תנ"ך על הפרק - שמות לג - גור אריה

תנ"ך על הפרק

שמות לג

83 / 929
היום

הפרק

משה מתיישב מחוץ למחנה, ומבקש שה' ישכון רק בקרב ישראל

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה׃וְרָאָ֤ה כָל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָהֳלֽוֹ׃וְדִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלֵ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אם אעלה בקרבך וכו'. שאין לפרש שיעלה בקרבם, שהרי אמר הקב"ה "כי לא אעלה בקרבך" (פסוק ג):פורענות זו תלקו מיד. דאם לא כן, מאי "ועתה" דקאמר, אלא כך פירשו 'פורענות זו תלקו מיד וכו':הרחק אלפים אמה כענין שנאמר וכו'. והתם טעמא הוי כדי שיוכלו לבא לפני הארון בשבת להתפלל, הכי נמי לא הרחיק משה רק אלפיים אמה כדי שיוכלו לבא אל משה בשבת כל מבקש ה', כדכתיב "והיה כל מבקש ה'":ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ומתמלל עם משה וכו'. נראה שפירש זה פעם שני, כי בתרגום אונקלוס כתב 'ומליל ה' עם משה', ולפיכך פירש רש"י שראוי להיות 'ומתמלל עם משה' כמו שתרגם למעלה (ר' פסוק ט) "ודבר ה'" 'ומתמלל'. ולכך לא אמר (רש"י כאן) 'כתרגומו ומתמלל', מפני שתרגום אונקלוס שלפנינו 'ומלל', ודעת רש"י כי הנוסחא הנכונה 'ומתמלל'. ואני אומר שהדין הוא עם אונקלוס, מפני כי למעלה כתב (ר' פסוק ט) "וירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר אל משה", ודעת התרגום כי "ודבר אל משה" על הכבוד הנראה בעמוד הענן, ולפיכך תרגם "ודבר" 'ומתמלל'. אבל כשכתב (כאן) "ודבר ה'", תרגם אותו 'ומלל'. וכן "את הקול מדבר אליו" (במדבר ז, פט) תרגם אותו (שם) 'ומתמלל', מפני שכתוב "את הקול מדבר". וזה החילוק שיש לאונקלוס; במקום שכתב "את הקול מדבר אליו", או שכתב "וירד עמוד הענן וגומר", תרגם אותו 'ומתמלל'. וכשהוא מצורף אל השם תרגם אותו 'ומלל'. והוא דבר ידוע מאוד זה החילוק, כי אין לומר על הקול 'ומלל', וכן כאן (פסוק ט) שלא דבר רק הכבוד, לא תרגם 'ומלל' רק,ומתמלל':והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים כו'. פירוש, שנהג לכנוס למחנה ללמוד להם התורה. דקודם יום הכפורים לא היה פנאי ללמוד להם תורה, אף על גב דאהלו היה מחוץ למחנה מי"ז בתמוז, שכן פירש למעלה (רש"י פסוק ז) "ומשה יקח את האהל" 'מאותו עון', ואם כן מי"ז בתמוז נטע אהלו מחוץ למחנה, אלא מה שהיה שב אל המחנה ללמוד להם - היה אחר יום הכפורים בלבד, דאז היה לו פנאי ללמוד להם תורה. אך קשיא, דלמה היה אהלו חוץ למחנה אחר יום הכיפורים, והא עיקר נטיית אהלו חוץ למחנה בשביל שהמנודה לרב מנודה לתלמיד (רש"י שם), ואילו אחר יום הכיפורים נתרצה להם כבר, ואפשר לומר אף על גב שנתרצה להם הקב"ה, עדיין [היו] כמנודין, שהרי כפרת ישראל היה על החטא פר לחטאת, ועגל בן בקר ופרה אדומה, כל אלה הם קרבנות על החטא, וכל זמן שלא כפר להם יש כאן נידוי לשמים, אף על גב דנתרצה להם ביום הכפורים, לא היה ריצוי אלא שהקב"ה ברצון להם, ומכל מקום עדיין היו כמנודין לו, עד שהוקם המשכן, והיה כפרה להם בקרבנות, כך הוא דעת רש"י. ואין דעת רז"ל (תנחומא תשא, כז) כך, כמו שהביא רש"י עצמו בפירושו בסמוך (סוף הפסוק) "ודבר ה' אל משה" 'שישוב אל המחנה אמר לו אני בכעס ואתה בכעס מי יקרבם', ואם כן לא היה אהלו של משה מחוץ למחנה אחר יום הכיפורים, דאחר יום הכפרוים לא שייך לומר 'אני בכעס', דהא כבר נתרצה להם. ולפי דעת רז"ל "ומשה יקח את האהל" (פסוק ז) רק עד שאמר לו הקב"ה שיחזור למחנה, ומיד אומר לו הקב"ה שישוב אל המחנה:בי"ט עלה וכו'. ובפרשת עקב (רש"י דברים ט, יח) פירש שעלה בי"ח, וכן בפרשת יתרו (לעיל יח, יג). והרא"ם פירש כי לסוגיא דגמרא בפרק בתרא דתענית (כט. ) דאמרו תמוז דההוא שתא היה מעובר, עלה בי"ט, כמו שנתבאר בדברי הרא"ם. ושגגה היא, דמאי ענין זה לכאן, דהתם אמרו 'תמוז דההיא שתא' דשלוח מרגלים, והוא בשנה השניה, ומעשה העגל היה בשנה הראשונה:
ויראה לומר דעלה בי"ח בתמוז, וכיון דלא היה לילו עמו אמר כאן דעלה בי"ט, דלא היה לילו עמו. ומה שאמר 'ובי"ח דן החוטאים', היינו קודם שעלה. והשתא חשבון מכוין; י"א ימים ולילות מן תמוז, חוץ מיום י"ח שאין לילו עמו, וכ"ח של אב, וליל כ"ט, הינו מ' יום ומ' לילות. ובראש חודש אלול עלה להר (רש"י כאן), דהינו ל' של אב, דהוא יום ראשוןשל ראש חודש אלול. אף על גב דעלה בכ"ט לחודש אב (רש"י דברים ט, יח), נקרא זה 'בראש חודש אלול' כמו שאמר כאן שעלה בי"ט, כי כ"ט יום לא היה לילו עמו. והשתא יהיה ל' יום של אב עם יום ראש חודש ראשון של אלול, ויום כ"ט אב, וט' יום של תשרי, ולילה של י' תשרי, נשלמו ביום הכפורים מ' יום ומ' לילות. וכהאי גוונא צריך לתרץ מה שפירש בפרשת נח (רש"י בראשית ז, יב) שפסקו מ' יום של מבול בכ"ח בכסליו, והוא עצמו פירש באותו פרשה שפסקו בכ"ז בכסליו, ועיין שם:
אך הלשון שאמר 'ובראש חודש נאמר "ועלית"' אין לפרש כך, דמשמע שתחלת העליה היה בראש חודש אלול, ואפשר לומר כי היה בין מ' יום אמצעים ובין מ' יום אחרונים הפסק יום, ולפיכך בראש חודש אלול עלה להר, וירד בעשרה בתשרי, והיה אלול מלא. ואפשר לומר דרש"י פירש אליבא דפרקי רבי אליעזר (פמ"ו) דסבירא ליה בראש חודש אלול נאמר למשה (ר' להלן לד, ב) "ועלית להר", ולפי זה צריך לומר שעלה בי"ט בתמוז, נשארו עשרה ימים ועשרה לילות ויום אחדבלא לילו, נמצא שכלים מ' יום ומ' לילות בל' אב, שהוא ראש חודש אלול, ועלה באותו יום, וכלים מ' יום בעשרה בתשרי, והיה אלול מלא. אבל בפרשת יתרו (לעיל יח, יג) ובפרשת עקב (דברים ט, יח) לא חש שתהיה העליה בראש חודש אלול כמו דסבירא ליה לפרקי רבי אליעזר, כי לפי זה צריך לומר שהיה אלול מלא שלא כסדר החדשים, ולפיכך כתב שעלה בי"ח, והיה הירידה ביום הכפורים עצמו. ואפשר כי רש"י מסופק אם יש לומר שהיה העליה בר"ח אלול ואלול מלא שלא כסדר החדשים, או היו החדשים כסדר והעליה בכ"ט אב, לכך כתב שניהם:
אין זה הודעה כו'. הרא"ם פירש הנוסחא זו משובשת 'שאמרת לי "הנה אנוכי שולח מלאך" (לעיל כג, כ) אין זו הודעה', דהא דבר זה היה קודם מעשה העגל, ולמה לא יתלה הדבר במאמר (פסוק ב) "ושלחתי לפניך מלאך" דהוא אחר מעשה העגל, לכך אמר שהנוסחא ראוי להיות 'מה שאמרת "ושלחתי לפניך מלאך"'. וכן הוא בשמות רבה (מה, ד) "ואתה לא הודעתני אשר תשלח עמי", אמר לו הקב"ה כבר אמרתי לך "ושלחתי לפניך מלאך", אמר לפניו רבונו של עולם למלאך אתה מסורני כו'. ואין דבריו נכונים, כי רש"י דווקא נקט "הנה אנוכי שולח מלאך" (לעיל כג, כ), כי באותו מאמר [נאמר] שהמלאך יהיה עושה הכל, כדכתיב "הנה אנכי שולח מלאך לשמרך בדרך ולהביאך וגומר", אבל כאן (ר' פסוק ב) לא כתיב רק "ושלחתי מלאך לפניך וגרשתי וגומר", ולא נזכר כלל שיהיה המלאך הוא המביא והשומר אותם בדרך, ולפיכך אמר 'מה שאמרת "הנה אנכי שולח מלאך"', שבזה נזכר בפירוש שיהיה המלאך המביא והשומר אותם בדרך. ומה שאמר בשמות רבה (מה, ד) שאמר לו הקב"ה כבר הודעתיך "ושלחתי לפניך מלאך", זהו גם כן שהקב"ה אמר לו "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי הכנעני והפריזי וגומר", והוא יהיה המביא אותם גם כן וישמור אותם בכל הדרך, כדכתיב (לעיל כג, כ) "הנה אנוכי שולח מלאך לשמרך בדרך ולהביאך", וממה שהשיב לו הקב"ה 'כבר הודעתיך ושלחתי לפניך מלאך' ידע משה מתשובה זאת שהמלאך יהיה המביא, שהרי משה בקש שהקב"ה יביא אותם, וכיון שהשיב לו 'כבר הודעתיך ושלחתי לפניך מלאך' אם כן המלאך יהיה המביא והשומר. אבל רש"י מפני שלא אמר כי הקב"ה השיב למשה "ושלחתי לפניך מלאך", לכך הוצרך לומר 'מה שאמרת הנה אנכי שולח מלאך וגומר', שבזה כתב בפירוש שיהיה המלאך מביא, ואין כאן טעות:
ומה שהקשה הרמב"ן על פירושו, למה שתק בעת שנאמר לו "הנה אנוכי שולח מלאך" ועכשיו לא רצה בו, וכי רצה להרויח במעשה העגל, ומה שתירץ הרא"ם כי מפני שהיה עתה שעת רצון (רש"י פסוק יח) לכך בקש עתה ולא קודם לכן, דבר זה אינו מספיק, דבשביל כך אין סברא שישתוק משה ויהיה סומך שימצא בסוף שעת רצון ויבקש זה. אבל רש"י ז"ל בעצמו תירץ זה, מפני שאמר למעלה (כג, כ) 'בכאן נתבשר שעתידין לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך', והרי עדיין לא חטאו באותו זמן, ואיך יבקש משה רחמים על המלאך, כיון דלא נתבשר אלא שיחטאו ושכינה אומרת וכו', ואם לא יחטאו לא היה זה, איך יבקש רחמים עתה, כיון שלא חטאו, ולא חל עדיין שליחות המלאך עד עכשיו:
ועוד הקשה הרמב"ן על פירוש רש"י, דלא יתכן בלשון הכתוב "ואתה לא הודעתני" 'אין זו הודעה שאין אני חפץ בו', ויש לתרץ כיון שאינו חפץ במלאך, אם כן אינו הודעה, שהשם יתברך "רצון יריאיו יעשה" (תהלים קמה, יט), ולפיכך אינו הודעה לגמרי, ושפיר אמר "ואתה לא הודעתני":
והקשה הרא"ם דמה שייך לומר "ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי" כאילו רצה שילך עמו חוץ מן השם יתברך, ואין זה קשיא, שכך אמר משה "ואתה לא הודעתני את אשר תשלח", כלומר אם השיב הקב"ה שלא ילך עמהם, שעל כל פנים ישלח מלאך, ולא רצה למלאות שאלתו, שודאי היה צריך למשה לקבל המלאך, ואמר משה כיון שלא הייתי חפץ במלאך, ואתה לא השבתני את אשר תשלח עמי לומר שעל כרחך תקבלו המלאך שילך עמכם, ואם כן איך "אתה אומר אלי העל את העם הזה", כיון שלא אמרת לי אשר תשלח עמי:
הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות. אבל אינו כמשמעו שידע אותו, דהכל גלוי לפניו בפרט:
ועתה אם אמת וכו'. פירוש, דהרי כבר אמר לו "כי מצאת חן בעיני" (ר' פסוק יב), ואם כן למה אומר "ועתה אם מצאתי וגו'" לשון ספק, אלא פירשו 'ועתה אם אמת', שכך הוא כמו שאמרת (כ"ה ברא"ם):מה שכר אתה נותן וכו'. דאין לפרש כמשמעו, שיודיעו דרכיו, דאיך יתכן לפרש "למען אמצא חן בעיניך" שאחריו, דאין לפרש "הודיעני נא דרכיך" למען אדע כמה גדול שכר מציאת החן שלי, דאף על גב שיודיעוהו דרכיו - בשביל זה עדיין לא ידע כמה הוא מציאת החן של משה:ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני. פירוש, שאמר לו "וראה כי עמך הגוי הזה" 'שלא תאמר ואעשך וכו''. ואת תשלום השכר שלי, שיהיה לי שכר לעתיד, בעם הזה הודיעני, שאם לא תמאס בם בשביל שאלתי - בזה אדע שיש לי תשלום שכר, מאחר שעשית בקשתי. והוצרך לזה, כדי לתקן מה ענין "וראה כי עמך הגוי הזה" לכאן, שאמר לפני זה "הודעני נא את דרכיך", שרוצה לומר הודעני נא מה שכר וכו':בזו אני חפץ וכו'. והקשה הרמב"ן (פסוק יב) על זה, מה היה צריך לומר "אם אין פניך הולכים" אחר שאמר לו הקב"ה "פני ילכו והנחותי לך" (פסוק יד). ותימה על הרמב"ן, שהרי הוא בעצמו בפרשת משפטים (לעיל כד, א) הביא הגמרא דסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (לח ע"ב) אפילו בפרונקיה לא קבליניה, דכתיב "אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה". משמע דמזה למדו רז"ל דאפילו בפרוונקיה לא קבלניה, דמנא להו דלא קבליה בפרוונקיה, אלא מדהוצרך משה לומר עוד "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", וכבר הבטיחו הקב"ה "פני ילכו וגומר" (פסוק יד), אלא אמר משה דכלל לא יקבל אותו, ואפילו בפרוונקיה. דהשם יתברך לא הבטיח את משה רק במקום שצריך שילך כבודו עמהם אז ילך הוא, אבל דבר שאפשר על ידי שליח יהיה נעשה עלי ידי מלאך. ועל זה משיב משה "אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה", שלא ירצה כלל במלאך, אף על גב דאפשר על ידי שליח - אינו חפץ בשליח, רק יהיה השם יתברך בעצמו עמהם, ודבר זה פשוט:ועוד דבר אחר כו'. כלומר שהוא מילתא בפני עצמו, ואינו תולה בבקשה ראשונה "אם אין פניך הולכים וגו'" (פסוק טו):ראה משה שהיה עתה עת רצון וגומר. דאם לא כן, מה ענין בקשה זאת עתה יותר. בשלמא שלא תשרה שכינה על האומות (רש"י פסוק טז), הכי קאמר, שיהיה הקב"ה הולך עמנו תמיד, ועל האומות לא תשרה שכינה כלל, וזהו תכלית הריחוק, אבל "הראיני נא את כבודך" מה ענינו לכאן:הגיע השעה כו'. דאם לא כן, מה ענין זה שהשיב לו "אני אעביר כל טובי", שהוא סדר בקשת תפילה, אל שאילתו שאמר "הראיני נא את כבודך" (פסוק יח), אלא כך אמר; מה ששאלת "הראיני נא את כבודך" הגיע השעה להראות לך מה שאפשר לראות, דהא בלאו הכי אני צריך ללמדך סדר תפילה, ובזה תראה מה שאפשר לראות, ולפיכך אמר "אני אעביר כל טובי לפניך" (כ"ה ברא"ם):אותן פעמים וכו'. אבל אין פירושו וחנותי אותו אדם שארצה לחון, וארחם אותו אדם שארצה לרחם, דלא הוי צריך למכתב "את אשר אחון", דודאי כיון שהוא מחנן אותו - בודאי אני יודע שעשה לו חנינה, ולמה הוצרך למכתב "את אשר אחון" ו"את אשר ארחם", אלא פירושו אותן פעמים שארצה לחון ואותן פעמים שארצה לרחם. ובקצת ספרים טעות 'ורחמתי את אשר ארצה לרחם', והוא טעות, דצריך להיות 'עת אשר ארצה וכו':הנה מקום אתי בהר אשר אני מדבר עמך כו'. פירוש, כי מילת "אתי" הנאמר בכאן, לא שהיה המקום עם הקב"ה, אלא רוצה לומר 'הנה מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תוזק'. וכדי שלא יקשה לך, ומה היה צריך לומר 'הנה מקום אתי מוכן לצורכך', וכי אין מקומות הרבה בעולם דאפשר להטמין אותו שם עד שיאמר 'הנה מקום אתי מוכן לצורכך'. ועוד, "הנה מקום" וכי מקום אחד הוא בלבד בעולם שאפשר להטמינו לשם, לכך אמר "הנה מקום אתי" 'בהר אשר אני מדבר עמך תמיד', כלומר באותו הר יש מקום אחד מוכן לצרכך:כשאעבור לפניך. דאם לא כן, למה ישים אותו בנקרת הצור כשהוא עובר, דמה בכך שיעבור, אלא פירושו כשאעבור לפניך, ובאותה שעה בלבד צריך שתהיה בנקרת הצור, שלא תהיה ניזוק:הראהו קשר של תפילין. דע כי חז"ל דקדקו מאוד בדברי התורה, והם שהבינו דברי תורה, ולא זולתם. ופירוש ענין קשר תפילין, דע כי משה אמר "הראיני נא את כבודך" (פסוק יח), הכבוד הזה הוא מדריגתו ומעלתו יתברך, וכבר ידעת כי שם התפילין הם פאר וכבוד ויקר, שכך נקרא בפסוק (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", וכן נקראו "יקר", כמו שדרשו ז"ל במסכת מגילה (טז ע"ב) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז) זה תפילין, ואין חילוק בין כבוד ויקר, שהכל אחד, ואין חילוק ביניהם. ולכם כאשר אמר לו "הראיני נא את כבודך" השיב לו הקב"ה "לא תוכל לראות את פני", פירוש "פנים" הוא הכרת אמיתת כבודו יתברך, שבו נבדל מזולתו, והוא עצם כבודו. אבל אחורים הוא נקרא 'קשר תפילין', פירוש כבודו יתברך, אבל אין זה אמיתת הכבוד, כמו שהאחור אין בו הכרה אמיתית, רק ההכרה האמיתית הוא בפנים, והכבוד שאין אמיתת הכבוד נקרא 'קשר תפילין', לפי שהקשר הוא אחורי הפנים (מנחות לה ע"ב), והתפילין עצמם הם כנוי לאמיתת הכבוד, לפי שהם בפנים, שהפנים יש בו הכרה אמיתית:
וכאשר תעמיק עוד בדברי חכמים (ברכות ז. ) שנקרא הכבוד הזה - שאינה אמיתת הכבוד - בשם (זה ונקרא) 'קשר תפילין', לפי שהכבוד - כל שהוא יתואר שהוא קשור בבעל הכבוד, אין הכבוד כל כך כמו שהכבוד יתואר שאינה קשורה בו, לפי גודל הכבוד מתפשט כבודו בזולתו, כמו שאמר (ישעיה ו, ג) "מלא כל הארץ כבודו", שרוצה לומר התפשטות הכבוד בזולתו בכל הנמצאים. ולפיכך קשר תפילין הוא כבודו יתברך, אבל אין זה אמיתת כבודו. ולפיכך הוא מקושר בו, שהכבוד המקושר אינה אמיתת הכבוד, שכבר אמרנו כי זהו אמיתת הכבוד - התפשטות הכבוד בזולתו. ולפיכך קשר של תפילין הוא אחורי האדם. וזהו שאמרו שהראה למשה קשר תפילין, שרוצה לומר כבודו יתברך הראה לו, אבל אינו אמיתת הכבוד, רק שיתואר בו הוא יתברך, ואין זה התפשטות הכבוד שלו, רק התפילין עצמם הם אמיתת כבודו יתברך, ודברים אלו עמוקים מאד, ומה שאפשר להבין נרמז לך פה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך