פסוק א:ואתה. בעבור היות משה כהן הכהנים בתחלה על כן טעם הקרב אליך, וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם בעבור כבוד משפחת נחשון שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל, ואין לדבר על משה אדונינו כי בורח היה, ומי יתן לו עברית, ועוד כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצות, ולדון כל דבר קשה.
פסוק א:וי"ו לכהנו לי. נוסף כוי"ו חיתו שדי (תה' קד יא) בנו בעור (במד' כד ג), ופי' שמות בני אהרן אולי בנים אחרים היו לו חוץ מאלה, ואין ספק כי רבתה למעלה במדבר משפחת אהרן, על כן נתנו להם ישראל ערים רבות הכתוב בס' יהושע:
פסוק ב:ועשית בגדי קדש. נקראו כן בעבור שישרתו בהם במקום הקדש, או על דרך, ולא יקדשו את העם בבגדיהם (יחז' מד יט) ובגדי אהרן כלם הנזכרים:
פסוק ב:לכבוד ולתפארת. שיתפארו בהם כי אין אחד מישראל שילבש כאלה:
פסוק ג:ואתה. וי"ו מלאתיו שב אל לב:
פסוק ד:ואלה הבגדים. הזכיר בתחלה החשן שהי' למעלה מהאפוד שהוא למעלה מהמעיל, ואחר כן הכתונת והאבנט החוגר אותו והמצנפת על ראשו וכן היה כאשר רחץ אהרן במים ולבש מכנסי בד, ואין צורך להזכירם עתה, ולא בשעת מעשה כי מנהג כל אדם ללבוש מכנסים והנה משה הלבישו הכתונת, ואחר כן שם המצנפת על ראשו ושם על המצנפת ציץ נזר הקדש ולא הזכיר בפסוק הזה שהוא סופר בגדי כהונה את ציץ נזר הקדש כי אינו בגד וקדמונינו הזכירו בעבור הרבים שמונה בגדי כהונה, ואין האורים והתומים בגדים ולא אבנים ולא קלפים, ואחר כן חגר אותו באבנט, ואחר כן הלבישו המעיל, ואח"כ האפוד, ויאפד לו בו כי החשב מהאפוד ובעבור החשב נקרא אפוד, והנה על הסדר שהוא בפסוק הזה, ואל תשתומם שתמצא כתוב באחרונה במעשה וישם את המצנפת על ראשו (ויקרא ח ט) כי פירושו וכבר שם המצנפת עם ציץ הזהב בלבשו הכתנת, וכמוהו וילבישוהו בגדים (זכריה ג ה) וכבר הלבישוהו כי בתחלה כתיב וישימו הצניף הטהור על ראשו (שם):
פסוק ה:והם. חכמי לב העושים נאמנים הם:
פסוק ו:וטעם האפוד כי הוא גדול מהחשן ולא יזח מעל החשב, יש שאלות קשות בדבר האפוד והחשן, כי משה לא עשה רק אפוד אחד, והנה כתוב אפוד ירד בידו (ש"א כג ו) ואיננו אפוד משה, כי אין כתוב האפוד הידוע, כמו הגישה האפוד (שם שם ט) ועוד למה כתב ירד, ולא אמר הוריד, כי יראה כי מקרה היה ושם כתוב שמנים איש נושא אפוד בד (שם כב יח), ומפרשים רבים פי' זה שהיו ראוים לשאת אפוד, ולא שמו לב לדעת האמת, כי האפוד בד הוא מין ממיני פשתן ואפוד משה לא היה בד רק זהב ותכלת וארגמן, ותולעת שני, ושש עם הכל ולא היו שואלים רק בחשן המשפט שהי' עליו עולים האורים והתומים, וככה כתוב במשפט האורים לפני ד' (במד' כז כא), ואין טענה מן הגישה האפוד (ש"א כג ט) כי החשן דבק עמו, והאורים עם החשן וכן כתוב עד עמוד הכהן לאורים ותומים (נחמיה ז סה), וכתוב תמיך ואוריך (דבר' לג ח), והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר, והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים הם הם שהיו בחשן המשפט עם האפוד והארון, והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר והנה אינו אפוד משה, וקשה שאלה מזאת, כי האורים אינם אבני חשן כי הנה כתוב, ומלאת בו מלואת אבן (למטה פ' יז), וזהו מעשה החרש הוא, לא מעשה משה, ואחר כן אמר למשה, ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים (למטה פ' ל) ובמעשה האפוד כתוב ארבעה טורי אבן (למטה לט י), והזכיר הטורים ואמר על משה, ויתן עליו את החשן, ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח) והנה על דרך הפשט אין האבנים המאירים, ולא המתמימים, כי השאלה היא באורים ותומים והנה לא ידענו מה הם, והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים גם שמות האבות, כי לא נקרא חשן משפט רק בעבור האורים שהם עליו, ועוד שאלה אחרת, כי לא נוכל לומר כי האורים הם עצמם התומים, כי כתוב לאורים ותומים (עזרא ו סה), ועוד מלת לאורים גם תומים לשון רבים, והנה דברים רבים הם, ורבינו שלמה אמר, כי האורים והתומים היו כתבי שם המפורש, ואלו ראה תשובת רבינו האי לא אמר ככה, וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחשן, רק ארמוז קצת הסוד אולי יבינהו מי שהוא ידע דעת עליון, והפתח שיוכל לבא אל הסוד, שתי העבותות הנתונות על שתי המשבצות, וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו, על כן הששה על כתף השנית, ואלה הם כפי המחשבה, על כן הם באבן אחת על מספר בני ישראל ועל שמותם כתולדותם, וככה הששה השניים, רק המשפט איננו כפי החלוק בלב, רק כפי החלוק למראה העין, ובעבור הנטיה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (פ' כח), והיה החשן כפול, כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך, אז יתנום מחוץ אל החשן, והנה אבני שהם שוות, ומעין אחד, ואין ככה אבני החשן, כי השהם הם לזכרון, ומשפט בני ישראל על אבני החשן, ומלת אורים מגזרת חמותי ראיתי אור (ישעי' מד), ותומים שהם תמימים והאורים לא התומים זהב וכסף היו והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל, והמשכיל יבין, והנה אפודים רבים היו עם הכהנים, ויש להם חשב, רק כי אין שם חשן ולא אורים, ואשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט יוכל להשיב לשואל מדמיון האפוד לבדו רק לא בכל עת, ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפי' הספר כלו, כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות, וסוד מלאכת שמים, ואין צורך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות:
פסוק ט:ואבן השהם. לבנה, ובארמית בורלא ולשון ישמעאל בלאור ואין לנו דרך בבירור לדעת אבני המלואים כי הגאון תרגמם כרצונו, כי אין לו קבלה שיסמוך עליה כי הנה ראינו שתרגם ספיר לבן, ואינו רק אדום, ואין טענה מאודם הכתוב בראשונה כי ידוע כי חמש הם גווני העינים, הלבן וברקת, ואדום וירוק ושחור והנה בעבור היות האדום האמצעי ימצא על מינים רבים ותרגום נופך כדמות שחור בעבור ותשם בפיך עיניה (מ"ב ט ט), וזה לא יתכן שלא יהיה נו"ן נופך שרש, כי הוא על משקל אודם, וחכם גדול ספרדי אמר כי יהלום הוא הנקרא אלמם שהוא שובר כל האבנים, ונוקב הבדולח מגזרת הולם פעם (ישעי' מא ז), והיו"ד נוסף כיו"ד יצהר, גם אחלמה, אל חלמה, והוא אבן שכל מי שהאבן ההיא באצבעו לעולם יראה חלומות, ואין לתמוה על זה, כי כח ימצא בתולדת כל אבן ואבן, כי יש אבן שמושכת את הברזל, והמעמדת את הדם והבורחת מהחומץ, והנשברת לעולם על משולש:
פסוק יד:ומלת שרשרות. כפול העי"ן, ואם לא יכפלוהו שוה, הוא שרשת גבלת (פ' כב), ולפרש בלשון הקדש מלת גבלות, ומלות רבות, במעשה החשן, גם מלת חשן קשה:
פסוק כח:ומלת וירכסו. מגזרת מרכסי איש (תה' לא כא) כדרך עוות:
פסוק ל:ונתת. טעם משפט דיני השם וגזירותיו העתידות, כי בעבור כן שואלים באורים ותומים:
פסוק לא:ועשית. הגאון תרגם מעיל ממטר כדמות הנקרא סרבל, רק פי ראשו בתוך המעיל וקדמונינו ז"ל אמרו, כי רמון סביב המעיל, ופעמון בין שני רמונים, כי אחרים אמרו כי הפעמונים אינם נראים, רק הם בתוך הרמונים, ושם ישמיעו קול:
פסוק לו:ועשית ציץ. תרגמה הגאון עצאבה, והיא נתונה על המצנפת ואיננה כדמות כתר, כי הוא על המצח לבדו, כי על דרך הפשט אין המגבעות כדמות מצנפת כי המגבעות כדמות אלה שישימו הזכרים באלה הארצות על הראש שיכסו הראש והם גבוהים והמצנפת היא בגד דק ארוך צנוף סביב הראש לבדו מעט תדמה לה המצנפת שיש בראש הנשים באלה המקומות, כי בארץ ישמעאל ובספרד ואפריקא ומצרים, ובבל ובאגדד, המצנפת היא על הראש מן הזכרים הנכבדים, ולא על ראש אשה, והשרים הגדולים עושים ציץ זהב על המצנפת על מקום המצח, וכבר הזכרתי לך, כי מנהג א"י ותכשיטיהם אינו כמנהג אלה המקומות, והוצרך רבינו שלמה לתקן המקראות בשלש פתילות תכלת ועל דרך הפשט אין צורך רק לפתיל אחד שיעמוד הציץ על פני המצנפת שהיא על המצח:
פסוק לז:וטעם ושמת אותו על פתיל תכלת. עם פתיל תכלת, שהיה הציץ קשור משני צדדין, ואין ספק כי פני המצנפת הוא על מקום המצח לא על הראש, ובמקום אחר כתוב ויתנו עליו פתיל תכלת (למטה לט לא) לתת על המצנפת מקום המצח ואל תתמה על מלת על כי כמוהו ויבואו האנשים על הנשים (למטה לה כב) על לחם הבכורים תנופה לפני ה' (ויקרא כג, כ) על שני כבשים (שם שם) את החלב על החזה (שם ז, ל) ורבים ככה, והנה לא תמצא לעולם, כי המצנפת היתה רק לאהרן לבדו, והמגבעות לבניו, וי"א כי מגבעות מגזרת גבעות (ברא' מט, כו) כי המצנפת עוטרת הראש ועוטה אותו, וכן כתוב צנוף יצנפך צנפה (ישעי' כב, יח) ועוטך עטה (שם שם יז), והיודע דרך צנוף המצנפת, ידע פי', לא זאת השפלה הַגְבֵהַ, וְהַגָבֹהַ השפיל (יחז' כא לא), כי אומנות היא, והנה כתוב ושמת המצנפת על ראשו, ונתת את נזר הקדש על המצנפת (למטה כט ו) והנה הציץ נקרא נזר, וכמוהו ועליו יציץ נזרו (תה' קלב יח) אולי הכל מגזרת ציץ דבר נראה, וככה מציץ מן החרכים (ש"ה ב ט), ודע כי בשנים הנקבים שהם במוח על המצח, שם יתחבר כח החמש הרגשות, ושם כח הדמות ושם תחל המחשבה ע"כ כתוב על הציץ לשאת את עון הקדשים אולי לא היתה מחשבת המקדשים כהוגן:
פסוק לט:ואמר הכתוב על כתנת אהרן בתחלה וכתונת תשבץ (למעלה פ' ד) שהיא משובצת לבדה ולא כן כתונת בניו, והתשבץ עשוי לכבוד אהרן, וככה אמר במעשה ויתן עליו הכתונת (ויקרא ח ז) הידוע, שהיא המשובצת, ועל בניו וילבישם כתנות (שם פ' יג), כמו ולבני אהרן תעשה כתנות (למטה פ' מ), ורב סעדיה תרגם ושבצת תעיין והוא כדמות צורת המטבע מרובע עשוי בתוך העגול:
פסוק מא:והלבשת אתם את אהרן אחיך. מלת אתם כוללת הכתונת המשובצת, והמצנפת, והאבנט, שהם בגדי אהרן, גם כוללת הכותנות שאינם משובצות, והאבנטים, והמגבעות, שהם בגדי בניו:
פסוק מא:וקדשת. בדבור, כמו טמא יטמאנו (ויקרא יג מד):
פסוק מב:ומכנסי הבד. יהיו קצרים שלא יכשל בהם:
פסוק מג:בבאם. להקטיר או להעלות הנרות:
