תנ"ך על הפרק - שמות לג - מזרחי

תנ"ך על הפרק

שמות לג

83 / 929
היום

הפרק

משה מתיישב מחוץ למחנה, ומבקש שה' ישכון רק בקרב ישראל

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה׃וְרָאָ֤ה כָל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָהֳלֽוֹ׃וְדִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלֵ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אל ארץ זבת חלב ודבש אני אומר לך להעלותם. כלומר שהוא שב למעלה בראש הפסוק הראשון לך עלה מזה אתה והעם אל ארץ זבת חלב ודבש אל הארץ אשר נשבעתי לא אל הסמוך לו: כי לא אעלה בקרבך לפיכך אני אומר לך ושלחתי מלאך. כלומר שהוא שב אל הפסוק הקודם לו ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך לא אל הסמוך לו: כי עם קשה עורף אתה וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי אני מרבה עליכם זעם. לא מפני שאתה עם קשה עורף ולא אוכל לכבוש אותך ופסוק ילך נא יי' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא דמשמע דאדרבה מפני שהוא עם קשה עורף ראוי שילך השם ביניהם והוא סותר לזה כבר תקן רש"י ז"ל ואמר שמלת כי שם הוא במקום אם ופירושו אם עם קשה עורף הוא וימרו בך ואמר על זאת לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה ופן אכלך בדרך אתה תסלח לעוננו וגו': רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם אזעום עליכם רגע אחד שהוא שעור זעמי שנאמר חכי כמעט רגע עד יעבור זעם. הוסיף מלת אם על מלת אעלה גם חסר הוי"ו ממלת וכליתיך גם הפך המקנא כאילו אמר אתם עם קשה עורף אם אעלה בקרבך כלותיך רגע אח' והיא תשוב' לישראל על מה שהוקשה בעיניהם מאמר הנה מלאכי ילך לפניך גם ושלחתי לפניך מלאך ולא אני בעצמי ויתאבלו ולכן אמר למש' אמור להם שלטובתכ' אני עושה זה כי אתם עם קשה עורף ואם אעלה בקרבכ' אני בעצמי כשאתם ממרים בי בקשיות ערפכ' אכלה אתכם באותו רגע שהוא שעור זעמי: ועתה הורד עדיך ועתה פורענות זו תלקו מיד שתורידו עדייכם מעליכם. לא שמלת ועתה הוא המתחייב ממה שקדם כמו ועתה הנה אשתך קח ולך ועתה שני בניך הנולדים לך מצרימה לי הם כי א"א לפרש כן במקום הזה מפני שהמאמר הקודם הוא תשובה לישראל שלטובת' הוא עושה ששולח המלאך ואינו הולך הוא בעצמו ופסוק ועתה הורד עדיך הוא לפורענות: ואדעה מה אעשה לך בפקודת שאר העון אני יודע מה שבלבי לעשות. לא שעל ידי הורדת העדים ידע מה לעשות להם כפי המובן מן הכתוב כי אין הורדת העדי סבה שידע מה לעשות להם: את עדים מהר חורב את העדי שהיה בידם מהר חורב. כי מהר חורב דבק עם עדים וחסר שי"ן את עדים שמהר חורב וכמוהו את הדרך ילכו בה שהוא דבק עם ויתנצלו שהרי מאז שאמרו נעשה ונשמע שהורידו שני כתרים לכל אחד ואחד מישראל שהם עדים הכתובים פה לא התנצלו אותם מעליהם רק אחר מעשה העגל שסרחו ואינם ראויים לכך: הרחק אלפים אמה כענין שנא' אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה.. שדרז"ל אמר להם יהושע עתידין אתם לעשות ביריחו את השבת ואל תרחיקו מן הארון יותר מאלפים אמה לכל רוח כדי שתהיו רשאין לבא להתפלל לפני הארון בשבת אף כאן לא הרחיק משה את אהלו מן המחנה יותר מאלפים אמה כדי שיהיו רשאין כל מבקשי יי' לבא אל אהלו בשבת: בצאת משה מן המחנה ללכת אל האהל. הוצרך להוסיף מן המחנה וללכת בין מלת כצאת ובין אל האהל מפני שאל האהל מורה על מה שאליו וצריך שתקדם לה ללכת ומלת כצאת מורה על מה שממנו וצריך לבוא אחריה מן המחנה וכמוהו סורה אלי סור ממקומך ובא אלי: והביטו אחרי משה לשבח אשרי ילוד אשה כו'. ולא כמ"ד לגנאי שהרי פשוטו של כל המקרא הזה בשבחו קמיירי: ודבר עם משה כמו ומדבר