א וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃ ב וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ ג וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃ ד וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃ ה וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃ ו וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃ ז שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה־לּ֛וֹ אֶל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר׃ ח וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ ט וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּוֹתָרִ֛ים עַל־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם׃ יא מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֮ אֶבֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ יב וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן׃ יג וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב׃ יד וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת׃ טו וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ טז רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ׃ יז וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃ יח וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃ יט וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃ כ וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם׃ כא וְ֠הָאֲבָנִים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃ כב וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃ כג וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ כד וְנָתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ כה וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃ כו וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃ כז וְעָשִׂיתָ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מֶחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד׃ כח וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹשֶׁן מטבעתו (מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו) אֶל־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד׃ כט וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ ל וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ לא וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ לב וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃ לג וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃ לד פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃ לה וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ לו וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לז וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃ לח וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ לט וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃ מ וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ מא וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי׃ מב וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ׃ מג וְהָיוּ֩ עַל־אַהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם ׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"...ואת בניו אתו... לכהנו לי". בני כמה היו בני אהרן באותה השעה? (פ' תצוה תשס"ד)
פסוק א:
"אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר". לא ידעתי, למה דווקא כאן מוזכרים ארבעת בני אהרן, ואילו למעלה (כד, א) מוזכרים רק נדב ואביהוא, וכפי שהערתי כבר שם, ועדיין לא ראיתי, מי שמעיר על כך. (פ' תצוה תשנ"ט)
פסוק ג:
ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו'. חכמי־לב אלה מוזכרים כאן לראשונה, וקצת קשה, כלום לא היה צריך לחכמי־לב לעשיית המנורה והפרוכת וכיוצא בזה? (פ' תצוה תשמ"ז) וראה "אזניים לתורה" שכתב: ולמה הזכיר זה ("חכמי לב") דווקא בבגדי הכהונה? מפני שהם עולים בקדושתם על בנין המשכן, שהרי על הציץ כתוב "קדש לה'" ובכפלי החשן נמצא שם המפורש בן ע"ב אותיות, וכהן גדול הלובש את האורים ותומים, מדבר ברוח הקודש, ושכינה שורה עליו (יומא עג ע"ב), וזה רק בשביל קדושת בגדי כהונה בלא שום צירוף של קדושת המקדש (שהרי שואלים באורים ותומים אף בשדה המלחמה). ממילא צריכים האומנים, עושי בגדי הקודש, לכוון כוונות יתרות ונעלות מבוני המקדש וכליו. לפיכך הזכיר כאן "חכמי לב" ו"אשר מלאתיו רוח חכמה" יותר מאצל בנין המשכן, אף שלמעשה התעסקו במשכן ובבגדי הקודש אותם האומנים, אלא שהוזהרו כאן על כוונה יתרה ומאוד נעלה לפי ערך קדושת בגדי הכהונה.
פסוק ג:
ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו... ועשו וגו'. הפנייה היא אל רבים, אך התיבה "מלאתיו" - מלאתי אותו, היא לשון יחיד. ואולי אפשר לומר, בדוחק, שלשון היחיד מוסב על "לב" ולא על "חכמי". ואכן כך מפרש ראב"ע (וכך מבואר כבר בזוהר ב תצוה קעט ב: אשר מלאתים מבעי ליה. אלא "אשר מלאתיו" לההוא לבא. הערת ר' זאב נוימן שי'). (פ' תצוה תש"ן, תשס"א) ובפירושו הקצר הביא ראב"ע הסבר נוסף: אשר מלאתי כל אחד ואחד מהם. וראה "העמק דבר" על אתר.
פסוק ג:
רש"י ד"ה לקדשו לכהנו לי, ...ולשון כהונה - שירות הוא, שנטריא"ה בלע"ז (הייליגקייט). ע"כ. וצ"ע מנין שלשון כהונה שירות הוא, והלעזים מציינים לכאורה קדושה - Heilig keit, Saitee. כלומר לכאורה יש כאן סתירה בין ביאורו של רש"י לתרגומו שלו ללעז, ואין זה מסתבר. (פ' תצוה תשמ"ז, תשמ"ט)
פסוק ג:
זה עתה שאלתי את ר' משה קטן שי' שסיפר לי דרך אגב, בעקבות טרוניה מצדי, שאכן הכין לעזי רש"י לתורה לדפוס, וכי יראו אור בעוד כחודשיים. לדעתו רש"י כתב סרשנט"ה - Sergante ופירושו Servante (משרת), ואם כך הכל אתי שפיר ואין עוד סתירה בין הביאור והתרגום. (פ' תצוה תש"ן)
פסוק ג:
זה כמה חודשים שהספר יצא לאור ואכן מועיל ללומד המקפיד. בספרו כתב "שיריינטריא"ה" - Serjentrie, והמתרגם לגרמנית־יידיש טעה והטעה. (פ' תצוה תשנ"א, תשנ"ו)
פסוק ג:
קושי אחר בד"ה הוא בכך שאין רש"י מבאר כאן את התיבה "לקדשו" כפי שהוא עושה להלן (ויקרא יט, ב) "קדשים תהיו" - פרושים תהיו, ומתאים היה שאף כאן יפרש "לקדשו לכהנו לי" - להפרישו לכהונה. (פ' תצוה תשנ"ט) דומה שלפי רש"י יש חילוק בין 'קָדוֹשׁ' ל'קִדּוּשׁ'. 'קִדּוּשׁ' משמעותו הזמנה, וכפי שפירש רש"י את מלת "וקדשתם" שבפסוק "וקדשתם היום ומחר" (יט, י) - "וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר". לעומת זאת 'קָדוֹשׁ' משמעותו נבדל, כמבואר בספר ויקרא (יט, ב) "קדשים תהיו - הוו פרושים" וכו'. כאן נאמר 'לקדשו', ולפי רש"י משמעותו כמו "וקדשתם היום ומחר". (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק ד:
"ואלה הבגדים" וגו'. כאן מונה הכתוב את בגדי אהרן, כשבגדי בניו - בגדי כהן הדיוט - בכלל זה. והשווה להלן (כט, ה-ו) ודברי רש"י להלן (כח, מ-מא). ומשום מה אינו מונה בכתובנו את הציץ, והרי זה תמוה, כי תמיד מדובר בד' בגדי כהן הדיוט וד' נוספים לכהן גדול, וכאן אין אלא שבעה בסך הכל. וזה שאינו מונה כאן אבל מונה להלן (פסוק מב) את המכנסיים, הרי לזה לכאורה כמה טעמים - אם משום שזה מובן מאליו (ראה ראב"ע), ואם משום שהם מוזכרים כבר בסוף פרשת יתרו. ועתה ראיתי דברי "אור החיים" הק', ולעניות דעתי דבריו קצת דחוקים. (פ' תצוה תשנ"ט) וראה ראב"ע על אתר שכתב: ולא הזכיר בפסוק הזה, שהוא סופר בגדי כהונה, את ציץ נזר הקודש, כי אינו בגד. וקדמונינו הזכירו בעבור הרבים שמונה בגדי כהונה. ע"כ. כלומר בעבור שהרוב היו בגדים, לפיכך הזכירו חז"ל את הציץ בין הבגדים. ובאשר לאי איזכור המכנסיים, ראה רמב"ן להלן (כט, ט) שכתב: והטעם שהפריש המכנסיים משאר הבגדים, כי כל הבגדים היה משה מלביש אותם כמו שציוה "והלבשתם", אבל המכנסיים שהם לכסות בשר הערוה, היו הם לובשים אותם בהצנע. (הראני ר' גרשון באס שי')
פסוק ד:
רש"י ד"ה ואפוד, לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו. ולבי אומר לי... למדנו שהאפוד חגורה היא וכו'. דומה לי שהביטוי היפה "לבי אומר לי" שבכאן אינו במקומו, שהרי רש"י מגיע למסקנתו על פי ראיות ברורות למדי, ולא על פי אמירת הלב. (פ' תצוה תשס"א) ובספר "פרחי רש"י" (עמ' רפא) הביא בשם "אוצר החסידות" מעשה ליישב דברי רש"י אלו, וכה דבריו: רש"י הקדוש ודאי שהיה לבו למעלה ועיניו למטה, ולא היה מציץ מתוך ד' אמותיו חוצה. אירע ועיניו נתקלו פעם במראֵה: שרות רוכבות על סוסים וסינרים חגורים בהן. היה רש"י תמה ומיצר על אותה ראיה, שראו עיניו בשגגה. הגיע לפרשת בגדי כהונה, ונתקשה בתבנית האפוד. חיפש רש"י בברייתא ולא מצא פירושו. חקר ושאל ולא שמע דבר המתקבל על הדעת. לפתע, בהיותו מעיין בענין זה, נצנץ בו הרהור: "לבי אומר לי" שאותה הבטה בשרות הרוכבות - לא למכשול ולא בכדי היתה, אלא כדי להעמידני על תבנית האפוד, שהיה מעין סינור שחוגרות השרות הרוכבות על הסוסים. (הראני ר' גרשון באס שי')
פסוק ד:
רש"י ד"ה מצנפת, ...שהרי במקום אחר קורא להם מגבעות (לט, כח), ומתרגמינן: כובעין. ע"כ. פירוש שמצנפת ומגבעת - אחת הן. כלומר לפי רש"י מצנפתו של כהן גדול והמגבעות של כהני הדיוט שווין בצורתן. ואכן מצינו שנקראת מגבעת של כהן הדיוט בדברי חז"ל מצנפת - "כהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה - כתונת ומכנסיים ומצנפת ואבנט" (יומא פ"ז מ"ה). (פ' תצוה תש"ן)
פסוק ד:
ולפי ר' משה קטן ז"ל בספרו, גם כאן תרגום הלעז לגרמנית הוא משובש, שכן הוא מבאר בטעות קופיא - Coife, שהוא שביס עשוי רשת, ולא Haub'e, שהוא מעין כובע מבד. (פ' תצוה תשנ"ח)
פסוק ד:
וראה גם רש"י להלן (מ ד"ה ולבני אהרן תעשה כתנת) "ומגבעות היא מצנפת", דהיינו כנ"ל. ואונקלוס מתרגם כאן: מצנפתא, ושם: כובעין, כלומר מדובר בשני דברים שונים וכשיטת ראב"ע (להלן פסוק לו) שכתב: על דרך הפשט אין המגבעות כדמות מצנפת, כי המגבעות כדמות אלה שישימו הזכרים באלה הארצות על הראש, שיכסו הראש והם גבוהים. והמצנפת היא בגד דק ארוך צנוף סביב הראש לבדו. וכך גם שיטת תוספות (סוכה ה ע"א ד"ה ואל). (פ' תצוה תשנ"ט)
פסוק ה:
רש"י ד"ה והם יקחו, אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים את הזהב וכו'. רק אלו אשר נאמנותם אינה מוטלת בספק והעם מפקיד בידיהם את זהבו ללא היסוס, הם הראויים לשמש שלוחי ציבור ולעסוק בקודש - רק הם ראויים לתואר "חכמי לב". (פ' תצוה תשמ"ח)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ועשו את האפד, אם באתי לפרש... וישגה הקורא בצירופן וכו'. מכאן ברור שרש"י כתב בשביל הקורא. ואם נמשיך ונקבל את הסברא, שפירושו הוא מעין קונטרס של שיעוריו בתורה, כפי שטענתי בריש ספר בראשית (א, ה), הרי שצריך לומר, כי אכן ערך קונטרס זה והתאימו לצורכי הקורא. (פ' תצוה תשמ"ח)
פסוק ו:
מעניין שהנה כאן מפרש רש"י את עניין האפוד ללא כל היסוס או הסתייגות, ולא כמו למעלה (פסוק ד). (פ' תצוה תשנ"ט)
פסוק ט:
"ולקחת... ופתחת". מעניין שאחר הפתיחה (ג-ו) "ועשו... אשר יעשו... ועשו... והם יקחו... ועשו" דווקא פיתוח השמות על אבני־השהם נמסר לו למשה. וכך גם בהמשך כל הפרק כולו - בלשון יחיד - להוציא פסוק כח. וגם זה צריך עיון. (פ' תצוה תשמ"ח)
פסוק ט:
השאלה התעוררה לי בשל דרשת הגמרא (יומא עב ע"ב) לפסוק "ועשו ארון עצי שטים" (כה, י), לשון רבים לעומת כל יתר הציווים שבפרשת תרומה שהם בלשון יחיד (חוץ מן "ועשו לי מקדש" - פסוק ח, שהוא כנראה ציווי כולל). (פ' תצוה תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (כה, י). וב"דעת מקרא" כתב: הפקודה "וירכסו" אמורה בלשון עתיד לנסתרים, שלא כדרך הפקודות הקודמות. ואפשר שהכוונה לרמוז, שפקודה זו חלה על כל לובשי החושן בעתיד, שהם חייבים לרכוס את החושן.
פסוק ט:
(י) רש"י ד"ה כתולדתם, כסדר שנולדו - ראובן, שמעון וכו'; ובנימין מלא כו'. כלומר יש כאן שני עניינים: (א) סדר השמות כסדר שנולדו; (ב) דרך כתיבתם כפי שנכתבו בעת שנולדו (בנימין נכתב מלא במקום הולדתו). אבל ראה סוטה לו ע"א, שם מבוארת מלת "כתולדתם" כמוסבת רק על האבן השניה, הסמוכה לתיבת "כתולדתם". וראה "לפשוטו של רש"י", שרש"י נקט כפשוטו של מקרא, ש"כתולדתם" מוסב על שתי האבנים. (פ' תצוה תשנ"א)
פסוק יא:
רש"י ד"ה מעשה חרש אבן, ...חרש זה דבוק הוא לתיבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו וכו'. ועדיין צריך להסביר מדוע החי"ת קמוצה במקום שהיינו מצפים לחי"ת פתוחה, כמו אצל כל בעלי־המלאכה. (פ' תצוה תשנ"א)
פסוק יא:
ומסתבר לי שבמלה זו האות הראשונה קמוצה, ולא כמו ביתר בעלי־המלאכה, משום שהרי"ש אינה מקבלת דגש, כפי שיתחייב, אילו החי"ת היתה פתוחה (יש כאן "תשלום דגש"). ולכאורה לזה מכוון רשב"ם על אתר. (פ' תצוה תשנ"ט, תשס"ג)
פסוק יד:
רש"י ד"ה ונתתה את שרשרת, של עבותות וכו'. כלומר קשה היה לרש"י העדר ה"א־הידיעה במלה "שרשרת", לכן ביאר - אין "העבֹתֹת" תואר השרשרות כי אם יש כאן סמיכות ושיעור הכתוב: שרשרות של עבותות, כמו עשויות עבותות. (פ' תצוה תשס"ב)
פסוק יד:
שם. ...ואין ונתתה האמור כאן לשון ציווי אלא לשון עתיד וכו'. לפי זה היתה התיבה צריכה להיות מוטעמת מלעיל ולא מלרע. וצ"ע. (פ' תצוה תשמ"ח)
פסוק טו:
רש"י ד"ה חשן משפט, ...דב אחר, משפט שמברר דבריו... שלוש לשונות - דברי טענות בעלי הדין, וגמר הדין ועונש הדין ...וזה משמש לשון בירור דברים, שמפרש ומברר דבריו. ע"כ. כלומר בתחום המשפט יש לביטוי זה ג' משמעים: (א) טענות, (ב) גמר דין, (ג) עונש. ואילו כאן, כשלא מדובר במשפט במובן הצר, פירושו - בירור דברים (וזה משמע רביעי). פירוש זה מקביל לפירוש השני שבריש הדיבור - "משפט - שמברר דבריו והבטחתו אמת", כשם שה'משפט' מברר מי מבין הצדדים צודק, כך מברר החושן את שאלת השואל ומכריע. ובעל "שפתי חכמים" (אות מ) הבין באופן אחר. וראה מה שכתבתי להלן (פסוק ל). (פ' תצוה תשס"ג)
פסוק טז:
"רבוע יהיה כפול, זרת ארכו וזרת רחבו". ומעין זה להלן (לט, ט). וראה בפירושו של רש"ר הירש על אתר: אורך החושן היה שתי מידות זרת ורוחבו - זרת אחת, וכאשר קפלו אותו, היתה מידתו זרת מרובעת. ע"כ. (פ' פקודי תשס"ג)
פסוק טז:
רש"י ד"ה זרת ארכו וזרת רחבו, כפול וכו'. ומסתבר שהקיפול היה למטה, שהרי בין שני החלקים הושם השם המפורש (על קלף?), כאמור להלן (פסוק ל) ד"ה את האורים ואת התמים. (פ' תצוה תשנ"ט)
פסוק יז:
תרגום אונקלוס: ...סדרא קדמאה וכו'. מילים אלו אינן במקרא, ולפי "נתינה לגר" אונקלוס הוסיף אותן כדי להשוות שיעור פסוקנו לשלושת האחרים - מספר הטור תחילה. (פ' תצוה תשס"ז)
פסוק כ:
רש"י ד"ה משבצים זהב, יהיו הטורים במלואותם וכו'. כלומר במשפט זה הנושא הוא הטורים ולא האבנים, שכן נאמר "יהיו" ולא "תהיין", כפי שכתוב בפסוק הסמוך. אבל קצת קשה הביטוי "הטורים", שהרי הנושא הוא האבנים. מוטב היה לכאורה לומר טורי האבנים, שהרי "הטורים" - מושג מופשט הוא. (פ' תצוה תש"ן)
פסוק כב:
רש"י ד"ה שרשׂת, לשון שרשי אילן המאחיזין וכו' אלא שרשרת בלשון עברית כשלשלת בלשון משנה. ע"כ. לפי מנחם בן סרוק שרשרות הן שרשות, ואילו לרש"י שתי מילים שונות הן, "שרשת" מלשון שרש ו"שרשרת" כמו שלשלת, רי"ש במקום למ"ד, ואינו מפרט משום שכבר פירט למעלה (יד). (פ' תצוה תשס"ב)
פסוק כב:
רש"י ד"ה מעשה עבת, מעשה קליעה. ע"כ. וקצת קשה שהרי כבר ביאר כך למעלה (יד), ולכאורה אין כל דרך לפרש כאן שלא כמו למעלה. ורשב"ם מבאר יותר, וזו לשונו: לפי שיש שלשלאות בענין אחר (בפסוק יג) - תחובות זו בתוך זו כעין לולאות, לכך צריך לפרש שלא היו עשויין כן, אלא מעובתין באורך כעין חבלים שלנו. (פ' תצוה תשנ"ח)
פסוק כג:
רש"י ד"ה על החשן, לצורך החשן, כדי וכו' ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן. ע"כ. וקשה: (א) כאן אומר "לצורך" ואילו למעלה (כב ד"ה על החשן) אומר "בשביל", ושינוי הלשון בשני פסוקים בזה אחר זה קצת תמוה. (ב) וזה העיקר, למה חוזר בסיפא: ואף בשרשרת וכו', והרי כבר ביאר כך בפסוק הקודם? (פ' תצוה תשנ"ב)
פסוק כג:
קושי (א) אינו כלום, כי גם אצל רש"י יש גיוון לשון. (פ' תצוה תשנ"ו)
פסוק כג:
רש"י ד"ה על שני קצות החשן, לשתי פאות... הבאים מול כתפות האפוד. ע"כ. לעתים קרובות מתמיהה אי־הקפדתו של רש"י בענייני לשון זכר ונקבה בדברי עצמו, בעוד שמקפיד ומבאר ומעיר בנדון לגבי הכתובים. וקשה להניח שכל אלה הם שגיאות המדפיסים, אבל ראוי לבדוק עניין זה. (פ' תצוה תשמ"ט)
פסוק כג:
המלה "ועשית" מופיעה בפרשות תרומה ותצוה לעתים קרובות למדי, תמיד כמוטעמת מלעיל, חוץ מאשר בשני פסוקים אלה, ואכן אמר לי ר' משה ארנד שי': "לרוב", ראה מה שכתבתי למעלה (ו, ז). (פ' תצוה תשס"א)
פסוק כג:
"ונתת... ונתתה... תתן... ונתתה... ושמת... ונתתה... וירכסו". לא ידעתי, מה טיבה של נתינה זו, ומה בינה לבין שימה ורכיסה. ומעניין שהצורה החגיגית "ונתתה" באה לסירוגין! לפי רש"י (כד ד"ה ונתתה) הרי זה קיבוע על ידי תחיבה ואחרי כן (כה ד"ה תתן) תקיעה, ולבסוף (כח ד"ה וירכסו) חיבור. (פ' תצוה תשנ"ה)
פסוק כה:
ואת שתי קצות שתי העבתת וגו'. אבל בפסוקים אחרים (כג ו-כו) בא קצה בלשון זכר, אף כי אין הוא מן השמות שבאים הן בלשון זכר הן בלשון נקבה שרש"י מונה למעלה (בראשית לב, ט). (פ' תצוה תשמ"ז)
פסוק כה:
והנה מה שהעלתה בדיקתי בנדון: לשון זכר בא - (כח, כג) "שני קצות החשן", (שם, כו) "שני קצות החשן", (לט, ד) "שני קצותיו", (שם, טז) "שני קצות החשן", (שם, יט) "שני קצות החשן". ואילו לשון נקבה בא בפסוקנו. וכן להלן (לח, ה) "בארבע הקצות", (לט, יח) "שתי קצות שתי העבתת". השינוי מלשון ללשון החוזר בשתי הפרשיות אומר לכאורה דרשני, אך עדיין לא מצאתי לו דורש. (פ' תצוה תשנ"ג)
פסוק כה:
ולכאורה התשובה היא בדברי רש"י להלן (לה, יז ד"ה את עמדיו ואת אדניה) "הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה", כלומר שאין הוא מונה את כל "הדברים" הללו כאשר הוא מדגים כלל זה למעלה (בראשית לב, ט), שכן לפי דבריו רבים הם. (פ' תצוה תשנ"ט)
פסוק כה:
רש"י ד"ה ואת שתי קצות, של שתי העבותות, שני ראשיהם של כל אחת ואחת. ע"כ. פירוש, ישחיל כל שרשרת בטבעת אחת שבחושן ויקשור את שני קצותיה במשבצת האפוד המתאימה. (פ' תצוה תשנ"ט)
פסוק כח:
רש"י ד"ה וירכסו, לשון חיבור וכו'. וקצת קשה לי, למה אין הכתוב משתמש בפועל חב"ר כמו שהוא עושה למעלה (כו, יא) - "וחברת את האהל". (פ' תצוה תשס"ב)
פסוק כט:
ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש, לזכרן לפני ה' תמיד. ...ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. הסיפא של הפסוק השני דומה מאוד לקודמו, אך לפחות ב"מקראות גדולות" לא ראיתי מי שינסה לבאר, מה ביניהם. וב"דעת מקרא" כתב: הדברים בפסוקים כט-ל אמורים בלשון כפולה ומכופלת, כדי להטעים את הכח המסתורי העצום שיש בענין האורים והתומים, שמהותם נסתרת ונעלמת. (פ' תצוה תש"ס)
פסוק ל:
רש"י ד"ה את משפט בני ישראל, דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו וכו'. הכוונה ל"בירור דברים" שרש"י מזכיר למעלה (בפסוק טו), כהסבר רביעי, וכפי שכתבתי שם. כלומר, לעשות או לא לעשות דבר, כגון לצאת למלחמה. (פ' תצוה תשס"ג)
פסוק ל:
"...לפני ה' תמיד". במקום אחר (למעלה כז, כ) מגדיר רש"י את המושג "תמיד" או כדבר בלא הפסק כלל, או - לעתים קבועות חוזרות. ואילו כאן אין שתי ההגדרות מתאימות, שהרי לפחות ביום הכיפורים היה הכהן הגדול משרת חלק מן העבודות בבגדי לבן, כלומר בלא החושן, ואין רש"י מעיר ל"תמיד" שכזה, לא שם ולא כאן. וראה דברי רש"י להלן (לח - ד"ה והיה על מצחו תמיד) ושוב להלן (כט, מב ד"ה תמיד). (פ' תצוה תשנ"ד) וב"דעת מקרא" מבואר שבכל שעה שאהרן בא לפני ה' לשאול את משפט בני ישראל, יהיו על לבו האורים והתומים, ובסיועם ינתן בלב אהרן המשפט הנכון.
פסוק ל:
ובפסוק לח, כיון שאין מקום לשני פירושי "תמיד" האמורים, מגיע רש"י ללימוד פשט בניגוד לטעמי המקרא. וראה מה שכתבתי למעלה (כז, כ). (פ' תצוה תשנ"ה, תשנ"ט)
פסוק לא:
רש"י ד"ה את מעיל האפוד, שהאפוד ניתן עליו לחגורה. ע"כ. המעיל והאפוד בגדים נפרדים הם, ככתוב "חשן ואפוד ומעיל" (פסוק ד), אך בשני מקומות (כאן ולהלן לט, כב) נקרא המעיל "מעיל האפד", משום שהאפוד, על־ידי החשב שבו, שימש כחגורה למעיל, ומחמת חשיבות האפוד והחשן, המעיל כאילו טפל להם ונקרא המעיל של האפוד - כך כותב ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י". (פ' תצוה תש"ס)
פסוק לב:
רש"י ד"ה כפי תחרא, למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול. ע"כ. דברי רש"י כאן קשים לי: (א) וכי מה איכפת לי, כיצד עשויים שריונים אלה? (ב) מי הם "שלהם"? וצ"ע. (פ' תצוה תשמ"ט) וראה "דברי דוד" שכתב: בא לתקן שלא תטעה לומר "מעשה אורג" הנזכר בפסוק קאי על השפה לחוד ולא על הבגד עצמו, קמשמע לן דקאי על הבד עצמו... כמו שהשריונים היה פיהם כפול והוא מעשה אחד עם גוף השריון, הכא נמי בזה. (הראני ר' חזקי פוקס שי')
פסוק לב:
רש"י ד"ה לא יקרע, ...שזה ממנין לאוין שבתורה וכו'. קשה לי: (א) מה החומרה הגדולה בכך אם ייקרע פי ראשו של מעיל הכהן הגדול? (ב) למי יכולה להיות סיבה לעשות כן? והנה ב"ספר החינוך" הדברים פשוטים: משרשי המצוה, לפי שהקריעה דבר של גנאי אצלנו ועניין השחתה, ואף כי בפי הבגד, נתרחקנו מן הדבר והוזהרנו עליו בלאו כדי שילבישהו הלובשו באימה וביראה בנחת ודרך כבוד, שיירא מלקורעו ומלהשחית בו דבר. ע"כ. דבר גדול שומעים אנו משרשי מצוה זו - לא רק אימה ויראה צריכות ללוות את מעשי המצוות, לא רק דרך של כבוד, אלא גם נחת ושלווה. (פ' תצוה תשנ"ב)
פסוק לד:
רש"י ד"ה פעמון זהב ורמון, אצלו. ע"כ. "אצלו" במשמע לידו, להוציא הדעה שהפעמונים היו בתוך הרמונים, וכפי שמבאר רש"י בדיבור הקודם - "בין שני רימונים פעמון אחד". וקצת תמוה שלא טרח רש"י לומר דברו באורח ברור יותר, מכל מקום רס"ג, רשב"ם ואונקלוס מבארים כרש"י. (פ' תצוה תשנ"ב)
פסוק לד:
הדעה שהפעמונים היו בתוך הרימונים היא דעת רמב"ן (כאן ולהלן לט, כד) ומהכתוב להלן (לט, כה) משמע כדעת רמב"ן. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ג)
פסוק לו:
"ועשית ציץ זהב טהור". לא ידעתי, למה הצד"י של "ציץ" דגושה, מכל מקום כך מצויין ב"מנחת שי". (פ' תצוה תשס"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': דומה שדגש זה בא מחמת הכלל "אָתֵי מֵרָחִיק". כלומר צמד מילים, שהראשונה בהן מסתיימת בהברה פתוחה, והשנייה פותחת בהברה מוטעמת, האות הראשונה של המילה השנייה - אם היא אחת מאותיות נוזלי"ם ט"ס שק"ץ בג"ד כפ"ת - מקבלת לעתים דגש.
פסוק לז:
רש"י ד"ה על פתיל תכלת, ...שערו היה נראה בין ציץ למצנפת (זבחים יט ע"א)... והפתילים היו בנקבים ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו, ששה בשלשה מקומות הללו וכו'. יש להשוות עם רש"י להלן (לט, לא), מכל מקום יוצא שהפתיל האמצעי היה חוצץ בין התפילה (של ראש) והראש, וכיצד הניחו אפוא תפילין כל הכהנים הגדולים? ושמא הסירו את הציץ בשעת הנחת התפילה של ראש, כמו לרחיצה, לטבילה, לשינה, שהרי גם לצרכים אלה הסירוהו, אף על פי שכתוב (פסוק לח) "והיה על מצחו תמיד". או שהסירו את התפילין בשעת העבודה. וראה הערה 12 בפירוש רמב"ן שבחומש "תורת חיים" שמעלה קושי מעין זה לגבי הקשר של התפילה של ראש בשם "פנים יפות". (פ' תצוה תשנ"ב)
פסוק לז:
וראה מדרש "לקח טוב" המובא ב"תורה שלמה" (אות קיג) שאמנם הניח תפילה של ראש על הפתיל. (פ' תצוה תשנ"ז) וראה מאמרו של רבי משה לייב שחור "הציץ והתפילין" בספרו "בגדי כהונה" (עמ' קעא) שם האריך לבאר את שיטות הראשונים בסוגיה זו, ובדבריו הביא תרגומו של יונתן בן עוזיאל (לט, לא) שכתב: וְסַדָרוּ עֲלוֹי שְׁזִיר חוּטָא דְתִכְלָא מְטוֹל לְמִתַּן עַל מִצְנֶפְתָּא מִן לְעֵילָא דִתְפִילָתָא דְרֵישָׁא. הרי מפורש שעל חוט התכלת נאמר שנתנוהו על המצנפת למעלה מהתפילין שבראש. (הראני ר' גרשון באס שי')
פסוק לז:
ובאשר להנחת תפילין בכלל במקדש (ביחס לשאר כהנים) פסק רמב"ם בהלכות כלי המקדש (י, ו): נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם, מלמד שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים, אפילו נימא אחת או עפר או כינה מתה, אם היתה בין בשר לבגד, הרי זו חציצה ועבודתו פסולה. לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת העבודה מניח.
פסוק לח:
רש"י ד"ה והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם (יומא ז ע"ב) וכו'. לכאורה, הסבר זה, המובא בגמרא שם בשם רבי שמעון, אינו מתאים לטעמי המקרא, שמפסיקים בין המלה "תמיד" למלה "לרצון". (פ' תצוה תשס"ג)
פסוק מ:
"...ומגבעות תעשה להם". ראה מה שכתבתי להלן (לט, כח). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט)
פסוק מ:
רש"י ד"ה ולבני אהרן תעשה כתנת, ...כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים וכו'. ולא מובן לי, למה דווקא מגבעות בלשון רבים, ואחריו - היא מגבעת. ובדפו"ר חסרה בד"ה המלה כתנת, אבל "ומגבעות" בא בלשון רבים כמו כאן, ואילו אחריו בא שם "הוא" ולא "היא". (פ' תצוה תשס"ג)
פסוק מא:
רש"י ד"ה ומלאת את ידם, ...כשממנין אדם על פקודת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור... והוא מלוי ידים. ע"כ. דומה שזוהי דוגמא טובה לביאור מקרא על־פי ריאליה עכשווית, שהרי תיאור המינוי הוא לקוח מן המקובל בימי־הביניים. ודומה הדבר לדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" בפרשת ויצא (כח, יג), ראה מה שכתבתי שם. (פ' תצוה תשמ"ח)
פסוק מב:
רש"י ד"ה ועשה להם (מכנסי בד), לאהרן ולבניו. ע"כ. מעניין לציין שציווי עשיית המכנסיים לאהרן ולבניו בא בסוף, אחרי ציווי עשיית בגדי אהרן וציווי עשיית בגדי בניו. ציווי על לבישת המכנסיים אינו מוזכר כלל (כט, ח-ט), וכן הוא בזמן תיאור הביצוע (לט, כב-לב) ושוב כך בסוף (מ, יג-יד), וכמובן בביצוע הכולל (שם, טז). (פ' תצוה תשנ"ד)
פסוק מב:
וקשה לומר שהכתוב מזכיר את המכנסיים פחות מן השאר, מכיון שכבר הזכירם לפחות במשתמע למעלה (כ, כג), שהרי אם זה נקרא איזכור, יש לשאול, מה ראה הכתוב להפרידם מן היתר. (פ' תצוה תשנ"ד) וראה מש"כ למעלה (פסוק ד).