עוֹבֵד אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד

לקראת סוף המגילה נאמר: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם, לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד"(רות ד יז). רות לא קוראת שם לבנה, היא מקבלת את שמו מאחרים. זו התכונה של יהודה, שהוא כלי של קבלה. השכנות אומרות "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" - אבל זה לא הבן של נעמי, זה הכל בזכות רות, ואף-על-פי-כן "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת". האישה הזאת שסוף סוף זכתה בבן שתשמח בו, נעמי רוצה בו ולוקחת אותו בחיקה. 

נעמי חפצה בגידול הרך הנולד כי עבורה הוא תיקון לשני בניה שמתו. כאמור נקרא שְׁמוֹ עוֹבֵד, כבר מילדות ניתן לו תפקיד, מוטלת עליו אחריות, עליו לתקן תיקונים גדולים בעולם (ראה זוהר משפטים קג:). מאוחר יותר אנחנו רואים זאת אצל ישי. חז"ל אומרים (שבת נה:; בבא בתרא יז.) שישי אבי דוד היה אחד מארבעה אנשים שלא מתו מחמת עוונותיהם, אלא בעטיו של הנחש הקדמון. ארבעת האנשים הם: בנימין בן יעקב אבינו, עמרם אביו של משה רבנו, ישי אביו של דוד המלך וכלאב בנו של דוד. עמרם זכה להביא את משה רבנו לעולם, וישי זכה להביא את דוד המלך לעולם. התורה והמלכות צועדים ביחד. התורה בצד הרוחני והמלכות בצד המעשי, וכאילו במקרה ביום שנתנה התורה לישראל, בחג השבועות, נולד דוד המלך. זה כאילו במקרה, אבל זה לא במקרה. זוהי הפגישה בין התורה והמלכות.

מגילת רות נקבעה כאחד מספרי התנ''ך הקדושים, וכאילו כל סיפור מעלותיהם של בועז ורות בא ללמד עד כמה שורשיו של דוד היו טהורים, אציליים ומלאים מסירות גדולה לאהבת ד', לאהבת ישראל ולאהבת התורה ומצוותיה.