פסוק א:שש משזר וכו׳ הרי ד׳ מינין וכו׳ דק״ל שדרך הכתובים דכשהולך ומונה איזה דברים זה אחר זה בין בשמות אנשים בין בשאר דברים אינו נותן וי״ו בכלן רק באחרונה כמו ראובן שמעון לוי ויהודה וה״נ לעיל גביעיה כפתוריה ופרחיה ומ״ש דהכא כתיב וי״ו בכל אחד ולכך משני עם מה שפירז״ל שכל המינין היו שזורין יחד:
פסוק א:כרובים וכו׳ ארי מצד זה וכו׳ ע״צ הדמיון נקט ולאו דוקא ואלא מיהא נראה דק״מל שלא היו צורות על צד המקרה אלא כלם עשויים בחכמה רמז לדברים עליונים דומיא דארי ונשר שהם מדמות ארבע חיות ככתוב ביחזקאל. ואמנם ראיתי להרא״ם ז״ל שהק׳ איך כינה הכתוב שאר הצורות בשם כרובים אם פי׳ כרובים הוא צורת ילדים שתרגומו כרביא. ולעד״ן עם מ״ש הרב עצמו לעיל גבי הכרובים שהביא שם קושית הרא״בע ממאמר יחזקאל דאחר שראה הארבע פנים מסיים שם ואדע כי כרובים המה. וטען הראב״ע דאי אי׳ דפי׳ כרוב כרביא איך קראם כלם כרובים והלא לא היה שם צורת אדם רק באחד. ותירץ הרב דכשם שקראם כלם אדם באמרו דמות אדם להנה להורות על היותם בעלי שכל דה״נ קראם כולם כרובים דאין הפרש בין אדם לכרובים רק בין אפי רברבי ואפי זוטרי עכ״ל. ומעתה ה״נ מצי׳ לפרש דכתיב הכא כרובים. לומר שלא היו שם צורות בעלמא ע״צ המקרה אלא כלם צורות הרומזות על דברים עליונים דומיא דהני תרי דנקט ארי ונשר שהם מפני החיות וכדומה לאלה שהם בעלי שכל. ונקט כרובים ולא אדם לפי שהם אנפי זוטרי לגבי אנפי רברבי הרמוזים בהם וגם עפ״י הפשט מצינן למימר שאין דרך לצייר צורת ארי וכדומה כפי שיעור מצב וקומת הארי עצמו אלא בצורה קטנה ולכך נקראים כרובים אפי זוטרי ממש:
פסוק יג:יהיה סרוח וכו׳ למדה תורה וכו׳ מדיוקא דקרא דייק דכתיב לכסותו דמאחר דכתיב יהיה סרוח וכו׳ ממילא שזה מכס׳ על האחת שעודף עליו ואמאי אצטריך למכתב לכסותו אלא דאי לא כתיב לכסותו ה״א גזרת הכתוב הוא לכך כתיב לכסותו ללמד שזה הוא הטעם לכסותו וכדי ללמד שיהא אדם חס על היפה:
פסוק יד:מכסה וכו׳ ועוד למעלה וכו׳ רבי יוסי וכו׳ טעמא דרבי יוסי מדאשכחן בפרשת פקודי וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה הרי שלא נזכר רק מכסה א׳ וטעמא דר״נ מדכתיב הכא ועשית מכסה ערות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים הרי כאן תרי מכסאות ואם תאמר מה עביד ר״י לטעמיה דר״נ. איכא למימר דמשום הכי לא כתיב עורות ועורות דלא תימא דליהוו בערבוביא א״נ תפורים וסמוכים זה ע״ג זה מש״ה כתב מכס׳ ומכסה לומר דחציו שלם מעורות אילים וחציו שלם מעורות תחשים וכי תימא ר״נ מה דריש בקרא דר״י וישם את מכסה וכו׳ אמר לך מלמעלה דכתיב בתר הכי לרבות מכסה תחשים דאל״כ הך מלמעלה יתירא הוא והא דכיילינהו בחדא שימה דכתיב וישם את מכסה האהל וכו׳ אפ׳ דתרווייהו הוצרכו לינתן בחדא זימנא ביחד ומאי דאיכא למידק מנ״ל לרבנן דהך מכסה לא היה אלא כנגד חלל המשכן ולא היה מכסה אפילו עובי הקרשים דהא מדכתב רש״י ארכן שלשים וכו׳ והכי אי׳ במד׳ ש״מ שלא היה אלא כנגד החלל ולא ידענא מנא להו וצ״ל דקבלה היתה בידם אבל מקרא ליכא למילף מידי מהא:
פסוק טו:ועשית את הקרשים וכו׳ יעקב אבינו וכו׳ ההרגש שמבחוץ דלא הול״ל את הקרשים למשכן דהא עיקר שם המשכן שייך על הסכך דהיינו יריעות הראשונות ולא על הקרשים וא״כ הו״ל במשכן לכך פי׳ שהם קרשים שהם עומדים ומיוחדין משעת נטיעתן למשכן. והר״אם ז״ל כתב שדיוקו מדכתיב הקרשים בה״א אך הוק׳ לו שהרי הקרשים לא היו מיוחדים אלא הארזים נטועים ונדחק בזה ע״ע. ומה שרצה רש״י ז״ל בהביאו הפיוט של הבבלי אפ׳ שכיון ליישב דסוף סוף למה הוצרך יעקב אבינו להכין עצי ארזים טפי מכל הי״ג דברים שהוצרכו למלאכת המשכן נר׳ משום שידע יעקב שהיה רצונו של הקדוש ברוך שיעשו המשכן ממה שנטלו עמהם ממצרים שלכך נתן להם ביזה מצרים דהכי נראה ממה שדרשו במ׳ חזית תורי זהב נעשה לך על ביזה מצרים ושוב דריש תורי זהב וכו׳ וכל הענין על מעשה המשכן וכתיב נמי התם בסמוך קורות בתינו ארזים דמשמע שהוצרך המשכן ליעשות מביזת מצרים ולפי שידע יעקב שכל אותם הדברים היו נמצאים במצרים חוץ מעצי ארזים ולפי׳ הוצרך לנטעם במצרים וכל זה נר׳ דרמז הפייט באמרו קורות בתינו וכו׳:
פסוק טז:עשר אמות וכו׳ למדנו גבהו וכו׳ ומוכרח מזה שהאדנים היו חלולים ומפולשים ולא היה להם שוליים:
פסוק כד:אל הטבעת וכו׳ לא ידעתי אם קבועות וכו׳ מה שמסופק רבינו בזה הוא משום דלא חזיא דכתיבא עשייתן של אלו הטבעות דמאי דכתיב בתר הכי ואת טבעותיהם תעשה זהב לאו על הנך טבעות קאי אלא על הטבעות שנכנסים בהן הבריחים וכדמסיים בתים לבריחים ולפיכך יש מקום לומר דמש״ה לא הזכיר עשייתן של אלו לפי שקבועות היו בקרשים והרי הן בכלל עשיית הקרשים משא״כ אידך דאף על גב דקביעי אינהו נמי מ״מ היו לצורך הבריחים שמטולטלים ליכנס בתוכן אבל הני שהיו לצורך הקרשים עצמן ליכנס בהן וקבועות בהן הרי הן בכלל הקרשים אבל מדכתיב הכא אל הטבעת הא׳ משמע קצת דמטולטלים והיינו ספיקא:
פסוק כט:וצפית את הבריחים וכו׳ שאין עליהן שום צפוי אלא וכו׳ נר׳ שטעמו וראייתו משום דהואיל ולעיל כתיב ועשית בריחים עצי שטים חמשה א״כ אם זה דקאמר וצפית את הבריחים רוצה לומר זהב דבוק עליהם של אלו שמלמעלה ומלמטה לא הול״ל וצפית את הבריחים סתם דמשמע השתא דאכלהו קאי והבריח התיכון למה ליה צפוי הרי היה נכנס בתוך הקרשים והרי הוא מצופה עם הקרשים וא״כ הו״ל וצפית ארבעה בריחים זהב א״ו דמ״שה כתב וצפית את הבריחי׳ סתם לומר דכלהו חד צפוי אית להו ולהשוות העליונים והתחתונים להתיכון מה תיכון צפוי שלו אינו דבוק בו אלא שלהיותו נכנס בתוך הקרשים ממילא נשאר מצופה עם זהב הקרשים ה״נ אידך אין עליהם שום צפוי אלא ממילא נשארו מכוסים בהכנסם לתוך הטבעות ע״י החצאי קנים הנתונים בקרשים:
פסוק ל:והקמות וכו׳ לאחר שיגמור וכו׳ הוצרך רבינו לזה משום דלכאורה נר׳ דר״ל דמיד אחר עשיית האהל והקרשים יקים תכף את המשכן והנך מילי דכתיבי בתר הכי הפרוכת והמזבח והחצר יעשה אחר הקמת המשכן דהכי משמע פשטיה דהאי קרא מש״ה הוצרך רש״י לאפוקי מהך משמעות׳ והכרחו שהרי מצינו אחר כך שלא עשה כן אלא אחר שנגמר הכל הקימו בבת א׳ ובודאי לא עשה משה להיפך ממה שנצטווה והא דכתיב הכא והקמות וכו׳ ה״ט שהוצרך השם יתברך לומר לו כן מיד אחר מעש׳ הקרשים כדי שלא יקשה משה כששומע מעשה הקרשים וכובדן מי בהם יוכל להקימן מש״ה אמר לו מיד והקמות וכו׳ כלומר שאין ההקמה תלויה בהם אלא בך שאתה תקים. ואם תאמר שאף אתה אינך יכול אשר אתה מראה שאני עתיד ללמדך ולהראותך וכו׳:
פסוק לב:כרובים וכו׳ והפרוכת ארכה עשר וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל למה לא יהיה להפך רחבה לרחבו של משכן וארכ׳ לגבהו ועוד מאחר שהיא מרובעת לא יפול בה אורך ורוחב ולא ידעתי מקומו עכ״ל. ובש״ח תי׳ בשם הנ״חי דהצורות ארכן לרחב המשכן ולהילוך הצורות קרי אורך. ומלבד שהוא דוחק ק׳ דהתינח אם היו כל הצורות דמות בעלי חיים. אבל אם היו צורת אדם מסתברא שהיה בקומה זקופה ומדכתיב כרובים משמע טפי צורת אדם ועיין מ״ש לעיל גבי היריעות דארי ונשר דנקט רש״י שם לאו דוקא. וגם התירוץ שהובא שם בשם הג״א דחוק טובא עיין שם. ובאמת קו׳ אלימתא היא ואין בידי לומר אלא שר״שי כתב כן לפי שלעיל כתב בסמוך שראש הפרוכת היה כרוך על הכלונס נמצא שקצת מגבהו בלוע שם ולא היה מגיע לארץ מש״אכ בצדדין שהיה עשר אמות שלימות נראים וכלפי זה קרי לזה ארך ולזה רחב שלא היו עשר שלימות למראית העין:
פסוק לה:ושמת את השלחן וכו׳ ומזבח הזהב וכו׳ משוך קימעא וכו׳ הוצרך רש״י להביא זה לכאן אף על גב דהכא לא נזכר בפסוק מזבח הזהב כלל כי היכי דלא תיקשי דבקר׳ דתצוה כתיב שמזבח הזהב באמצע לפני הפרוכת ואם כן היכי כתיב הכא שהמנורה נוכח השלחן והרי מזבח הזהב מפסיק ביניהן ולכך תירץ דשפי׳ כתיב נוכח השלחן לפי שהמזבח היה משוך כלפי המזרח:
