והא דאי׳ בשבת דס״ג מנין לתכשיט כ״ש טמא מציץ ופרש״י שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהונה. אינו מבואר. ונראה יותר שהוא מדכתיב בפ׳ מטות וכלי הקודש. וזהו הציץ. הרי דקראו הכתוב כלי:
פסוק טו:
[ועפ״י מש״כ מובן יפה הא דאי׳ בסוטה דל״ו ב׳ דא״ל יעקב ליוסף עתידין אחיך שיכתבו על האפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ורועה זונות יאבד הון. וע׳ פירש״י ורש״א. ולדברינו יבואר דמש״ה א״ל יעקב על אבני האפוד ולא אמר כמו כן על החושן. אלא משום דאבני האפוד הוא זכרון לפרנסה ורועה זונות מאבד הון היינו פרנסה. כדתנן שלהי מסכת סוטה הזנות כלו את הכלל:
פסוק מב:
היינו דתנן בפ׳ החליל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ומדליקין בשמחת בית השואבה. והקשו התוס׳ מאי איריא הני תרי וע״ש בתוי״ט. ונראה משום דעפ״י דין אין לבלות בגדי קודש בבלאותן אלא במקום קדושתן בשעת תשמישן. כמו בשר קדשים שמקום אכילתן בטהרה שם שריפתן בטומאה כדאיתא בפסחים דכ״ד בקדש באש תשרף לימד על קדק״ד וכו׳ ועל״ע פרש״י שם דמ״ט א׳ במשנה. וא״כ הי׳ ראוי להפקיע מבגדי כהונה ולהדליק במנורה שבהיכל ולא בבית השואבה שהוא בהר הבית וכך היו עושין במצנפת והכתונת. רק בהמייניהן שהוא האבנט ס״ל למשנתנו שהי׳ של כלאים והכי קיי״ל מש״ה אסור להדליק בהם את המנורה כדאיתא בפ״ש דשבת ומש״ה מדליקין בהם בבית השואבה. ומכנסים הוא מטעם אחר משום דעיקר השתמשות בהם הוא בחול ג״כ גם בבלאתן נשרף בחול: