השולחן והמנורה

הקדמה

אחרי שציוה ד' את משה על עשיית שלושת הכלים הנמצאים בתוך המשכן: הארון (כה, י-כב), השולחן (שם, כג-ל), והמנורה (שם, לא-מ), וכן ציוה ד' על מבנה המשכן, הכולל את היריעות והקרסים (כו, א-יד), הקרשים והבריחים (שם, טו-ל) והפרוכת (שם, לא-לג), ציוה ד' להכניס את הכלים למשכן.

כך נאמר בפרק כ"ו:

לג. ...והבאת שמה מבית לפרֹכת, את ארון העדות, והבדילה הפרֹכת לכם בין הקֹדש, ובין קֹדש הקדשים.
לה. ושמת את השֻלחן מחוץ לפרֹכת, ואת המנֹרה נֹכח השֻלחן, על צלע המשכן תימנה, והשֻלחן תתן על צלע צפון.

יש לשאול שתי שאלות על פסוק ל"ה:

1. מדוע בתחילת הפסוק נאמר: "ושמת את השֻלחן", ובסופו נאמר: "והשֻלחן תתן על צלע צפון".
2. בתחילה ציוה ד' לשים את השולחן מחוץ לפרכת, אבל הוא לא אמר באיזה צד,

אחר כך ציוה ד' לשים את המנורה נוכח השולחן בצד דרום,

אחר כך ציוה ד' לתת את השולחן בצד צפון.

מדוע לא אמר ד': ושמת את השֻלחן מחוץ לפרֹכת על צלע צפון, ואת המנֹרה נֹכח השֻלחן, על צלע המשכן תימנה". בכך היה הפסוק גם יותר ברור וגם יותר קצר!

א. הסבר הנצי"ב על השאלה הראשונה

על השאלה הראשונה כתב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר":

ושמת את השלחן וגו' - לשון 'ושמת' ולא 'ונתת' מלמדנו שיהא בשום לב, ותיקון עמידה במקום הראוי. והוא כפירוש רש"י: משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, והוא ביומא דף ל"ג ע"ב. אכן עיקר ההקפדה היה משום המנורה, כדמוכח להלן פרק מ' בפרשת המעשה, דכתיב: 'וישם' במנורה (מ, כד), ולא בשלחן (מ, כב). והטעם דבמנורה היה לדקדק להרחיק מן הכותל, כי היכי דלא לתווסן מאניה מעשן המנורה, כדאיתא ביומא דף נ"ב ע"א, וממילא הרחיק כמו כן השלחן. וכתיב: 'ושמת' - על שניהם יחד.

כלומר: עיקר ההקפדה היתה שהמנורה תהיה משוכה מכתל המשכן, כדי שהכהן לא יתחכך בכתל המשכן ויתלכלך מעשן המנורה שדבק בכתל המשכן. ולכן, בתחילה, כאשר הפעולה מתיחסת גם לשולחן וגם למנורה, נאמרה לשון שימה, ואילו אחר כך, כאשר הפעולה מתיחסת רק לשולחן, ולא למנורה, לא נאמרה לשון שימה, אלא לשון נתינה.

ב. הסבר הנצי"ב וה"אזנים לתורה" על השאלה השניה

1. הסבר הנצי"ב על השאלה השניה

על השאלה השניה כתב הנצי"ב שם:

והשלחן תתן על צלע צפון - סדר המקרא תמוה, והכי מיבעי: 'ושמת את השלחן מחוץ לפרכת על צלע צפון, ואת המנורה נֹכח השֻלחן על צלע המשכן תימנה'!
אלא בא ללמדנו על המרומז בתכלית הכלים הללו, דתכלית השלחן היה לשני דברים:
האחד לשפע פרנסה וברכה בתבואת הארץ, הבאה על ידי לחם הפנים.
והשני על זר המלוכה ועושר.
ומשום זה הפרט לבדו [=השני] הונח על צלע צפון, וכדאיתא במסכת בבא בתרא דף כ"ה ע"ב: 'הרוצה שיחכים ידרים, והרוצה שיעשיר יצפין, וסימנך: שלחן בצפון ומנורה בדרום'.
והמנורה תכליתה להאיר על כח פלפולה של תורה, כמו שכתבתי לעיל, ויבואר עוד בראש פרשת תצוה ופרשת אמור בס"ד. והנה ידוע דפרנסה ברווח מוכרח להקדים לפני פלפולה של תורה, דבלא זה אי אפשר להיות עמלים בה. מה שאין כן עשירות, אם היא באה בזכות תורה אינו מגיע אלא בשביל שכבר זכו בעמל תורה, מגיעים ממנה גם לעושר וכבוד. וכמו שכתבתי לעיל טו, כו-כז, ובספר דברים בכמה מקומות. והיינו שרמז הכתוב כאן: מתחילה יהא השלחן לתכלית שאינו מיוחד לצלע צפון לבד, רק לתכלית פרנסה. ואחר כך תעמיד המנורה נוכח השלחן, היינו שיהיו בעלי פרנסה משפיעים על עמלי תורה שבאים להשיג כח המנורה. ואחר כך יזכו לתכלית השני של השלחן, שיהא ראוי להיות נתון על צלע צפון שמשם 'זהב יאתה' (איוב לז, כב), וגם כבוד מלוכה.

כלומר: הציווי הראשון על הנחת השולחן במשכן, בלא להזכיר שהוא צריך להיות על צלע צפון, בא לבטא את העובדה שצריך להקדים את הפרנסה ללימוד התורה.

העמדת המנורה מול השולחן באה לבטא שבעלי הממון צריכים לתמוך בלומדי התורה.

הציווי השני על הנחת השולחן בצלע צפון, בא לבטא את העובדה שאחרי שתומכים בלימוד התורה אפשר לזכות גם לעושר ולכבוד המבוטא בצפון.

2. הסבר ה"אזנים לתורה" על השאלה השניה

כעין זה כתב גם ה"אזנים לתורה":

נראה לומר על פי דברי חז"ל 'הרוצה להחכים ידרים, ולהעשיר יצפין, וסימנך: שולחן בצפון, ומנורה בדרום' (ב"ב כה ע"ב). ועוד אמרו: 'אם אין קמח - אין תורה, אם אין תורה - אין קמח' (אבות פ"ג מ"ז). הרי שהשולחן בצפון מראה על עשירות, והמנורה בדרום על חכמת התורה, ושיש שייכות בין השולחן למנורה, כאותה שבין קמח לתורה.
חז"ל הקדימו לאמר: 'אם אין קמח - אין תורה', מפני שבעולם הזה צריך להקדים את הגשמיות, כדי למצוא מקום לרוח. וכן ברא הקב"ה את גוף האדם, ואחר כך נפח באפיו נשמת רוח חיים. אלא שאחר כך אנו רואים שהגוף בלא נשמה נרקב ונפסד. וכן הוא בקמח, שעל האדם להשתדל בהשגתו ובאכילתו, כדי שתהיה לו יכולת ללמוד. ואם לא ילמד הרי 'הקמח לא יעשה צמח', ויש 'עושר שמור לבעליו לרעתו' (קהלת ה), ו'אם אין תורה אין קמח'.
לפיכך הקדימה התורה לצוות על עשיית והעמדת השולחן בצפון, ואחר כך נוכח השולחן את המנורה בדרום, להראות על הקשר שיש ביניהם.
והנה 'אם אין קמח - אין תורה' מרגיש האדם, אבל 'אם אין תורה - אין קמח' זה דבר שבאמונה, וכדי לחזק את האמונה הזאת בישראל ציוה ד': 'ושמת את השלחן מחוץ לפרכת', שאמנם יתעסק האדם קדם כל בהנחת השולחן (קמח), אבל מתי יצליח בזה? אם תהיה 'המנרה (התורה) נכח השלחן', ורק אז: 'והשלחן תתן על צלע צפון'.

יהי רצון שנזכה בקרוב לבנין בית המקדש, והמנורה תעמוד נוכח השולחן.