הפרדת קהילות
הפרשה מספרת שלאחר חטא העגל משה לקח "את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה... והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה... ודבר ה' אל משה פנים אל פנים... ושב אל המחנה. ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, ז-יא). אולם המדרש מתאר שמשה סירב לשוב אל המחנה. "אמר לו משה: איני חוזר. א"ל: אם אין אתה חוזר, הרי יהושע. הוי יודע שהוא באהל, הוא יהיה תחתיך פרנס עליהם, הוא לא ימוש מתוכו... מי גרם למשה ששב אל המחנה - יהושע משרתו (שמות רבה מה, ד ד"ה "והיה כצאת").
ומכאן למדו חכמי ישראל, שאף בשעה שישראל חוטאים ועובדים עבודה זרה, אין רשות לצדיקים לנטוש את המחנה ולהקים סיעה נפרדת, אף שהיא תהיה כולה סולת נקיה, מורכבת מאנשים ישרים וצדיקים בלבד. וכל כך למה? משום שכלל ישראל מורכב מצבור. ואמרו דורשי רשומות, שצבור הוא ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. וכמו שארבעת המינים כוללים גם את הערבה שאין לה לא טעם ולא ריח, כך כולל הציבור גם אנשים שאין בהם טעם וריח. וכן אמרו ש"כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית", ולמדו כן מסממני הקטורת, שיש בה חלבנה שריחה רע, ואם חיסר אחת מסממניה חייב מיתה (כריתות ו ע"ב).
והדגיש החזון איש שבימינו, לא נוהגים בכל ההלכות של מורידין ולא מעלין, "כיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, אלא עלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה - במה שידנו מגעת" (יורה דעה, סימן ב, אות טז).
בדורו של הנצי"ב מוולוז'ין העלו כמה תלמידי חכמים רעיון להרחיק עוברי עברה ולהקים קהילות נפרדות של שומרי מצוות, ברם הנצי"ב הגיב על כך בחריפות יתרה:
והנה המעריך הורו והגו עצה להיות נשמר מדור זה להפרד זה מזה לגמרי, כמו שנפרד אברהם מלוט. במטותא מן המעריך, עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה, הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים, וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה שפיכות דמים (משיב דבר ח"א, סימן מד).
וכך כתב בהקדמתו לספר בראשית על השנאה שהיתה בבית שני:
"צדיק וישר הוא" דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחרבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו, שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה , חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. וע"ז היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.
וכן הורה תלמידו של הנצי"ב, הרב קוק זצ"ל:
אבל לומר שיש דעה קבועה שפושעים שאומרים שישראל הם גוי אחד, ושצריכים הם לשמור את הצביון של האומה בתור אומה מיוחדת ואחדותית, אע"פ שהם טועים עדיין בהרבה דברים מפני חשכת הגלות - להחליט שהם יוצאים מכלל ישראל, ושאין האומה כוללת כי אם את הטובים והצדיקים לבדם - הרי היא דרך המינות, כפשטא דמתניתין לפירוש רש"י ותוס', ודעה פסולה ואסורה לבא בישראל היא אליבא דכו"ע (מאמרי הראי"ה, "ישוב משפט", עמ' 58).
הרב רומז למשנה "האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות" (מגילה כה ע"א). ופירש שם רש"י: "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום, וחכמים למדו מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת", והתוס' (שם ד"ה "יברכוך") פירשו "שמוציא את הפושעים מן הכלל".