עם משה. לשון הווה כמו שפירש במלת יקח את האהל ונטה לו וקר' לו וכן בכל הנמשכים אחריו שכלם לשון הווה לומר שהיו נמשכות כן תמיד מאותו עון והלאה עד שהוקם המשכן ומה שאמר ותרגומו ומתמלל לא הביאו להורות שהוא לשון הווה שאם כן לא היה צריך להביאו על זה שכבר הביאו במלת ושב אל המחנה שהיא המלה האחרונה מכל המלות המורות על ההווה ואמר ושב כתרגומו ותאי' וכן כל העניין וראה כל העם וחזן ונצבו וקיימין ועוד שהרב פירש התרגום של מתמלל לשון כבוד שכינ' ומפני זה אמר מתמלל ולא ממלל ואילו היתה כונתו בעד שהוא לשון הוה היה לו לפרש למה תרגמו מתמלל ולא התמלל: והשתחוו לשכינה. לא לפתח אהלו של משה כמובן מוהשתחוו איש פתח אהלו שפירושו לפתח אהלו רק בעבור שעמוד הענן היה עומד בפתח אהלו אמר והשתחוו איש פתח אהלו במקום והשתחוו איש לעמוד הענן שבו השכינה: ושב אל המחנה לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. דאל"כ למה היה שב אל המחנה אחר שדבר השם עמו פנים אל פנים והלא במקום שנדבר השם עמו שם היתה דירתו כדכתיב והיה בבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה ומה שכתב רש"י שהדבר הזה היה נוהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר אינו אלא בעניין הלמוד מפני שקודם י"ה לא היה פנוי לא ללמוד ולא ללמד מחמת טרדת העגל ועמידתו בהר להתפלל עליהם פ' יום שהחשבון כלה ביום הכפורים בצמצום ואחר שהוקם המשכן לא היה השכינה מדבר באהלו של משה ללמדו ואחר כך שישוב משה אל המחנה ללמד' שהרי משהוקם המשכן ואילך לא היה הדבור רק מאהל מועד הלכך עכ"ל שלא היה נוהג הסדר הזה מהלמוד רק מי"ה עד שהוקם המשכן אבל לקיחת האהל מתוך מחנה ישראל לנטותו מחוץ למחנה מי אומר שהיה אחר י"ה והלא רש"י עצמו פי' מחוץ למחנה מנודה לרב מנודה לתלמיד שזה לא היה אלא קוד' שנתרצ' להם לישר' שהיו נזופים ומנודים מהמקו' ולא ידעתי מי גרם להרמב"ן ז"ל לחשוב שהרב ז"ל סובר שלקיחת האהל מתוך המחנה לנטותה מחוץ למחנה היה אחר י"ה שכבר נתרצה להם עד שטען ואמר ואינו נכון בעיני כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה דברי רז"ל בכל המדרשים הן שעשה משה זה בעבור חטאת העגל שדרש משה מנודה לרב מנודה לתלמיד וכמו שהזכיר רש"י אני בכעס ואת' בכעס אם כן מי יקרבם ואם היה הוצאת האהל אח' י"ה הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו: בתשעה עשר עלה. אבל בפ' יתרו כתב ומשנתנה תורה עד י"ה לא ישב משה לשפוט את העם שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות ולמח' עלה בהשכמה ושהה פ' יום וירד בי"ה וכן בפרשת עקב כתב באותה עלייה נתעכבתי מ' יום נמצאו כלים בכ"ט באב שהוא עלה בי"ח בתמוז ועוד מהו זה שכתב אחר זה בר"ח אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני לקבל לוחות אחרונות ועשה מ' יום כו' בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלבב שלם ואמר לו סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות האחרונות והלא מר"ח אלול עד י' לתשרי שנתרצה הב"ה לישראל אינם כי אם ל"ח יום שלמים עם לילותיהם ואף אם נפרש דבריו שיום שלשים באב קרא ר"ח אלול מפני שר"ח אלול שני ימים יום שלשים של אב ויום אחד של אלול כמנהג כל החדשים שאחר החדשים השלמים עדיין לא יהיו משלשים באב עד בקרו של י"ה רק ל"ט יום שלמים אבל נ"ל שמה שכתב רש"י בי"ח לתמוז עלה ובמקום אחר אמר בי"ט לתמוז הוא מפני שבשלהי תעניות אמרו שבט"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ והביאו ראיה מהמקראות ומהברית' דתניא בכ"ט בסיון שולחו המרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום והקשו בגמרא מ' יום נכי חד הוו ותרץ אביי חמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבור בתורי וכתיב ותשא כל העדה ואמר רבא א"ר יוחנן אותו היום ערב ט"ב היה והיו בוכים בכיה של חנם אמר לו הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות ורש"י ז"ל כשרוצה לפרש החשבון של מ' יום ומ' לילה לפי מנהג החדשים תמוז חסר לעולם אומר בי"ח בתמוז עלה מפני שלפי חשבין זה כלים המ' יום האמצעים עם לילותיהם בבקרו של כ"ט לאב ויכלו המ' יום האחרונים בבקרו של י"ה וכשרוצה לפרש החשבון של מ' יום ומ' לילה לפי מה שאמרו בגמרא תמוז דההיא שתא עבורי עברוה אמר בי"ט בתמוז עלה מפני שלפי חשבין זה כלים המ' יום האמצעיים עם לילותיהם בבקרו של כ"ט לאב וכלים המ' יום האחרונים בבקרו של י"ה וזה וזה יכשר כי אין לנו הכרח מן הכתוב מתי עלה משה בהר אחר מעשה העגל כי אפשר שנאמר ששרף את העגל ודן את החוטאים והרגן ביום ירידתו מן ההר שהוא י"ז בתמוז ובי"ח בתמוז שהוא יום המחרת עלה כדכתיב ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם כו' ועתה אעלה אל יי' או ששרף את העגל ודן את החוטאים בי"ח בתמוז שהוא מחר' רדתו מן ההר ולמחרתו שהוא י"ט בתמוז עלה והוא היום שכתוב ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם כו' אעלה אל יי' ועל מה שכתוב בר"ח אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני לקבל לוחות אחרונות ועשה מ' יום כו' ובי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל ומסר לו הלוחות האחרונות דמשמע שמר"ח אלול עד י' לתשרי הן מ' יום ומ' לילה ואינם כי אם ל"ח יום שלמים עם לילותיהם ואף אם נפרש ר"ח אלול שרוצה בו בעבור יום שלשים לאב שהוא ג"כ מר"ח אלול עדיין לא יהיו מיום שעלה בהר עד בקר של י"ה רק ל"ט יום שלמים עם לילותיהם נ"ל שאע"פ שכת' רש"י שבר"ח אלול עלה משה בהר וכן שנינו בפרקי דר' אליעזר בר"ח אלול אמר הב"ה למשה עלה אלי ההרה לקבל הלוחות האחרונות אין זה לומר שעלייתו בהר היה בר"ח אלול אלא לומר שחשבון המ' יום של ישיבתו בהר שהם נמנים מיום עלייתו לא יהיה רק מר"ח אלול דהיינו מל' לאב שגם הוא ר"ח אלול אבל עלייתו ממש בכ"ט לאב היה ואעפ"כ מניין המ' יום משלשים לאב הם נמנים לא מכ"ט לאב שעלה בו מפני שכ"ט לאב אין לילו עמו והמ' יום לילו עמהן הלכך אין המניין של מ' יום אלא מל' לאב שהוא ר"ח לאב ולילו הוא ליל שלשים באב ולפי הסדר הזה תמצא שהמ' יום עם לילותיהן כלין בבקרו של יום הכפורים שבו נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ומסר לו משה הלוחות האחרונות: ואתה לא הודעתני וגו' שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאין אני חפץ בה. לפי דעתי שבוש הוא שנפל בספרים והיה לו לכתוב שאמרת לי ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי כו' כי מאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך קודם מעשה העגל נאמר ואע"פ שפרש"י שם כאן נתבשר שעתידין ישראל לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך מ"מ המאמר של ושלחתי לפניך מלאך שהוא אחר מעשה העגל הוא העיקר וכן הוא באלה שמות רבה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי אמר לו הב"ה כבר אמרת. לך ושלחתי לפניך מלאך אמר לפניו רבונו של עולם למלאך אתה מוסרני אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה וזהו מה שכתב רש"י כאן אין זו הודעה שאין אני חפץ בו. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו בלשון הכתוב ועוד כי למה יאמר עתה כן ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל. ונראה ממה שאמר וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל שהנוסחא שבידו מפרש"י היה כתוב בו הנה אנכי שולח מלאך כמו הנוסחא שבידנו וכבר הוכחנו שהנוסחא הזאת הוא שבוש בהכרח. ומה שטען עוד למה יאמר עתה כן ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו זאת הטענה אינה אלא לדברי רז"ל שאמרו זה באלה ש"ר וכבר כתב רש"י ז"ל בפסוק ויאמר הראני נא את כבודך שראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים והוסיף לשאול להראות מראית כבודו וא"כ אם בדבר שאינו מענינו הוסיף לשאול איך לא ישיב במה ששתק בעת הדבור מפני שהיה השם אז כעוס מאד אך קשה מאחר שלא היה חפץ שילך שם מלאך עמו איך אמר ואתה לא הודעתני את אש' תשלח עמי והלא אין מי שילך עמו חוץ מהשם ומלאכיו ואחר שלא רצה שילך שום מלאך עמו לא נשאר שילך עמו רק השם בעצמו ובכבודו לא שישלח שום אחר עמו ושמא י"ל שמפני שנתבייש משה ע"ה לומר ואתה אינך רוצה לבא אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי כדי שיובן ממנו ואתה אינך רוצה לבא ומה שהכריח את רש"י לפרש ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי שהמלאך שאמרת אין אני חפץ בו ולא פירש אותו כמשמעו שלא הודעתני מי היה המלאך מפני שמזה נראה שהסכים במלאך א"כ למה אמר פני ילכו והניחותי לך: ואתה אמרת ידעתיך בשם הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם. לא שידע זה בפרט ושאר בני אדם אינם ידועים לא בפרט כי אין דבר ממנו נעלם רק פירש בשם חשיבות שידעו בם חשיבות יותר משאר בני אדם והיכן אמר לו זה כשאמר לו הנה אנכי בני אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם שלולא שהכרתני בשם חשיבות יותר משאר בני אדם לא עשית לי כל זה: ועתה אם אמת שמצאתי פן בעיניך. הוסיף מלת אמת מפני שמלת אם מורה על הספק והספק לא יפול אלא באמתת המאמר שאמר לו וגם מצאת חן בעיני אם הוא אמת או לא כדרך בני אדם לא במאמר עצמו שהרי כבר אמר לו וגם מצאת חן בעיני: הודיעני נא את דרכיך מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך. דאל"כ מה עניין לזאת הבקשה כאן: ואדעך למען אמצא חן בעיניך ואדע בזו מדת תגמולך מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך. פי' כאשר תודיעני מה היא השכר שאתה נותן למוצאי חן בעיניך אז אדע מציאות החן שמצאתי בעיניך מה היא: ופתרון למען אמצא חן למען אכיר מציאת החן. והוא דבק עם הודיעני נא את דרכיך ושעור הכתוב הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך ואדעך ופירושו הודיעני נא השכר שאתה נותן למוצאי חן בעיניך מה היא למען אכיר ואדע התועלת של מציאות החן מה היא ובזה אדע מדת תגמולך למציאות החן שמצאתי בעיניך: וראה כי עמך הגוי הזה שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול ואת אלה תעזוב ראה כי עמך הגוי הזה מקודם ואם בהם תמאס איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני. פי' כמו שאני מבקש שתודיעני מה שכר אתה נותן לי במציאות חן אשר מצאתי בעיניך כך אני מבקש ג"כ שתודיעני מה שכר תתן לי בהנה' העם הזה אשר אני מנהיג אותו דאם לא כן מה העניין לכאן ומפני שפחד משה פן יאמר לו השם כבר תמה הנהגת העם הזה במה שאמרתי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול ואין צורך לבקש השכר שתקבל בעדם מעתה הקדים ואמר ואל תשיבני שכבר הסכמת לכלותם ולעשות אותי לגוי גדול כי אני לא אסכים בזה מעולם מפני שהעם הזה הם עמך מקודם מזמן האבות שבזכות' הם התקיימים ואם בהם תמאס כ"ש היוצאים מחלצי שהם מתקיימים בזכותי שאני אחרון מהאבות: ויאמר אליו בזה אני חפץ כי ע"י מלאך אל תעלנו מזה. שאע"פ שלא היה צריך משה לומר לו זה מאחר שכבר הבטיחו שילך השם הוא בעצמו עמהם מ"מ רצה להודיע לו חבתן של ישראל להליכתו עמהם ואמר שאם ח"ו לא היה מתרצה ללכת עמהם לא היו עולים משם עד שימותו הם ונשיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם והתמה מהרמב"ן ז"ל שטען ואמר וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחר שהבטיחו פני ילכו: במה יודע איפא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ועוד דבר אחר אני שואל ממך כו'. שאין הבקשה הזאת מעין הבקשה הראשונה שהראשונ' היתה להודיע השכר של מוצאי חן בעיניו והשכר של מנהיגי העם הזה וזאת הבקש' היא שלא ישרה שכינתו בשאר האומות אלא באומה הזאת: הראני נא את כבודך ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו. אבל בבקשה דשלא ישרה שכינתו לעובדי כוכבים לא אמר זה מפני שהבקשה שלא ישרה שכינתו אע"פ שאינה ממין הבקשה הראשונות מ"מ היא דומ' לה באופן מה שכמו שבקש שילך השם בעצמו ובכבודו עם העם ולא ע"י מלאך כדי שיהא להם תפארת בין האומות כך בקש שישרה שכינתו באומה הזאת כדי שיהא להם תפארת בין האומות אבל בקשת ראייתו הכבוד היא בקשה שאין לה דמיון עם הבקשות הראשונות: ויאמר אני אעביר כל טובי הגיע שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות לפי שאני צריך ללמדך סדר תפלה כו'. מה שאמר הגיע שעה שתראה משמע שאף בלא בקשתו כבר הגיעה שעה שיראה דאל"כ והסכים השם במה שבקש ממנו מה שירשה אותו מיבעי ליה וגם אמר זה לפי שאני צריך ללמדך סדר תפלה כו' דמשמע שאף בלא בקשתו היה צריך ללמדו סדר תפלה ולא מפני בקשתו נ"ל שאמר זה מפני שאין התשובה של אני אעביר כל טובי תשובה לבקשתו שהרי אני אעביר הוא סדר תפלה שבו יקובל תועלת כל שואל לא ראיית הכבוד לפיכך הוצרך לומר שמפני שגם בזולת בקשת ראיית הכבוד כבר הייתי צריך ללמד אותך סדר תפלה זו מפני שאמרה זכור לאברהם ליצחק ולישראל שנראה שאתה חושב שאלו תכלה זכות אבות אין עוד תקוה לשואל וא"כ כבר הגיע השעה ללמד לך סדר תפלת כל שואל שבו תקובל שאלתו אף אם לא היית שואל ראיית הכבוד הזה ומאותו סדר התפלה שאלמוד לך לעשות תוכל להשיג בקש' ראייתו הכבוד במה שארש' אותך והיא ראיית האחוריי' שהוא הקשר של תפילין ולא ראיית הפנים כי לא יראני האדם וחי: כי רחמי לא כלים. משא"כ זכות אבות שיש לחוש שמא תכלה: וחנותי את אשר אחון אותן פעמים שארצה לחון ורחמתי את אשר ארחם עת שאחפוץ לרחם. לא שאחון לאותו שאחון וארחם לאותו שארחם כפי המובן מהכתוב כי אותו שחננו אינו צריך חנון ואותו שרחם עליו אינו צריך רחמים רק את אשר אחון ואת אשר ארחם עתים אענה ועתים לא אענה ועתים ארחם ועתים לא ארחם כאילו אמר וחנותי בעתות שארצה לחון ורחמתי בעתות שארצה לרחם אבל אחר זה אמר לו הנה אנכי כורת ברית הבטיחו שאינן חוזרות ריק' שבכל העתים אענה: הנה מקום אתי בהר אשר אני מדבר עמך תמיד יש מקום מוכן לי לצרכך שיטמינ' שם שלא תוזק ומשם תראה. הודיע לנו בזה שהמקרא הזה מקרא קצר הוא שהי' ראוי' להיות הנה מקום אתי בהר להודי' היכן הוא המקום ההוא ומפני שהחסרון ראוי שיהיה בכח המאמר אשר בהר אשר אני מדבר עמך תמיד כלומר ומסתמ' המקו' ההוא בהר הוא מכיון ששם הדבו' תמיד ומפני שמלת אתי מורה שהמקום הוא עמו ולא בהר אמר יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינם שם שלא תזיק שפירוש אתי לפי זה מוכן לי לצרכך ומדרשו הנה מקום אתי המקום שהשכינה שם ואמר המקו' אתי ולא אני במקום מפני שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו: בעבור כבודי כשאעבור לפניך. פי' מלת כבודי פה מורה על עצמו והראיה כי אחר זה כתוב עד עברי במקום עד עבור כבודי:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך