א וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃ ב וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ ג וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃ ד וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃ ה וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃ ו וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃ ז שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה־לּ֛וֹ אֶל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר׃ ח וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ ט וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּוֹתָרִ֛ים עַל־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם׃ יא מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֮ אֶבֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ יב וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן׃ יג וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב׃ יד וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת׃ טו וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ טז רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ׃ יז וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃ יח וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃ יט וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃ כ וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם׃ כא וְ֠הָאֲבָנִים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃ כב וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃ כג וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ כד וְנָתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ כה וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃ כו וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃ כז וְעָשִׂיתָ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מֶחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד׃ כח וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹשֶׁן מטבעתו (מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו) אֶל־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד׃ כט וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ ל וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ לא וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ לב וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃ לג וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃ לד פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃ לה וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ לו וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לז וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃ לח וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ לט וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃ מ וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ מא וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי׃ מב וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ׃ מג וְהָיוּ֩ עַל־אַהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם ׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. אמר לו אתה הקרב כי אתה מלך ואין מי שימחה בידך, ואמר כן כדי לפייס למשה לפי שבמראה הסנה אמר לו הנני ארז"ל הנני לכהונה, ואמר לו אל תקרב לכהונה שנאמר בה קריבה שנאמר קרב אל המזבח, אל תקרב, ועתה רצה הקב"ה לפייסו ואמר לו ואתה הקרב מכחך יהא כיהונו, ועוד שהוא אחיך כמוה כמוך, כמו שאמרו ז"ל במדרש כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך, הרע לו, אמר לו הקב"ה תורה היתה לי ונתתיה לך, שאלולא היא אבדתי עולמי, משל לחכם שנשא קרובתו ועשתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו, אמר לה בקש לי אשה, אמר לה יכול אני ליטול חוץ מרשותיך אלא שהייתי מבקש ענותנותך, כך אמר הקב"ה יכול אני הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך אלא שהייתי מבקש שתהא עליו גדול. והנמשל שלא ילדה, הוא שאמר לו במראה הסנה אל תקרב שלא יהא כהן ואמירת גבוה כמכירת הדיוט, וכן אמר לו הלא אהרן אחיך הלוי, ראוי היה להיות הוא לוי ואתה כהן אבל מעתה הוא כהן ואתה לוי, א"כ אי אפשר להיות כהן כי לאו לאו שבועה, זהו דמיון לא ילדה שא"א להיות כהן, הרי אמר בפירוש שהרע למשה והקב"ה פייסו, ולמה הוצרך כאן פיוס לפי שאמר באהל מועד יערוך, אותו אהרן ובניו. כששמע משה כך חרה לו לפי שלא יהיה לו חלק בהדלקת המנורה, ולא די אהרן אלא בניו הם ידליקו ומשה לא, לזה אמר לו ואתה הקרב אליך, הם רחוקים ואתה הקריבם, ואתה צריך שתקרבם אליך קודם שיקרבו אלי, א"כ אתה קרוב אלי יותר מהם ומכחך הם באים. ויש לדקדק אומרו ואתה הקרב אליך היל"ל ואתה קרב, כי הקרב היא ע"י אחרים, ועוד מהו מתוך בני ישראל, ועוד אומר לכהנו היל"ל לכהן לי, ועוד תמצא שנזכר אהרן ג"פ בפסוק ובניו ג"כ שאמר אהרן אחיך ואת בניו אתו ואח"כ הזכירם בשמם שאמר נדב ואביהוא וגו' ואמר בני אהרן, ואח"כ אמר ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך. למה חזר פעם אחרת לומר אחיך, ועוד שאמר ועשית (אתה) בגדי קודש, ואח"כ אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו, הם יעשו, וחזר ואמר לקדשו לכהנו לי, וחזר ואמר ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך לכהנו לי, לא אמר לקדשו, וג"פ אחיך וג"פ לכהנו לי למה אלא לפי שאהרן נכנס בכהונה גדולה, וכדי שתהיה הכהונה שלימה לו ולזרעו אחריו לעולם צריך שיהיה כלול בו חסד וגבורה ורחמים, כדי שיהיה הקרבן שלם, כי לזה היו מעמדות עומדים על הקרבן והיו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם בשיר וישראל במעמדם כמו שאמר הזוהר ז"ל, כהני לויי וישראל בהדייהו כלהו מעמדות כלהו קיימי על קרבנא לקשרא קשרין ולנחתא ברכאן לעלמין, מעמדות בצלותא כהני ברעותא לויי בשירתא. מעמדות מתערי לה להאי מחשבה טהורה לאסתלקא. כהנא מתערי ימינא לחבקא לה, לויי מתערי שמאלא ברחימו לאחדא לה כמד"א שמאלו תחת לראשי, וכדין ניחא לאתכנסא דא בדא ולאתקשרא דא בדא וחדוא דאתתא בבעלה וכל שאר חיילין אכלין ומרוין ומידשנין בהני תנני ותרבין ועלוון דכלא ישראל וכהני ולויי כדקא חזי ע"כ. אם כן כדי שיהא אהרן כלול מכהונה ומלויה ומישראל, לזה אמר ואתה הקרב שאתה מלויי הקרב, ולא אמר קרב אלא הקרב ע"י אחרים, דהיינו ישראל ולזה הזכיר אהרן ג"פ, וג' פעמים אחיך, וג"פ בניו, וג' פעמים לכהנו לי, הכל הוא לרמוז למ"ש כדי שיהיו כלולים בו הג' כחות, ולז"א לכהנו כדי שיהיה כיהונו שלם לו ולזרעו מעתה ועד עולם, ולז"א לקדשו כי הקדושה היא ללוים, שנאמר וקדשת את הלוים, וכן בברכת כהנים היה צריך הכהן ליטול ידיו מן הלוי, כמאמר הזוהר פרשת נשא, וכן הבגדים אמר ועשית שיהיו באים מכחו, ואחר כך אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו, אחר כך אמר ואלה הבגדים אשר יעשו, ג' פעמים הזכיר עשייה, לפי שיש בקרבן שלשה דברים כמו שאמר תנני ותרבין ועלוון, תנני כנגד הגבורה ותרבין כנגד החסד, ועלוון כנגד ישראל לאתקשרא דא בדא:
פסוק ב:
ואמר לכבוד ולתפארת. לפי שכהן גדול יש לו ב' מיני בגדים, בגדי לבן היינו לכבוד שמתכבד בהם לפני ממ"ה הקב"ה לפני לפנים, ולתפארת אלו בגדי זהב שהיה מתפאר בהם נגד אחיו הכהנים. וכתב רבינו בחיי ז"ל תמצא בפ' זו ג' פעמים לכהנו לי, ג' ואוי"ן נוספין לרמוז על י"ח כהנים גדולים ששמשו במקדש ראשון:
פסוק ב:
עוד אפשר לומר שאמר ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך, וכן ועשו בגדי קודש לאהרן, שצריך שיעשום לשמו של אותו כהן העובד, וכן לכל כהן שעובד צריך לעשות לו בגדים חדשים לשמו, ובקשתי ראיה לזה ומצאתי קצת סמך לדברי מהרמב"ם ז"ל שכתב פרק ח' מהלכות כלי המקדש ז"ל, בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים נאים שנאמר לכבוד ולתפארת. וכתב עוד בגדי כהונה שנעשו צואים אין מכבסן ואין מלבנן אלא מניחם לפתילות ולובש חדשים, ובגדי לבן שעבד בהם כ"ג ביום הצום אינו עובד בהם פעם שנייה לעולם אלא נגנזים במקום שיפשוט אותם שנאמר והניחם שם, וכן כתב שצריך שיהיו כמדתו. שכן כתב בפרק הנזכר היו מטושטשין או מקורעין או קצרים פחות ממדתו או שסלקן באבנט ועבד עבודתו פסולה. אם כן לזה אמר לאהרן שיהיו כמדתו של אהרן, ולזה אמר ועשית בגדי קדש לאהרן שיהיו כמדתו, לכבוד שלא יהיו צואים שאין בהם כבוד, ולתפארת שלא יהיו מטושטשין או מקורעין שאין בהם פאר, ולז"א ג' פעמים ועשית, יעשו:
פסוק ב:
ומה שיש לדקדק עוד שבכלל הזכיר החשן תחלה שאמר ואלו הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד, ובפרט הזכיר האפוד תחלה שאמר ועשו את האפוד, ואחר כך אמר ועשית חשן משפט, ולמה אמר באפוד בלשון רבים ועשו את האפוד וגו' ובחשן אמר בלשון יחיד שאמר ועשית, ועוד שאמר באפוד ועשו את האפוד זהב, וכן אמר בחשן זהב תכלת וארגמן והזהב היה טפל שנאמר וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לתת בתוך התכלת ובתוך הארגמן. ועוד אחר שאמר כמעשה אפוד תעשנו היה מספיק שכן אמר באפוד זהב תכלת וארגמן. אבל צריך שתדע שחשן ואפוד הן דו פרצופין, ולזה היו מחוברים שנאמר ולא יזח החשן מעל האפוד ונאמר עליהם לכבוד ולתפארת, והבן. וחשן במ"ק עם המלה י"ז כמו שם הוי"ה במספר קטן, אפוד גימ' י"ג במ"ק היינו ה' אח"ד, לכך הזכיר בכלל חשן תחלה לרוב מעלתו שהוא הזכר, ובכפלו היה שם המפורש, ולזה תמצא שנאמר עשר פעמים חשן בפסוק ועשית חשן משפט, אבל בפרט אמר האפוד תחלה לפי שהוא השער שבו נכנסים, ולז"א בלשון רבים, אבל בחשן שהוא רמז לת"ת נאמר עליו ראיתי בני עליה והנם מועטים, ולזה חזר ואמר כמעשה אפוד זהב תכלת וארגמן לומר שהוא בכלל ובפרט והבן. ומה שאמר זה"ב נוטריקון זה הוא ברוך, שהוא חבור ראש עם סוף, הוא ראש, ברוך סוף, שנאמר והמלך שלמה ברוך, והכל היה בכונה כי כל אחד ואחד מהשמונה בגדים היה לו כונה אחרת בעשייתו ורמוז בהם ה', חשן ואפוד כבר אמרנו שהם ה' אחד, מעיל במ"ק י"ה וחציו ככלו. יו"ד ה"א כ"ו, וכתונת במ"ק י"ח, מצנפת במ"ק ל', וה' אותיותיה ל"ה, אבנט י"ז וכן הוי"ה י"ז, ציץ היה כתוב עליו בפירוש קדש לה', והבגדים עקרם ז' כנגד ז' ימי בראשית שהכהן היה מחברם כלם, ולז"א כלם בכלל, שאמר ואלה הבגדים חשן ואפוד ומעיל וגו' לחבר כלם כאחד ואחר כך פירש כל אחד בפני עצמו, ולזה לא נזכר הציץ עמהם, כי הציץ היה בו ה' בפירוש שהוא רמז לבינה, לזה היה על המצנפת, והמכנסים לא נזכרו עמהם כי המכנסים הם לכסות בשר ערוה ואין בהם פאר, שהוא מכסה על ישראל כל כבודה בת מלך פנימה. ועוד נאמר למה לא נזכר הציץ שהששה בגדים הנזכרים כאן הם רמז דו פרצופין כמו שאמרתי בחשן ואפוד, וכן המעיל וכתונת, כי הכתונת היתה כמדתו, וכן המעיל אלא שהכתונת היתה על בשרו, וכן המצנפת ואבנט, כי המצנפת היתה ארכה י"ו אמה ואבנט ל"ב אמה, וכבר ידעת ל"ב היכן הוא רומז הבינהו מפסוק זאת אשיב אל לבי, וכן פ' ויאמר ה' אל לבו. והיה האבנט על הכתונת מקיפו ומחזירו כרך על גבי כרך כן כתב הרמב"ם ז"ל, אבל הציץ הוא רומז לג' עליונות, ולזה היה כתוב עליו קדש למטה וה' למעלה, והיה בו ג' נקבים מב' צדדים ואחד באמצעיתו שבהם היו נכנסים הפתילים כדי שיתלה בהם, ונאמר בו לרצון והרצון הוא בכתר והבן. ולזה לא נאמר עשיה בכתונת אלא אמר ושבצת הכתונת ובאבנט נאמר ואבנט תעשה מעשה רוקם לא אמר ועשית אבנט לרמוז למה שאמרתי:
פסוק ב:
עוד יש לדקדק בפסוק שאמר ועשית בגדי קדש, ועשית משבצות, ועשית חשן, ועשית על החשן, ועשית מעיל, ועשית ציץ, ועשית מזבח מקטר קטרת, הכל הוא צווי למשה, והמעשה היה ע"י בצלאל שנאמר בפ' פקודי ועשה בצלאל בן. אורי בן חור את כל אשר צוה ה' את משה, אלא אמר הקב"ה למשה משה אע"פ שהמעשה הוא על ידי בצלאל שלזה נברא מששת ימי בראשית, ושמא גרים בצלאל, הוא יושב בצלי, ואני יושב כביכול בצלו, עיקר עשייתן הוא הכונה, כי כונה גימ' אחד מיוחד, ליחד הכל, לזה צריך שתצרף כוונתך עמו, כמו שקבלת כן אתה תעשה מעשה רוחני בכוונה והוא יעשה מעשה גשמי, לזה נאמר ועשית בכל כלי וכלי חוץ מן האפוד מהטעם שאמרתי. ראיה לזה שתמצא בפרשת פקודי נאמר עשייה בכל כלי בלשון יחיד ובלשון רבים, אמר ויעש את האפוד, ואמר וירקעו, ויעשו את אבני השהם, ויעש את החשן וימלאו בו, ויעשו על החשן, ויעשו שתי משבצות ויעשו שתי טבעות, ויעש את המעיל, ויעשו על שולי המעיל, ויעשו את הכתונת, ויעשו את ציץ, בכל כלי וכלי יש בו לשון רבים לרמוז למ"ש, שאם תאמר שאמר בלשון רבים על בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב ויבאו כל החכמים וגו' ויעשו כל חכם לב, הרי פ' ויקהל אמר ועשה בצלאל ואהליאב ואחר כך אמר בלשון יחיד, ויעש יריעות, ויעש את הקרשים, ויעש הבריח, ויעש הפרוכת, ויעש הארון, ויעש השלחן, ויעש המנורה, ויעש מזבח העולה, ויעש מזבח מקטר קטורת, ויעש הכתר, ויעש החצר, ובבגדי כהונה בלשון רבים בפרשת פקודי לרמוז למ"ש, שנצטרפו ב' כוונות כוונה רוחנית וכוונה גשמית, וכן בפרשת פקודי נאמר על כל דבר ודבר כאשר צוה ה' את משה י"ח פעמים, לומר שנתן בהם חיות ונשמה וקרא להם שם, לזה נזכר שם ה' על כל כלי וכלי, ולזה אמר והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ועשו, לומר שדבר גשמי שהוא זהב תכלת וארגמן וגו', זה מסור להם, ולזה אמר ועשו בלשון רבים, ובפרשת פקודי אמר ויעש את האפוד הכל כמו שאמרנו, הם יעשו עשייה גשמית ואתה תעשה עשייה רוחנית, והכל ליחד ולחבר, זהו את האפוד גימ' ע"ה אץ, שהוא חבור ב' שמות הוי"ה אדני, והם כמ"ש, ולזה אמר בלשון רבים, שלזה תהיה הכוונה בכל עשייה. וכן בכל עת שמזכיר אפוד מזכירו בה"א הידיעה על כתפות האפוד, אל עבר האפוד, ולא יזח החושן מעל האפוד, ובמעיל גם כן אמר את מעיל האפוד, הכל לכונה הנזכרת:
פסוק ה:
או יאמר והם יקחו את הזהב. לומר אע"פ שאמר להם שיקחו לי תרומה זהב וכסף ונחשת וגו', איני צריך להם לי הכסף ולי הזהב, אם לוקחים לעצמן לוקחים וכדי שיתברך משאם ומתנם זהבם וכספם:
פסוק ז:
שתי כתפות חוברות. כבר אמרנו כי אפד במ"ק אחד, שייחד הקב"ה בכל עת ובכל רגע מתתר"ף חלקים, ועתה מזהירו על חבור המדות שלא יקח הקצה האחד ויניח הקצה האחר אלא שיכפתם (כמו כפות) ויקח הבינוני משתיהם, וזהו חוברות שיחברם, שיחבר שתי קצותיו, ובזה יהיה הכל חוברת אחת, וחוברו וחבר כתיב, היו מחוברות היסודות כי אם יהיה כעסן רגזן מגביר יסוד האש, ואם יהיה רחמן הרבה מגביר יסוד המים כי פעמים יצטרך לאכזריות לעשות דין ברשעים, ופעמים יצטרך לקנאות ולנקום כמו שעשה פינחס, אם כן אחוז מזה מהמדה הטובה כמו רחמן שוע, וגם מזה שהוא הקצה האחר אל תניחנו, אלא גם מזה אל תנח ידך, וחובר, בזה יתחברו היסודות בהתחברות המדות. עוד רמז על ב' תורות, על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה שיחברם:
פסוק ז:
עוד רמז על תרי"ג מצות שבהם רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה, חברת עם המלה תרי"א, וב' דברות ראשונות שהם אנכי ולא יהיה לך הרי תרי"ג, וקרא ב' דברות כתפות לפי שהם העקריים, כמו הכתף שהוא הגבוה והנשא ונראה, על שתי קצותיו שהם עשה ולא תעשה בזה יהיה חבר להקב"ה, כי בכמה $ציור בספר$ בנימין לא נצטרך לאותיות האבות כי היו אותיות האבות עם השבטים להגן עליהם על מכירת יוסף, אבל בנימין לא היה במכירתו לזה לא נצטרך לסמך האבות, ולזה היתה אבנו ישפה כלומר יש פה לדבר:
פסוק ז:
וכתב רבינו בחיי ז"ל, באבני החשן ע"ב אותיות כנגד ע"ב אותיות של השם הגדול, להורות בזה קיום העולם שנברא בע"ב שמות, שהרי העולם נברא ביום, שנאמר ביום עשות ה' אלהיה ארץ ושמים, וששת הימים יש בכל אחד י"ב שעות ששה פעמים י"ב הם ע"ב, זהו שאמר הכתוב אמרתי עולם חסד יבנה, שלא נברא אלא ביום בע"ב שעות של ו' הימים. ע"ב גימ' חסד, לומר שהעולם מתקיים בזכות השבטים שהם ע"ב אותיות. והנה בנימין שהיה מפותח על ישפה היה מלא, ולא היה בו סמך אותיות מן האבות כשאר השבטים, כי לא נשתיירו מבני בנימין במעשה פילגש כי אם שש מאות בזכות בנימין שהיה מפותח באבני החושן ששה אותיות ע"כ. והתחילה פרשה זו של ועשית חושן משפט בוא"ו וסיימה בד' לפני ה' תמיד, כנגד י' לאוין שבמשפט, ואלו הן, לא תכירו פנים במשפט, לא תגורו מפני איש, לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, לא תעשו עול, לא תטה משפט, ולא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, ובד' לאוין אמר משפט כנגד ד' פעמים משפט הכתוב בפרשת זו:
פסוק כא:
והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל. יש להם הויה לעתיד, כמ"ש לעיל פרשת תרומה על מה שאמר בזוהר על פסוק הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, שהאבנים שלך הם בעצמם יחזרו לך והקב"ה יאיר עיניהם של ישראל כמו שהאדם כוחל עיניו בפוך, אבניך שהוא הכחול שכוחלים בו העינים, אבניך שיכיר וידע ויראה ויאמר ודאי הם בעצמם האבנים של ב"ה זהו אבניך, כן כאן הבטיחם שאמר תהיינה שיהיה להם הויה לעתיד, והאבנים תהיינה על שמות, ר"ת ותעש, שיחזרו ויעשו:
פסוק כא:
שתים עשרה על שמותם. לומר כשם שהעולם הוא על י"ב מזלות ועל י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה ואין להם בטול, כן יעמדו הם ואבניהם שנאמר כן יעמוד זרעכם ושמכם, שהם האבנים ששמותיהם היו בהן זהו שתים עשרה על שמותם:
פסוק כא:
ובמדרש מה טעם י"ב שבטים באבני החשן, שיהא הקב"ה מסתכל בבגדי כהן גדול בכניסתו ביום הכפורים ונזכר בזכות השבטים, אמר רבי יהושע בן לוי משל למלך שהיה נכנס ללמד על בנו סנגוריא והיה מתירא מן העומדים עליו פן יפגעו בו, מה עשה הלבישו פורפוריא שלו שיהיו רואין אותו ומתיראין ממנו, כך אהרן היה נכנס בכל עת אל הקודש ואילו לא היו לו זכיות הרבה שהיו נכנסין עמו ומסייעין לו לא היה יכול ליכנס למה שהיו מלאכי השרת שם, מה עשה הקב"ה נתן לו מדמות לבושו הקדוש שנאמר וילבש צדקה כשריון ע"כ. וכתב הרב מנחם ריקנאטי ז"ל לא יקרע, לפי שהשטן מתקנא בו ואוחזו שם כדרך הנלחמים זה עם זה, ע"כ:
פסוק כב:
ועשית על החשן שרשות גבלות מעשה עבות. השרשות הוא שלשלת בלשון המשנה ובלשון עברי שרשות, והיו לרמוז לשרש הנשמה לומר שנשמתם של השבטים הם תלויים זה עם זה כמו השלשלת עד למעלה. שרשת, שרש הנשמה בגימ'. שנשמתם של ישראל היא אדוקה ודבקה בשרשה, כי ר"ת של הספירות גימ' ישראל, וזהו גבלת גימ' גבל הנשמה, ונרמזו ב' פעמים בשרש ובגבול, השרש הוא הנשמה והגבול הוא בכ"י, ולזה היו שתי פעמים כתובים על כתפות האפוד ועל החשן, אבל בכתפות האפד היו ששה בכל אבן, ובחושן כל אחד לבדו, וכדי להגין עליהם היו עמהם שמות האבות, כמו שאמרתי. וג"כ היו בכפלי החשן אורים ותומים שהם שמות הקדש. יש מי שאמר שאורים הוא שם בן מ"ב שבו נברא העולם, ובדבור א' יהי אור ויהי אור, ועל שם ב' אור נקראו אורים, את התומים הוא שם של ע"ב, על שם שהם כולם תמים מג' אותיות, ומכאן תדע מעלת רבים כשעושים המצוה, ולזה באפוד אמר ונשא אהרן את שמותם לפני ה' לזכרון, הקדים לפני ה' ואחר כך לזכרון, שהוא בא לכפר על ע"א שהם דברים שבין אדם למקום אמר שמותם סתם כמו שאמר הנביא חבור עצבים אפרים הנח לו, לז"א לפני ה' שהיה על דבר שהוא לפני ה' על ע"א, לזכרון יעלה זכרונם מאחר שהם רבים, אבל בחושן שהיה כל אחד לבדו כתוב על אבנו, והיה בא לכפר על דבר שבין אדם לחבירו, שהוא על מכירת יוסף, או על הדינים כמו שאמרו חכמינו ז"ל שהחושן היה מכפר על עוות הדין שנאמר חשן משפט, לז"א ונשא אהרן את שמות בני ישראל, ולא אמר שמותם כמ"ש באפוד כי שם היו רבים ו' בכל אבן, אבל כאן אמר בכל אבן לזכרון קודם שיעלה זכרונם, וגם כן לפני ה' לזכר"ן גימ' לעזר, לומר שצריכין עזר לפי שעון שבין אדם למקום הקב"ה מכפר, ושבין אדם לחבירו אין הקב"ה מכפר עד שירצה את חבירו, כמ"ש שקריאת שמע ותפלה של פועלים נדחית מפני מלאכתו של בעל הבית שממון ישראל חביב לפני הקב"ה, לזה חזר פעם אחרת ואמר ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד, ולא אמר לזכרון, לפי שהוא כפרה על עוות הדין:
פסוק לא:
ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. אמרו ז"ל שהמעיל הוא לכפר על לשון הרע, כאומרם יבא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול, ולפי שלשון הרע הוא יותר מע"א לזה אמר את מעיל האפוד המעל שהוא מכפר המעיל הוא יותר מכפר מן האפוד, כי האפוד היה מכפר על עבודת אלילים, שנאמר בה גדולה שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובלשון הרע אמר לשון מדברת גדולות אם כן מעיל האפוד מעל שהיה מכפר המעיל הוא יותר ממעל האפוד, כליל תכלת צריך שיהיה כלו כליל תכלת שיכלהו ולא יהיה לו שום תכלית, שלא תשליטהו עליך ויביאך לכפור בהקב"ה, שנאמר שתו בשמים פיהם, ולזה לא תמליכהו עליך אלא תכלהו, כליל גימ' מלך:
פסוק לב:
כתב הרב רבינו בחיי ז"ל. והיה פי ראשו בתוכו, נראה לי כי מה שדרשו ז"ל יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה שבקול נכלל בו עוד כל הדובר שקרים והמעוול בדבורו ויש לו שפתים דולקים ולב רע, לכך נקרא מעיל שבא לכפר על המעל הגדול שעשה, לפיכך כשצוה על המעיל אמר והיה פי ראשו בתוכו, ויש בזה רמז ואזהרה לאדם שראוי לו שיהיה דבורו שוה למה שבתוכו, שיהיה תוכו כברו ושפה לפיו סביב לעצור במלין, והוא אינו עושה כן אלא מעשה אורג, כופל דבריו כאורג הזה שכופל חוט אריגתו, או כמנסה המסכה שעושה השתי שהוא הולך ובא, וכן כפי תחרא שהוא השריון שטבעותיו כפולות, על כן בא המעיל לכפר על עון זה, כי הוא מרוחק אצל השי"ת ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו. ונשמע קולו של אהרן בבואו אל הקדש לבוש בשמונה בגדים, כי היה מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. אם כן על זה בא הרמז והיה פי ראשו בתוכו, שיכוף פיו ואם תמתיק בפיו רעה יכחידנה, פירוש יכריתנה תחת לשונו ולא יוציאנה לחוץ, ויזכור שהקב"ה עשה ללשונו ב' חומות אחת של עצם והיא השנים ואחת של בשר והם השפתים, וזהו שפה לפיו סביב כפי תחרא, שהוא השריון שלובשין אותו להגין והוא של ברזל, כן יכבוש יצרו ויכבוש לשונו, אם יעשה כן לא יקרע לעולם הבא, ויהיה נשמע קולו, כי קודם הוא שנאוי בקולו ולא היתה תפלתו נשמעת, שנאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ואחר שחזר בו מתאוה לקולו, שנאמר השמיעיני את קולך, זהו ונשמע, קולו בבואו אל הקדש שאומר לו הקב"ה הראיני את מראיך, ובצאתו מן העולם ולא ימות מיתת עולם הבא, כי מות וחיים מות של עולם הבא וחיים חיי עולם הבא ביד לשון, ורפואתו במה בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים שהיא התורה, זהו ונשמע קולו שלא ידבר אלא בדבר של קדושה, זהו פעמון זהב ורמון, שלא יהא לו קול אלא בתורה שהיא משולה לזהב, שנאמר הנחמדים מזהב, ורמון שהם המצות, בזה יהיה קולו כפעמון ולא במילי דעלמא, כמשז"ל על פסוק האמנם אלם צדק תדברון, לעולם יעשה אדם עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון, ולזה היו הפעמונים בתוך הרמונים לרמוז שלא ישמע קולו חוצה. ותמצא בפרשה זו של ועשית חשן משפט ד' פעמים משפט כנגד ד' לאוין, לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, ולא תתן מכשול:
פסוק לו:
ועשית ציץ. הציץ היה מכפר על עזות פנים, כי כל מי שיש בו עזות פנים אין בו יראת שמים, שנאמר בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וגו'. וראשית חכמה יראת ה', ואם אין יראה אין חכמה כי היא ראשית כל המדות ממטה למעלה. ציץ, גימ' קץ שהיא סוף המדות ושם הוא קץ כל בשר, שנאמר רגליה יורדות מות, ואמרו ז"ל בני ישראל רחמנים בישנים, וכל מי שיש בו עזות פנים לא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, כי משם קבלו ישראל בושת פנים שנאמר בעבור תהיה יראתו על פניכם, וזה אין בו בושת פנים בידוע שהוא מערב רב שנאמר עליהם ויתיצבו בתחתית ההר, כמ"ש במקומו. לזה היה הציץ להודיע לכהן מי הוא מבני ישראל, ולשון ציץ כמו מציץ מן החרכים, וזהו שאמר ופתחת עליו פתוחי חותם, כלומר שיהיה מורה ומפתח מי הוא בחותמו של מקום, שהפרצוף נקרא חותם, כמו שאמרו חז"ל בשר ודם צר צורה בחותם וכולם עולים באותו חותם והקב"ה צר צורה ואין זה דומה לזה, וזהו קדש לה' שהיה מורה מי הוא קודש, שישראל נקראים קדש שנאמר קדש ישראל לה', והיה הציץ מעביר מישראל העזות כדי שיהיה בהם יראת שמים ויהיו רצויים לפני המקום, זהו לרצון להם לפני ה'. ולפי שבפרשת החשן אמר והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש, ואי אפשר לבא זולתו, כי מכאן הוא שער הכניסה שהיא יראת ה', לזה סמך מיד ועשית ציץ שהוא עיקר ותכלית הכל, ולזה לא הוצרך לצוות עליו בצווי ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל, וציץ הוא מכלל שמונה בגדי כהונה, והוא אינו בגד כי היה טס של זהב טהור, ונקרא בגד כמו שאמר המשנה כהן גדול היה עובד בח' בגדים וכהן הדיוט בד', לפי שבא לכפר על הבגד הגדול שהוא עזות פנים שהוא בוגד ברבו ומעיז פניו כנגדו ודומה כמי שאין לו אלוה, ומי שעובר על זה עבר על הכל, אם כן אין לך בגד גדול מזה, וכן שאר הבגדים שכל אחד בא לכפר על עון שהוא בגד שבוגד באדון הכל, ולזה בא הצווי קודם הכתנת והמצנפת ואבנט, כי אחר כך אמר ושבצת הכתונת שש ועשית מצנפת שש ואבנט וגו', ובעשייה בפרשת פקודי נאמר אחר כל הבגדים ויעשו את ציץ נזר הקדש וגו', חתם בו שהוא נגד הכל:
פסוק מ:
ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות. אלו הן ד' בגדים שכהן הדיוט עובד בהם, שהם כתונת ואבנט ומצנפת, כי מגבעות הוא מצנפת, ומכנסים, והיו יחפים והולכים על הרצפה בימי הקור ואוכלים הקרבנות, ודאי שבאים לידי חולי מעים, וכן אמרו ז"ל שמעמידים ממונה על הכהנים לבקרם. ולרפאותם, ולזה הבטיחם הקב"ה שלא יחלו ולא ימותו, לפי שעובדים למי שהוא מקור החיים, זהו שאמר ולא ישא"ו עו"ן ומת"ו גימ' הבטיחם שלא יהיה להם שום חולי עם ד' מלות, זהו שאמר חקת עולם לו ולזרעו אחריו:
פסוק מ:
עוד אמר ומתו. כי היל"ל ולא ימותו, כאן רמז לו מיתתם של בני אהרן, זהו חקת עולם לו ולזרעו, ומיד סמך וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי, לקדשם בעולם הזה בז' ימי המלואים, לכהן לי בעוה"ב, כדי שיהיה אהרן משרת למטה ובניו משרתים למעלה, ורמז ואמר לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים, רמז על אהרן וב' בניו, כי אהרן וב' בניו לא נצולו אלא בשביל זכותו ותפלתו של משה שנאמר ובאהרן התאנף ה' להשמידו, ואמרו ז"ל אין השמדה אלא כלוי בנים, וכן ואילים שנים תמימם, גימ' עם ג' אותיות הן אלעזר ואיתמר, ולזה היה לחם מצות וחלות מצות ורקיקי מצות, כי הכל מצה לשכך מעליו מצה ומריבה, וזהו סולת חטים בי בכל מקום אומר סולת סתם וכאן אמר סולת חטים, רמז כאן שסולת פירוש מסל לחם חטאם, זהו סולת חטים, וכן אמר במדרש פר אחד בן בקר ואילים שנים הדא הוא דכתיב מגיד מראשית אחרית, פר אחד כנגד אהרן, אילים שנים כנגד אלעזר ואיתמר, רמז ששני בניו עתידים למות ע"י קרבן ואין משמשין אלא שנים, ע"כ: