"ל על פסוק ויקח משה את דם הברית ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית וגו', הזה הדם עליהם כדי שיכנסו בברית עם הקב"ה בדם, ואות כתם הדם שעל בגדיהם קרא הכתוב עדי, לפי שהיה להם לעדי ולכבוד גדול והיה להם עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקב"ה, ועל כן כשחטאו בעגל ועברו על הברית אמר להם הורד עדיך מעליך כלומר שיסירו אותם בגדים שהם עדי להם, זהו שאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים, אותם בגדים שנזרק עליהם דם הברית שהיה בין הקב"ה וביניהם, ולמה כרת הקב"ה עמהם ברית בדם, רמז רמז להם אם אתם מקיימין את התורה מוטב ואם לאו הריני מתיר דמכם לכרת ולמיתה ע"כ. ויהיה לפי זה שאמר להם הקב"ה הורד עדיך שהוא עד עליך שהותר דמך ולכן הורידו, ואדעה שהוא לשון רחמים, כמו שאמרתי, כי כל עוד שהבגדים עליך מלאך המות מקטרג עליך, לזה ויתנצלו בני ישראל את עדים הם העדים שמעידים עליהם שקבלו עליהם בריתו של מקום:
פסוק ו:
וכתב רבינו בחיי ז"ל, כי מה שאמר ולא שתו איש עדיו עליו ואח"כ אמר להם הורד עדיך, שמקודם אמר ולא שתו איש עדיו כאלו אמר כל עדיו, לומר כי קודם מעצמן נמנעו שלא שתו כל אחד ואחד עליו כל עדיו אלא מקצת עדיו, אבל עתה שנצטוו מפי ה' שאמר הורד עדיך סלקו כל העדי לגמרי והפשיטוהו מהם. ורבינו סעדיה גאון ז"ל פירש הורד עדיך על התמדת הסרת העדי שהסירו הם שנאמר ולא שתו איש עדיו וגו', אמר להם שיתמידו. ורבינו בחיי ז"ל והגאון הוקשה להם שאחר שאמר ולא שתו, כיצד יאמר הורד עדיך כבר הורד. ולפי מה שפירשתי לא יש קושיא, שמה שאמר ולא שתו הוא לערב רב, והורד עדיך הוא לבני ישראל:
פסוק ו:
ולפי המדרש העדי הוא שם המפורש, ז"ל רבי שמעון אמר כלי זיין נתן להם שהיה שהם הגדול חקוק בו וכל הימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם, שנאמר חרות על הלוחות חירות ממה"מ, א"ר פנחס הכהן בר חמא בשם רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר הקב"ה אם יבא מלאך המות ויאמר למה נבראתי אני אומר לו אם בראתיך על העכו"ם בראתיך לא על בני למה שעשיתי אותם אלהים שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו', ובמדרש איכה תנא רשב"י כלי זיין היה להם לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו וכשחטאו נוטל מהם הה"ד ויתנצלו ב"י וגו', כיצד נוטל מהם ר"א ורבנן רבי איבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי המלאך היה יורד ומקלפו. וכן בשמות רבה ז"ל ר' אלעזר בן ערך אמר כשירד הקב"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל ירדו עמו ס' רבוא של מלאכי השרת כנגד ס' רבוא של ישראל ועטרו לישראל כתר של שם המפורש וכשהיו לובשים אותו השם היו טובים לפני הקב"ה כמלאכי השרת וכיון שעשו אותו מעשה אמר להם הקב"ה הורד עדיך מעליך, באותה לילה ירדו ס' רבוא של מלאכי השרת וכל אחד לקח מה שנתן להם ונמצאו ערומים שלא מרצונם, שנאמר ויתנצלו, וינצלו אין כתיב אלא ויתנצלו. לכל המדרשים הם נטלוהו או נקלף מאליו, א"כ למה אמר הורד עדיך והם לא הורידוהו אלא נוטל מהם בעל כרחם הוא דמשמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי, לזה אמר הורד כלומר במעשים שעשית כאלו אמרת טול מה שנתת לי, אמר במדרש שכולם עתיד הקב"ה להחזירם לישראל שנאמר כי כולם כעדי תלבשים וגו', ואומר לכן ידע עמי שמי:
פסוק ז:
ומשה יקח את האהל, ארז"ל במדרש שמה שאבדו ישראל לקחו משה שנאמר ויתנצלו בני ישראל וסמיך ליה ומשה יקח את האהל, ומכאן זכה לקרון פנים, וזהו ישמח משה במתנת חלקו, כי משה מתחלה כשקבל התורה נתן לו אלף אורות סוד אדם שת אנוש א' רבתי, וכשחטאו בעגל נטלו ממנו האלף אורות ונשאר לו חלק א' א' זעירא דויקרא, וזהו פירוש ישמח משה במתנת חלקו כי משה ישמח במתנת חלקו, כי ביום שבת נותנין למשה במתנה אותה החלקים שנטלו ממנו והוא שמח בהם, ופשיטא שישמח בהם, אלא לומר לך שאינו רוצה להשאר באותם הכתרים שלקח מישראל, כמו שאמר המדרש דכתיב ויתנצלו וסמיך ליה ומשה יקח אלא כיון שנתנו לו חלקו הוא שמח בו ומחזיר לישראל מה שלקח מהם ואינו אומר אני לא חטאתי והם חטאו אקח את שלי ואת שלהם שזכיתי בו, אלא מחזיר להם הפקדון, וזהו כי עבד נאמן קראת לו, ומפרש ואזיל מה הוא מתנת חלקו כליל תפארת בראשו נתת בעמדו ונאבד ברדתו מן ההר ונטל ממנו כליל התפארת, וכמו שהוא מקבל האלף חלקים אורות שהיו לו כן מחזיר לישראל כתריהם בכל ערב שבת וזהו תוספת שבת, כן מצאתי כתוב בשם מוהר"ר יצחק אשכנזי זלה"ה. ולפי שפירשתי ומשה יקח את האהל כי פחד על עצמו ועל האהל שלא יבא שום רעה עליהם וילכד בעונם, כמו שנאמר בתורה סורו נא מעל אהלי וגו', ואומר הרומו מתוך העדה, וכן אמר כאן ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, למה הרחק מן המחנה לא אמר רחוק אלא הרחק כאומרם הרחק מן הכיעור, ויבא עם זה ג"כ מה שארז"ל מנודה לרב מנודה לתלמיד מאומרו הרחק:
פסוק ז:
והרמב"ן ז"ל כתב שנטה האהל חוץ למחנה כדי שתשרה שם השכינה ותדבר עמו, כי במחנה לא תשרה שכינה, ולפיכך וקרא לו אהל מועד וגו', שקרא לשכינה שתשרה שם:
פסוק ז:
עוד יכולין לומר וקרא לו אהל מועד. שהכריז במחנה ישראל ואמר שלא יחשבו שהוא מובדל מהם כדי שלא יבוא אליו שום אדם, לזה הכריז וקרא אהל מועד אהל בית הועד כל מי שירצה לבא יבא זהו כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, יצא מן המחנה ויבא אל אהל מועד אשר מחוץ, כלומר אע"פ שהוא מחוץ למחנה לא להבדל מהם יצאתי חוץ אלא כדי שתשרה שכינה, או יאמר אשר מחוץ למחנה שאמר להם לא להבדל מכם יצאתי אלא לתת לכם שכר פסיעות:
פסוק ז:
ובזוהר אמר טעם אחר בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא מה דלא הוה מקדמת דנא, הכוונה היה לומר שכיון שנטל מהם העדי שהיו בני חורין ממלאך המות וכעת שלט מה"מ עליהון ויבא מזה כביכול גריעות אצל המקום, לזה ומשה יקח את האהל. עוד שלא יכול מה"מ לפעול והאהל שם, וכבר נתן רשות ונאמר לא תחסום שור בדישו, לזה ומשה יקח את האהל, ומשלים המאמר וקרא לו אהל מועד וכי לא בקדמיתא הוה אוהל מועד, אלא בקדמיתא אהל סתם השתא אהל מועד, מאי מועד ר' אלעזר אמר לטב מה מועד איהו יום חדוש לסיהרא דאתוספת ביה קדושא ולא שלטה ביה פגימות, אוף הכא קרי ליה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים וע"ד קרי ליה אהל מועד, ור"א אמר לביש דהא בקדמיתא הוה אהל סתם כד"א אהל בל יצמי בל יסע יתדותיו לנצח והשתא אוהל מועד. בקדמיתא למיהב חיין אריכין לעלמין דלא שלטא בהון מותא,, מכאן ולהלאה אהל מועד כד"א בית מועד לכל חי, השתא אתיהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים והשתא אתפגים, בקדמיתא חברוותא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדי והשתא אהל מועד זווגא דילהון מזמן לזמן, ובגין כך וקרא לו אהל מועד מה דלא הוה קודם. הרי יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי:
פסוק ח:
והיה כצאת משה וגו'. בא לומר שמלבד שכר פסיעות היה להם זכות ושכר אחר שקמו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והיו עומדים עד בואו האהלה, ואילו היה האהל במחנה אולי לא היו יכולין לראותו כולם ולא היתה העמידה כ"כ כמו עתה שהיה רחוק אלפים אמה, א"כ להגדיל שכרם הרחיקו כ"כ:
פסוק ח:
עד בואו האהלה. כדי להראות חבתו של משה אשרי ילוד אשה שהשכינה ממתנת לו על הפתח ויוצאת לקראתו כחתן לקראת כלתו שנאמר ועמד פתח האהל ודבר עם משה, שמרוב החבה לא היה ממתין לו עד שיכנס אלא פתח האהל ודבר עם משה, וכדי לאמת דברו שנטילתו כדי שתשרה שכינה, והקב"ה כדי להקים דבר עבדו באה שכינה:
פסוק י:
וראה כל העם. היל"ל וראו אלא כביכול היה רואה בהם בפנים מאירות והיו רואים והשתחוו איש פתח אהלו מלשון בהלו נרו, כל זה כדי לזכותם בעמידה שנאמר ונצבו, ובהבטה שנאמר והביטו שאותה הבטה היתה באימה וביראה ממורא רבן, כמו שאמרו ז"ל ומורא רבך כמורא שמים, לזה והביטו אחרי משה, ההבטה היתה לאחוריים כדי לאשרו ולומר אשרי ילוד אשה, אשרי העם שככ"ה לו גימ' מש"ה שככה לו, ולזכותם ג"כ בהשתחויה שנאמר והשתחוו, ומאחר שזכו בכל אלה, אז ודבר ה' שישיב האהל אל המחנה:
פסוק י:
ועל דרך המדרש פנים בפנים לשון כעס, א"ל הקב"ה אני בכעס ואתה בכעס ישראל מה תהא עליהן הא כדין ישלוט חויא בישא שיראה שאין להם חומה אלא ושוב אל המחנה והתנהג עמהם בישוב בלא כעס שלא יענשו על ידך. ואמר כאשר ידבר איש אל רעהו כמו שאמר במדרש תנחומא ז"ל, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, אין אנו יודעים אם השפל הגביה את עצמו או הגבוה השפיל את עצמו א"ר יהושע בן לוי כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו שנאמר וירד ה' באהל. לז"א כאשר ידבר איש אל רעהו ששניהם שוים בקומה ושניהם פניו של זה נגד פניו של זה. ומשרתו יהושע בי נון לפי שאמר ושב אל המחנה שמא תאמר שיש לו למשה שום צער בחזרתו למחנה להולכת כליו, לזה אמר ומשרתו יהושע אע"פ שהיה בן מ' שנה היה משרתו כעבד, לא היה מניח לא לבניו ולא לשום אדם לשרת ומרוב חבתו להיות משרת לא ימיש מתוך האהל, אולי יצטרך שום שרות:
פסוק יא:
ובמדרש שאמר לו הקב"ה שוב אל המחנה ואם לאו הרי יהושע משמש תחתיך, ארז"ל כן מאומרו ומשרתו שחוזר אל המחנה שהיל"ל והמשרת יהושע וגם למה אמר כן, לזה דרשו ז"ל שב אל המחנה, ואם לאו ומשרתו למחנה הנזכר שהם ישראל ויהושע, ואע"פ כן לא יצא דבר לבטלה, ולזה לא אמר לא מש אלא לא ימיש לעתיד:
פסוק יא:
ובזוהר רבי שמעון יתיב ליליא חדא ולעי באורייתא והוו יתבי קמיה ר' יהודא ור' יצחק ור' יוסי, א"ר יהודה הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב וקאמרינן דגרמי מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא ושליט בהו ההוא חויא בישא, ישראל תינח, יהושע דלא חטא אעדי מניה ההוא זיונא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני או לא, אי תימא דלא אתעדי מיניה א"ה אמאי מית כשאר כל בני נשא, ואי תימא דאתעדי מיניה אמאי והא לא חטא דהא איהו הוה עם משה בשעתא דחבו ישראל, ואי תימא דלא קביל ההוא עטרה בטורא דסיני כמא דקבילו בני ישראל אמאי וכו' (המאמר ארוך ואני קצרתי). ות"ח כד דאין קב"ה עלמא לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא, ות"ח כד חב אדם באילנא דחיי דאכל מיניה גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובא דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני אתעבר ההוא פגימו דסיהרא וקיימא לאנהרא תדיר כיון דחבו ישראל בעגל תבת טיהרא כמלקדמין לאתפגמא ושלמא חויא בישא ואחיד בה ומשיך לון גביה ואתפגימת, וכד ידע משה דחבו ישראל ואעברו מנייהו אינון זיינין קדישין ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא לאמשכא לה לגביה ואתפגימא כדין אפיק לה לבר, וכיון דקיימא לאתפגמא אע"ג דיהושע קאים בעטרה דזיינין דילה כיון דפגימו שריא בה ואתהדרת ואתפגימת כמה דאתפגימת בחובא דאדם לא יכיל בר נש לאתקיימא ומותא הוה בסטרא אחרא. בר משה דהוה שליט בה ועל דא לא הוה רשו לאתקיימא יהושע תדיר, ולישנא אחרא, ועל דא אהל מועד קרי ליה דהא שריא ביה זמן קצוב לעלמא, ועל דא רזא דמילא אית ימינא לעילא ואית ימינא לתתא וכו', ועל דא גרים מותא לכל עלמא ודא הוה כדין אסתאב מקדשא עד זמן קציב ודא הוא אהל מועד, ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש, ודא הוא רזא דכתיב ויהושע בן נון נער, אע"ג דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא לא ימיש מתוך האהל, כמא דאתפגים דא הכי נמי אתפגים דא ע"כ. א"כ פירוש הפסוק לפי זה הוא ויהושע בן נון נער לקבל נהורא שהוא חיים שנקרא אל ח"י והיה מן הראוי שלא ימוש, וכן ימיש מוטעם בטרחא, אלא שבא לו הפגם מתוך האהל כאומר כד אתפגים דא אתפגים דא:
פסוק יא:
עוד בזוהר פ' בחקותי תראה למה נמסר יהושע לאהל ז"ל, פתח רבי יהודא ואמר ומשה יקח את האהל אמאי אלא אמר משה הואיל וישראל קא משקרו ביה בקב"ה ואחלפו יקרא דיליה הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא עד נחמי במאן ישתאר אמר ליה ליהושע אנת תהא מהימנא בין קב"ה ובין ישראל משכנא יהא בידך בהימנותא עד דנחמי במאן ישתאר מה כתיב ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מ"ט ליהושע בגין דאיהו כסיהרא לגבי שמשא ואיהו אתחזי לנטרא משכונא ועל דא לא ימיש מתוך האהל, א"ל קב"ה למשה משה לא אתחזי הכי דהא משכונא דילי יהבית בידייהו אע"ג דאינון חבו לגבאי משכונא יהא לגבייהו דלא יתפרשון מיניה תבעי דאתפריש מנייהו דישראל ולא אתוב לגבייהו לעלמין אלא אתיב משכונא דילי לגבייהו ובגיניה לא אשבוק להו ובכל אתר אע"ג דישראל חבו לגביה דקב"ה האי משכונא דיליה לא שבקו וקב"ה לא נטיל ליה מבינייהו ועל דא בכל אתר דגלו ישראל שכינה עמהון ע"כ. עם זה יבואר מה שאמר ויאמר ה' אל משה ראה אתה אומר, שמצא עת רצון ורוצה לשאול שילך כבודו עמנו, אבל כשאמר הנה מלאכי ילך ושלחתי לפניך מלאך לא היתה עת רצון, לזה לא אמר שם אם אין פניך הולכים וגו', ואמר ראה מה שאתה אומר שוב אל המחנה שאינך יכול להפרד מהם, א"כ ראוי שאתה תלך עמהם לא ע"י מלאך, וא"ת כבר נמסרו למלאך המלאך לא הוברר עדין ואין כאן חזרה, ואין כאן לומר כיון שעלה המלאך לא ירד, שאני מורידו ממעלתו כי המלאכים אין להם מעלה אלא כשעושים שליחותו של מקום שנאמר ונתתי לך מהלכים, שהבטיחו הקב"ה ליהושע כהן גדול שיתן לו מהלכים שיהיה הולך בשליחותו בין העומדים שהם המלאכים שנאמר שרפים עומדים ממעל לו, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ואני דוחהו, ואתה אמרת ידעתיך בשם, במראה הסנה אמרת לי משה משה ב"פ במלואם כזה מ"ם שי"ן ה"ה מ"ם שי"ן ה"ה גימ' ז"ה שליחו"ת ע"ל יד"ך, וכן מש"ה עם ג' אותיות גי' שלי"ח, א"כ כשאמרת לי משה משה הודעתני שעל ידי תהיה זאת השליחות, וגם מצאתי חן כמו שכתבנו פ' שמות פסוק לך ואשלחך אל פרעה, שמיום שנברא העולם נבראתי להנהיג דור זה, ועתה הודיעני נא את דרכיך, הודיעני נא באיזו מדה אתה מתנהג עם ישראל כדי שאדע אותה מדה כשאתה בכעס ואתפלל עליה ואכוון לאותה מדה להניח רוגזך ואסלק מה"מ מעליהם, זהו ואדעך למען אמצא חן בעיניך. כשאתפלל עליהם פעם אחרת, וראה כי עמך הגוי הזה אלו קראתם עמך שאמרת לי ועתה לך וגו' והוצאת את עמי בני ישראל, אתה קראתם עמי ואלו הכירוך והיו מורים באצבע ואומרים זה אלי, לזה אמר הגוי הזה שאמר זה אלי, א"כ לא תראה לערב רב שביניהם ראה לעמך שהם קרואים עם ולא עם אחר אלא עמ"ך, במ"ק אח"ד, שהם מיחדים אותך והם מרכבה לך. שכן עמ"ך גימ' ק"ל, ואומר הנה ה' רוכב על עב קל, והם י"ב שבטים ושכינה עמהם היינו י"ג גימ' אח"ד, והם נגד י"ב צרופי הוי"ה וכנגד י"ב גבולי אלכסון, וכנגד שתים עשרה שעות של יום, וכנגד י"ב שעות של לילה והואיל והם כך אינם ראוים להתנהג ע"י שר או מלאך אלא על ידך. ופירש"י ז"ל וראה כי עמך הגוי הזה, שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקודם ואם בהם תמאס איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה הודיעני:
פסוק יד:
ויאמר פני ילכו והניחותי לך. אתה שאלת שלא אשלח עמכם לא שר ולא מלאך, כן אעשה שלא אשלח כי אם שכינתי, פני ילכו לעתיד, אבל כעת ילך המלאך, לזה אמר אם אין פניך הולכים עתה אל תעלנו מזה, כי אחר שילך המלאך א"א לדחותו, והרי עדיין לא נתמנה ואמר ליהושע משה רבך דחני כמו שדרשו ז"ל במדרש על פסוק עתה באתי ביהושע, ואם אדחה אותו אחר שיתמנה אולי יהיה משטין לישראל:
פסוק טו:
וכתב רקנאטי ז"ל, ויאמר אליו אם אין פניך הולכים, ארז"ל פרקא קמא דברכות מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו שנאמר פני ילכו והניחותי לך המתן עד שיעברו פנים של זעם. משמע לפי דבריהם שהפנים האלו הם פנים של כעס, וכוונתם כי הבטיח הקב"ה את משה שעדיין יהיה עת וזמן שיתרצה להם ולא פירש מתי יהיה זה, על כן השיבו אם אין פניך הולכים עתה אל תעלנו מזה, ויהיה לפירוש הזה הולכים, שילכו, ר"ל שיסתלקו, לא שיבאו עמנו. ענין אחר פני ילכו. ר"ל המלאך הגואל שנאמר ומלאך פניו הושיעם, ומלאך הברית אשר אתם חפצים, ונקראים פנים כי הם פני הזעם לכלות האויבים, וכן היה כוונת אונקלוס שתרגם שכינתי תהך והניחותי לך שלא אתנהג עמך במה"ד העזה אלא מדה כלולה מרחמים מלשון ואתם כהני ה' תקראו, ומשה השיבו אם אין פנים הולכים, גדולים צדיקים שיודעים לפתות את בוראם הפנים האלו הם פני האמת והרחמים, אע"פ שאמר פני ילכו, לא לבקש פנים של זעם אחר שחטאו כי לא יוכל לשאת עון ופשע, רק בקש שיבא עמהם פנים בפנים וימחול פשעם, כי כן היו התנאים פ' וארא שאמר וארא אל אברהם באל שדי, אבל לך אני נראה בפנים המאירים שהם פני האמת והרחמים ע"כ. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. והכוונה שא"ל הקב"ה פני ילכו היא השכינה שהיא כלולה מדין ורחמים, ומשה לא רצה שמא יפגעם במה"מ שבה, אלא אמר שילכו פני הרחמים שהיא מדתו, לזה אמר פניך שהיא מדתו של יעקב שנאמר מבקשי פניך יעקב סלה. ומה שהוכרח הרב לפרש כן הוא לפי שהוקשה לו אחר שאמרו פני ילכו מהו ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו'. ובמה יודע אפוא וגו', א"ל במה יודע לכל כי מצאתי חן אני ועמך הלא בלכתך עמנו כי יאמרו שאר אומות כעס עליהם ולא חזר להם לעולם ואומה זו הכעיסה ועשו מה שעשו וחזר להם, יאמרו ודאי כי מצאו חן בעיניך, חן אשה על בעלה, זהו ונפלינו אני ועמך, נהיה מופלאים בעיני האומות ובעיני כל השרים ולא יקטרגו עלינו מכל העם אשר על פני האדמה שיאמרו מה ראה באלה יותר מכל האומות, אם הוא בשביל קבלת התורה כבר כפרו בה אלא ודאי שמצאו חן והחן אין בו. טעם, כי קודם שחטאו אמרו בדין הוא שילך עמהם ולא יעזבם, ויעשה עמהם כל הטובות שעשה במן ובבאר ובענני כבוד, לפי שהלכו אחריו ובטחו בו והניחו כגן ה' בארץ מצרים והלכו במקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים וקבלו את התורה וקבלו אלהותו, א"כ באמת ובדין הוא שיעשה עמהם כל מה שעשה, אבל עתה שכפרו בך ואתה אוהב אותם ולא עזבתם, ודאי בזה יזכר החן שמצאו מציאה גדולה. ומה שאמר אני ועמך, כוונתי לומר כי גם הוא לא היה מן הראוי ליעשות מנהיגם מאחר שכל כך הפציר בשליחותו, במראה הסנה פעם ראשונה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, אח"כ אמר והן לא יאמינו לי, אח"כ אמר בי ה' לא איש דברים אנכי, אח"כ אמר שלח נא ביד תשלח, אח"כ אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, אח"כ אמר הן אני ערל שפתים וגו' וכ"כ הפצרות, היה לך לשנוא אותי ולבקש אחר אלא שמצאתי חן בעיניך. ואמר ונפלינו אני ועמך כמו שהתנהגת עמי מה שלא עשית כן לשום נברא ולא לנביא ולא לאבות, כי לאבות נגלית עליהם באל שדי באספקלריא שאינה מאירה ועלי נגלית באספקלריא המאירה ומדבר עמי פנים בפנים והכל מפני כבודן של ישראל, כן ג"כ ער זה הדור צריך שתתנהג עמהם, כדי שיהיו המתנהגים והמנהיגם שוים, זהו ונפלינו כמי שהבדלתני משאר נביאים כן זה הדור צריכים שיהיו מובדלים ומופלאים מכל הדורות שעתידין לבא, זהו אומר מכל העם אשר על פני האדמה, ולא אמר מכל העם לבד אלא אשר על פני האדמה לדורות העתידין לבא. וכן היה כי לא היה דור בעולם כדור המדבר:
פסוק יז:
ויאמר ה' אל משה וגו' גם את הדבר הזה שאמרת ונפלינו אני ועמך. אשר דברת כמו ואשר דברת, ג"כ שאמרת שאלך עמכם אעשה, ולא בשביל שמצאו חן לבד אלא שאני חייב להם בשביל אביהם, אבל אתה מצאת חן בעיני כמו שהפצרת כ"כ ולא היה ראוי לעשותך שליח, אלא שמצאת חן, ואדעך בשם, כי משה עם ג' אותיות גימ' שלי"ח:
פסוק יח:
ויאמר הראני נא את כבודך, אמר משה אתה אומר שמצאתי חן ולכך אתה עושה שאלתי, אבל לא מן הראוי, כמו שאמרו ז"ל על נח שמדת הדין רצתה לקטרג עליו כשאמר אמחה את האדם ונח, אלא שנח ג"כ מצא חן בעיני ה', הואיל וכן הוא הראני נא את כבודך, הראני מדה שאתה מתנהג בה כדי שאם אצטרך לה אדע כיצד אשאל וכיצד אתפלל, שאם הייתי ראוי הייתי לוקח בזרוע, כמ"ש שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם נזונים בצדקה והם נזונים בזרוע, והואיל ואין לי זרוע צריך לדעת מאיזה מקום אשאל, א"ל אני אעביר כל טובי על פניך, כמו שאמרו ז"ל שהראהו כל האוצרות של מתן שכר של צדיקים והוא אומר של מי זה, של עושה צדקה, ואוצר זה של מגדלי יתומים, ואוצר זה של גומלי חסדים, ואח"כ הראהו אוצר גדול אמר לו של מי זה, א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני נותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון אתן לו מתנת חנם. והכונה בזה שמי שאין לו, ר"ל שאינו רוצה ליהנות משלו בחשבו שאין לו שום דבר, שחושש שכל מה שעשה הקב"ה הקדימו באותו מצוה עד שעשאה, א"כ הוא לא עשה כלום, לאותם שחושבים כן יש לי זה האוצר הגדול שאני נותן להם חנם כפי סברתם, ואני מסכים עמהם כדי להניח להם שכרם משלם להם ולבניהם אחריהם, כי ודאי מי שאין להם למה יתן להם ואדם לעמל יולד ואמרו לא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, וכל זה להפיס דעתו של משה, לומר שמה שא"ל שמצא חן בעיניו הוא בכדי שיבין וידע ששכרו מוכן לו לעוה"ב, ואם רואה שנותן לו שום שכר בזה העולם הוא מתנת חנם, ומכאן למד משה שאמר ואתחנן ששאל מתנת חנם, כמו שאמרו ז"ל מהו ואחריו כל ישרי לב שמואל הקטן אומר שכרן של צדיקים נתון באחריהם שנאמר ואחריו כל ישרי לב, ומתן שכרן של רשעים הוא לפניהם שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וכה"א והיה עקב תשמעון, כמו שהעקב הוא סוף הגוף כן השכר הוא לבסוף, וכה"א עקב אשר שמע אברהם, כן רמז לו וראית את, אחורי כתרגומו ופני לא יראו ודקדמי לא יתחזון וכו', עתה בעודו מלובש בעין החומר א"א לו לראות, לזה אמר לא יתחזון, לא אמר לא תחזי, וזהו כי לא יראני האדם שקורץ מאדמה. והשכר האמיתי הוא ההשגה והידיעה בהשי"ת, שנאמר אשגבהו כי ידע שמי, ואומר והיו עיניך רואות את מוריך, ואומר ויחזו את האלהים, לא אמר ויחזו אלהים, אלא את שלא היתה השגתם כל כך עליונית, ולז"א אלהים כי לא היה להם אפשרות להשיג יותר מפני שהם מלובשים בחומר, ועכ"ז נאמר ויאכלו וישתו כתרגומו כאילו אכלין ושתן, שנהנו מאותה ראייה הנאת הגוף והנפש, כ"ש המשיג השגה עליונה בעין רוחנית שתהנה הנפש הנאה גדולה, כמו שאמרו ז"ל ונהנים מזיו השכינה כ"ש למשה שהשגתו למעלה מהשכינה בשכינה עילאה, ולזה הבטיחו הקב"ה למשה, שא"ל אני אעביר כל טובי על פניך כאומרו מה רב טובך וגו', והבטיחו שמעלתו למעלה מעלה, זהו על פניך על דייקא, אבל לא בעודו מלובש בגוף, זהו והיה בעבור כבודי שהיא הנשמה שנקראת כבוד שנאמר למען יזמרך כבוד:
פסוק כב:
ושמתיך בנקרת הצור. כאן רמז לו מקום קבורתו בגי, ואמר ושמתיך שע"י תהיה. בנקרת הצור במ"ק בגימ' ושכתי כפי:
פסוק כג:
והסירותי את כפי. רמז על הגוף כמ"ש דוד ותשת עלי כפכה, וכן אמר איוב כפך מעלי הרחק, שאין מקבל יסורין בעה"ז אלא הגוף, לז"א כפך מעלי הרחק, והסירותי את כפי וראית את אחורי, שיראה השכר שהוא נתון באחוריהם של צדיקים, אבל כל עוד שהוא מלובש בעין החומרית אינו יכול לראות, ולזה סותמים עיני המת בניו או אוהביו, כי כל עוד שיש לו ראות זה העולם אינו יכול לראות עוה"ב, כדאיתא בזוהר פ' שלח לך ז"ל, פתח רב מתיבתא ואמר ויוסף ישית ידו על עיניך אמאי סתימן דעיינין למיתא בגין דעיינין גוונין דהאי עלמא איהו וחיזו ודיוקנא דהאי עלמא אסתים מיניה אסתים עיניו ולית ליה חיזו בהאי עלמא כו', אמאי יוסף ישית ידו מכל בנין בגין דרחימא דיליה הוה ובג"כ דא אסתים מניה נהירו דהאי עלמא ודא נטיל ליה מאן דאסתים עינוי רחימא דיליה אחזי הכי חיזו דילך דהאי עלמא אתאביד הא אנא חיזו דילך באתרך מכאן והלאה יתתקנון לך חיזו אחרא דההוא עלמא, ודאי אי לא איסתם מיניה כל חיזו דהאי עלמא ולא אתאביד כולא מיניה לא ליהוי ליה חיזו וחולקא דההוא עלמא ע"כ. כ"ז הוא פיוס למשה על שאמר לו כי מצאת חן, לומר לו שלא על שאינו הגון אמר לו כן אלא לומר ששכרן של צדיקים באחוריהם ובפרט למשה, זהו וראית את אחורי: