תנ"ך על הפרק - שמות כח - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות כח

78 / 929
היום

הפרק

בגדי הכהונה

וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה־לּ֛וֹ אֶל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר׃וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּוֹתָרִ֛ים עַל־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם׃מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֮ אֶבֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן׃וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב׃וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת׃וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ׃וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם׃וְ֠הָאֲבָנִים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃וְנָתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃וְעָשִׂיתָ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מֶחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד׃וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹשֶׁןמטבעתומִֽטַּבְּעֹתָ֞יואֶל־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד׃וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי׃וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ׃וְהָיוּ֩ עַל־אַהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם ׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
והם יקחו. ת"ר אין עושין שררות על הצבור פחות משנים, מנא הני מילי, א"ר נחמן, דאמר קרא והם יקחו את הזהב אואע"פ דהם יקחו קאי על כל חכמי לב והם יתר משנים, אך משום שמעוט רבים שנים קצבו חז"ל את המספר שנים, ואין דבר זה לסבת חסרון אמונה כי הממונים על הצדקה נאמנים הם כדכתיב (מ"ב י"ב) ולא יחשבו את האנשים אשר הם עושים כי באמונה הם עושים, אלא הענין הוא מפני שבכלל אין עושין שררות על הצבור פחות משנים מפני כבוד הצבור, וענין השררות בצדקה הוא זה דממשכנין על הצדקה. .
(ב"ב ח׳ ב׳) ששה משמותם וגו׳. תניא, שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתפיו ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השניה במוסב על האפוד, ובאור הענין שהאפוד היה רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, וארכו מכנגד אצילי ידיו מאחוריו עד הרגלים ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו בארוג שחוגרין אותו בהם, והם הנקראים חשב האפוד ותופר עליו שתי כתפות כדי שיהיו על כתפות הכהן וקובע על כל כתף וכתף אבן שהם מרובע משוקע בבית של זהב ומפתח על שתי האבנים שמות השבטים כדמפרש. .
(סוטה ל"ו א') כתולדתם. שניה כתולדתם ולא ראשונה כתולדתם – מפני שיהודה מוקדם גר"ל על האבן השניה היו כולם נכתבים כסדר לידתם, גד ואשר ישכר וזבלן יוסף ובנימין, ועל האבן הראשונה היו כסדר תולדותם רק חמשה, ראובן שמעון לוי דן ונפתלי, אבל יהודה היה מוקדם להם. וטעם הדבר כתבו איזו מן המפרשים מפני שיהודה זכה למלכות, וכבוד המלך בראש, ולי אין טעם זה מספיק, דאי משום זה הו"ל להקדים לוי וישכר דכתיב בהו יורו משפטיך ליעקב, יודעי בינה לעתים, וקיי"ל כתר תורה למעלה מכתר מלכות, ולי נראה בטעם הקדמת יהודה ע"פ מ"ש בסוטה י' ב' דיהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה [ר"ל דכל אותיות שם הוי"ה נמצאים בשם יהודה] ולכן מפני כבוד השם הוא מוקדם, ולהרמב"ם בפ"ט ה"ט מכלי המקדש דרך אחרת בזה, יעו"ש בכ"מ.
וע' בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד לחד מ"ד היה שם בנימין חלוק על שתי האבנים על אחד בן ועל השני ימין, ויליף כן מלשון ששה משמותם, שמותם לא נאמר אלא משמותם ולא כל שמותם, אבל לא קיי"ל כן, ולכן השמטנו דרשה זו. וי"ל בטעם הדבר דלא קיי"ל כן ע"פ מ"ש בחולין ס"ה א' דשם כדרלעומר שם אחד הוא משום דלא פסקינן ליה לכתבו בשני שיטין, וא"כ כיון דגם שם בנימין שם אחד הוא לא פסקינן ליה לכתבו על שתי אבנים. .
(שם שם) פתוחי חותם. תניא, אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר פתוחי חותם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן דהשמיר הוא צור חזק, וכן תרגומו של הפסוק מצור החלמיש בפ' עקב, וכ"מ ביחזקאל (ג' ט') כשמיר, חזק מצור, ומטבעו שאין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו, ולכן מראין אותו על פני הדיו כשיעור חריצת האות ונבקע האות, ובסמוך פ' כ' מוסיף בענין זה דלכן אין מסרטין האותיות באיזמל משום דכתיב בהאבנים במלואותם משמע שיהיו שלמים ולא יחסר מהם כלום, אבל ע"י השמיר נבקעות האותיות ואין חסרות כלום, וכמו תאנה הנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום, וברמב"ם נשמט כל דין זה, ועיין בט"ז ליו"ד סי' רע"א ס"ק א' שלמד מכאן דמעשה הדפוס הוי ככתיבה [לענין קדושת השם וש"ד], משום דאל"ה אין ראיה שע"י שמיר נעשה דלמא ע"י מכונת הדפוס, אבל אם דפוס נחשב ככתב ניחא, משום דצריך לעשות ע"י חקיקה דכתיב פתוחי חותם, ולקמן בפ' ל"ו עוד נעיר בענין זה. .
(סוטה מ"ח ב') ועשית חשן משפט וגו׳. ת"ר, חושן ואפוד חוטן כפול עשרים ושמונה, דכתיב ועשית חשן משפט זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, ארבעה דשיתא שיתא הא עשרין וארבעה וארבעה דזהב הא עשרין ותמניא הר"ל ארבעת מינין של שש שש, דהא נאמר בו שש וקיי"ל דברים שנאמר בה שש חוטן כפול ששה, וארבעה דזהב הרי כ"ח. וסדר מעשהו כך הוא, לוקחין חוט אחד זהב עם ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה חוטין כאחת, וכן הוא עושה חוט זהב עם ששה חוטין של ארגמן וחוט אחד עם ששה חוטין של תולעת שני וחוט אחד עם ששה של פשתים, נמצאו חוטי זהב ארבעה וכל החוטים כ"ח. .
(יומא ע"ב א׳) כמעשה אפוד תעשנו. תניא, א"ר יהודה, יכול כשם שזה כפול זה כפול, ת"ל זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, לאלה הקשתיו ולא לכפלות הקשתיו ונראה דר' יהודה לטעמיה דס"ל דברים ככתבן, כלומר שאין ליתן את האמור של זה בזה, וא"כ אחרי דכתיב כאן מפורש פרטי הדברים במה שהוקש למעשה אפוד לא אמרינן שהוקש עוד לענינים אחרים כמו לכפילות, ועיין בפסחים כ"א ב' בדעת ר' יהודה בכיוצא בזו ולקמן בפ' תשא בפסוק ועשית כיור נחושת וכנו נחושת. .
(תו"כ פ׳ ויקרא, ב׳ ד׳) במלואתם. תניא, אבנים הללו אין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר במלואתם זעיין מש"כ לעיל בפסוק י"א אות ד' השייך לכאן .
(סוטה מ"ח ב׳) ולא יזח החשן. א"ר אלעזר, המזיח חשן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החשן מעל האפוד חעיין חולין ז' א' דהפירוש לא יזח – לא יבדיל, ופשוט הדבר דאיירי במזיח שלא לצורך כלל, ונראה דאפי' במזיח שלא בשעת עבודה ג"כ חייב, וראיה לזה ממכות כ"ב א' במשנה יש חורש תלם אחד וחייב עליה משום שמונה לאוין, היה כהן והוא בבית הקברות וכו', ופריך וליחשב נמי המזיח חשן מעל האפוד, והנה שם כמבואר איירי כשהוא בבית הקברות ובודאי אין שם מקום עבודה אלמא דלעולם חייב, וברמב"ם לא נתבאר דין זה. .
(יומא ע"ב א׳) את האורים ואת התומים. תניא, למה נקרא שמן אורים ותומים, אורים – שמאירים דבריהם, תומים – שמשלימין דבריהם טכלומר שגומרין, והיינו שאין חוזרים, ולא כמו גזירת נביא שחוזרת, וע' בדרשה הבאה. .
(שם ע"ג ב׳) את האורים ואת התומים. תניא, למה נקרא שמן אורים ותומים, אורים – שהם מאירין לישראל, תומים שהן מתימין לפניהם את הדרך, שבשעה שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להם את הדרך יכלומר שמלמד את ישראל שיהיו תמימים בדרכיהם ובמדותיהם, דבלא מדה זו אין עולה להם התשובה ברורה, והראיה ממלחמת ישראל עם בני בנימין (שופטים כ') ששאלו בני ישראל באורים ותומים אם לעלות למלחמה והשיבום לעלות ובכ"ז נגפו לפני בני בנימין, וזה היה מפני שנענשו שלא היו תמימים עם ה' ולא קנאו לכבודו בפסל מיכה שהיה להם לבער הפסל ההוא, ולכן לא עלתה להם התשובה ברורה. .
(ירושלמי יומא פ"ז ה"ג) כליל תכלת. ת"ר, מעיל חוטיו כפול שנים עשר, דכתיב ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת, ויליף תכלת תכלת מפרוכת מה להלן ששה אף כאן ששה [וכתיב כליל] יאר"ל כליל היינו גדיל ואין גדיל פחות משנים וא"כ הוי כפול י"ב. .
(יומא ע"א ב׳) כליל תכלת. תכלת היכי צבעינן לה, מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה ומרתחינן להו ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן לההוא ביעתא וקלינן לאודרא, ושמע מינה טעימה פסולה משום שנאמר כליל תכלת יבר"ל לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן ומניח בו צמר שבודק ושורף את שבדק שהרי נצבע לבדיקה ושופך הצבע שבכלי שבדק בו שהרי טעמו ופסלו וצובע התכלת בשאר הצבע, וטעם הדבר ששופך הצבע שבכלי שבדק משום דכתיב כליל תכלת ובעינן שלא יהיה מעורב כל דבר בצבע התכלת וכאן הלא מעורב צבע הנסיון. .
(מנחות מ"ב ב׳) מעשה ארג. ת"ר, [בתי הידים של בגדי כהונה] אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה ארג שנאמר מעשה ארג יגר"ל אין אורגין אותן יריעות יריעות לעשותן אח"כ לבוש תפור במחט אלא אורגין אותן מתחלה כמין מלבוש בכלי האריגה ונדבקת עם הבגד, ולא נתבאר מעלת בתי הידים משאר חלקי הבגד, ואולי משום שקשה מלאכתן. .
(יומא ע"ב ב׳) לא יקרע. אמר רחבא אמר רב יהודה, המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע ידואע"ג דזה במעיל כתיב, צ"ל דילפינן לכל בגדי כהונה, ועוד יתבאר מזה בדרשה הבאה, וע' מש"כ לעיל בפ' תרומה בפסוק לא יסרו ממנו (כ"ה ט"ו) בענין קושיית הגרע"א מסנהדרין כ"א א' וצרף לכאן. .
(שם שם א') לא יקרע. אמר ריש לקיש, מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ומכבסו, משום שנאמר לא יקרע טובאור דרשה זו כי מדין כבוס בגדים שאם ניתז על הבגד מדם הראוי להזאה על המזבח, אותו הבגד טעון כבוס במים בעזרה, כדכתיב בפ' אחרי ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס במקום קדוש. והנה בשאר בגדי כהונה כשניתז עליהם הדם ויצאו חוץ לעזרה מכניסן לעזרה ומכבסן שם, ואם נטמא חוץ לעזרה דאז אי אפשר עוד להכניסו לעזרה כמו שהוא לכבסו משום דאסור להכניס בגד טמא לעזרה צריך לקרעו מתחלה כדי לבטלו בזה מתורת בגד ויטהר ואז מכניסו לעזרה ומכבסו שם, אבל במעיל אי אפשר לקרעו משום דכתיב לא יקרע, לכן מכניסו בפחות משלש על שלש דבאופן כזה אינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה ובאופן כזה מכניסו כולו לעזרה ומכבסו שם, וזהו באור דברי ר"ל שלפנינו.
והנה דין זה בא להלכה ברמב"ם פ"ח הי"ט ממעה"ק, ולכאורה הדבר תמוה מאד, דהא ביומא ע"ב א' [ובדרשה הקודמת] מבואר דלאו זה שלא יקרע קאי גם על כל בגדי כהונה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ט ה"ג מכלהמ"ק, וא"כ מהיכי תיתא כאן לחלק בין שאר בגדים למעיל, ואפילו אם נימא דהסוגיות פליגי אהדדי, והיינו דר"ל בדרשה שלפנינו יסבור דבאמת קאי הלאו דלא יקרע רק על המעיל, משום דגביה הוא כתוב, והסוגיא דיומא ס"ל דגם כל הבגדים שנטמאו מכניסן בפחות משלש על שלש, אבל פסקי הרמב"ם בודאי סתרי אהדדי, דאם הלאו דלא יקרע קאי על כל בגדי כהונה א"כ מה יתרון למעיל בסדר הכניסה, וצע"ג.
ואפשר לומר ע"פ דיוק לשון הרמב"ם בפ"ט ה"ג מכלהמ"ק שכתב בזה"ל, הקורע פי המעיל לוקה, שנאמר לא יקרע, והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה, עכ"ל. והנה בזה שהוסיף דוקא דרך השחתה אין לזה מקור בגמרא, ועיין בכ"מ, וגם אינו מבואר על מה קאי, אם רק על שאר בגדי כהונה או גם על המעיל, ומהגמרא שלפנינו מדיניה דר"ל מבואר דרק בשאר בגדי כהונה אינו חייב כי אם בדרך השחתה, אבל לצורך מותר, וצ"ל הטעם בזה משום דעכ"פ הנה מפורש הלאו דלא יקרע כתיב רק גבי מעיל, ולכן בשאר בגדי כהונה כשנטמאו מותר לקרען כדי להכניסן לעזרה לכבסן וכמבואר, ורק במעיל חייב בכל אופן, ולכן אין עצה כי אם להכניסו בפחות משלש על שלש, כמבואר. ולפי"ז יתיישבו פסקי הרמב"ם שהבאנו.
ונראה שזו היא סברת בעהמ"ח ס' קרבן חגיגה המובא במל"מ שם שכתב דעל קריעת המעיל חייב בכל אופן שהוא אף שלא בדרך השחתה ולא ביאר טעמו, והמל"מ כתב על זה לדידי ליתנהו להני מילי ולא ביאר דבריו, וע"פ מש"כ דברי זה המחבר מוכרחים וברורים, ודו"ק. .
(זבחים צ"ה א׳) ונשמע קולו בבואו. תניא, ר׳ סימון בשם ר׳ יונתן אומר, והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש, יבא קול ויכפר על קול ההורג נפש [בשגגה] טזנראה דסמיך על לשון קול דמי אחיך צועקים, אבל ההורג במזיד חייב מיתה ומיתתו כפרחו. .
(ירושלמי יומא פ"ז ה"ג) קדש לה׳. תניא, הציץ כמין טס של זהב ורוחב שתי אצבעות ומוקף מאוזן לאוזן וכתוב עליו בב׳ שיטין י"ה מלמעלה וקודש למ"ד מלמטה יזפרשו התוס' בשם ר"ת שהיה כתוב יו"ד ה"א בסוף שיטה ראשונה וקודש למ"ד בתחלת שיטה שניה, והשתא נקרא יפה, עכ"ל. ולא אבין איך הוי בכהאי גונא הקריאה יפה אחרי דצריך לקרות ממטה למעלה, ולכן נראה כמו ברור בעיני שט"ס בדבריהם וצ"ל להיפך, שהיה כתוב יו"ד ה"א בתחלת שיטה שניה וקודש למ"ד בסוף שיטה ראשונה, ולפי"ז באמת עולה הקריאה יפה כסדרה. , ואמר ר׳ אלעזר ב"ר יוסי, אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת יחוהנה אע"פ שר"א בר"י עד ראיה, בכ"ז פסק הרמב"ם כחכמים (פ"ט ה"א מכלהמ"ק), וצ"ל בדעתו שפסק כחכמים, דכיון דלא מצינו שהודו לו חכמים על פי עדות ראייתו, ש"מ דס"ל דאותו הסדר שראה היה כתוב במקרה ולא מעיקר הדין. –
וע' בגיטין כ' א' דהכתב שעל הציץ היו האותיות בולטות ולא שוקעות, ואע"פ דבכהאי גונא הוי חק תוכות ופסול משום דאינו כותב האותיות מעצמן, אך היה מכה בקורנס מבחוץ והאותיות יוצאות מצד הפנים. ונ"מ בזה בזה"ז לענין גט דהוי כתב, עיין באה"ע סי' קכ"ה ס"ד, וכן נ"מ לענין אם מעשה הדפוס בזה"ז הוי ככתב לענין קדושת ס"ת וכדומה [וחקר בזה הט"ז ביו"ד סי' רע"א ס"א] ומכאן מוכח דהוי ככתיבה ולא חקיקה כמו מכה בקורנס. .
(שבת ס"ג ב׳) על פתיל תכלת. תניא, כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת יטועיין בכ"מ ריש פ"ט מכלהמ"ק תמה על הרמב"ם שהשמיט דבר זה, ואולי טעמו משום דהוי חציצה בין ציץ למצח, והכיפה היתה מגעת עד המצח, אף דזה קשה שהרי סתמא דגמרא פריך מזה ואיך יחלוק הרמב"ם. .
(חולין קל"ח א׳) על מצח אהרן ונשא. מכאן אר"י, הציץ עודו על מצחו מרצה, אינו על מצחו אינו מרצה כואע"פ דביוהכ"פ אין כהן גדול נושא כלל הציץ משום דאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, כפי שיתבאר לפנינו בפ' תשא בפסוק ויעשו להם אלהי זהב, ובכ"ז גם אז הציץ מרצה אם בא הקרבן בטומאה, שאני יוהכ"פ דכל היום מקריבין קרבנות צבור, וקרבנות צבור אין צריכין לרצויי ציץ, וכדאיתא בסוגיא. .
(יומא ז׳ ב׳) ונשא אהרן את עון. איזה עון הוא נושא, אם עון פגול, הרי נאמר בו (פ׳ צו) לא יחשב, אם עון נותר, הרי נאמר בו (שם) לא ירצה כאולשונות אלו מורה שאין על זה שום רצוי וא"כ לא שייך בזה ונשא אהרן. , אם עון יוצא, הרי נאמר כאן לרצון להם לפני ה׳, עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא, אם עון שמאל הרי נאמר כאן ונשא אהרן את עון הקדשים, ולא עון המקדישים כבר"ל דאין הציץ מרצה אלא על עון שאירע בהקרבן, כגון טומאת דם ואימורים וקטורת ונסכים אבל על טומאת הכהנים אין מרצה, וגם עבודה בשמאל בכלל. ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ה הלשון עון הקרבים [צ"ל הנקרבים] ולא עון המקריבים. , אם עון בעל מום, הרי נאמר בו (פ׳ אמור) לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם, הא אינו נושא אלא עון טומאה כגהואיל ויש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור. .
(מנחות כ"ה א') והיה על מצחו. על מצחו – מלמד שצריך לקבוע לו מקום כדר"ל שלא יהא משנה מקומו בכל פעם, ונראה דדריש כן מדלא כתיב במצחו דהוי משמע באיזה מקום שהוא בשטח מצחו, אבל על מצחו משמע על בסמוך ובקביעות מסודרה. .
(שם ח׳ א׳) והיה על מצחו. [בשעה שהוא שלם ולא בשעה שהוא שבור] כהיתכן דדריש דאי הוי כתיב והיה על המצח היה אפשר לומר דגם בנשבר והשבור ראוי להיות על מצח איש אחר כגון על מצח קטן ג"כ נקרא ראוי, אבל מדכתיב מצחו משמע שיהיה כראוי על מצחו והיינו שיקיף כל מצחו, וממילא בנשבר אינו ראוי לזה, וגם אפשר לדייק כזה מלשון והיה שבהוויתו יהא דהיינו שלם ולא חסר, אבל בגמרא משמע דדרשינן זה מלשון מצחו ומדלא כתיב מצח, ולכן צריך לפרש כמו שפרשנו למעלה. .
(שם שם) על מצחו תמיד. שלא יסיח דעתו ממנו כוומכאן ילפינן בכ"מ לתפלין שאסורים בהיסח הדעת וחייב למשמש בהם בכל שעה ק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אסור בהיסח הדעת כש"כ תפלין שיש בהם הרבה אזכרות. ובתוס' כאן כתבו דק"ו זה אינו ק"ו גמור משום דשאני ציץ שהשם שבו הוא גלוי, משא"כ השמות שבתפלין שהם מכוסין, ולכן כתבו דאיסור היסח הדעת בתפלין אינו אלא מדרבנן, ורבים חלקו עליהם וס"ל דהוא איסור מדאורייתא משום דהק"ו גמור הוא, כי איזו נ"מ אם השם מגולה או מכוסה.
ולי נראה כדברי התוס', משום דמצינו כמה חומרות בציץ יותר מבתפלין, והסברא נוטה שהוא מפני שהשם שבו הוא בגלוי, כמו בקדושין ס"ו א' אמרו לו לינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך, ופירש"י תן ציץ הקודש על מצחך ויעמדו על רגליהם, לפי שהשם כתוב עליו, עכ"ל. והנה לא מצינו חומר זה בתפלין שצריך לעמוד מפניהם, וזה על כרחך משום שהשם שבציץ הוא מגולה וצריך לנהוג בו כבוד יותר.
וכן בסוטה ל"ח א' הכהנים שבמקדש נושאים כפיהם בדוכן ע"ג ראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידו למעלה מן הציץ, ופירש"י מפני שהשם כתוב עליו, והנה גם חומר זה לא מצינו בתפלין שלא יהיו הכהנים רשאים להגביה ידיהם למעלה, ועל כרחך הטעם הוא מפני שחומר בציץ מפני שהשם שבו הוא בגלוי, וכמש"כ.
ולכן נראה ברור לקיים פי' הרא"ש והטור או"ח סי' כ"ח וכן פרשו תר"י דעיקר היסח הדעת בתפלין הוא שחוק וקלות ראש, כי אע"פ שלשון היסח הדעת בעלמא פירושו היסח הדעת ממש, אבל כיון דאינו אלא מדרבנן לא החמירו רק באפשר לבא לידי חלול השם, ונ"מ בזה לענין חיוב המשמוש בהם בכל שעה, דאם היה הפירוש היסח הדעת ממש מדאורייתא היה מחויב למשמש בהם כדי שלא יסיח דעתו, אבל מכיון שאין זה אלא מדרבנן אין חיוב המשמוש רק מדרבנן ולחומרא בעלמא, ועוד יש נ"מ בזה, ואין כאן מקומו של ענין זה להאריך. .
(שם ז׳ ב׳) לרצון להם. לרצון ולא לפורעניות, ולהם לרצון ולאחרים אפילו לפורעניות כזר"ל אין משמשין בהציץ בדבר שאפשר לצאת ממנו פורענות, ומפרש בגמ' כגון אם גזרו במלחמה להרוג את כל אשה בעולה כגון בימי פילגש בגבעה, שהחיו כל שלא נבעלה (שופטים כ"א) ואין יודעים איזו בעולה ואיזו בתולה, ומסגולת הציץ שהבעולה העוברת לפניו פניה מוריקות – אין עושין בחינה זו בישראל עם הציץ, כיון דע"י זה תצא פורענות, שיהרגוה, כמבואר, אבל לאחרים כגון במלחמת מדין שהרגו כל אשה ראויה להבעל עשו בחינה זו עם הציץ אע"פ דלפורעניות היא. .
(יבמות ס׳ ב') לרצון להם. ת"ר, דם שנטמא וזרקה, בשוגג הורצה כחר"ל בשוגג מרצה הציץ. , ובעובד כוכבים אפי׳ בשוגג לא הורצה, מאי טעמא, לרצון להם כתיב ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה הם כטר"ל עובד כוכבים שהביא קרבן דקי"ל שמקבלין מהם אין הציץ מרצה, ואפשר לפרש הלשון לאו בני הרצאה נינהו כמו לאו בני גיטין וקדושין הם, והיינו שאין להם מצות ציץ בכלל ולכן לא שייך בהו שירצה על הקרבן הנעשה בטומאה. ורש"י פירש בענין אחר. .
(זבחים מ"ה ב׳) תעשה כתנות. ת"ר ולבני אהרן תעשה כתנות, שתי כתנות לכל אחד ואחד לור' יוסי ס"ל דקאי אכתנות דעלמא, כלומר, מדכתיב ולבני אהרן לכן כתיב כתנות בלשון רבים. והנה בודאי אין הכונה לרבנן שילביש לכל כהן שתי כתנות, דהא קי"ל בזבחים י"ח א' דכהן שלבש שני בגדים ממין אחד מבגדי כהונה עבודתו פסולה, אלא הכונה רק להכין שתי כתנות שיהיה מן המוכן לכשתהיה צריכה חדשה, וי"ל דלאו דוקא שתים אלא אפילו יותר מותר, ורק לחיוב תפס מספר רבים המועט, וניחא מה שלא דרשו כן רק בכתנות ולא באבנטים ומגבעות דכתיבי ג"כ בלשון רבים, והיינו טעמא משום דרק הכתנות צריך שתהיה אחת מן המוכן מפני שהיא דבוקה לבשר ודרכה לקבל זוהמת הגוף.
אלא שבכלל לא נתבאר לי מנ"ל לרבנן לדרוש כן, והא בודאי דברי ר' יוסי נאמרו בסברא, דכיון דכתיב ולבני אהרן לכן כתיב כתנות בלשון רבים וכמו דכתיב אבנטים ומגבעות בלשון רבים, וכהאי גונא אמרו מפורש במגילה ז' א' ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים, ופירש רש"י די מתנה אחת לעני אחד, דאף על פי דכתיב ומתנות בלשון רבים אך גם אביונים רבים משמע, עכ"ל.
והנה הרמב"ם בפ"ח מכלי המקדש לא זכר כלל מדין זה, ואע"פ דכפי שכתבנו לא נתבאר הכרח הדרשה, בכ"ז דרשת חז"ל היא, ובודאי יש בה טעם וסברא ואנחנו לא נדע, ומהיכי תיתא להשמיטם כלל וכלל, והיותר קשה דבריש חגיגה ג' א' אמרו חרש באזנו אחת פטור מן הראיה משום דכתיב בפ' הקהל (פ' וילך) תקרא את התורה באזניהם, שתי אזנים, ופסק כן הרמב"ם, ובירושלמי שם פ"ב ה"א תלו דרשה דבאזניהם בדרשה שלפנינו כתנות שתים, וא"כ מכיון דפסק שם כן הו"ל גם כאן לפסוק כן, וצע"ג. .
(ירושלמי יומא פ"ג ה"ו) מכנסי בד. ת"ר, בד – שיהיו של בוץ, בד – שיהיו חדשים לאכשעה שהיו בבדי פשתן, עכ"ל. אבל הרמב"ם בפ"ח ה"ד מכלהמ"ק כתב לענין חדשים משום דכתיב לכבוד ולתפארת, ונראה דסמך על מסקנת הגמרא דלא ממשמעות בד ילפינן כן אלא ה"ק בגדים שנאמר בהם בד צריכים שיהיו של בד חדשים, ועל זה מוסיף מדנפשיה טעם משום דכתיב לכבוד ולתפארת, כידוע דרכו לתפוס סמך מפסוק שבענין אף שלא נזכר בגמרא היכי שאין נ"מ לדינא. , בד – שיהיו שזורים, בד – שיהא חוטן כפול ששה לבדבד היינו בוץ ובעלמא נקראים שש משזר, וקיי"ל ביומא ע"א ב' דברים שנאמר בהם שש צריך שיהא חוטן כפול ששה, והיינו ששה מכל מין ומין שבו, ויתבאר אי"ה לפנינו לקמן בפ' פקודי (ל"ט כ"ז). , בד – שלא ילבש של חול עמהן לגמפרש בגמרא דהלשון בד משמע לבדו, ונראה הטעם כמשכ"ל אות ל"א משום דכתיב לכבוד ולתפארת. .
(זבחים י"ח ב׳) מכנסי בד וגו׳. תניא, מכנסי כהנים למה הן דומין, כמין פלמניא של פרשים למעלה עד מתנים, למטה עד ירכים ויש להם שנצים לדקרוב לאמר דהמלה שנצים הוא כמו שנסים בחלוף אותיות זסשר"ץ ומלשון וישנס מתניו (מ"א י"ח מ"ו) שפירושו ענין חגירה, וה"נ הפי' ויעשו להם חגורות. , ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה להר"ל חללים כאלה, משום דגנאי הוא לבגדי הקודש, דאצלם היה המנהג בבגדי חול שהיה תיק בין הירכים לעטוף האבר וכזה כנגד בית הרעי, והוא מגונה, אלא היה החלל רחב ותלוי למטה ועי' ברש"י עוד פי' בזה. .
(נדה י"ג ב׳) בבואם. עד שיבא כולו לאהל מועד לולאפוקי אם הכניס ידו וקבל קבלתו פסולה, ואפילו הכניס ראשו ורוב גופו לפנים, ואפילו אם רק ציצית ראשו נשארו מבחוץ. וברמב"ם פ"א הי"ב מפסולי המוקדשין הביא בזה הפסוק דפ' צו בבואכם אל אהל מועד, ונראה דט"ס הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו, כפי שיתבאר להמעיין בעניני הפסוקים, וע"ע מענין זה לפנינו בפ' תזריע בפסוק ואל המקדש לא תבא ומש"כ רש"י בפ' זה הא למדת שהמחוסר בגדים חייב מיתה יתבאר לפנינו בפרשה הבאה בפ' ט'. .
(זבחים כ"ו א׳) לשרת בקדש. אין בגדי שרת בבמה, דכתיב לשרת בקדש לזהיינו בבמה קטנה שכל יחיד עושה לעצמו בחצירו וגנתו להקריב עליו קרבנותיו [בשעת היתר הבמות דהיינו קודם בנין הבית בשילה ואחר שנחרבה שילה בימי עלי קודם שנבנה המקדש בירושלים כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בר"פ ראה (י"ב י"ט) יעו"ש], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש ע"י שלמה היה גם בגדי שרת. וטעם הדבר, משום דבבמת יחיד לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא בקודש ולכן א"צ לבגדי שרת דכתיב בהו בקודש, וכהאי גונא היו חסרים שם כמה ענינים דכתיב בהו לפני ה' כמו סמיכת קרבנות ושחיטה בצפון ותנופה והגשה וכלי שרת ועוד, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בס' ויקרא, וג"כ משום העדר השראת השכינה שם ואין זה נקרא לפני ה'. .
(שם קי"ט ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך