פסוק א:אכן בעז לא התעכב. וּבֹעַז עָלָה אל הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, שכן שער העיר היה מקום המשפט, ובו היו יושבים נכבדי העיר. וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר, אותו אדם אֲשֶׁר דִּבֶּר־בֹּעַז עליו, שהיה גם קרוב משפחתו וַיֹּאמֶר לו בעז: סוּרָה, פנה מדרכך והיכנס, שְׁבָה־פֹּה, פְּלֹנִי אַלְמֹנִי. שם הגואל לא נזכר מפני שלא היה ידוע, או משום שלא נהג כראוי, ועל כן נותרה זהותו לוטה בערפל. וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב.
פסוק ב:וַיִּקַּח בעז עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, וַיֹּאמֶר: שְׁבוּ־פֹה ושַׁמשו דיינים. וַיֵּשֵׁבוּ.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ, לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה, העמידה למכירה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב, שכן היא ורות לא יכלו לעבדה לבדן, והתשלום בעבורה יוכל לשמש לכלכלתן.
פסוק ד:וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "אֶגְלֶה אָזְנְךָ, לֵאמֹר – קְנֵה נֶגֶד, בנוכחות הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי". אם לא שמעת על כך, אספר לך שהשדה עומד למכירה, ואתה תוכל לקנות אותו באופן רשמי ופומבי בפני כל היושבים פה. אִם־תִּגְאַל – גְּאָל. לך הזכות הראשונה לרכשו. וְאִם־לֹא יִגְאַל – הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה, כִּי, שהרי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ. מבחינת זכויות חוקי הגאולה, אין גואל פוטנציאלי אחר בקרבת משפחה כזו מלבדי. אם אתה לא תגאל – אבוא אני אחריך ואקנה. וַיֹּאמֶר האיש: אָנֹכִי אֶגְאָל. אני אקנה את השדה.
פסוק ה:פלוני אלמוני הסכים לרכוש את שדה משפחת קרוביו, אך הוא לא הביא בחשבון שגואל השדה הוא שצריך גם לשאת את האלמנה הצעירה שנשארה ממשפחה זו לשם הקמת זרע למשפחה. אמנם מדין התורה אין גאולת הנחלה של הקרוב כרוכה בחיוב לשאת את אלמנתו, אבל כך היה המנהג הקדום, מעין דין הייבום האמור בתורה, שכל הנכנס אל נחלת קרובו עליו גם לייבם את אשתו. וַיֹּאמֶר בֹּעַז: בְּיוֹם־קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, שכאלמנת מחלון גם לה יש חלק בשדה – גם את רות אֵשֶׁת־הַמֵּת קָנִיתָ. כדי לממש את משפט הגאולה עליך לקחת גם אותה לאשה כדי לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ. בנשיאת אלמנת המת הערירי והעמדת תולדות ממנה בעתיד בצד הזכייה בשדהו, יונצח שמו של המת על נחלתו.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: אם כך לֹא אוּכַל לִגְאָל־לִי, פֶּן־אַשְׁחִית אֶת־נַחֲלָתִי, אפגע במשפחתי גְּאַל־לְךָ אַתָּה אֶת־גְּאֻלָּתִי במקומי, כִּי לֹא־אוּכַל לִגְאֹל. נראה שחשש מנשיאת רות לאשה, מפני שהיא אשה זרה, ולא עוד אלא שבאה מהעם המואבי; ושמא נבעה התנגדותו מהחשש שהכנסת אשה צעירה שתהיה צרה לאשה שבביתו, תעורר מדנים בביתו.
פסוק ז:וְזֹאת הייתה ההתנהלות לְפָנִים, בעבר הקדום בְּיִשְׂרָאֵל עַל־הַגְּאוּלָּה, בענייני גאולת שדות וְעַל־הַתְּמוּרָה ובענייני סחר חליפין וקניין: כדי לְקַיֵּם, לאשר כָּל־דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, לחברו. וְזֹאת, פעולת שליפת הנעל הייתה דרך הַתְּעוּדָה, העדות בְּיִשְׂרָאֵל. היא הייתה ביטוי סמלי לגמר עסקה.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז: קְנֵה־לָךְ. אני מוותר על הקניין. וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ כדי לבטא שהוא מוכן ומעוניין לגמור את העִסקה.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי.
פסוק י:וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, וכמו בייבום שבתורה, אף כאן מטרתי היא לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ, הן בשדהו הן באמצעות צאצאיה של האלמנה, וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ. הילדים ייקראו על שם המת, ובכך יימשך כביכול קיומו בעולם הזה. עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם. בעז הזמין את הזקנים והעם לאשר את המעשה.
פסוק יא:וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים: אנחנו עֵדִים. כולנו מאשרים. כיוון שבעז מתעתד לשאת אשה, הם גם מברכים אותו: יִתֵּן ה' אֶת־הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל־בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַעֲשֵׂה־חַיִל, הצלח בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא־שֵׁם, וזכה בצאצאים מזיווג זה בְּבֵית לָחֶם, הסמוכה לאפרתה, או הזהה לה.
פסוק יב:וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, שיצאת ממנו, אֲשֶׁר־יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, מִן־הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן־הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
פסוק יג:וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת־רוּת וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן.
פסוק יד:בעקבות לידת הבן – וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל־נָעֳמִי: בָּרוּךְ ה', אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית, הכרית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם. הוא נחשב ממשיכו של בנך המת, ומשאיר את זכרו ואת קיומו בעולם, כבנים הנולדים מייבום. בכך הילד גואל אותך, שכן כביכול נולד לך בן נוסף. וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, הוא יתייחס בְּיִשְׂרָאֵל. מעתה יישאר זכר למשפחתך בקרב העם.
פסוק טו:ועוד – וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ מעצם הווייתו, וּלְכַלְכֵּל אֶת־שֵׂיבָתֵךְ. כאשר יגדל ואת תזקיני, תוכלי להישען עליו. כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר־אֲהֵבַָתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.
פסוק טז:וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת־הַיֶּלֶד, וַתְּשִׁתֵהוּ, ושמה אותו בְחֵיקָהּ. למרות שאין לה קשר דם אליו. וַתְּהִי־לוֹ לְאֹמֶנֶת. היא טיפלה בילד שכלפיו הרגישה קרבת נפש משני טעמים – הן משום שילד זה נשא את זכר בנה המת ובמובן מסוים את עצם קיומו, הן משום שהיה בנה של רות, שהייתה לה כבת – ואולי יותר מבת – ונעמי ראתה בה את ממשיכתה.
פסוק יז:ואכן, בסביבתה הקרובה נתפסת נעמי כאם הילד: וַתִּקְרֶאנָה לּוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר: "יֻלַּד־בֵּן לְנָעֳמִי". וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד. הוּא היה אֲבִי־יִשַׁי שהיה אֲבִי דָוִד.
פסוק יח:וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת משפחת פָּרֶץ: פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת־חֶצְרוֹן,
פסוק יט:וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת־רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת־עַמִּינָדָב,
פסוק כ:וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת־נַחְשׁוֹן, שהיה נשיא שבט יהודה בזמן יציאת מצרים, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת־שַׂלְמָה,
פסוק כא:וְשַׂלְמוֹן, הוא שַׂלְמָה, הוֹלִיד אֶת־בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד,
פסוק כב:וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת־דָּוִד.
