ואת המשכן. הידוע ע״פ המאמר ושכנתי בתוכם:
תעשה עשר יריעות. היריעות עצמן הם המשכן כפרש״י שבת דצ״ח ב׳ ד״ה ועשית כו׳ והתחתונות קרויות משכן עצמו. והכי אזיל סוגיא דגמ׳ שם דכ״ח א׳ ולא כפרש״י כאן שהיריעות לגג ולמחיצות מחוץ לקרשים כו׳ דמשמע דהקרשים הם המשכן. וע״ע להלן י״ג:
שש משזר ותכלת וגו׳. בהפרכת והמסך כתיב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. דכל שכתוב ראשון הוא העיקר. ואע״ג דבכולהו היו כ״ד חוטין שש לכל אחד ממינין הללו. מכ״מ הרי אינו דומה עובי החוטים זל״ז. והיה ביריעות העיקר שש. ובפרכת והמסך העיקר תכלת. וידוע דתכלת מורה על ענין גדול ונעלה בקדושה וכמש״כ בס׳ במדבר במסע המחנות:
כרבים מעשה חשב. ובפרכת כתיב מעשה חושב יעשה אותה כרבים. דיש הבדל באופן העשיה. דביריעות לא היה צריך לחשוב מתחלה שתהיה אותה צורה שהחל בדעתו לעשות נגמרת ע״ז היריעה. שהרי יתפור אותה עם אחותה ותהי נגמרת הצורה שם. משא״כ בפרכת היה ההכרח לחשוב מתחלה איך ומה יעשה בה שלא יהא כלה באמצע הציור מש״ה ביריעות כתיב תחלה כרובים ואח״כ מעשה חושב. ובפרכת להיפך. תחלה מעשה חושב ואח״כ כרובים:
ארך היריעה האחת. האי האחת מיותר. עוד אינו מדויק לשון שמנה ועשרים באמה. אמה מיבעי. וכבר עמד ע״ז הראב״ע להלן ל״ו ט׳ ודבריו סתומים. והנראה שבא ללמדנו שהיו אמות היריעות גדולות מאמות הכלים. וכדאי׳ במנחות דצ״ו באמות בהמ״ק שהיו אמות בנין גדולות משל כלים. וכתיב בדה״ב ג׳ ג׳ במדה הראשונה. פירושו כמו שהיה במשכן ראשית למקדש. זהו לשון באמה. דשמנה ועשרים אמה היה נמדד באמה של היריעות. שהיו עודפת על אמות הכלים ואולי גם הראב״ע כוון לזה. מעתה מבואר גם יתור לשון האחת. דמאחר דגלי קרא שיהא האמות גדולות ולא נתפרש בכמה. א״כ אם היו כמה אנשים אורגים ביחד כמה יריעות יכול להיות שלא יהיו האמות של כל היריעות שוין בצמצום. דזה יוסיף מעט וזה יוסיף יותר. ע״כ היתה המצוה שלא יתחילו לארוג כ״א אחת. וכאשר תהי׳ נגמרת יריעה האחת אז תהי׳ מדה אחת לכל היריעות. ובזה מדויק עוד שנוי הלשון בפ׳ זו שהחל ארך היריעה האחת. ובכל הסדרה החל הכתוב במדה כמה ארכו. היינו משום דבכ״מ עיקר נושא המקרא הוא המדה וכאן נושא המקרא ג״כ שתהיה היריעה האחת כמש״כ:
אשהאל אחותה. לשון אחותה בגולמים לא שייך אלא במקום שהדקדוק הוא לכוין זל״ז כמו בכרובים. או בקרשים שהדקדוק שיעמדו מכוונות כמו שתי אחיות ומש״ה כתיב בקרשים שיהיו משולבות אשה אל אחותה היינו שיהיו מכוונות ולא בולטות זה מזה. אבל ביריעות התפורות זל״ז בע״כ יהיו מכוונות וא״כ הכי מיבעי תהיין חוברות אחת אל אחת אלא בא ללמדנו על מש״כ לעיל דציורי הכרובים שעל היריעות היו נגמרות מיריעה ליריעה מש״ה הזהיר הכתוב שיהא החבור באופן שיהיו מכוונות להדדי בתכונות הציור:
על שפת היריעה. וכן תעשה בשפת היריעה. השנוי בזה במקרא זה. ולא כן במקרא י׳ גבי יריעות עזים דכתיב בתרווייהו על שפת היריעה ניתן להתבונן על הא דאיתא במנחות דמ״ב הטיל הציצית על הקרן כו׳ ראב״י פוסל. וכ׳ בשאלתות דר״א פ׳ שלח מ״ט דכתיב על כנפי ולא בכנפי למדנו דלשון על משמע שירחיק מעט משפת היריעה ושם יתפור הלולאות. משא״כ בשפת היריעה משמעו שיהא תפור בשפה ממש. והטעם דהיריעה האחת היא שהיתה מונחת חציה על קודש הקדשים וחציה על אחורי קדה״ק. והיריעה השנית היתה מונחת על אורך ההיכל שהוא הקודש. והלולאות היו מכוונות נגד הפרכת המבדיל בין קדש בין קדה״ק כמש״כ להלן ונתתה את הפרכת תחת הקרסים. והנה לולאות תכלת מורה על חיבור נעלה בקדושה כמש״כ לעיל. מש״ה בחצי הראשונה שהיא במקום קדה״ק היו הלולאות מתפשט מבפנים לצד מערב. אבל ביריעה השניה שהיתה על ההיכל שחול הוא לגבי קדה״ק כלה התכלת בשפה ממש מקום החבור ולא הלאה לצד מזרח. משא״כ בלולאות של יריעות עזים אינו כן דאע״ג שמסתמא היו ג״כ לולאות תכלת. דלמדין סתום מן המפורש מכ״מ הרי החיבור בלולאות היו מבפנים לצד מערב שתי אמות כמו שיבואר וא״כ שני הלולאות היה במקום קדה״ק מש״ה היה בשניהם על שפת היריעה:
מקצה. היינו קצה הקדושה של קדה״ק:
בשפת היריעה הקיצונה. היינו בקצה הקדושה הקלה של היכל המתחבר לקדה״ק מש״ה מכונה בשם קיצונה מלשון קצין היינו השפה הוא במעלה מכל המחברת. שהרי היא מתחברת לקדה״ק:
אשה אל אחותה. מצומצם זה לקבל זה כשתי אחיות:
לאהל על המשכן. אינו מכסה ממש על היריעות שש. אלא אהל בפ״ע ואולי היה טפח אויר ביניהם. שהרי אין אהל פחות מטפח. והיו מניחים כלונסאות ביניהם רחבות טפח והא דלא כתיבי בתורה הוא כמש״כ לעיל כ״ה כ״ו שלא נזכר בתורה אלא מה שבא נגד איזה ענין בסדר הבריאה. ולא תקשה מסוגיא דשבת דכ״ח ב׳ דחשיב אמה היותרת לכסות אמה דאדנים או דקרשים. ולדברינו היה נפחת טפח גובה האהל. הא ל״ק דע״כ ל״ד אמה שלמה שהרי מונה לר״י שתי אמות עודף והרי נפחת אצבע דעובי קרשים למעלה והשיפוע. אלא ל״ד. והיה אהלי המשכן שנים אהל התחתון של יריעות שש. ולמעלה ממנו אהל יריעות עזים. וכך היה בבהמ״ק וכדאיתא בפסחים דפ״ו עליית בית קה״ק חמורה מקה״ק כו׳ וגם זה למדנו מהא דהפרפה של יריעות עזים היה שתי אמות לפנים. כמו שיבואר בסמוך. הרי דגם יריעה החיצונה קדושה בקדושת קה״ק יותר מיריעות התחתונות:
וחברת את חמש היריעות לבד. כאן לא כתיב אשה אל אחותה. כיון שלא היו ציורים:
וכפלת את היריעה הששית וגו׳. אלו היתה הכונה לבאר מקום היותרת היה מקומו במקרא י״ב. וסרח העודף ביריעות האהל חצי היריעה תכפול אל מול פני האהל וחצי היריעה וגו׳ ותו דלשון וכפלת את היריעה הששית משמע כל היריעה ובאמת לא היה אלא חצי׳. אלא עיקר מלמדנו המקרא שתהי׳ החוברת הגדולה שיש בה שש יריעות מבחוץ למול פני האהל ולא להיפך. וא״כ שהיתה היריעה הששית מבחוץ הית׳ הפריפה בין שתי החוברות שתי אמות מבפנים לצד קה״ק וזהו שכתבתי לעיל ד׳ דמש״ה כתיב בשניהם על שפת היריעה:
הקיצונה. פי׳ לא מקצה כמו לעיל ד׳ דמשמעו מקץ קדושה חמורה של קה״ק ונדבקת לקדושה קלה. משא״כ ביריעות עזים עוד נמשך שתי אמות מחוברות השנית על קה״ק. וזהו לשון הקיצונה. דמשמעו בקדושה חמורה ככל היריעה:
על שפת היריעה. כאן לא כתיב כלום. שאין שייך לומר ע״ז השפה לא קצה ולא קיצונה. שהרי לא נתעלה השפה בקדושה שגם שתי אמות ממנה היו באותו מעלה:
על אחורי המשכן. היינו יריעות שש:
על צדי המשכן. בזה ג״כ הפי׳ על היריעות של שש:
מזה ומזה לכסתו. דאם הכסוי שוה בשוה עם המכוסה ממילא אין המכוסה נכסה יפה. מש״ה היה עודף :
מלמעלה. למ״ד שהיה מכסה אחד צריך לפרש מלמעלה על חלק של קדש הקדשים שהוא למעלה מחלק ההיכל בכח הקדושה:
הקרשים. קרשים מיבעי. וע׳ פרש״י. ולפי הפשט באשר ידוע שא״א ליריעות המשכן שיעמדו יפה אם לא שיסמכו אותם בקרשים מש״ה כתיב שיהיו אותם הקרשים כך:
ארך הקרש. לא כתיב האחד כמו ברוחב היינו שביארנו ביריעות. דמש״ה כתיב האחת ללמדנו שמתחלה תהי׳ נגמרת אחת כדי לדעת מדת האמה ואח״כ יעשו כולן כמוה. מעתה בקרשים לא היה נצרך בשביל האורך שיהא האחד. שהרי נעשה למדת היריעות שיהיו מכסים הקרשים באורך משא״כ ברוחב היה אפשר להיות משונים זמ״ז וא״צ אלא לכוין חשבון הרוחב בס״ה בסוף כולן שיהיו כמדת היריעות. מש״ה כתיב האחד:
ואמה וחצי האמה. לא ואמה וחצי כמו בשלחן ועוד. ללמדנו שיהא החצי במדת האמה השלימה בצמצום:
לקרש האחד. דגם במעשה הידות ואופן חיתוכם אפשר לעשות בכמה אופנים מש״ה כתיב האחד. היינו הראשונה. ואח״כ בזה האופן:
כן תעשה לכל קרשי המשכן:
יהיו תמים. פרש״י כמו תואמים. ולפי סוגית הגמ׳ שבת דצ״ח פליגי ר״י ור״נ בפי׳ תמים ולשני הפירושים אינו כמו תואמים. מכ״מ פרש״י מוכרח לפי הפשט כמו שיבואר להלן ל״ו כ״ט:
אל הטבעת האחת. לא נתבאר שיעשו טבעות והיינו משום שלא באו אלא לחבר הקרשים ולא מכוין נגד איזה דבר בבנין עולם הכללי וכמש״כ לעיל כ״ה ח׳:
לשני המקצעת יהיו. יהיו מיותר וכן במעשה כתיב כן עשה לשניהם לשני המקצעות אלא בא ללמדנו דשתי הטבעות כשרים יהיו לפני המקצעות בלי דקדוק איזה כאן ואיזה כאן. ולא כמשפט הקרשים דאי׳ בירושל׳ הוריות פ״ג מדכתיב והקמת את המשכן כמשפטו. דקרש שזכה לצפון לא יעמוד בדרום אבל לא כן משפט הטבעות. והטעם כמש״כ שלא באו הטבעות לכוין איזה ענין בעולם אלא לשמש הקרשים ע״כ אין להם משפט. [ומזה למדנו דכל תשמישי קדושה בבהכ״נ וכדומה אין להם משפט הקרשים ולא כמג״א בסי׳ ח׳ שכתב לענין טלית של מצוה. וא״א ללמוד מקרשים אלא במעלות אנשים כדאי׳ בירושל׳ שם משום שכל איש יש לו משפט וזכות שהגיע למעלה זו]:
והבריח התיכון בתוך הקרשים. דוקא באמצע היינו בחור שבקרש:
מבריח מן הקצה אל הקצה. לפי הפשט לא היה אלא מצד א׳ אורך שלשים אמה. וגם הא דאי׳ בשבת דצ״ח בנס היה עומד היינו שלא נשבר בגידולו קנה דק גבוה שלשים אמה. אבל רש״י ותוס׳ לא פי׳ כן. והכי אי׳ בת״י:
והקמת את המשכן כמשפטו וגו׳. באשר כבר כתיב שבשעת עשיה היו נצרכים לדעת נגד מה נעשה כל דבר. כתבנית העולם וכמש״כ לעיל כ״ה ט׳. והייתי אומר דבשעת הקמה א״צ לדעת משפט כל דבר על מה הוא בא מש״ה הזהיר הכתוב דגם בשעת הקמת המשכן יהיה כמשפטו אשר הראית בהר. תבנית המשכן בבנין העולם:
תכלת וארגמן וגו׳. נתפרש לעיל א׳ טעם שנוי הלשון כאן מלשון שביריעות:
על ארבעה וגו׳. ע׳ במקרא ל״ז:
ונתתה את הפרכת וגו׳. משמעות הכתוב שיהא מתחלה תולה הפרכת ואח״כ יביאו הארון לתוך קדה״ק שהוא מבית לפרכת. ופירוש והבדילה הפרכת וגו׳ שיהא ממילא מובדל. אבל בצווי ה׳ על הקמה (מ׳ ג׳) כתיב ושמת שם את ארון העדות. ואח״כ וסכות על הארון את הפרכת. אלא פי׳ ונתתה את הפרכת היינו לתלות את הפרכת ויהא משולשל למעלה ואינו נפרש עדיין עד שיביא את הארון. ואח״כ והבדילה הפרכת היינו שיהא משלשל ומבדיל. ולפנינו יבואר שע״כ הפי׳ הכי במקרא זה וכן עשה משה רבינו תחלה ויבא את הארון אל המשכן (שם כא) ואח״כ וישם את פרכת המסך. ומשמעות וישם היינו תיקנו על מתכונתו כמש״כ לעיל כ״ה י״ג בפי׳ וישם את הבדים על הארון והיינו ששלשל את הפרכת למטה:
והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. האי לכם מיותר ומה מקרא חסר אם כתב והבדילה הפרכת בין וגו׳ גם לשון ובין קודש הקדשים קשה. והכי מיבעי לקודש הקדשים. דבכ״מ דכתיב שתי פעמים בין משמעו שיש הבדל אמצעי בין שני הערכים המופסקים כמש״כ בס׳ בראשית א׳ ולעיל ח׳ י״ט וט׳ ד׳ ובכ״מ וכאן לפי הנראה לא היה הפרכת אלא מבדיל ומפסיק לבד. גם והבדילה מלרע ע״פ מסורה והיא זרה כמש״כ הראב״ע לא דבר ריק הוא. אלא למד משה רבינו מכ״ז חדשות. והנה במעשה כתיב תחלה וישם את הבדים על הארון ואח״כ ויבא את הארון אל המשכן. וכבר ביארנו שתקן את הבדים שיהיו כשני דדי אשה. ולכאורה מתחלה היה להביא את הארון ואח״כ להמשיך את הבדים לחוץ. וגם עיקר המשכת הבדים לחוץ שיהיו כשני דדי אשה לא נזכר בצווי כלל. ונהי שמן הכתובים לעיל מבואר שיהיו הבדים מונחים בשעת העמדת הארון בא״א משעת המשא מכ״מ אין שום רמז האיך יהיו בא״א ואולי להיפך שיהיו הבדים נמשכים לאחורי הארון כדי שיעמוד כה״ג בשעת עבודת יוה״כ בריוח שם. אלא מתחלה יש לדעת הא דאי׳ בויקרא רבה פ״א שמשה היה נכנס תמיד לפני ולפנים. ולכאורה ק׳ נהי שלא היה משה מוזהר מליכנס לשם כדתני׳ בת״כ פ׳ אחרי דבר אל אהרן אחיך אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא מכ״מ הרי כתיב ביום הקמת המשכן ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וא״כ היאך נכנס בקה״ק הרי היה שם הענן והשכינה תמיד בימי משה. אלא כך הענין דכבוד ה׳ והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קדה״ק והפרכת היה נמשך לחוץ מעשר אמות ע״י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה. ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה׳ והיה משה רבינו עומד שם ונמצא לא היה הפרכת מפסיק ומבדיל לגבי שכינה אלא עשר אמות היה הגבול והדביר לִפְנָי. אבל אהרן היה מוזהר לבלי ליכנס מבית לפרכת אפילו במקום בליטה וזהו דיוק הכתוב. והבדילה הפרכת לכם וא״כ היה אותו מקום בליטה אמצעי בין שתי הקדושות. חמור מקדושת ההיכל וקיל מקדושת עשר אמות של קה״ק. ומש״ה היה משה יכול לעמוד שם והיינו דכתיב. ובין קדש הקדשים. והיא האמה טרקסין שהובא ביומא דנ״א שהיה לו דין פנים וחוץ כמש״כ בפרש״י שם בשם הירושל׳ ומזה ידע משה רבינו להמשיך את הבדים לחוץ. והנה כתיב והבדילה מלרע ללמד שלא מיד אחר הבאת הארון ישלשל את הפרכת להבדיל. אלא אחר נתינת הכפרת דכתיב אח״כ. [וכיב״ז מתפרש הזר השני בס׳ ויקרא ט״ו כ״ט יע״ש]. וא״כ היה ראוי לכתוב תחלה ונתת את הכפרת ואח״כ והבדילה וגו׳ אלא בא ללמד אשר מיד שיביא את הארון יהא מוכן הפרכת להבדיל לכם בין הקודש וגו׳. וזה א״א אלא ע״י משיכת הבדים וא״כ למד מזה משה להמשיך תחלה הבדים עוד לפני הבאת הארון ומיד שהביא את הארון היה ראוי שיהא הפרכת מבדיל לכם כאמור. והיינו דכתיב בשעת הקמה תחלה וישם את הבדים על הארון היינו תיקן ההמשכה על מתכונתו ואח״כ ויבא את הארון אל המשכן ואח״כ וישם את פרכת המסך היינו שלשל למטה:
ונתת את הכפרת על ארון העדת בקדש הקדשים. ובמעשה כתיב להיפך. תחלה ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה ואח״כ כתיב ויבא את הארון אל המשכן. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן. ולא אמר בזה ישוב נכון. אבל באמת יש לדקדק הרבה בלשון הכתוב לעיל כ״ה כ״א ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה. האי מלמעלה מיותר. שהרי א״א באופן אחר להיות מונח על הארון. ותו אמאי כתיבי תרי קראי בנתינת הכפרת. ותו אמאי כתיב לעיל על הארון סתם וכאן כתיב על ארון העדות. ועוד קשה לפי משמעות הפ׳ שאנו עומדים דנתינת הכפרת רק בקה״ק א״כ היה ראוי לכתוב תחלה הבאת הכפרת לפנים. והכי מיבעי והבאת את הכפרת מבית לפרכת ונתת אותו על ארון העדות. מכל זה למד משה שבעוד שיביא את הארון לפנים יביא את הכפרת עמו. אבל לא שיהא מונח יפה ומתוקן כ״צ שיהא ראוי לעדות אלא להניח את הכפרת על הארון איך שהוא ולהביאם יחד. וע״ז הנתינה כתיב לעיל ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ולא כתיב על ארון העדות אע״ג שכבר הניח שם את העדות כמש״כ לעיל מדכתיב לקמיה ונתת אל הארון את העדות וגו׳ מכ״מ לא נקרא עדיין ארון העדות עד שהיה נתון בקה״ק. ומש״ה כתיב על הארון ולא יביא יחד באופן שיהי׳ קשור מן הצד. מלמעלה. לאפוקי שלא יביא את הארון באופן שיהא דפנותיו למעלה ולמטה והפתח מן הצד והכפרת יהא מונח על הדופן העליון. מש״ה פירש הכתוב מלמעלה. שיהא גם בנתינה ראשונה למעלה על הפתח כדרך עמידתו. זהו פי׳ המקרא דלעיל. וכאן כתיב נתינה שניה שיהא נותן את הכפרת על ארון העדות כראוי בקודש הקדשים. ובפ׳ פקודי במעשה הבאה לא פי׳ הכתוב אלא נתינה ראשונה. ומדכתיב שם ויסך על ארון העדות ידענו שתיקן את הנחת הכפרת כ״צ עד שיהא נקרא ארון העדות. נמצא כל המקראות ודקדוקיהן באו על הסדר. תחלה תלה הפרכת ולא פירסו אח״כ תיקן את בדי הארון שיהא יוצאים למזרח ואח״כ הניח את הכפרת עליו שלא מכוין כ״צ והכניסם יחד אח״כ תיקן את הכפרת כ״צ ואח״כ שלשל את הפרכת. והכל מיד ה׳ עליו השכיל להבין דיוק המקראות. וע׳ מש״כ פ׳ מ׳ כ׳ רמז על מה בא הצווי לעשות בדיוק בזה האופן. ואין דבר ריק בתורה:
ושמת את השלחן וגו׳. לשון ושמת ולא ונתת מלמדנו שיהא בשום לב ותיקון עמידה במקום הראוי והוא כפרש״י. משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה והוא ביומא דל״ג ב׳ אכן עיקר ההקפדה היה משום המנורה כדמוכח להלן מ׳ בפ׳ המעשה דכתיב וישם במנורה ולא בשלחן והטעם דבמנורה היה לדקדק להרחיק מן הכותל כי היכי דלא לתווסן מאני׳ מעשן המנורה כדאי׳ ביומא דנ״ב א׳. וממילא הרחיק כמ״כ השלחן וכתיב ושמת על שניהם יחד:
והשלחן תתן על צלע צפון. סדר המקרא תמוה. והכי מיבעי ושמת את השלחן מחוץ לפרכת על צלע צפון ואת המנורה וגו׳. אלא בא ללמדנו על המרומז בתכלית הכלים הללו. דתכלית השלחן היה לשני דברים. א׳ לשפע פרנסה וברכה בתבואת הארץ הבאה ע״י לחה״פ. ב׳ על זר המלוכה ועושר. ומשום זה הפרט לבדו הונח על צלע צפון וכדאיתא בב״ב דכ״ה ב׳ הרוצה שיחכים ידרים והרוצה שיעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום. והמנורה תכליתו להאיר על כח פלפולה ש״ת כמש״כ לעיל ויבואר עוד ר״פ תצוה ופ׳ אמור בס״ד. והנה ידוע דפרנסה בריוח מוכרח להקדים לפני פלפולה ש״ת. דבל״ז א״א להיות עמלים בה. משא״כ עשירות אם היא באה בזכות תורה אינו מגיע אלא בשביל שכבר זכו בעמל תורה מגיעים ממנה גם לעושר וכבוד. וכמש״כ לעיל ט״ו כ״ו כ״ז ובס׳ דברים בכ״מ והיינו שרמז הכתוב כאן מתחלה יהא השלחן לתכלית שאינו מיוחד לצלע צפון לבד רק לתכלית פרנסה ואח״כ תעמיד המנורה נוכח השלחן היינו שיהיו בעלי פרנסה משפיעים על עמלי תורה שבאים להשיג כח המנורה ואח״כ יזכו לתכלית השני של השלחן שיהא ראוי להיות נתון על צלע צפון שמשם זהב יאתה. וגם כבוד מלוכה:
ועשית למסך. משמעו בשביל מסך היינו לשמו. וכמש״כ לעיל דהנעשה שלא לשמה פסול למקדש. וא״כ ק׳ אמאי לא כתיב כמו כן לעיל גבי עמודי פרכת אלא סתם על ארבעה עמודי. והרי ודאי ההכרח לעשות לשם פרכת. אלא לא הוצרך הכתוב לפרש משום דהכל נכלל בהא דכתיב ועשו לי מקדש וכמש״כ לעיל בשם מכילתא ותוספתא וא״כ למאי דייק הכתוב כאן למסך. אלא בא ללמדנו דיש במעשי עמודי המסך מלאכה שלא היה בעמודי הפרכת ומש״ה לא היה אפשר לעשות תשע עמודים לשם פרכת שהוא קדוש יותר. ומאלה יוקח חמשה עמודים למסך. כדין הנעשה לקדושה חמורה קדוש לקדושה קלה. אלא ע״כ יהיו נעשים מתחלה לשם מסך משום שנוי והוספה שיש בעמודי המסך וכאשר יבואר עוד בפ׳ ויקהל. שהיה בצפוי עמודי המסך יתרון מצפוי של עמודי הפרכת. והיינו משום שלמד זה בצלאל מדיוק המקרא זה:
ויצקת להם. כאן מדויק שפיר שלא סגי במה שיטול חמשה אדני נחשת מהמון אדנים שנעשו לחצר. אלא יצוק חמשה אדנים ביחוד לשם מסך דהמסך קדוש יותר. שהרי מש״ה יש בו תכלת יותר משש וכמש״כ לעיל א׳:
