א וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ ב אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכָל־הַיְרִיעֹֽת׃ ג חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃ ד וְעָשִׂ֜יתָ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ ה חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֮ בַּיְרִיעָ֣ה הָאֶחָת֒ וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃ ו וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֨ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד׃ ז וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ ח אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְעַשְׁתֵּ֥י עֶשְׂרֵ֖ה יְרִיעֹֽת׃ ט וְחִבַּרְתָּ֞ אֶת־חֲמֵ֤שׁ הַיְרִיעֹת֙ לְבָ֔ד וְאֶת־שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד וְכָפַלְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֔ית אֶל־מ֖וּל פְּנֵ֥י הָאֹֽהֶל׃ י וְעָשִׂ֜יתָ חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת הַקִּיצֹנָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ יא וְעָשִׂ֛יתָ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים וְהֵבֵאתָ֤ אֶת־הַקְּרָסִים֙ בַּלֻּ֣לָאֹ֔ת וְחִבַּרְתָּ֥ אֶת־הָאֹ֖הֶל וְהָיָ֥ה אֶחָֽד׃ יב וְסֶ֙רַח֙ הָעֹדֵ֔ף בִּירִיעֹ֖ת הָאֹ֑הֶל חֲצִ֤י הַיְרִיעָה֙ הָעֹדֶ֔פֶת תִּסְרַ֕ח עַ֖ל אֲחֹרֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃ יג וְהָאַמָּ֨ה מִזֶּ֜ה וְהָאַמָּ֤ה מִזֶּה֙ בָּעֹדֵ֔ף בְּאֹ֖רֶךְ יְרִיעֹ֣ת הָאֹ֑הֶל יִהְיֶ֨ה סָר֜וּחַ עַל־צִדֵּ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה לְכַסֹּתֽוֹ׃ יד וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה׃ טו וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹמְדִֽים׃ טז עֶ֥שֶׂר אַמּ֖וֹת אֹ֣רֶךְ הַקָּ֑רֶשׁ וְאַמָּה֙ וַחֲצִ֣י הָֽאַמָּ֔ה רֹ֖חַב הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃ יז שְׁתֵּ֣י יָד֗וֹת לַקֶּ֙רֶשׁ֙ הָאֶחָ֔ד מְשֻׁלָּבֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ כֵּ֣ן תַּעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃ יח וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֶשְׂרִ֣ים קֶ֔רֶשׁ לִפְאַ֖ת נֶ֥גְבָּה תֵימָֽנָה׃ יט וְאַרְבָּעִים֙ אַדְנֵי־כֶ֔סֶף תַּעֲשֶׂ֕ה תַּ֖חַת עֶשְׂרִ֣ים הַקָּ֑רֶשׁ שְׁנֵ֨י אֲדָנִ֜ים תַּֽחַת־הַקֶּ֤רֶשׁ הָאֶחָד֙ לִשְׁתֵּ֣י יְדֹתָ֔יו וּשְׁנֵ֧י אֲדָנִ֛ים תַּֽחַת־הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָ֖ד לִשְׁתֵּ֥י יְדֹתָֽיו׃ כ וּלְצֶ֧לַע הַמִּשְׁכָּ֛ן הַשֵּׁנִ֖ית לִפְאַ֣ת צָפ֑וֹן עֶשְׂרִ֖ים קָֽרֶשׁ׃ כא וְאַרְבָּעִ֥ים אַדְנֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃ כב וּֽלְיַרְכְּתֵ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן יָ֑מָּה תַּעֲשֶׂ֖ה שִׁשָּׁ֥ה קְרָשִֽׁים׃ כג וּשְׁנֵ֤י קְרָשִׁים֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לִמְקֻצְעֹ֖ת הַמִּשְׁכָּ֑ן בַּיַּרְכָתָֽיִם׃ כד וְיִֽהְי֣וּ תֹֽאֲמִים֮ מִלְּמַטָּה֒ וְיַחְדָּ֗ו יִהְי֤וּ תַמִּים֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ אֶל־הַטַּבַּ֖עַת הָאֶחָ֑ת כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה לִשְׁנֵיהֶ֔ם לִשְׁנֵ֥י הַמִּקְצֹעֹ֖ת יִהְיֽוּ׃ כה וְהָיוּ֙ שְׁמֹנָ֣ה קְרָשִׁ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֲדָנִ֑ים שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃ כו וְעָשִׂ֥יתָ בְרִיחִ֖ם עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חֲמִשָּׁ֕ה לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הָאֶחָֽד׃ כז וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֔ם לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הַשֵּׁנִ֑ית וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֗ם לְקַרְשֵׁי֙ צֶ֣לַע הַמִּשְׁכָּ֔ן לַיַּרְכָתַ֖יִם יָֽמָּה׃ כח וְהַבְּרִ֥יחַ הַתִּיכֹ֖ן בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֑ים מַבְרִ֕חַ מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה׃ כט וְֽאֶת־הַקְּרָשִׁ֞ים תְּצַפֶּ֣ה זָהָ֗ב וְאֶת־טַבְּעֹֽתֵיהֶם֙ תַּעֲשֶׂ֣ה זָהָ֔ב בָּתִּ֖ים לַבְּרִיחִ֑ם וְצִפִּיתָ֥ אֶת־הַבְּרִיחִ֖ם זָהָֽב׃ ל וַהֲקֵמֹתָ֖ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֑ן כְּמִ֨שְׁפָּט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָרְאֵ֖יתָ בָּהָֽר׃ לא וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים׃ לב וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ עַל־אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים מְצֻפִּ֣ים זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב עַל־אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף׃ לג וְנָתַתָּ֣ה אֶת־הַפָּרֹכֶת֮ תַּ֣חַת הַקְּרָסִים֒ וְהֵבֵאתָ֥ שָׁ֙מָּה֙ מִבֵּ֣ית לַפָּרֹ֔כֶת אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרֹ֙כֶת֙ לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקֹּ֔דֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃ לד וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַכַּפֹּ֔רֶת עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת בְּקֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃ לה וְשַׂמְתָּ֤ אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ מִח֣וּץ לַפָּרֹ֔כֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה֙ נֹ֣כַח הַשֻּׁלְחָ֔ן עַ֛ל צֶ֥לַע הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָ֑נָה וְהַ֨שֻּׁלְחָ֔ן תִּתֵּ֖ן עַל־צֶ֥לַע צָפֽוֹן׃ לו וְעָשִׂ֤יתָ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם׃ לז וְעָשִׂ֣יתָ לַמָּסָ֗ךְ חֲמִשָּׁה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֤ אֹתָם֙ זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְיָצַקְתָּ֣ לָהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֖ה אַדְנֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ואת המשכן תעשה. לא אמר ועשית משכן, לפי שכבר קדם הצווי שאמר ועשו לי מקדש, ואמר המשכן בה' הידיעה כמ"ש שיעשה הוא הרוחני והם יעשו הגשמי, לזה אמר ואת המשכן הידוע תעשה אתה ולא אחר, ולזה אמר עשר ולא אמר עשרה כי עשר היינו שער, הראה להם השער שיכנסו בו תחלה. יריעת, אותיות רעיתי, פרנסתי, כמו האלהים הרועה אותי והבן. ולזה התחיל בצווי היריעות כי דרך העולם כשבונים בית בונים תחלה הכותלים ואחר כך עושים התקרה, כן בכאן היל"ל תעשה הקרשים, שהם הכותלים ואחר כך היריעות שהם מאהילים מלמעלה, אלא לרמוז למ"ש שקודם יכנסו מהשער ולזה התחיל מן היריעות של תכלת וארגמן, כי המשכן היו לו ד' כסויים, ויש אומרים ג' כסויים, אחד של תכלת וארגמן, וכסוי אחד של יריעות עזים, ואחד של עורות אילים מאדמים, ואחד של עורות תחשים, שנאמר ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה, ויש אומרים מכסה ומכסה, ויש אומרים אחד היה חציו של עורות אילים וחציו של תחשים וכלם כונתם אחד, כי האומר ד' היו נגד ד' אותיות השם, והאומרים ג' נגד שם יה"ו. והתחיל בתכלת כי הוא תכלית הכל והכל כלולים בה, ולזה היא מארבעה מינים, שש תכלת וארגמן ותולעת שני, וכל חוט כפול לששה, הרי ד' מינים כשהם שזורים יחד הם כ"ד, וחוט של זהב עם כל אחד ואחד שנאמר וירקעו את פחי הזהב וגו' לתת בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני, הרי כ"ח חוטים הכל ברמז, הם ד' ושזורם כ"ח, וכל היריעות ד' באמה רוחב וכ"ח אורך, והם עשר, כי השם הוא ד' אותיות והם עשר אותיות כזה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ומלוי המלוי יו"ד וא"ו דל"ת, ה"א אל"ף, וא"ו אל"ף וא"ו, ה"א אל"ף, הם כ"ח אותיות. ולזה היו ד' מינים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, התכלת רמז לה' אחרונה, וארגמן רמז לוא"ו, ארגמן אגר מן, שנתן להם לישראל בשכר שהלכו אחריו במדבר מן, זהו ארגמן, והמן הוא מן השמים והבן. ותולעת רמז לה' ראשונה, כי שני בא"ת ב"ש גימ' אמי, תולעת שני כאילו אמר תולעת אמי, ושש היה לבן רמז על היו"ד זהו מעשה חושב כי הכל במחשבה ובכונה. ומכסה של יריעות עזים היו שלשים באמה באורך ורוחב ארבע באמה, על שם אדני כזה, אל"ף למ"ד פ"א, דל"ת למ"ד ת"ו, נו"ן וא"ו נו"ן, יו"ד וא"ו דל"ת, אם כן שם אדנות באורך עולה ל"ד אותיות, הרי אורך שלשים באמה ורוחב ד'. וזה לשון הזוהר פרשת פקודי (דף רלג) ז"ל שמונה ועשרים באמה איהי אורכא כ"ח אמה ופותיה ארבע, אשתכח חד דאיהו ל"ב, ואינון ל"ב שבילין לקבל ל"ב שבילין דנפקין מלעילא וכל אינון ל"ב שבילין כלילן בשבע ברזא דשמא קדישא. ואי תימא הא כתיב מדה אחת לכל היריעות, ודאי מדה אחת איהי אע"ג דאתפשט אמה בתר אמה ודא בתר דא וכולא ברזא דבוצינא דלעילא קא אתיא למהוי עילא ותתא משחתא חדא, ודא איהו משחתא דאיהי בקדושה יתיר בגין דאית משחתא אחרא דאיהי לגו דהא במשחתא אחורא דחפיא על דא וסלקא בחושבנא ד"ל ולגו כחושבנא ל"ב, ודא איהי רזא דחפיא דא על דא ל"ב לגו ד"ל, (איהו קיימא לגו ד"ל), איהו קיימא לבר בגין דהא משחתא קדמאה דאיהי קדישא בגוונין קדישין דאינון שש משזר ותכלת וגו', אילין גוונין קדישין וכל חושבן דיליה סלקא לחושבן ל"ב, ומשחתא תנינא דאיהו לבר לחפיא על דא איהי סלקא לחושבן ד"ל ודא איהי רזא דכתיב אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ע"כ:
פסוק א:
וכתב הר' מנחם ריקנאטי ז"ל. ואת המשכן תעשה עשר יריעות רומזים לעשר ספירות, ואורך היריעה כ"ח אמות ורחבה ד' ובין הכל ל"ב רמז לל"ב נתיבות חכמה, והיו ה' נגד ה', כי ה' אחרונות שואבים מן ה' ראשונות והיה חבורם ע"י לולאות וקרסים דוגמת משפיע ומקבל, ובחבורם היה המשכן אחד, והיו הלולאות נ' נגד נ' שערי בינה ע"כ. ולז"א המשכן הידוע שהוא משכן העליון, כי כוונת הבריאה היתה לדור, בתחתונים ויהיה המשכן עשוי ע"י הקב"ה, אבל אחר שקלקל אדם צריך שיהיה התקון על ידי אדם, המשכן, מה שכן, מ"ה שהוא אדם בגימ', שכן ע"י השכין שכינה בתחתונים, ומה שהתחיל בו' שאמר ואת המשכן, אמרו בזוהר רבי חייא פתח עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה האי קרא אוקמוה כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אתעטף בההוא אור קדמאה וברא ביה שמיא, ות"ח אור וחשך כחדא הוו אור מסטרא דימינא וחשך מסטרא דשמאלא מה עבד קב"ה שתף לון כחדא וברא מנהון שמים, מאי שמים אש ומים וכד אתכללו כחדא מתח לון כיריעה ועביד מנהון את וא"ו ודא אקרי יריעה ויריעות, דהא את דא אתפשט מניה נהירו ואתעבידו יריעות ה"ה דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות, ושבע רקיעין אינון מתיחן גניזין בגניזו עילאה וחד רקיעא דקיימא עלייהו, והאי רקיע איהו גניז ונהיג לכלהו ונטיל לון במטלניהון כל חד וחד כד קא חזי ליה ומהאי רקיע ולהלאה לית מאן דישגח ואית ליה לבר נש למסתם פומיה ודלא למללא, עשר יריעות אינון דאינון עשר רקיעין ומאן אינון רקיעין דמשכנא דאינון עשר, וקיימן למנדע לחכימי לבא מאן דינדע אסתכל בחכמתא סגיא וברזין דעלמא ואסתכל לעילא בההוא אתר דכל חד וחד אדבק ביה, בר תרין אינון דקיימין בימינא ובשמאלא ואינון גניזין בהדי שכינתא:
פסוק א:
ולהבין זה המאמר צריך שתדע שהמשכן היה ארכו שלשים, שהיו עשרים קרש וכל קרש היה אמה וחצי, ורחבו עשרה שנאמר והיו שמנה קרשים הם י"ב אמות ב' אמות לכסות עובי הכותלים נשארו י והיריעות הם עשר, חמש חוברות אשה אל אחותה וחמש חוברות וגו', וכשתפרוש אותם אורכם על רוחב המשכן יהיה נראה מהם ה' אל קדש שנקרא אהל מועד שרחבו כ' אמה, וב' וחצי על קודש הקדשים יבא רחבם עשר אמות ועשר אמות על אחורי המשכן, אם כן המאהיל על המשכן היה ז' וחצי, ולזה אמר וז' רקיעים אינון מתיחן וחד רקיע דקיימא עליה היא יריעה שמינית היה חציה לגו חציה לאחורי המשכן, זהו אומרו והאי רקיע איהו נהיר לכלהו ונטל לון במטלניהון כל חד וחד כדקא חזי ליה, שהוא מחבר הז' והג' שהיא הבינה שעליה התחיל המאמר, ואמר דכד ברא קב"ה עלמא אתעטף בההוא אור קדמאה שהיא החכמה וברא שמים, כי אלהים דבראשית רומז אליה ואור וחושך הם חסד ופחד, שתף לון כחדא וברא חמים, שהוא ת"ת גניז טמיר ונהיר לכלהו. כמו שאמר מתח לון כיריעה ועביד מנהון את ו', הה"ד ואת המשכן תעשה, והאי רקיע שהוא הבינה גניז וטמיר ונהיר לכלהו כל חד כדקא חזי ליה מהאי רקיע ולהלאה ולית מאן דידע וגו', ואמר מאן דינדע בהו אסתכל בחוכמתא סגיא ואסתכל לעילא בההוא אתר דכל חד וחד אדבק ביה, הם ה' יריעות חוברות שהן נראין בקדש שהוא אוהל מועד בר תרין אינון דקיימין הם ב' יריעות שהם מכסין על קדש הקדשים, ועליהם אמר ואינון גניזין בהדי שכינתא שהיא הבינה, והם חסד ופחד אלו ז' רקיעין, ומהשמנה לא היה נראה כי אם חציה, כמ"ש כהגלות נגלות חציו נגלה וחציו כמוס, זהו מהאי רקיע ולהלאה לית מאן דידע, ואית ליה לבר נש למסתם פומיה וגו', והבן:
פסוק ז:
ועשית יריעות עזים וגו'. במדרש ר' יודא ורבי נחמיה רבי יהודה אומר חיה גדולה טהורה גדילה היתה במדבר וממנה עשה יריעות וגו', ורבי נחמיה אומר מעשה נסים היתה ולשעה נגלית ונגנזה, תדע לך שכן כתיב אורך היריעה שלשים באמה מי מביא לך יריעה של שלשים אמה מכאן אתה למד כדרבי נחמיה שהיה אומר מעשה נסים היתה ולא ביריעות אלא אף הקרשים היו מעשה נסים ע"כ. ויש לשאול מי הכריחו לר' יהודה לומר שהיא חיה כי סתם עזים הם מין עזים מין בהמה, ולר' נחמיה ג"כ שאמר מעשה נסים היתה מי הכריחו לומר כן והלא עושין כמה מיני בגדים מן שער של עזים, וכן הראיה שמביא שאמר הכתוב אורך היריעה שלשים באמה וגו', זו אינה ראיה על העזים שהם מעשה נסים אם הנס היה באריגתן אינו מוכרח שיהיה גם הנס בעזים, אלא ההכרח הוא שאין לומר שהעזים הם עזים ממש, לפי שהעזים הם מסטרא דשמאלא, ואין ראוי לעשות מהם כסוי על המשכן, בפרט שהיו עודפות על התחתונות, שהתחתונות היו עשר ואלו עשתי עשרה, והתחתונות היו אורך כ"ח אמה ואלו שלשים באמה, ואלו היו נראים והתחתונות היו מכוסים, ואיך אפשר שיהיו מן עזים שהן חלקו של עשו שלזה היה חלקו של עזאזל שעיר, וכן על חטא ע"א אמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז, וכן תמצא בפ' שלמים אמר ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב וגו', ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, ובע"א אמר ואם עז קרבנו והקריבו לא אמר לזבח שלמים לפי שאינו חביב כ"כ לפני הקב"ה, א"כ לזה אמר שאינה אלא מין חיה טהורה והיתה גדילה במדבר לומר שגדילתה היתה ג"כ במקום טהור מקום שהן חונים שם, ורבי נחמיה אמר שהיתה מעשה נסים, תדע שמה שיצא ממנה היה בו מעשה נסים, משם תדע שגם היא מעשה נסים, ונגנזה לומר שהיא עומדת, וכן אותיות עזים הן בחילוף א"ת ב"ש ג"כ עזים, לומר שהן עומדות לעולם, לזה היו יתרים על הראשונים בין באורך בין ברוחב, ולזה היה מכסה עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה שגם הם נבראו לשעה ונגנזו:
פסוק טו:
ועשית את הקרשים וגו'. הקרשים היו מ"ח כנגד י"ב צרופי הוי"ה שהם מ"ח אותיות, לומר שהכל קשר אחד וכולם מקושרים באחד, ולזה אמר את הקרשים בה' הידיעה. ואודיעך סוד הקרשים, קר"ש עולה ש"ש, ב"פ מצפ"ץ, הוי"ה בא"ת ב"ש מצפ"ץ, ושם אלהים עולה מצפ"ץ כזה, אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, הרי חבור שני שמות, והסוד ה' הוא האלהים. והקרש היו לו ב' ידות סוד וא"ו ומשך וא"ו, ואורך הידות היו נכנסים באדנים אמה נשאר מקרש ט' אמות, ואדם במ"ק ט', וגם מאל"ף עד ט' במספר כללי עולה אדם, והיו נכנסים באדנים, הרי חבור שני שמות שהם מצפ"ץ מצפ"ץ, באדנים שהיא כ"י שהם שמאלו תחת לראשי וימינו וגו', זהו מצופים זהב לרמוז על מצפ"ץ, וכן קרש במ"ק ו' והיא ו' של יעקוב, וקרש במ"ק עם ג' אותיות ט', אדן במ"ק י', לרמוז לחבור שכינה עילאה עם הארץ שהיא כ"י נשלמו העשר, היינו קר"ש קש"ר, שצריך לקשר ולחבר האהל להיות אחד. ועוד תראה כ' קרשים מצד דרום ומ' אדנים וה' בריחים הרי ה"ס, וכן לצפון לרמוז לחבור שכינה עילאה ושכינה תתאה, והכל בלחישה ובחשאי זהו הס, כמו הם כל בשר. ומצד מערב ח' קרשים וי"ו אדנים וה' בריחים הרי כ"ה וד', כ"ה היא כי כה יהיה זרעך, וד' הם ד' אותיות שהוא הוי"ה ג"כ מורה על החבור, והיה רוחב כל קרש אמה וחצי, לומר שבחבור אחת אל אחת נשלמה האמה, ואין ביניהם פרוד וכל אחת כלולה בחברתה, וכן הקרשים היו עשרים גי' כת"ר, כמו כתרו את בנימין, דל מהם ז' קרשים של קודש הקדשים שהיה רחבו עשרה, וחצי שנשאר מקרש ז' הוא נגד עובי הפרוכת והעמודים, נשארו י"ג קרשים גימ' אחד, לחבר את האהל להיות אחד, שהקודש נקרא אהל מועד, ולזה אמר הקרשים בה' הידיעה, הקרשים גימ' ששנ"ה, בין החוחי"ם, גימ' ע"ז, שהם עזים והם עובדי ע"ז, והיא ביניהם כשושנה לדור עם בניה:
פסוק טו:
ובמדרש ועשית את הקרשים למשכן. לא היה צריך לאמר אלא ועשית קרשים משכן, מהו למשכן, א"ר הושעיא לשון משכון לבתר יחדיו ירננו וזכי ליחמי בטובא ובחדוותא דילה בשוב ה' ציון בשוב ה' אל ציון מבעי ליה מאי בשוב ה' ציון, אלא בישוב ה' ציון ודאי, תא חזי בשעתא דאתחריבת ירושלם לתתא כ"י אתרכת סליק מלכא לציון ואנגיד לה לקבליה, בגין דכ"י אתרכת וכד תהדר כ"י לאתראה בדין יתוב מלכא קדישא לציון לאתראה לאזדוגוא חד בחד, ודא הוא בשוב ה' ציון דיתיב לה, וכדין זמינין ישראל למימר זה אלי ואנוהו, כמאן דמורה באצבע ואומר דא הוא ודאי ע"כ. על זה אמר עומדים שהם עומדים לעולם:
פסוק לא:
ועשית פרכת. דע כי פרכ"ת במ"ק י"ו, והוא רמז לוא"ו שהיא מבדלת בין שנים ההי"ן, וזהו והבדילה הפרכת לכם, לומר כי ההבדל הוא לכם לצורך התחתונים, כי למעלה הכל אחד אלא לפי המקבלים הם עשר, ובא המספר י"ו לומר שהיא בחיק בעלה שאין פרוד ביניהם והוא סוד השור"ק שבתוך הוא"ו כזה וּ, ולזה היתה מעשה חשב שנים פרצופים ארי מכאן ונשר מכאן, מעשה רוקם פרצוף אחד כי המסך של הפתח היה מעשה רוקם פרצוף אחד, והבן בשנים פרצופין שאמר ארי מכאן כי ארי הוא אריה וארי"ה הוא רי"ו, וכבר ידעת כי יעקב הוא כולל ומתאים שנים אהלים וכל אחד ע"ב, שלשה פעמים ע"ב הם רי"ו, ונשר מכאן לרמוז לכלה שהיא סוד הנשר שנאמר כנשר יעיר קנ"ו, וקנו הוא יוס"ף שעל ידי הברית הוא החבור, אם כן ארי מצד פנים ונשר מצד חוץ ששם ישראל לרחף עליהם, ולזה היתה על ארבעה עמוד"י גימ' קכ"ו, וארבעה היתר הם ארבע אותיות היינו שנים פרצופין והבן, מה שאין כן במסך שהיה מעשה רוקם פרצוף אחד והיתה על חמשה עמודים והיא מעשה רק"ם גימ' ש"ם והיא הנקראת שם, כי היחוד של ברוך שם כבוד מלכותו הוא לה', והיו האדנים נחושת לפי שהיא סוד פרה אדומה, והכל ברמז:
פסוק לה:
ועשית את השלחן מחוץ לפרוכת. ולא אמר לאיזה צד, אחר כך אמר והשלחן תתן על צלע צפון, למה אחר שאמר ואת המנורה נוכח השלחן אמר והשלחן תתן על צלע צפון, יאמר ושמת את השלחן נכח צפון, אלא בא לומר שבהכנסה יכניס השלחן קודם שאם אין קמח אין תורה, אבל לא יצדדו אלא יצדד המנורה קודם, לומר שיעשה עיקר מקביעות התורה קודם ואחר כך האכילה שאי אפשר זולתה, וכבר כתבנו שהיתה המנורה תימנה שהוא ימין והשלחן בצפון שהוא שמאל וכשהיה הכהן נכנס היה ימינו לשמאל ושמאל לימין, והוא לחבר הימין בשמאל והשמאל עם הימין והיה יוצא דרך כניסתו. ארז"ל שלפנים מן הכפורת היה הארון וצנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן ובגדיו של כהן גדול והכל הוא לרמוז שת"ח הוא רמז לארון שמזונותיו מונחים לפני הקב"ה, לזה רמז צנצנת המן כמ"ש פ' בשלח. וצלוחית של שמן המשחה הוא לומר כמו ששמן המשחה נעשו בו נסי נסים כמו. שאמר רבי יהודה לסוך בו את הסממנים לא היה מספיק וממנו נמשח המשכן וכל כליו וכל כלי המזבח והכיור וכנו, וממנו נמשחו אהרן ובניו, וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר יהיה, כל זה לרמוז לת"ח שיהיה נגד ה' תמיד, ומקלו של אהרן הוא לומר שמביא עליו יסורין אם לא יעסוק בתורה, כמו שאמרו ז"ל על פסוק נאלמתי דומיה, כל מי שאינו עוסק בתורה הקב"ה מביא עליו יסורין ועוכרין אותו, ובגדי כהן גדול הוא לרמוז כ"כ שכסותו של ת"ח ג"כ הוא מונח לפני הקב"ה, והוא חשוב לפניו ככהן גדול, שכל העוסק בתורה הוא כהן שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וזה נאמר על קבלת התורה: