תנ"ך על הפרק - שמות לג - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

שמות לג

83 / 929
היום

הפרק

משה מתיישב מחוץ למחנה, ומבקש שה' ישכון רק בקרב ישראל

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה׃וְרָאָ֤ה כָל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָהֳלֽוֹ׃וְדִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלֵ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וידבר וגו׳. בתוך ארבעים יום אלו נתפייס רצונו של הקב״ה לאט ע״י רבוי תפלות של משה. ובא דבור שאינו בכעס כ״כ אלא בדברי פיוסים לישראל על מה שאינו רוצה עדיין להחזיר שכינתו. אבל מכ״מ מה שאפשר לעשות להנאתם יעשה. ע״כ אמר עתה בלשון חבה אשר נשבעתי לאברהם וגו׳. ושלחתי לפניך מלאך. היינו מלאך מיוחד לראות צרכי ישראל. אבל אינו באופן שכתוב בפ׳ משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך. דשם הכונה דה׳ הולך לפניהם ומלאך עמו וא״כ הי׳ אסור לבקש מהמלאך מאומה כ״א לה׳. וזה הי׳ קשה בעיני העם. ע״כ אמר ה׳ שיהא המלאך מיוחד באופן שלא יהא השכינה עמו. ויהא אפשר לבקש ממנו שיעלה זכרונות ישראל לטובה לפני ה׳. וגם לעשות בדעתו באותו דבר שנמסר לו מן ה׳ באותה שעה. וכמו האופן שהלך המלאך עם יהושע. והמלאך שהציל את לוט. משא״כ באופן שהשכינה עמו. וכמו שביארנו לעיל שם בארוכה דכ״ז הוא כעין מלכותא דארעא. אל ארץ זבת חלב ודבש. ביאר הקב״ה דלא רק להגין עליהם וללחום מלחמותיהם כמו שהיה בימי יהושע שלא בא המלאך אלא לצורך מלחמה. אבל פרנסה בארץ הי׳ ע״י הקב״ה בעצמו כמו שביארנו באורך בס׳ בראשית מ״ח י״ז. אבל עתה אמר ה׳ שגם בהיותם בארץ זבת חלב ודבש יהיה ע״י המלאך: כי לא אעלה בקרבך. לשום דבר: כי עם קשה עורף אתה. הסביר הטעם לא משום שאני בכעס שהרי כבר נתפייס אלא בשביל שאני חושש לטובתם באשר אתה עם קשה עורף וקשה עליך להתנהג בהכנה הראויה להעומד לפני ה׳ בפלטין של מלך ה׳ צבאות. ובלי הכנה ודאי יש לחוש הרבה מכח הדין על איזה עון ודבר רע: פן אכלך בדרך. שהסכנה מצויה יותר ויש להזהר הרבה כמש״כ בס׳ דברים ו׳ י״ג ובכ״מ. וכאשר באמת הי׳ אח״כ במתאוננים תיכף נענשו משום שהי׳ באזני ה׳ כמש״כ בספר במדבר שם. ויתאבלו. כבר העירו במדרש שה״ש ע״ז שלא מצינו לשון אבילות בכלל ישראל כמו בשעה שרצה הקב״ה לסלק שכינתו מהם. ואע״ג שהקב״ה הסביר שזהו טובתם לפי דרכם. מכ״מ ה״ז דומה לתינוק שרוצה אמו לסור ממנו וצועק התינוק ע״ז. ואע״ג שהיא מוכיחתו ומדריכתו הרבה והוא אינו רוצה לקבל כ״כ וע״כ היא מכהו כ״פ. מכ״מ כשרוצה היא לסור ממנו בוכה בלי הפוגות ונוח לו להתייסר כ״פ ולא שתסיר אמו השגחתה בעינה הטוב ממנו. כך נוח לישראל שיתייסרו כ״פ כאשר כן היה במדבר משתהא השכינה מסתלקת מהם: ולא שתו איש עדיו עליו. עדי ישראל הוא רוח הישראלית. והוא בשני אופנים. חדא להמון עם ה׳ שיודעים אשר ה׳ אלהיהם בדרך נסתר. ואם שאין בהם כח להשיג רוה״ק ומעלה עליונה מכ״מ כל איש יודע שה׳ עמו גם בדרך הטבע והיא אמונת ישראל מה׳ אלהינו ועדי הזה מושרש בלב ישראל בכל שעה ובכ״מ וא״צ לזה הכנה כלל. שנית לגדולי ישראל שמכינים עצמם להשיג רוה״ק ומשיגים באמת והוא עדי שאין למעלה הימנו. וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממנו. אמנם זה העדי גם לגדולי ישראל אינה עמהם תדיר רק בשעת הכושר להתבודד ולהתקשט בזה העדי. וכאן שהתאבלו ראו גדולי ישראל שאין ראוי להתבודד ולקוות להשיג רוה״ק שהרי אין רוה״ק בא בתוך עצבות ואבילות כלל ע״כ לא שתו איש היינו אנשים המיוחדים: עדיו עליו. אלא הלכו קדורנית: אמר אל בני ישראל וגו׳. הוסיף לפייסם על זה הצער ואמר כי יש להם לחוש יותר ממה שאמר להם תחלה פן אכלך בדרך דזה אינו משמעות כליון לגמרי אלא אכילה משמעות איזה חלק. ובזה לא נתפייסו ישראל כי נוח להם לקבל זה העונש משתסור השכינה מהם ח״ו. ע״כ נתאבלו. ואמר ה׳ כי יש להם לחוש פן יהי מעשיהם וקשי ערפם לגרום אשר יהי מדת הדין כי ברגע אחד יכלם ח״ו. וא״כ נוח להם שלא תהא השכינה בקרבם: ועתה הורד עדיך מעליך. מה שאתה לבוש ממילא היינו עדי הראשון שיודע כל איש ישראל אשר ה׳ עמו בהשגחה נסתרת: ואדעה מה אעשה לך. באיזה אופן להצילך מכל רע ולהתפרנס ע״י איזה אופן בטוח אע״ג שאין שכינתי עמך: את עדים מהר חורב. כבר ביארנו גם לעיל כ״ט מ״ו וגם בס׳ במדבר בפ׳ ציצית דהנהגה של המון ישראל בהשגחה נסתרת לא בא לישראל אלא משעה שיצאו ממצרים וקבלו את התורה. והנהגה זו תלויה בג׳ עמודים תורה ועבודה וגמ״ח. משא״כ הנהגה אלקית בגלוי היה גם במצרים באנשי מעלה וחסידים שידעו מג׳ עמודים אלו והתהלכו בהם באורח חיים למעלה מדרך אנושי. ומש״ה בעדי השני שכתבנו לא אפשר לומר שקבלוהו מהר חורב. אבל על עדי הראשון שהוא של כל ישראל כתיב את עדים מהר חורב. מה שקבלו שמה. והנה הראו ישראל בזה מסירת נפש שהרי היה להם לומר א״כ שאין השגחתך עלינו איך נלך במדבר הגדול והנורא וטוב לנו לשוב במצרים שהרי עיקר יצ״מ לא היה אלא ע״מ להיות לכם לאלהים. ואחר שזה א״א יהיה מאיזה סיבה שיהיה עכ״פ א״א יצ״מ ועבודת האלהים. אבל בזה מסרו עצמן לרצון ה׳ שיעשה עמהם מה שלבו חפץ. ובזה החל משה אח״כ לפייס את הקב״ה שישיב שכינתו בקרבנו ומכ״מ תהי עצה בטוחה לשמרנו מן הכליון ח״ו כאשר יבואר להלן י״ג וי״ח. ויסורים בלי כליון כמו שאמר ה׳ בראשונה פן אכלך בדרך. נוח לנו לקבל רק שלא יסיר שכינתו מקרבינו: ומשה יקח את האהל וגו׳. כבר ביארנו שכ״ז היה במשך מ׳ יום האמצעים שהיה עדיין בהסתר פנים ולא רצה הקב״ה להשרות שכינתו בקרב ישראל ע״כ היה מוכרח גם משה להסיר את אהלו מתוכם למען יהא נדבר את ה׳ שמה כאשר כן היה באמת: והיה כל מבקש ה׳. דזה אפשר אפילו לאוה״ע מכש״כ לישראל אפילו בשעה שעלה עה״ד שלא תהי׳ שכינתו עמם מכ״מ הלא גם לאו״ה היה נוח לבא לבהמ״ק מקום מסוגל להשראת שכינה כמבואר בתפלת שלמה. וכן נצרך אז לכל מבקש ה׳ לילך לאהל משה: כצאת משה. מן המחנה שהיה רגיל אז הרבה במחנה כדתניא בפרקי דר״א פמ״ו והובא ברמב״ן מקרא ז׳ שבתוך ארבעים יום האמצעים הכרית ע״ז מישראל והתקין כל שבט במקומו. והדבר מובן שלא מלאכת יום א׳ היה ולא שני ימים. שהרי נהרס בל״ס שלום כל שבט ע״י העגל וע״י שבירת הלוחות. וע״י שנהרגו שלשת אלפי איש. וכל זמן שלא שבו כל ישראל להיות בשלום כמו שהיה לפני מ״ת דכתיב ויחן שם ישראל. לא היה אפשר לעלות ולקבל לוחות אחרונות. והיה למשה רבינו עבודה רבה בכל שבט לפייס ולדבר ולהוכיח עד שישוב השלום. ואחר עבודתו בכל יום יצא מן המחנה אל האהל: יקומו כל העם. עמדו מפניו ואין יושבין עד שמתכסה עמהם. והוא גמ׳ קידושין ספ״א בחיוב לכל נשיא בישראל. אבל כאן היה הוספה על החיוב לכל נשיא שיכולים היו לשוב לאהלם. אבל כאן קמו והביטו עד שובו האהלה. כדי להתענג בראיית עמוד הענן כאשר יבואר: והביטו אחרי משה. ידוע מחלוקת בקידושין שם. ואיכא מ״ד לרעה כדאיתא והוא בירושל׳ שקלים פ״ג. ולכאורה הוא פלא מה״ת לפרש הכי והלא כל הפ׳ מוכיח שראו את עמה״ע והשתחוו ולמאי מפרש לגנאי. וגם אין השעה נותנת לכך שאז היו ישראל באבילות ובצער והאיך מצאו לבבם להוסיף רשע כזה. אלא ודאי הכל מודים דפי׳ וקמו כל העם והביטו אחרי משה הוא לשבח. אלא דייקו במש״כ ונצבו איש פתח אהלו והוא מיותר דמאי נ״מ אם קמו ברחוב או פתח אהלם אלא ה״פ שהיו איזה אנשים עזי פנים שנצבו. ובכמה מקומות דכתיב לשון זה מתפרש לגנאי כמו דכתיב בדתן ואבירם יצאו נצבים. וע״כ כתיב איש פתח אהלו שהיו יראים לצאת לרחוב ולדבר אחר משה שלא ירגמון באבנים ע״כ נצבו איש פתח אהלו ודברו מה שדברו. ובאמת הענין היה נותן לכך באותה שעה שהיה משה מיטפל לתקן הריסות השלום. ובל״ס היה נמצא כמה עקשים שהחרו ריב ומדון וגם קצפו על משה ששבר את הלוחות מדעתו ומי יודע אם יהא לוחות אחרות. ומשה היה בע״כ כועס ומבזה אותם עד שלבסוף שתקן כ״צ היה כל העם שמחים ומכבדים למשה ע״ז. ואותם עזי פנים דברו מה שדברו ומודיע זה הכתוב שמכ״מ משה עשה למחר את שלו כדכתיב בסמוך ושב אל המחנה ולא חש לעזי פנים אלה שהביטו אחריו לגנאי: ועמד פתח האהל. כן היה כל ארבעים יום: ודבר עם משה. אם היה צורך לדבר לא נקרא משה אל ההר אלא היה שם הדבור. או לתורה שבע״פ. כמשמעות עם משה כמו שביארנו לעיל בפי׳ לדבר אתו. שדברו יחדיו כ״י ואז היה הכל באהל משה: וראה כל העם. אותם שקמו ברחוב והביטו לטובה הן המה זכו לראות ולהתענג בעמוד הענן. אבל ליצני הדור לא ראו ולא זכו לכך. ע״כ הביטו גם למחר לרעה כי ללצים הוא יליץ: וקם כל העם והשתחוו. בהודי׳ או בתפלה כמש״כ בספר בראשית כ״ד כ״ו בשם הירושל׳ דסתם השתחואה הוא תפלה שראו אז עת רצון לתפלה: איש פתח אהלו. כלפי שכינה. זה לצפון וזה לדרום וכדאיתא בב״ב דכ״ה כגון אתון כו׳ והא שלא התפלל ברחוב הוא כדאיתא בברכות דל״ד ב׳ חציף עלי מאן דצלי בביקתא: ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. בזכות השתחואות ותפלות ש״י שהוסיפו כח בגבורה של מעלה עד שנגדל השפע: ושב אל המחנה. למחר לאותו עסק כמש״כ לעיל: ומשרתו יהושע בן נון נער. הודיע הכתוב דיהושע אע״ג שכבר היה גדול בשנים לערך חמשים שנה וגם גדול בתורה ובחכמה וא״כ היה מועיל הרבה למשה אם היה הולך עמו למחנה בעושק בני אדם. אבל הוא היה כנער כמו שלא הגיע לפלגות ראובן בענינים אלו. והטעם לא ימיש מתוך האהל. שהיו עסקיו לעמוד על תורה שבע״פ שהיה כמעין הנובע באהל משה. ולא רצה להפנות משקידת למודו לשום דבר: ובא זה הספור לדורות ללמד כמה ראש הדור מחויב להטריח בעת הריסות העם ליישב דעתם ולא יחוש אחר עזי פנים שיהיו מפריעים מעשיו ומבזים אותו. וגם למדנו שהתלמיד הבא לקבל תורה מאותו גדול הדור אין לו להפנות לשום דבר במצוה שאפשר ע״י אחרים. וכדאי׳ בעירובין דס״ח מר לאו אורחי׳ אנא טרידנא בגרסאי. ובירושל׳ קידושין אי׳ דר׳ אבהו שלח בנו לטברי׳ ללמוד והיה עוסק בגמ״ח ושלח ליה האם אין קברים בקסרין שלחתיך לטברי׳ ומש״ה כתיב לא ימיש. ולא מש מיבעי אלא ללמד שכך ראוי שלא ימיש מתוך האהל עד שיגיע עתו להנהיג את הדור [וע׳ מש״כ בהע״ש שאלתא ז׳ שיטת ר״ח דעיקר הא דקיי״ל תלמוד גדול ממעשה אינו אלא בתלמיד היושב לפני רבו שהוא יקר אפילו ממה שלמדין לאחרים. ואנן לא קיי״ל כר״ח מכ״מ למדנו כמה יקר ענין תלמיד בתחלת השתקע עצמו לתורה שתהא מתקיימת בו]: ויאמר משה וגו׳. כ״ז היה במשך מ׳ יום האמצעים ובהיותו באהל שלו והיה מתפלל שמ״ע קבועה תמיד באותם מ׳ יום ובתוך שמ״ע היה מתפלל חידוש דבר כמש״כ בס׳ דברים ט׳ י״ח וכ״ו. ופעם אחד היה כך נוסח התפלה המיוחדת: ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. הנני מבין שאתה רוצה לשנות את גזרתך משתי הוכחות. א׳ ממה שאמרת בזה הלשון לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית וגו׳ והיה לך לומר עלו אל הארץ. וכמו שאמר אח״כ בהליכתם מהר חורב עלו ורשו את הארץ. וממילא מובן דמשה עמם. אלא מזה שביארת לומר אתה והעם הראת לדעת כי אני הוא המעלה המצוין יותר מאשר היה אחר מעלה אותם וע״כ אתה רוצה לשנות הענין לטוב בשבילי וגם ממה שאמר אשר העלית מא״מ מוכח דכונתך להעלות גם עתה למעלה מה״ט. עוד הוכחה שניה. ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. דבשלמא בשעה שאמר הקב״ה לפני העגל הנה אנכי שולח מלאך לפניך. וביארנו שהקב״ה יהי׳ מהלך עמו ממש אז לא היה נצרך להקב״ה לפרש מי הוא המלאך שידוע מי מהלך תמיד עמו ית׳ וכדאי׳ בש״ר פ״ב בכ״מ שהיה ר׳ יוסי נראה ידוע שרבי היה שם כך כ״מ שהמלאך מיכאל מהלך שם השכינה. וגם כי אין נ״מ בידיעה זו שהרי בזה האופן שהקב״ה הולך אסור לבקש דבר מן המלאך כמש״כ לעיל כ״ג כ״א. אבל עתה כאשר הוא בתורת שליחות מלפניך היה לך להודיעני מי הוא המלאך למען אשר אדע לבקש ממנו כשארצה דבזה האופן רשאים לבקש מהמלאך כמש״כ שם וא״כ כאשר לא הודעתני מזה יש לי להבין שאתה רוצה לשנות הדבר. וזה כלל שהקב״ה חוזר על הרעה ואינו חוזר על הטובה. ואם היה מפרש מי המלאך לא היה אפשר לחזור מכבוד המלאך וזהו דבר שמואל לשאול בשעה שא״ל קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם פי׳ אע״ג שאפשר לבטל הגזרה ע״י תפלה אבל כאשר כבר נתנה לרעך א״א לשקר בו ולחזור במתנתו. וכך אמר משה ממה שלא הודעתני מי הוא השליח. מבין אנכי שאתה רוצה לחזור בדבר: ואתה אמרת ידעתיך בשם. עוד אמר שני טעמים שמקוה להפיק רצון מה׳ לשנות הגזירה לטוב ע״י כח תפלתו. ואע״ג שאין לאדם לקוות שהקב״ה מחויב ח״ו להפיק רצונו וכמש״כ בס׳ בראשית עה״פ ואנכי עפר ואפר. אבל משה הראה שני טעמים שמקוה לכך. א׳ שהרי אמרת ידעתיך בשם. היינו במה שאמר ה׳ למשה ושמי ה׳ לא נודעתי להם. מבואר דלמשה נודע שם ה׳ איך הוא מהוה העולם בצרופי שמות והכי פירש הרמב״ן כאן. והענין דזה כלל שאמר משה רבינו בתפלה שלו הבאה בכתובים בס׳ תהלות כי הוא ידע שמי יקראני ואענהו. ומבואר במדרש שו״ט ע״ז המקרא. דמי שידע שמו המפורש הוא מסוגל שתקובל תפלתו אמנם דוקא מי שיודע בס״ד ע״פ מעשיו הטובים ע״פ הכללים דאי׳ בחגיגה פ״ב. אבל מי שהודיעו לו שם המפורש והוא אינו ראוי לכך ח״ו יכול לקלקל יותר ויותר. ואינו מפיק רצון בזה כלל. וכך אמר משה ואתה אמרת ידעתיך בשם נתתי לך כח הידיעה בשמו ית׳ וראוי היה לומר הודעתיך אלא משום שאע״ג שמגיע בסיעתא דשמיא מכ״מ בא גם בכח היגיעה והשתדלות עד שעומד עליו בעזרו ית׳ לעשות השתדלות הנפלא. ומש״ה בא הלשון ידעתיך אני עשיתי שתרצה לדעת. וכיב״ז נתבאר בס׳ בראשית י״ח י״ט ובס׳ דברים ל״ב ז׳. עוד טעם ע״ז הקווי כי אתה אמרת וגם מצאת חן בעיני אפילו בלא כחי בשם המפורש הלא אמרת שמצאתי חן בעיניך ונשיאות חן הוא קבלת התפלה כדתניא בספרי עה״פ יאר ה׳ פניו אליך ויחנך. ובע״ז ד״ג הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. הרי דחוט ש״ח מועיל לתפלה. ואחר כל זה. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך. איני בא בכחי המועט של ידיעת השם. אלא בכח החן שהוא בלי טעם וזהו דרך ענוה יתירה ממשה רבינו מש״ה הקדים משה בשני הטעמים תחלה הטעם של ידעתיך בשם ואח״כ הטעם וגם מצאת חן בעיני. והוא משום שכך דרך המדבר שאומרים טעם הקטן תחלה ואח״כ הוספה טעם העיקרי. וכמש״כ בס׳ בראשית כ״ד ז׳ בדברי א״א לאליעזר ובכ״מ. וע״כ ביקש משה עוד הפעם בעיקר טענת ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך אם כן הוא ודאי הודיעני נא את דרכך במה אתה רוצה לשנות לטוב. ואמר דְרָכֶךָ בל״ר [בחסרון היוד ע״פ מסורה] ולא דַרְכֶּךָ משום שיש שני דרכי הנהגת ישראל היינו פרנסה והגנה. ואין שתי הנהגות הללו באופן א׳ כ״פ. וכמש״כ בפ׳ ויחי אשר בימי יהושע היתה פרנסת ישראל ע״פ ה׳ כמו בימי משה והגנה נמסר למלאך. ע״כ ביקש משה שיודיעו במה בדעתו ית׳ לשנות הענין. והוסיף לומר ואדעך אחלי רבש״ע אדע אותך ולא זולת היינו שלא יהי׳ נמסר למלאך באופן שאם יהי׳ מה לבקש יהא נצרך לבקש מהמלאך כמו בלוט וכדומה. לא כן אנכי אלא רוצה אני לדעת אותך למען אמצא חן בעיניך. כאשר אבקש דבר לא אבקש למצוא חן בעיני המלאך אלא למצוא חן בעיניך. והוסיף לבקש בחין ערך תפלתו עוד טעם שמוצא לבבו לבקש כזה אע״ג שהדור אינו ראוי לכך: וראה כי עמך הגוי הזה. גם המה בכל סרבנותם הנם קשורים בך. שהרי סבלו גזירה זו והתנצלו עדים. ולא אמרו א״כ נשוב למצרים שהרי אנחנו ככל הגוים. לא אמרו כן אלא מכ״מ המה קשורים בדרך כלל בך: פני ילכו. כפי׳ הגאון שהביא הראב״ע פני הוא חמתי. והכי פי׳ בת״י [והכי אי׳ בברכות ד״ז] וע׳ מש״כ בספר במדבר בברכת ישא ה׳ פניו אליך. והשיב לו הקב״ה באשר לע״ע הנני בחמתי שהרי באמת לא נתרצה כל אותם מ׳ יום. אבל כאשר פני ילכו אז והנחותי לך אעשה לך נחת רוח והרי נשמע תפלתו מ״מ הוסיף משה לבקש והוא בשביל שלא ידע משה אם גם בהליכות הדרך המסוכן שהוא הגנה יהא הקב״ה מניח דעתו. או רק בשבתם במנוחה ולצורך פרנסה והרי זה ידע משה כי נוח שתהי׳ הפרנסה ע״י הקב״ה בעצמו מענין הגנה כמו שאמר יעקב אבינו על דורו של יהושע. כמו שביארנו בפ׳ ויחי במקרא המלאך הגואל אותי וגו׳. ע״כ לא ידע עדיין מתשובת ה׳ והניחותי לך. אם הוא בכל דבר או רק בפרט א׳. שהרי בלשון הבקשה ואדעך יהא די אם ידע את ה׳ בענין פרנסה לחוד מש״ה הוסיף משה ואמר ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. כ״ז שאין מדת הכעס הולך אל תעלנו מזה כלל. ואני איני מבקש בשעה שמדת הכעס עמך. אלא לאחר שילך אז אני מבקש שתעלנו. ובזה נכלל מבוקשו שהקב״ה בכבודו ית׳ ילך עמהם ויעלם מזה. והיינו הגנה ממלחמות ונחשים וכדומה. והוסיף רצוי ובמה יודע אפוא וגו׳ הלא בלכתך עמנו. אפי׳ כשנהיה בדרך ויהיה עת הצורך להגנה יהי ניכר שאתה הולך עמנו ולא ע״י שליח: ונפלינו אני ועמך וגו׳. וזה א״א להתודע לאוה״ע ג״כ כי נפלינו אני ועמך. אם לא עפ״י שתלך עמנו גם בעניני הגנה מהם כמו שהיה באמת בהריגת סיחון ועוג ובנחלי ארנון: גם את הדבר הזה. לא פרנסה לחוד שהוא מלוי מבוקש הראשון של ואדעך אלא גם הגנה בדרך: כי מצאת חן בעיני. אמר הקב״ה אותם שני טעמים שאמר משה שמשום זה הוא מפיק רצון. א׳ כי מצאת חן בעיני. כ׳ ואדעך בשם. אלא הקב״ה היפך הסדר לומר כי טעם הראשון שלך הוא גדול מהשני באשר כחך גדול מאד בידיעת השם ואם כן סדרי הטעמים להיפך כמש״כ לעיל: ויאמר הראני וגו׳. כבר תמה הרשב״ם מה ראה משה בשעה זו לבקש כזה. ועוד קשה תשובת ה׳ שלא השיב מתחלה ראיית הכבוד כלל רק דבר אחר שלא מעין שאלתו. [ועי׳ מש״כ הרמב״ם הל׳ יסה״ת פ״א ובכ״מ בשם הראב״ד ועדיין לא נתבאר מה ראה משה לזה] אלא כך הענין. דאחר שהפיק רצון מה׳ שילך עמם היה למשה רבינו לחוש לטענת הקב״ה שאמר אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אשר נאמר בלי כעס כמש״כ לעיל שהיה בפיוס כמו אם שאומרת לבנה שמוכרחת להפרד ממנו לטובתו. בהיותו סורר בטבע והיא קפדנית עד שאפשר שתהרגנו בכעס. וא״כ אחר שפעל משה שמ״מ ילך הקב״ה עמם הי׳ לו לחוש מאד שלא תשלוט מדת הדין עד כליון עפ״י קשוי ערפם. ולזה היה ההכרח לפני משה לבקש מהקב״ה שיבטיח להתנהג עם קיום ישראל במדת תפארת שהוא למעלה מהנהגה הראויה לפי טבע כח הדין. אלא יגדל נא כח מדה זו לשדד כל מדה הקבועה מיוצר בראשית ית׳ בהנהגת העולם ומלואו. וכאשר יבטיח הקב״ה ע״ז ממילא ילך עם משה וישראל במדבר בגלוי שכינה כפי מעלת משה שראוי למדה זו. לולי שהיה חשש כליון ישראל וגם לדורות בשעה שיהיה חשש כליון ח״ו תהי׳ מדה זו של שידוד הטבע נוהגת תמיד. זהו כלל הענין שהיה למשה רבינו הכרח לבקש. והנה עד כה שהפיק רצון ביאר לו ה׳ שאינו משום שהוא עת רצון אלא משום שמצא משה חן בעיניו וגם ידעו בשם. אבל אם היה אחר מבקש כזה לא פעל מאומה. ועתה כשרצה משה לבקש עוד אינו ממדת ד״א לבוא עוד הפעם בזה הטעם שא״ל ה׳ שמצא חן בעיניו כמו שאם היה המלך אמר לשר א׳ בקש ממני דבר כי רוצה אני להפיק רצונך. וגם יבקש ויתן לו. וכי אפשר שיוסיף ויבקש להתגעגע על המלך בזה הכח. ע״כ רצה משה רבינו בענותו לבקש עת רצון שמסוגלת השעה להפיק רצון כל שואל. ובאשר דרך המלך בשעה שיום טובה הוא ולובש כל בגדי מלכותו ולבו שמח מכבודו להיות בטוב להפיק רצון כל שואל. ע״כ ביקש משה מהקב״ה הראני נא את כבודך. ולא שהיה משה רוצה ליהנות מזיו כבוד ה׳ שלא זהו דרכו של משה רבינו בענותו הנפלאה. אלא שהי׳ מוכרח לזה כדי להגיע לשאלתו ובקשתו לטובת ישראל: ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. הודיע לו ה׳ עת רצון לכל אדם באופן שלא יראה את כבודו אלא כאשר ישמע העברת טוב ה׳ היינו י״ג מדות רחמים וגם ישמע שם ה׳ לפני י״ג מדות אלו אזי ידע שבעת ההיא וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם. מי שראוי לחנינה יחונן ומי שמבקש רחמים ירוחם. וענין שני דברים אלו. הן המה כדרך מלכותא דארעא בטוב לב המלך אזי נותן אות הכבוד למיודעיו ולא שמוצאים בזה פרנסה וכדומה רק שאותו אות הוא בא לחן ולחסד היינו נשיאת כבוד ועוד עושה באותו יום טובה. שמי ומי שבא לבקש רחמים על דבר הנצרך לו אזי מפיק רצון. וכן דרך ה׳ באותו עת רצון וחנתי את אשר אחון למי שראוי להרים קרן כבודו. אע״ג שאינו מבקש כלל מ״מ המקום מרים קרנו. ומי שמבקש רחמים בצר לו יהי׳ ראוי או אינו ראוי מ״מ ע״פ מבוקשו כי צר לו משיג מדת רחמים. ונמצא משמעות וחנותי וגו׳ למי שאינו מבקש אלא שראוי להשיג מעלת הכבוד. ורחמתי וגו׳ למי שמבקש תפלה על איזה דבר. כ״ז הודיע הקב״ה על שאלתו לדעת מתי עת רצון לאיזה תפלה לכל אדם. ולא בשביל שהוא משה: ויאמר וגו׳. באשר משה ביקש כדי לדעת עת רצון הראני נא. והקב״ה השיב לו לדעת עת רצון יהי׳ ע״פ השמיעה. והיה קשה למשה מדוע לא יודיע לו באמת אותו עת רצון ע״פ הראי׳. ע״כ השיב לו עוד ה׳ לא תוכל וגו׳ וע״כ תדע ע״פ השמיעה: כי לא יראני האדם. אדם מיבעי. אלא האדם המיוחד אשר מעצמו נקרא אדם. לא ע״פ שקראו ה׳ אדם כמש״כ בס׳ בראשית א׳ כ״ו: ויאמר ה׳. חזר הקב״ה באהבתו העזה והנפלאה למשה וא״ל הנני להודיעך גם ע״י הראיה: הנה מקום אתי. להודיעך ע״י הראיה ג״כ היינו ונצבת על הצור. שהוא בראש ההר שא״ל להלן ל״ד ב׳: ושכתי כפי וגו׳. באשר יש לי לחוש שלא תסתכל יותר מהאפשר להאדם ע״כ אני אכסה פניך בכפי עד עברי: וראית את אחורי. ומזה השיג ג״כ כבוד ה׳ למרבה לדעת כי אז עת רצון. וכבר ביארנו שבאמת לא השתוקק משה מעולם להביט במקום שגבוה ממנו. והרי כבר בסנה הסתיר פניו כי ירא מהביט אלא שהקב״ה אמר שאולי לא יהי׳ נשמר באותו רגע אזי יכסה פניו. אבל לבסוף לא נצרך לזה כאשר יבואר. והנה כל משך ארבעים האמצעים לא הגיע אותו עת רצון עד תחלת ארבעים יום השלישים. אז.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך