פסוק ט:וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל. צ"ע שהול"ל וכפלת את חצי היריעה שהרי לפני האהל לא היה כי אם חציו. וחצי אחר היה אחורי המשכן כדכתיב חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן. ועוד קשה מאי כתיב וכפלת. הלא היתה כפולה. ומזה יכול לומר כל דבר שהיה מתוח קרוי כפול שאינו אלא חציו:
פסוק טו:עצי שטים עומדים. מדרש שעומדין לעולם שעדיין הם קיימים ונגנזו. עוד י"ל עומדין שלא תקח מאותן שנופלים והנקצצים מימים רבים שכבר נרקבו אלא מן אותם העומדים בקומתם שהם חזקים:
פסוק יז:שתי ידות לקרש. פ"ה שהקרשים היו חרוצים באמצעיתם חציו של קרש. וקשה דאם כן יש הפסק בין קרש לקרש דכי מוקמת מרביע הקרש בתוך חלל הארון דהיינו ידו של קרש אינו מכסה מה שנשאר שפת האדן שמצד האחר אלא אם כן שלא היתה רחבה כל כך כמו האחרת. ואין זה סברא לומר שיהא האדן שפתו אחת רחבה מכאן וקצרה מכאן. לכך נראה לפרש שחורץ חצי אמה באמצע הקרש שהיה מונח בין שתי אדנים ונשאר עוד חצי אמה מן הקרש לכאן וכן לצד אחר. ועושה מאותה חצי אמה מן הרביע כיתד ליכנס בחלל האדן. ורביע שנשאר נופל על שפת האדן החיצונה וכן מצדה השנית. נמצא שהקרש חרוץ חצי אמה באמצעיתה ורביע מכאן ורביע מכאן והידות כל אחד מחזיק חצי רביע והיינו אמה וחצי. והאדן חללו רביע אמה ושפתו חצי רביע מכאן וכן מצד השני. הרי ג' רבעים לשני אמה כשיעור הקרש וכל קרש עוביו אמה. ולמ"ד הולכים וכלים עד כאצבע מיד שעברה אמה של אדנים מלמטה היו מתחילים לשפות אותו מחוץ לרוחב הקרש עד שלמעלה משופין כאצבע. אבל מבפנים לא היו משופין כלל דא"כ אתה מוצא חלל המשכן יותר מעשר ולא היו יכולות היריעות להיות כל מה שפירשנו:
פסוק כד:אל הטבעת האחת. פ"ה שכל קרש וקרש היה חלל חרוץ מלמעלה ברחבו לשני צדיו מזה ומזה עד עובי הטבעות אבל הקרשים שבמקצועות היו חרוצי מקום הטבעות כעובי הקרש. ונראה דמ"ד כלין והולכין היו עד כאצבע ומשפה אותן שבמקצועות כי טורים שיכול להיות שגם מהם היו החריצים ברחבו:
פסוק כט:ואת טבעותיהם תעשה זהב. נראה שבכל קרש היה טבעת באמצע רחבו להחזיק הבריחים כמו שהמקרא קורא אותם בתים לבריחים. ומפה ומפה של הטבעות היו כמין חצאי קנים חלולין שהיו קבועין ומצופין זהב ונקראים צפוי לבריחים: