א וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃ ב וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ ג אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃ ד וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃ ה וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ ו וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃ ז וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ ח וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃ ט וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה׃ י וְרָאָ֤ה כָל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲוּ֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָהֳלֽוֹ׃ יא וְדִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ יב וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃ יג וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃ יד וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃ טו וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃ טז וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלֵ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ יז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃ יח וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃ יט וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃ כ וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃ כא וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃ כב וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃ כג וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק יא:
ושב אל המחנה כו', ובי"ט עלה שנאמר ויהי ממחרת כו'. בפ' יתרו פירש"י שהרי בי"ז בתמוז ירד ושיבר את הלוחות ולמחר עלה בהשכמה כו' ש"מ שבי"ח עלה, וכן בפ' עקב כתב באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום נמצאו כלים בכ"ט באב שהוא עלה בי"ח. ועוד הקשו התוספות בפרק ר"ע (דף פ"ט) וכאן הקשה אותה הרא"ם על מ"ש רש"י אח"כ כאן ובר"ח אלול נאמר לו ועלית כו' בעשרה בתשרי כו' והלא מר"ח אלול עד י' תשרי אין כי אם ל"ח יום שלמים עם לילותיהם דהיינו יום העלייה אינו מן המנין כיון שאין לילו עמו וחדש אלול נחשב כ"ט ימים, ואף אם נפרש דבריו שיום שלשים באב קרא ראש חודש אלול מפני שר"ח אלול שני ימים יום שלשים של אב ויום אחד של אלול כמנהג כל החדשים שאחר החדשים השלמים עדיין לא יהיו מן ל' באב עד בקרו של יוה"כ רק ל"ט שלמים. אבל נ"ל שמה שכתב רש"י בי"ח תמוז עלה ובמקום אחר כתב בי"ט לתמוז מפני שבשילהי תענית אמרו שבתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, והביאו ראיה מהמקראות ומברייתא, דתניא בכ"ט בסיון שולחו המרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. והקשו בגמרא ארבעים יום נכי חדא, ותירץ אביי תמוז דהאי שתא מליוה דכתיב קרא עלימועד לשבור בחורי, ורש"י כשרוצה לפרש החשבון של ארבעים יום וארבעים לילה לפי מנהג החדשים תמוז חסר לעולם אומר בי"ח עלה שלפי חשבון זה כלים ארבעים יום עם לילותיהם בבקרו של אב ויכלו ארבעים יום האחרונים בבקרו של יוה"כ, וכשרוצה לפרש החשבון של ארבעים יום וארבעים לילה לפי מה שאמרו בתלמוד תמוז דההיא שתא עברוהו אמר בי"ט בתמוז עלה שעכשיו כלים בבקרו של יוה"כ. ועל הקושיא מן ר"ח אלול עד י' תשרי תירץ דאע"ג דאמרו שבר"ח אלול עלה אין הכוונה שעלייתו היתה בר"ח אלול אלא לומר שחשבון הארבעים יום של ישיבתו בהר שהם נמנים מיום עלייתו לא יהיה רק מר"ח אלול דהיינו מל' לאב שהוא גם כן ר"ח אלול, אבל עלייתו ממש בכ"ט לאב היה כו', עכ"ל הרא"ם, ואין דבריו נכונים, דמ"ש תחילה דתמוז דההיא שתא מליוה ומייתי ראיה מן דברי אביי, זה דבר בטל דהא על מרגלים קאי אביי, וזהו בשנה שניה ומעשה העגל היה בשנה הראשונה וזה הקשה בנ"א. ותו מה שתירץ דרש"י כתב לפעמים לפי דברי התלמוד דתמוז היה מלא ולפעמים אומר לפי סדר השנים, זה דבר שלא ניתן להכתב דהיאך יאמר רש"י נגד התלמוד לפי דעתו, גם מה שתירץ דמ"ש, בר"ח אלול עלה לא עלה ממש אין פירוש זה צריך סתירה. והנלע"ד דהכל ניחא, דבענין ארבעים, יום מיום העלייה יש ב' דרכים, האחד שיש למנות דוקא שלימים והיום הולך אחר הלילה כמעשה בראשית, וא"כ יום העלייה שהיתה בבוקר אינו מן המנין אלא מיום שאחריו, וזהו הדרך של דברי רש"י לעיל במ"ש במעשה עגל סבורין הם שיום העלייה מן המנין כפי מה שמובן לכאורה מדבריו, והדרך השני שאף יום העליה מן המנין דהיינו שלא נשלם עד אחר לילה של אחריו, וזהו פירוש התוס' פרק ר"ע (דף פ"ט) כמו שזכרתי לעיל, וכבר זכרתי שם שאי אפשר להתיישב שם אלא כפירוש התוס' ושגם רש"י נתכוין לזה כמו שכתבתי שם, זהו בארבעים יום הראשונים. ובארבעים יום אמצעים ושלישים נוכל ליישב כפי שני הדרכים, דאם נפרש שאין יום העלייה כלל מן המנין צ"ל שארבעים יום האמצעיים מתחילים מן י"ט בתמוז דהיינו שבי"ח עלה ונשלמו בכ"ט אלול בערב, ולסוף היום של כ"ט אלול ירד, ואם נפרש כפירוש התוס' דיום העליה מן המנין עם לילה שאחריו אז אנו אומרים שבי"ט בתמוז עלה והוא מן המנין ונשלמו ארבעים יום בבקרו של יום כ"ט אלול, ולענין ארבעים יום אחרונים ע"כ כפירוש התוס' דהיינו שביום ל' לאב שהוא ר"ח אלול עלה וממנו המנין מתחיל ונשלם בבקרו של יוה"כ ארבעים יום. והשתא ניחא הכל כיון דבארבעים אמצעים ניחא לתרווייהו הן אם עלה בי"ח תמוז הן בי"ט תמוז ע"כ פירש"י פעם כן ופעם כן, משא"כ בארבעים הראשונים והשלישים (כנ"ל):
פסוק יא:
ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו עוד אלא באהל מועד. צריך הבנה דעת רש"י למה הביא זה וכן בפ' זו לעיל בפסוק כי בושש משה הביא רש"י והוקם המשכן באחד בניסן, והוא ללא צורך וכבר כתבתי לעיל ישוב ע"ז אבל אחר העיון במקום זה נ"ל ליישב באופן אחר יותר נאות. דמצינו בפסוק וידבר ה' אלי לאמר בפר' דברים דפירש"י אבל משילוח מרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד ממו הדבור בלשון חיבה פנים אל פנים ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, והו"א דגם כאן במדבר במעשה העגל דהיו ישראל נזופים לא היתה השכינה שורה על משה בחבה פנים אל פנים עד שהוקם המשכן ויש הוכחה לזה מפסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר דהיינו אחר הקמת המשכן ש"מ שקודם הקמת המשכן לא היה הדבור עם מכה דרך חיבה בלשון דבור, וא"כ קשה מ"ש ודבר עם משה, ע"ז תירץ רש"י דאינו כן אלא דודאי גם קודם הקמת המשכן היה הדבור עם משה ומה שנרמז בויקרא שמאז דוקא היתה הקריאה והדבור היינו דוקא מתוך אהל מועד אבל לא קודם לזה. ובהא ניחא גם בההיא דלעיל שמפרש רש"י שמעשה העגל היה קודם לצוואה של המשכן וכדי של"ת אם כן למה נאמר בצוואה של המשכן וידבר ה' אל משה לאמר ויקחו לי תרומה כו' לזה כתב שם והוקם באחד בניסן כלומר שאז דוקא היה הדבור מאהל מועד כמו שכתב כאן, וזהו כוונתו גם שם וקיצר וסמך על מה שיכתוב כאן:
פסוק יב:
ראה אתה אומר אלי כו' ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זה הודעה. כתב. הרא"ם שבוש נפל בספרים והיה לו לכתוב שאמרת לי ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי שהוא אחר מעשה העגל, ואע"ג שפירש"י שם כאן נתבשר שעתידין לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך מ"מ מאמר ושלחתי לפניך שהוא אחר מעשה העגל הוא העיקר, וכן הוא בשמות רבה א"ל הקב"ה כבר אמרתי לך ושלחתי לפניך מלאך כו'. והרמב"ן הקשה על, רש"י דלמה לא אמר כן תחלה בשעה שנאמר לו הדבור וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל. ונ"ל דגירסא שלפנינו ברש"י צודקת דבאמת דבור דלעיל דהנה אנכי שולח מלאך ודבור ושלחתי לפניך מלאך חדא נינהו, אלא דבדבור דלעיל יש מקום לומר דבאמת לא תזוז השכינה מקרב ישראל אלא דהמלאך יהיה מנהיג שלהם כמו משה שהיה מנהיג ישראל והשכינה היתה בודאי שרויה ביניהם ע"כ בא הדבור דכאן ושלחתי לפניך מלאך וכתיב אחר זה כי לא אעלה בקרבך ש"מ שלא תהיה שם השכינה ביניהם אלא המלאך לחוד. נמצא דגם מקרא דלעיל ג"כ פירושו בדרך זה וזה מוכח מדכתב רש"י לעיל נתבשרו כו' ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך הרי שלא הביא רש"י סילוק שכינה רק מכח קרא דכאן, וע"כ לא אמר משה לעיל כלום דשמא הכוונה לטובה כמו שזכרנו. ומ"ש רש"י שם נתבשרו פירושו אחר שיבוא גם הדבור השני ומ"ש במדרש שמות רבה מכח קרא דכאן כוונתו להביא הפירוש של פסוק דלעיל שהוא מכח קרא דכאן והכל ניחא:
פסוק יב:
עוד הקשה הרא"ם מאחר שלא היה חפץ שילך שום מלאך עמו איך אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי והלא אין מי שילך עמו חוץ מהש"י ומלאכיו ואחר שלא ירצה שילך שום מלאך לא נשאר, שילך עמו רק השם בעצמו ב"ה, ודחק עצמו לתרץ זה. ולק"מ דהך ידיעה אין פירושה כמו שאר ידיעות דהיינו ידיעה מה שהוא מסופק כבר אלא פירושו לשון אהבה כמו ואדם ידע את אשתו, וע"כ אמר אתה לא חבבתני בענין אשר תשלח עמי מלאך אלא צריך אתה בעצמך לילך עמנו, ופירוש זה מוכח דאל"כ אין לשון רש"י מיושב במה שאמר אין זה הודעה שאין אני חפץ בה, דמה בכך שאינו חפץ עכ"פ הודעה היא שעכשיו ידע מה שלא ידע תחילה אלא על כרחך דלענין מילוי תשוקתו ומחשבתו קאמר דלא נעשה כן בשליחות המלאך עמו, וכן פירוש ידעתיך שאמר אח"כ כפירש"י הכרתיך הכוונה כן היא:
פסוק יג:
ועתה, אם אמת שמצאתי חן. קשה טובא היאך עשה ספק במה שאמר לו הש"י וגם מצאת חן בעיני משמע בבירור. ונ"ל לפרש דבמאמר וגם מצאת חן כו' יש ב' פירושים, האחד דרך הבטחה פשוטית והוא על צד האמת, והב' דרך תנאי דנקשר עם מה שלפניו שאמר ידעתיך בשם דהיינו כשיתקיים זה יתקיים זה. ובדרך זה י"ל כיון שלא נתקיים ידעתיך בשם שהרי לא הודעתני ממילא לא נתקיים גם מצאת חן, וע"כ אמר אם אמת שמצאתי כו' כלומר שההבטחה היתה כפירוש הא' שהוא על צד האמת. כן נראה לפרש מאמר אם אמת שמצאתי בדברי רש"י, אבל קשה עדיין מי הכריע רש"י להוסיף מלת אמת דאמאי לא נפרש הפסוק דה"ק משה דשאלת הודיעני תלוי במאמר אתה הודעתני כלומר כיון שהודעתני שמצאתי חן בעיניך ע"כ אני מבקש הודיעני כו' כיון שזה תלוי בזה ונראה בזה דרש"י נזהר שלא נאמר דמה שאמרה ועתה אם מצאתי כו' כפירוש השני שהוא תנאי נוסף על הקודם כאילו אמר ועתה אם מצאתי חן כו' אני מתפלל הודיעני כי כן מורה פ טו, וכמו שמצינו באסתר שאמרה אם מצאתי חן בעיניך, וזהו אינו דהרי כבר הובטח על מציאת החן, ע"כ צריך רש"י להוסיף ולומר אם אמת מה שכבר הובטחתי שמצאתי חן כו'. וכבר ביארנו מהו הספק בזה, (כנלע"ד נכון):
פסוק יג:
וראה כי עמך הגוי הזה שלא תאמר ואעשה כו' זה שייך לבקשת ידיעת שכר מציאת החן דמשה היה מתיירא שלא יאמר לו הקב"ה מציאת חן שלך הוא שאכלה את ישראל ח"ו ואת זרעך אגדל, זהו א"א שעמך הם מקדם והם מצאו כבר חן בעיניך ואם החטא מבטל החן כ"ש שיהיה בטל חן שלי, וא"כ הדרא בקשתי לדוכתה שאדע מהו שכר מציאות החן (כנלע"ד נכון כוונת רש"י):
פסוק טו:
ויאמר אליו, בזו אני חפץ. הרמב"ן כתב ע"ז חלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחר שהבטיחו פני ילכו ונראה לי לפרש דהשי"ת אמר והניחותי לך דמשמע שאין עושה כן אלא בשביל נחת רוח למשה לא בשביל ישראל, ונפקא מינה מזה כשימות משה יחזור לשליחות מלאך, על זה אמר משה אמת שבזו אני חפץ. אבל לא מטעמך, אלא אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה דהיינו כלל ישראל תלוים בזה. ועוד נראה דרך אחר קרוב יותר לפשוטו, דבמאמרו יתברך משמע שאין מניעת הליכת המלאך דבר הכרחי לקיום ישראל אלא נחת רוח בלבד כמשמעות לשון והניחותי לך שאינו אלא נחת רוח, על זה השיב משה רבש"ע לא נחת רוח בלבד יש בזה אלא קיום המין ישראל והוא הכרחי, ע"כ אמר אני חפץ בזה מצד ההכרח כי ע"י מלאך אל תעלינו מזה כלל בשום אופן. ובגמ' פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ח) איתא דאמר ר' ישמעאל הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב אם אין פניך הולכים כו', משמע דלזה אתא יתורא דהאי בקשה דמשה ולא סגי ליה בדבור הקב"ה פני ילכו כו', ובג"א תירץ קושיית הרמב"ן בזה אבל לשון רש"י שכתב בזה אני חפץ לא משמע כן כלל:
פסוק יח:
ויאמר הראני נא וגו', ראה משה שהיה עת רצון. וכשביקש בקשה השניה דהיינו שלא תשרה שכינה על או"ה לא שייך שם שראה שהיא עת רצון ואפילו הכי הוסיף לשאול, וא"כ למה כתב רש"י כאן הטעם מאחר שהיה עת רצון על כן הוסיף לשאול, ואף, על גב דיש חילוק בין שאלה השלישית שהיא דבר גדול ובין שאלה השניה מכל מקום מנליה לרש"י לחלק בזה. ונראה דאין קושיא במה שמוסיף לשאול דודאי כל מה שיש לאדם לשאול שואל בפעם אחת, ואע"ג דמצינו במדרשבמדרש במשל לכושי ששואל תחילה דבר קטן כו', מ"מ אינו מן הנמנע גם כן לשאול בפעם אחת הרבה דאולי ימלאו לו בקשתו באחת מהן לכל הפחות, אלא דכאן בבקשה שלישית שאנו רואין שלא זכרה תחילה ע"כ צריך טעם לבסוף מאי סבר, ע"כ צריך לומר שראה עת רצון כו' ולכן ביקש אפילו שאלה גדולה:
פסוק יט:
ויאמר אני אעביר וגו', הגיעה השעה שתראה בכבודי הרא"ם פירש שזה הכריח רש"י מדאמר שי"ת אני אעביר כו' דהיינו סדר תפלה שבו יקובל תפלת כל שואל, לא ראיית הכבוד, ואין זה תשובה על בקשת ראיית הכבוד, אלא ע"כ שמפני שגם בזולת בקשת ראיית הכבוד כבר הגיעה השעה שצריך ללמדך סדר תפלה, מפני שאמרת זכור לאברהם כו' אתה חושב שאם תכלה זכות אבות אין תקוה לשואל, וא"כ כבר הגיעה השעה ללמדך סדר תפלת כל שואל שבו תקובל שאלתו אף אם לא היית שואל ראיית הכבוד ומאותו סדר תפלה שאלמדך תשיג בקשת ראיית במה שארשה אותך ע"כ. ולי נראה דקשה לרש"י כפל לשון אני אעביר אני למה לי, ע"כ פירש דה"ק אני מצד עצמי בלא בקשתך מוכן שאעביר כל טובי כו' וללמדך סדר תפלה וזהו ע"י שתראה בכבודי כו':
פסוק יט:
כי רחמי לא כלים, פירוש כשם שהוא יתברך בלתי שיעור ותכלית כך מדותיו בלי שיעור וגבול על בריותיו, משא"כ זכות אבות שבא ע"י אדם שיש בו שיעור יש לחוש שיכלה השיעור:
פסוק יט:
וחנותי את אשר אחון. אותן פעמים שארצה לחון. נראה פירושו דלאו כל אדם זוכה לחנינות ואותו אדם שזוכה לחנינות לאו, כל העתים שוות לו בזה אלא לפרקים, ע"כ אמר כל זמן שיהיה חנינה או רחמים יהיה ע"י קריאת ה' ה'. וזהו שאמר רש"י אחר כך את שאחפוץ לרחם. וברא"ם גורס עת שאחפוץ בעי"ן, וכן הגיה בג"א. אבל אין הכרח לזה לפי מה שזכרתי דמ"ש רש"י עתים אענה פירושו הן מצד הזמן הן מצד האדם:
פסוק כא:
הנה מקום אתי, בהר אשר אני מדבר. החילוק שבין פירוש זה לפירוש המדרש הוא. דלפירוש זה היה הצור על ההר, וע"ז הראה לו הקב"ה סימן היכן הוא הצור דהיינו באותו מקום שאתה אתי בשעת דבורי עמך דהיינו בהר שם יש מקום להגן עליך, ולפי המדרש אין הכוונה לפרש שההר על הצור אלא אמר סתם שיש איזה מקום שכינתי שם ונצבת על הצור: