פסוק א:ואתה הקרב וכו׳ דק״ל מהו לשון קריבה ולאיזה מקום יקריבנו ומשני דלמשכן קאמר וה״ק ואתה אחר שתגמר מלאכת המשכן תקריבנו לתוך המשכן:
פסוק ג:לקדשו לכהנו וכו׳ דק״ל דהול״ל לקדשו ולכהנו לי ולכך פי׳ דה״ק לקדשו להכניסו בכהונה וכו׳ כלומר שהקדושה היא הכהונה שהוא השירות. והא דלא פי׳ רש״י זה לעיל בפסוק ראשון דכתיב לכהנו לי משום דהתם הוה ק׳ דמ״נל לר״שי שהוא ל׳ שירות דילמא ל׳ גדולה הוא וכמו ממלכת כהנים כהן מדין וכלו׳ שגדולת אהרן ובניו תהיה גדולה מכל ישראל אבל מכח קרא דהכא א״א ודאי לפרושי הכי דהא ודאי אם איתא דכהונה דהכא פירושו גדולה על כרחין גדולה זו מצד הקדושה היא וא״כ הרי כבר אמור לקדשו ואמאי הדר וכתב לכהנו היינו הך א״ו דר״ל שירות:
פסוק ד:חשן תכשיט כנגד הלב. הלב הוא נוטה לצד שמאל והחשן ודאי אינו לצד שמאל לבד ואם כן הו״ל כנגד החזה אלא נר׳ דרמז בזה מאמרם ז״ל שבשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו ומש״ה כתיב ביה על לבו לרמוז מהיכן זכה לו:
פסוק ד:תשבץ וכו׳ למושב קביעת וכו׳ לפי דברי הרמ״בם פ״ח מה׳ ב״מ לא היו שם אבנים טובות כלל ש״ככ הכתנת בין של כ״ג ובין של כ״ה משבצת היתה שהיא בתים בתים באריגתה כמו בית הכוסות כדרך שעושים האורגים בבגדים הקשים עכ״ל:
פסוק ד:בגדי קדש מתרומה וכו׳ דק״ל לרש״י דבשלמא בקרא דלעיל דכתיב ועשית בגדי קדש ניחא דקאי אמשה שהוא יקדש הבגדים ע״י שמן המשחה וכדכתיב בתר הכי והזית על אהרן ועל בגדיו וכו׳ וקדש הוא ובגדיו אבל הכא דכתיב ועשו בגדי קדש ק׳ דהא בשעת עשייתם אכתי ליכא בהו שום קדושה לכך פי׳ דמתרומה המקודשת וכו׳:
פסוק יא:פתוחי חותם וכו׳ כתב מפרש וכו׳ נל״עד דכוונת התרגום במה שהוסיף ב׳ דברים אלו כתב מפרש דבמלת כתב נתכוון להודיע מה שארז״ל שלא היו חוקקים בברזל אלא כותבים האותיות בדיו ומראה עליהם השמיר והן נבקעות מאליהן. ומ״ש מפרש לומר שלא בא הדמיון לחותם הטבעת דמיון החליטי לגמרי שהרי נילוף דעיזקא אורחא דמלתא לחקוק בו האותיות מהופכות לפי שכשחותמין בו באות האותיות מפורשות ביושר אך כאן היתה החקיקה ביושר וזהו כתב מפרש עומד לקרות בו ואין הדמיון אלא לענין החקיקה לבד א״נ י״ל דכוונת אנקלוס כמו שאמר בש״ס פ״ב דגיטין דף כ׳ על ענין זה כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאילו התם חק תוכות והכא חק יריכות דאילו חק תוכות לא מיקרי כתיבה כלל עיין שם:
פסוק יב:לזכרון שיהא רואה וכו׳ דליכא למימר דלזכרון לדידיה קאמר דהיינו שה״כג יזכור תמיד בני ישראל ויתפלל עליהם דהא בתר הכי כתיב לזכרון לפני ה׳ דנר׳ דהזכרון לגבי קב״ה קאי:
פסוק טו:חשן משפט שמכפר וכו׳ דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל חשן למשפט וכדכתיב במכנסים לכסות בשר ערוה דמניה דרשי׳ שמכפר על ג״ע א״נ חשן על משפט וכדכתיב בציץ על מצח אהרן ודרשי׳ שמכפר על עזות פנים אבל חשן משפט לא משמע כלל שמכפר על המשפט ולר״א ק׳ דלהא לא אצטריך דהא מדריש מדכתיב אורים ותומים ודרשי׳ אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימים דבריהם לכך מייתי לתרווייהו. א״נ י״ל דאי לד״א ק׳ דמאחר שאינו נקרא חשן משפט אלא ע״ש אורים ותומים שבו נמצא דכי לית ביה אותו הכתב ה״ול כמאן דליתיה דתו לא מיקרי חשן משפט ורחמ׳ אמר ועשית חשן משפט ונמצא א״כ דבבית שני היה כ״ג מחוסר בגדים. ולפי״ז ניחא דלקמן על פ׳ את האורים וכו׳ טרח רש״י וכתב ובבית ב׳ היה החשן שא״א וכו׳ אבל אותו השם וכו׳ וע״ש אותו הכתב הוא קרי משפט וכו׳. ולפי מ״א שהחשן מכפר וכו׳ נקרא משפט ע״ש סליחת המשפט עכ״ל. וק׳ תרתי חדא דמה מקום יש לר״ש לכתוב שם הך מלתא דבבית שני וכו׳ שאין זה מן הצורך לביאור הכתוב. ותו הא דהדר וכתב שלכן נקרא משפט וגו׳ כל זה כפול שכבר כתבו רבינו הכא אלא כונת רבינו התם דלא תיקשי היכי הוה בבית שני בלא אורים ותומים שהרי בלא תומים ואורים נמי סגי דחשן מיקרי וענין אורים ותומים הוא ציווי בפ״ע כדכתיב שם ונתת אל חשן המשפט את האורים וכו׳ וא״עג שכבר פירשנו דמשפט לא נקרא אלא בשביל השם צ״ל דמ״מ אינו מעכב. ושוב מסיים ולפי מה שכתבתי בשם מ״א נק׳ משפט ע״ש סליחת המשפט כלו׳ ולפ״יז ניחא טפי ההיא דבית שני דבלא אורים נמי איקרי חשן משפט ואין כאן חסרון כלל:
פסוק טז:זרת וכו׳ בא לפ׳ דלא תימא שבין הכל היה זרת אלא זרת כפול דבמקום אחר כתיב הכי בהדיא זרת ארכו וזרת רחבו כפול ולא היה רבוע אלא לאחר שנכפל:
פסוק כב:שרשת וכו׳ ואף שרשרות וכו׳ ומל׳ אנקלוס שתרגם בשתיהן תיכין משמע דסבר דפירוש׳ שוה:
פסוק לה:ולא ימות וכו׳ הא אם יכנס וכו׳ ק׳ דהא רש״י גופיה פי׳ לקמן בפ׳ והיו על אהרן ועל בניו וכו׳ ולא ימותו הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים במיתה אם כן תרתי למה לי וי״ל דחד בחיסור בגדים וחד לאשמועי׳ דיתור בגדים נמי במיתה דכל יתר כחסר דמי א״נ חד בכ״ג וחד בכהן הדיוט. ועי״ל דהכא סמך המיתה לביאה אל הקדש והתם סמך המיתה לשירות אל המזבח החיצון אע״ג דבתרוייהו קראי כתיב בין ביאת אהל בין עבודת מזבח מ״מ מדהפך סדרא לסמוך המיתה בחד קרא למזבח לשרת ובאידך בביאת אהל מועד אפי׳ ביאה ריקנית (פי׳ דלאו לעבודה) ש״מ דלא הוה שמעינ׳ חד מחבירו ותרווייהו צריכי וכדאשכחן גבי רחיצת ידים ורגלים והביאו רש״י שם. ועי״ל דחדא בחיסור בגד א׳ לגמרי וחד בחיסור בבגד גופיה דהיינו פרומי בגדי׳ דביה נמי איכא מיתה ועיין בת״יט ספ״ט דסנהדרין. אך ק׳ דבש״ס פ״ק דזבחים דף י״ח נפקא לן מיתה במחוסר בגדים מדכתיב וחגרת וכו׳ והיתה להם כהונה בזמן שבגדיהן עליהם כהונת׳ עליהם אין בגדיהם עליהן אין כהונתן עליהן והו״ל כזר וכו׳ ע״ש וי״ל שאותה דרשה אינה קרובה לפשט המקרא מדכתיב והית׳ להם כהונה ולפי״ז הול״ל והיו להם כהונה אי׳ אבגדי׳ קאי ולכך לא ביאר רש״י כן אלא פי׳ שם והיתה להם מילוי ידים זו לכהונת עולם ולפום הש״ס דידן נרא׳ לומר דתרווייהו צריכי דאי מקרא דוהיתה להם לחוד ה״א דוהיתה וכו׳ לאו אבגדים קאי אלא אמילוי וכדפיר״שי לכך אצטריך הך דהכא. ובהא לחוד נמי לא סגי דהו״א שאם יכנס מחוסר בגדים ימות בחנק ככל מיתה האמורה בתורה סתם ולכך צריכי לאידך קרא דכזר חשיבי דאית ביה מיתה בידי שמים א״נ ההיא דבגמ׳ דמייתי׳ מקרא דוהיתה להם כהונה לאו לענין חיוב מיתה אלא לענין חילול עבודה דה״ול כזר דמחלל עבודה. וכ״נ מפי״רשי דהתם וכ״כ התו׳ שם להדיא בד״ה אין בגדיהם וכו׳ דקרא דוחגרת אצטר׳ לחילול לעבודה ע״ש. וכ״ת אי לחילול עבודה הא ילפי׳ לה מונתנו בני אהרן הכהן וערכו בני אהרן הכהנים כמ״ש רש״י בפרש׳ ויקרא עיין מ״ש שם בס״ד:
פסוק לז:ושמת אותו וכו׳ ובמקום אחר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דלמאי נ״מ היה צריך להשים אותו על פתיל תכלת. ומה שהוצרך רש״י לאתויי משחיטת קדשי׳ היינו דאילו מקרא לחוד דכתיב והיה על מצח אהרן היה אפשר לפרש דלעולם על המצנפת היה אלא שנמשך עד למטה באופן שיגיע על המצח. אבל ממה ששנינו בשחיטת קדשים שערו היה נרא׳ בין ציץ למצנפת ודאי קשיא:
פסוק לח:והיה על מצחו תמיד א״א לומר וכו׳ ההרגש הוא שהם דברים מיותרים וכפולים שהרי כבר כתוב ברישיה דקרא והיה על מצח אהרן ועל כרחין לאיזו דרשה איצטריך:
פסוק מ:ולבני אהרן וכו׳ ארבעה בגדים וכו׳ בא רבינו לאפוקי ממאי דמשמע דר״ל ולבני אהרן תעשה כתנות דהיינו כתנות משונות וכן אבנטים משונים ולכך פי׳ דליתא ששוין הם ולא בא הכתוב אלא לומר שלבני אהרן יהיו ד׳ ולא ח׳:
